הוא דתן ואבירם. הוא הי' ברשעותו מתחלתו ועד סופו כל אחד מהם:

ויהיו לנס. על שם ובני ישראל נסו לקולם (במדבר טז יד). ד"א שאותם דברים שאמר משה לא נסיון היו מה שאמר ולא מלבו כי אם מדברי ה':

ד"א נס גדול עשה הקב"ה למשה ששמע לקולו וצוה לארץ לבלעם מה שלא היה לא לפניו ולא לאחריו:

ובני קרח לא מתו. לכך נאמר פרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב"ה, ונתבצר להם מקום בגיהנם:

על שלשה עמודים שלא יגיע להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קרח (מזמור) (תהלים מה א), שעשו לבם רך כשושנים, ומה היו אומרים, רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך (שם שם ב), ומי היו אסיר ואלקנה ואביאסף:

בני שמעון למשפחתם לנמואל. לאותם שנולדו בארץ כנען טרם שירדו למצרים לפיהם נתחלקה הארץ שהם בתי אבות נקראו, לראובן מנה הכתוב שהיה לו ארבעה בנים כשירד למצרים, חנוך ופלוא חצרון וכרמי (בראשית מ"ו ט'), וכן מנאם כאן, וכן היו לו לשמעון ששה בנים (שם שם י), וכן מנאם כאן, אבל חיסר לאוהד, יש אומרים שבמצרים חסרו בשלשת ימי אפלה לפי שהיו רשעים גמורים, וכן חסרו גם משאר השבטים, ויש אומרים בעת שמת אהרן חזרו ישראל לאחוריהם שמונה מסעות, שנטלו עלה לחזור למצרים ורדפו אחריהם שבט לוי והרגו מהם שבעה בתי אבות, ואלו הם, אהוד וישוה וחמשה מבני בנימין בכר וגרא ונעמן וראש וארס, ולמה באה המכשלה הזאת. לפי שהיו רשעים, ומנין שחזרו שמונה מסעות, שכן כתיב ובני ישראל סעו מבארות בני יעקן מוסרה (דברים י ו), והלא ממוסרה נסעו לבני יעקן, שנאמר ויסעו ממסורה ויחנן בבני יעקן (שם לג לא), אלא מכאן אתה למד שישראל חזרו לאחוריהם עד מוסרה:

שם מת אהרן (שם שם). וכי במוסרה מת אהרן, והלא בהר ההר מת אהרן, שנאמר ויעל אהרן הכהן (בהר) [אל הר] ההר על פי ה' וימת שם (במדבר לג לח), מכאן אתה למד שעל ידי מיתת אהרן חזרו לאחור, ובשביל המשפחות שנהרגו עשו שם אבל על אהרן כאילו שם מת:

בני גד. [שבעה] היו כשירדו למצרים, צפיון חגי שוני ואצבון ערי וערודי ואראלי (בראשי' מו ט"ז), וכן מנאם כאן. ליהודה היו לו שלשה בנים כשירדו למצרים, שלח ופרץ וזרח (בראשית מו יב), ולפרץ היו לו ב' בנים בטרם ירדו למצרים חצרון וחמול (שם שם), וכן מנאם כאן, ללמדך שכל השבטים שנולדו בארץ כנען וגם בני בניהם נחשבו בתי אבות, אבל אותן שנולדו לאחר שילדו לא נחשבו בבתי אבות:

יששכר היו לו ארבעה בנים בטרם ירדו למצרים, תולע ופוה ויוב ושמרון, וכן מנאם כאן:

לזבולן היו לו שלשה בנים, סרד ואילון ויחלאל (בראשית מ"ו י"ד), וכן מנאם כאן:

בני יוסף למשפחותם. לפי שהיו במצרים אותם בנים שהיו לו בטרם ירד יעקב אבינו למצרים עשאם שבטים, ואותם בני שנולדו לו עשאם בתי אבות, שנאמר ועתה שני בניך הנולדים וגו' (בראשית מח ה), ואמר אחר מכאן ומולדתך אשר הולדת אחריהם וגו' (שם שם ו), שיהיו בתי אבות אחרים חוץ ממנשה ואפרים, ולא אמר לו אלא על בני בניו, שבל מה שיולידו בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו, לפי שלא גדל בארץ כנען כאלו נולדו לו כל הזרע בארץ כנען, שכל הזרע שיראה מבניו שיהיו בתי אבות, ועל זה נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם (שם שם), כשם שהיו כל בני השבטים בתי אבות, כך יהיו הם בתי אבות בני שלשים ושותלח בנו וכל אחיו וערן בני שותלח גם בני מכיר בן מנשה, ללמדך הכתוב כשם שראה לאפרים בני שלשים, כך ראה למנשה בני שלשים, ואלו הם מכיר וגלעד ואיעזר ואחיו שהיו נולדים שלשים, ולכך מנה הכתוב בתי אבות מן מכיר וגלעד ואיעזר ואחיו שהיו נולדים שלשים, ולכך מנה הכתוב בתי אבות מן מכיר ואילך עד חפר. שכולם יולדו על ברכי יוסף, אבל צלפחד לא נולד בימי יוסף, ולמה מנאם כאן, שאעפ"י שמתו במדבר לקחו בנותיו חלקו בארץ. הרי שהיו למנשה שמונה בתי אבות ולאפרים היו לו ארבעה בתי אבות שותלח ובכר ותחן וערן כל זה בא להם מזכותו ומברכתו של יעקב איבהם, לקיים מה שנאמר ותגזר אומר ויקם לך וגו' (איוב כב כח), שאע"פ שבכל מקום חישב אפרים תחלה למנשה לפי שעשה אפרים לפני מנשה, אבל בחלוקת הארץ חישב מנשה תחלה, לפי שחצי שבטו לקחו חלקם בעבר הירדן:

בני בנימין למשפחותם. והלא עשרה בנים היו לבנימין כשירד למצרים, שנאמר ובני בנימין בלע ובכר וגו' (בראשית מו כא), ולמה חסרו מחצה, לפי שאתה מוצא כשנתקשית אמו בלידתה אותו וחשבה שהוא ימות, שלא יהיה בן של קיימא, וקראה אותו בן אוני, כלומר שהיה מתאונן והולך, אבל אביו קרא לו בנימין בן מיומן, ועמד לו שמו ששם לו אביו, שלא יחסרו בניו עד מלחמת הלוים, והיון עמד לו שם אמו במעשה פלגש בגבעה, שלא נשאר מכלם אלא שש מאות, אבל במיתת אהרן מתו החמשה בשביל דברי אביו שקראו בנימין:

ודע שאחירם האמור כאן הוא אחי האמור להלן, ולפי שקראו בנימן על שם יוסף שהי' רם ממנו, ולכך קראו כאן אחירם:

ושפיפם האמור כאן הוא מפים האמור להלן, ולכך קרא למופים שפיפם שמפיו היה שפוי:

ויהיו בני בלע ארד ונעמן. ולמה חשב לבני בלע בתי אבות ולא נולדו בארץ כנען, אלא מכאן אתה למד שמעוברת יצאה מהם כשירד בלע אביהם למצרם, ותאומים היו, ולא נולדו בדרך עד נכנסו למצרים, שאם נולדו בטרם הכנסתן למצרים, היה חושבן בכלל, כשם שחשב לאלו, וכבר בכלל השבעים היו, ללמדך אפילו אותן שנתעברו בארץ, אעפ"י שלא נולדו שם, זכו להיות בתי אבות:

לדן לא היה לו אלא בן אחד והורד למצרים ושמו חושים ואף הנה אינו חושב אותו אלא בית אב אחד [שוחם] הוא חושים, ולמה נקרא שמו חושים שהי' לו בנים כחושים של קנים:

ד"א ולמה נקרא חושים [שוחם] שהי' שחור בגופו והי' כבד אוזן:

לאשר כשירדו למצרים היו לו ששה בנים (בראשית מ"ו י"ז), והוא אינו חושב אלא חמשה, שחסר משפחת ישוה. ומפני מה מחשב לכל בתי [אבות] ה' בראשם וי, בסופם, וכענין זה אינו מחשב בימנה (פסוק מד), לפי שהיו המצריים אומרים בנפשותיהם אלו ישראל בגופם היו הם משליטים, ובנשותיהן לא היו מושלים, והיו מונים אותם לפיכך הטיל הקב"ה ה' בראש מותם וי' בסוף שמותם, לומר לך יה מעיד עליהם שהכל בני אבותיהם, הדא הוא דכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה (תהלים קכב ד) אבל הרשעים אינו חפץ בקילוסם, שנאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי' וגו' (שם ג טז), אבל ימנה, לפי שהיה י' בראש שמו וה' בסוף שמו הוא יה:

ושם בת אשר שרח. ומפני מה חשבו לשרח ולא חשבו לדינה, לפי שעדיין היתה בחיים, לכך לא חשבה לדינה מפני שכבר מתה:

וחשב לשרח כי [לא] לקחה חלק בארץ אלא בנות צלפחד בלבד, שלא הניח אביהם בן זכר, ולמה הקדים בירידתן שרח לחבר ומלכיאל (בראשית מו יז), וכאן (פסוק מה) הקדים לחבר ומלכיאל לשרח, לפי שבני בריעה נטלו חלק בארץ כאשר עשו דודיהן, לכך חשבם עמהם, אבל שרח לא נטלה חלק בארץ, על כן חשבה בסוף, אבל בירידתן למצרים חשבה תחלה, לפי ששרח גדולה היתה על שנים על חבר ומלכיאל, לכך חשבה תחלה:

אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף וגו'. אתה מוצא בכל השבטים יש מהם שיהו פחותין ממה שמצינו במדבר סיני, ויש מהם שהיו יתירים על ענין מדבר סני, ומה שהיו פחותים לא היו פחותים אחד מחמשה, אבל שבט שמעון היו פחותין יותר מן המחצית, לפי שהיה חושבן לתלן ט' וחמשים אלף, וכאן היו שנים ועשרים אלף ומאתים, מכאן אתה למד שאותם שמתו במגפה בשטים ארבעה ועשרים אלף, לא היו אלא משבט שמעון:

לאלה תחלק הארץ בנחלה, מכאן אתה למד שלבאי הארץ נתחלקה, שנאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' (שמות ו' ח'). הא כיצד היה מיוצאי מצרים נוטל חלק עם אלו ואלו:

במספר שמות. לפי שהיו בתי האבות ונעשה מן חלק השבטים חלקים שמתחלקין כל שבט ושבט כל שבטו מחלקו:

לרב תרבה נחלתו. למי שהי' לו בנים הרבה כשבאו בארץ והיו מעשרים שנה ומעלה היו נותנין לו מהחלק המגיע לבית אב חלק לכל אחד ואחד בשווה שכל החלק המגיע לבית אב החלקו כפי פקודיו שהיו בבית אב למי שהיו לו עשרה בנים היה מגיע לו עשרה חלקים ולמי שהיה לו חמשה בנים אינו נוטל אלא חמשה חלקים:

אך בגורל. עשו מן הארץ י"ב חלקים בכתב י"ב שבטים. וכתבו שמותם בי"ב פתקין, ונתנם בקלפי אחד, וכתב עליהם שמות חלקי הארץ, והיה אלעזר מלובש אורים ותומים, והיה מכניס שתי ידיו בקלפי, באחת היה מעלה שם שבטו, ושנית היה מעלה חלק אחד מן הארץ, ואותו חלק שהיה מעלה עם השבט הוא היה חלק השבט:

על פי הגורל. סבורים אתם שחלקו הארץ והלא סאה שביהודה הוא עושה ארבעים סאה בגליל אלא אותה שלא היתה שוה בחברתה היו מוסיפין במדתה יותר על חברתה כדי שיהיו השני חלקים שווים ואעפ"כ צוה הקב"ה בלא גורל לא יחלקו אחד מהם ועליהם נאמר בין רב למעט:

ואלה פקודי הלוי. עתה חמשים (וחמש) [ושבע] משפחות היו השבטים (וט') [וח'] משפחות היו שבט לוי עם משפחת עמרם, שכן אתה מוצא שקורא אותן במקום שמונה אותן משפחות העמרם. הרי ששים וחמש משפחות שיו ישראל והיו פחותים מהם חמש משפחות מע' משפחות של בני נח ועל זה רמז בתורה כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז ז), ה' משפחות הייתם חסרים מכל העמים שמשפחות כל האומות היו ע' משפחות וישראל היו ס"ה:

אשר ילדה אותה ללוי במצים. לידתה היתה בין החומות ולפי שנולדה קודם שנכנס למצרים לכן נחשבה במנין הכלל כשירדו למצרים נפש שלשים ושלש, והלא לא היו בפרט אלא ל"ב, אלא לפי שלא ילדה קודם שירדו למצרים לא חשבה, ולפי שכבר נולדה כשהגיעו לשם, לכך נאמר שלשים ושלש: