וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם וגו'. ולמה שתי פעמים כפעם, אלא אותו הרשע הלך בשתי פעמים שאמר אולי יקרה ה' לקראתי שירצה בקרבנותי כדי שיניחני לקללם:

וישת אל המדבר פניו. אמר אזכיר מעשה העגל שעשו במדבר:

וישא בלעם את עיניו. כשראה שלא היה יכול לקללם, ביקש להזיקם בעין רעה, התחיל מסתכל בהם [וירא את ישראל שוכן לשבטיו. שהיה כל שבט ושבט שוכן לשבטיו לבד, שלא היו הכל שוכנים מעורבבים:

ותהי עליו רוח אלהים. אעפ"י שלא רצה ללכת כדי שלא יבוא אליו הדברו הקב"ה השרה עליו שכינתו, ואעפ"י שאין השכינה שורה על הטמאים, אבל בשביל אהבתן של ישראל, ותהי עליו רוח אלהים, זה רוח הקדש שנפל בפיו ואמר ברוח הקדש כל ה שדבר:

נאם בלעם בנו בעור. בלעם ובלק לא היו הגונים אלא שניהם מנה בן פרס, בבלק אומר בנו צפור (במדבר כג ח), שבנו היה לענין מלכות, ובלק לא היה כן מלך, על כן היה מנה בן פרס, וכן בלעם נאמר בנו בעור, מלמד שבעור אביו של בלעם לא היה חשוב כנגדו בנביאות, אלא כבן אצל אביו:

ונאם הגבר שתם העין. מכאן שבלעם סומא באחת מעיניו היה, אל תקרא שתום אלא סתום, ולמה סתמו האל, לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה מונה רביעיותיהן של ישראל ואומר אימתי תבוא שעה שיצא ממנה, אמר אותו רשע שהיתה עינו רעה מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה, וכיון שראה הקב"ה שהיתה עינו רעה אוצרה וסימא עינו:

ד"א שתום העין. פתוח העין, שראה מה שלא ראו כל הנביאים, ואין שתום אלא לשון פתוח, כמו שאמרה המשנה כדי שישתום ויסתום ויגוף:

נאם שומע אמרי אל. שהיתה שכינה מדברת עמו:

אשר מחזה שדי יחזה. שהיה מביט בשכינה:

נופל וגלוי עינים. כשהיה רוצה לדבר עמו הקב"ה היה משתטח לארץ ומפיל עצמו לתרעא, ומיד הקב"ה ביה מראה לו כל מה שהיה שואל, ולמה לא היה יכול לראות השכינה אלא אם כן היה נופל, לפי שהיה ערל ולא היה יכול לעמוד על רגליו:

מה טבו אהליך יעקב. ראה שלא היו פתחיהן של ישראל מכוונים זה לזה, אלא כל פתח הי' פתוח אחרי אהל חבירו, כדי שלא יסתכל כל אחד ואחד מהם בביתו של חבירו, התחיל להכניס להם עין רעה, ולכך התחיל לשבחם כדי שלא תשלוט בהם עין רעה, ולכך נסתמו עינו:

ד"א מה טבו אהליך. בזכות שישב יעקב בהם, שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כ"ה כ"ז), ועל זה זכו ישראל לישב באוהלים במדבר:

משכנותיך ישראל. אמר על המשכן ועל המקדש שעשו ישראל שהשכינה שכנה בהם והוא היה מצילם:

כנחלים נטיו. מברכותיו אתה יכול לידע מה הי' בלבו לקלל, ועל זה אמר הפסוק ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה (דברים כג ו), ביקש לומר [שלא] יהיו להם בתי מדרשות לקבוע קבועים אלא כנחלים, מה [נחלים] פעמם מושכים ופעמים אינם מושכים אלא חרבים, ענתה רוח הקודש נטוי שמושכים בכל עת. ביקש לומר כגנות, שפעמים הם לחים ופעמים הם יבישים, והקב"ה שם בפיו עלי נהר, שבכל עת הם לחים. ביקש לומר כאהלים של בשמים, כי פעמים לחים ופעמים יבישים שבשעה שהם לחים ריחם נודף וכשהם יבישים ריחם נאבד, לכך אמר רוח הקדש נטע ה', שהם כיום שנטע ה' אותם והם לחים. ביקש לומר כארזים שאין להם עיקרין, וכשהם יבשים הרוח בא ועוקרן, והקב"ה שם על פיו ואמר עלי מים ששרשם עמוקין. ביקש לומר שלא יהא להם מלך בן מלך, אמר בעל כרחו יזל מים מדליו, שיהי' להם מלך בן מלך. ביקש לומר שלא ישלוט במלכות אחרת, ושם הקב"ה בפיו ואמר וזרעו במים רבים. ביקש לומר שיהיו אומר שפלה ויפלו ביד עמלק, אמר לו הקב"ה כדי שיאמר וירום מאגג מלכו. וזה הי' שאול שהרג כל עיר עמלק והחרים אגג מלך עמלק:

ותנשא מלכותו. לעדי עד שתמשך מלכותו:

ד"א נחלים נטיו. אלו השמים שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ' כ"ב), לומר שיהיו קיימים ישראל כמו שהשמים קיימים, הדא הוא דכתיב לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה (שם נ"א ט"ז):

כארזים עלי מים. כמה דתימר כארז בלבנון ישגה (תהלים צ"ב י"ג):

ד"א אתן במדבר ארז (ישעיה מ"א י"ט), זו ירושלים שנעשית כמדבר:

יזל מים מדליו. שיצאו ממנה חכמים ובעלי תורה, כמה דתימר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נ"ה א):

ד"א זכו לנביאות, כמה דתימר מקור מים חיים (ירמיה י"ז י"ג), וכמו שנאמר כי אצק מים על צמא (ישעיה מ"ד ג'):

ד"א שטיהר אותם הקב"ה מעוונותיהם, כמו וזרקתי עליכם מים טהורים (יחזקאל ל"ו כ"ה):

ד"א שיעשו תשובה והקב"ה מקבלם:

ד"א יזל מים מדליו. כמה דתימר ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה י"ב ג'):

וזרעו במים רבים. שיצא מהם מלך המשיח שישלוט במים רבים בכל העמים, אעפ"י שקדמו אדומיים למלכות לפניהם, שנאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום (בראשית ל"ו ל"א), דבר זה לא יהי' להם לאורך, אלא בעת שיהי' אגג מלך אותה שעה יפסוק מלכותם ויבוא שאול ויקחנו, ואחר כך יפסוק המלכות משאול ותנשא מלכותו של דוד בן ישי, שכרת לו הקב"ה ברית שיהיו בניו הכל מלכים, והוא יהיה ושל באדום, שנא' ויהיו [כל] אדום עבדים לדוד (דה"א יח יג):

אל מוציאם ממצרים. כשם הי' בו כח בזמן שהוציאם ממצרים, כך יש לו תוקף לרוממות להאכילם כל מלכי גוים של ארץ כנען, לכך נאמר יאכל גוים צריו, אלו שאר העם:

ועצמותיהם יגרם. אלו מלכיהם שיהרגו אותם ויקחו ממונם:

וחציו ימחץ. שינחלו ארצם:

כרע שכב כארי. שיפול כארי על כל העמים אחר שיכבשו את הארץ לא יבואו שאר עמים שיוציאו אותם מארצם, הוי כלביא מי יקימנו:

מברכיך ברוך. אמר לו בלעם מה שאתה אומר, גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו, איני מניח את עצמי שלא אברכנו, שהרי יצחק ברך ליעקב, שנאמר ומברכיך ברוך (בראשית כ"ז כ"ט), שכל המברך את ישראל הוא ברוך, ומה שאתה אומר לי לכה ארה לי יעקב, כבר ברכו אביו יצחק, ואמר אורריך ארור (שם שם), שכל המארר את ישראל יהיה ארור, ואם אני אקללם אהיה בארור, ולכך כששמע בלק שאמר בלעם אורריך ארור, אותה שעה הכיר בלק אל בלעם שאם יקללם הוא יהיה בארור והוא נתיירא עוד לקללם לכך חרה אפו, שנאמר ויחר אף בלק, שלא הי' בו [כח] עוד לקללם:

ויספק את כפיו. הכה זו על זו, כמה דתימר אכה כפי (על) [אל] כפי (יחזקאל כא כב), וזה ויספק הוא לשון הכאה. אמר לו אני אמרתי כבד אכבדך, ואלהיך אשר בטחת בו מנעך מכבוד, אמר לו כבר אמרתי לשריך אשר שלחת אלי, לא אוכל לעבור את פי ה', קודם שהלך עם שרי בלק הי' קורא ה' אלהי, ואחר שהלך ועבר את פי ה' לא קראו אלהי, שהבין וידע שכבר נטרד מן העולם:

ועתה הנני הולך לעמי. כלומר אני יודע שחלקי עמכם מה אתם תאבדו אף אני אאבד:

לכה איעצך. ומה עצה נתן לו, עשה שווקים והושיב בהם זונות, אמר הם אוהבים את הזנות ומתוך שימנעו הנשים שלא ישמעו להם אם לא יעבדו ע"ז וישתחוו לה, והקב"ה שונא ע"ז ושונא זמה ויכעוס עליהם ויהרג בהם, ומנין אתה אומר שהוא נתן את העצה הזאת לבלק, שכן משה רבינו אומר במשנה תורה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא טז), ועוד אמר מה שאתה מתיירא מהם אל תירא מהם, שכבר צוה אלהיהם ואמר להם אל תצר את מואב וגו' (דברים ב' ט'), אבל באחרית הימים עתידים לשלוט בהם:

ויודע דעת עליון. אטו דעת בהמתו לא הוה ידע, ודעת הקב"ה הוא ידע, אלא שהי' יכול לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה בכל יום, שנאמר ואל זועם בכל יום (תהלים ז' י"ב), ואימתי הוא כועס בשלש שעות הראשונות, בשעה שהוא רואה את המלכים ישינים עד שלשה שעות, ובשעה שעומדים ממטותיהן ומניחין את כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס:

ד"א ויודע דעת עליון. אמרו חכמינו ז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י), בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, וגם שלשה דברים היה בלעם גדול ממשה אמרו כי משה רבינו ע"ה לא הי' יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, אבל בלעם הי' יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, שנאמר ויודע דעת עליון, משה רבינו ע"ה לא הי' מביט בשכינה, אבל בלעם היה מביט, שנאמר ומחזה שדי יחזה, למשה לא הית' השכינה מדברת עמו כל מה שירצה, אבל בלעם הי' יודע אימתי הקב"ה רוצה לדבר עמו, שנאמר נופל וגלוי עינים, שהי' מכיל עצמו בשכינה ומיד מגלין עיניו ומדבר עם השכינה, וכל כך למה, כדי שלא יאמרו אומות העולם אילו הי' לנו נביא כמשה, היינו שומעים לו, על כן הי' הקב"ה מדבר עם בלעם, אלא לא הם ולא נביאיהם, כי תקנה לא הי' להם ולא לנביאיהם:

אראנו ולא עתה. אמר אראה מי שיעמוד לשלל מואב, ה דוד בן ישי, שהי' מודדם בחבלים, והשני החבלים הורג והשלישי מחיה:

אשורנו ולא קרוב. זה המלך המשיח שעתידין ישראל לשלוט עליהם בימיו, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם וגו' (ישעיה יא יד):

דרך כוכב מיעקב. לפי שישראל נמשלו לכוכבים, ומהו דרך כוכב, כמה דתימר ואתה על במתימו תדרוך (דברים לג כ"ט), וזה הי' דרך:

וקם שבט מישראל. זה מלך המשיח, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא א):

ומחץ פאתי מואב. כמה דתימר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה י"ד י"א):

וקרקר כל בני שת. שיהרוס כל הגוים שהם בני שת, ואין קרקר אל לשון הריסה, שנאמר מקרקר קיר ושוע אל ההר (ישעיה כב ה'):

והיה אדום ירשה. ואותו בימי דוד, הי' שנא' (וישם דוד נציבים באדם) [וישם באדום נציבים] (ש"ב ח' י"ד):

והיה ירשה שעיר אויביו. זה הי' הר שעיר שהיה ירשה לישראל בימות המשיח שהם אויבים, כמה דתימר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדי' א' כ"א):

וישראל עושה חיל. אותה שעה ישובו כל הגליות לארץ ישראל וירשו את ארצם, שנאמר וירשו הנגב את הר עשו וגו', וגלות החל הזה לבני ישראל (שם שם יט כ):

וירד מיעקב. זה משיח בן דוד, שנאמר וירד מים עד ים וגו' (תהלים עב ח):

וירא את עמלק. כלומר ראה שבאותו כחו של עשו וכסבור היה בעמלק שיוכל להתגליות בם מלחמה, לכך נאמר ויבא עמלק, התחיל לומר ראשית גוים עמלק, שנלחם תחלה בישראל, לפיכך ואחריתו עדי אובד, שנאמר מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז יד):

ד"א וירד מיעקב. שעתיד לצאת מבני בניו של יעקב, והוא שמשון בן מנוח שיאביד שריד מעיר:

ויש אומרים זה מלך המשיח:

וירא את הקני. ראה זרעו של יתרו שהיה יושב בתוך עמלק, התחיל לומר איתן מושביך, שאתה מתיירא ממלחמת עמלק שלא ירצו לעשות לך רעה מפני שאתה מבני בניו של יתרו, הדא הוא דכתיב ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי וגו' (ש"א ט"ו ו'), ומכאן אני איעצך:

ושים בסלע קנך. שתשב בעיר בצורה ובמקום חזק, שאם אין אתה עושה כן

כי אם יהי' לבער קין. שהאומות יבקשו לבערך, ובשביל שנאתן של ישראל עד מה תוכל להנצל, עד שיבא סנחריב מלך אשור ויבלבל כל העולם כולו, הוי עד מה אשור תשבך. ד"א איתן מושביך. אמר בלעם ליתרו עמנו היית במצרים בעצה אחת, והי' לך לטרח עמנו אלא שנתגיירת ונדבקת בזרעו של אברהם שנקרא איתן האזרחי:

ושים בסלע קנך. אמרו חכמינו ז"ל בני בניו של יתרו הם ישבו בלשכת הגזית, ולימדו תורה ברבים, כמו שנאמר וממשפחות (בני) [סופרים יושבי] יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים (דה"א ב' נ"ה), ואין סלע אלא בית המקדש, שנאמר על שן סלע ומצודה (איוב ל"ט כ"ח):

ד"א ושים בסלע קנך. זה הקב"ה שנקרא סלע, ובא לחסות תחת כנפיו של הקב"ה, שנא' ה' סלעי ומצודתי (ש"ב כ"ב ב'), שאלולי כן כי אם לבער קין, ומאימתי מתחייב לבער, משגלו השבטים, אבל אותם שהיו בירושלם לא גלו, ואפילו בחרבן בית המקדש לא גלו מבני יונדב בן רכב שהם היו מבני קני, שהקב"ה שלחם להרי חשך:

או מי יחיה משמו אל. אל זה המלאך שהוא יבלבל את כל העולם כלו:

ד"א אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ב"ה עושה פדיון לבניו:

ד"א אוי מי יחיה משישים את עצמו אלוה ואף על אשור ניבא:

ויסעו בני ישראל. שמונה מסעות חזרו ישראל לאחוריהם עד מוסרה על מיתת אהרן שבקשו לחזור למצרים לולי שרדפו אחריהם שבט לוי ועשו עמהם מלחמה והרגו מהם ארבעה משפחות והם הרגו מהלוים שתי משפחות שם ולמה זכרתי מיתת אהרן כאן ישראל שמתו במגפה כ"ד אלפים שאם היה בחיים הי' מקטיר הקטורת ולא היו מתים כל כך, לפיכך הוצרכתי להזכיר מיתתו הנה: