צו את בני ישראל. אתה מוצא בפרשה זו שלשה טמאים, כתוב כאן צרוע וזב וטמא נפש, וכנגדן כתוב שלשה שלוחים, ושלשה מחנות. מחנה כהונה ולוייה וישראל, וזב הוא חוץ לשני מחנות כהונה ולויה, וטמא מת חוץ למחנה כהונה זה המשכן:

מזכר על נקבה. מאיש ועד אשר לא נאמר. ללמדך שענין טומאה שוים בו גדולים וקטנים, אחר שהוא אומר ויעשו כן בני ישראל (פסוק ד'), ולמה כפל הכתוב כן עשו בני ישראל (שם שם), ללמדך שלא הוציאו כולם חוץ למחנה אלא צרוע בשלשה מחנות, וזב לשני מחנות, וטמא נפש חוץ למחנה אחת בלבד:

איש או אשה כי יעשו. מכאן אתה למד שהשוה הכתוב (איש עם אשה) [אשה לאיש] לכל עונשין שבתורה, ועדיין אין אתה יודע באיזה חטאת הוא מדבר, כשהוא אומר למעול מעל בה', ונאמר להלן ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וגו' (ויקר' ה' כ"א), מה להלן בשליחות יד של פקדון ובהכחשת גזל הכתוב מדבר אף כאן גן:

ואשמה הנפש ההיא. שנשבע לשקר, כשם שנאמר להלן והיה כי יחטא ואשם (שם שם כ"ג):

והשיב את אשמו בראשו. זה קרבן גזילה:

ונתן לאשר אשם לו. למי שגזל ממנו:

ואם אין לאיש גואל. וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים, אלא מכאן אתה למד שבגזל הגר הכתוב מדבר, שאם מת הגר שגזל לו ולא הניח בן להשיב הגזילה לו, אותו ממון שהוא חייב ליתן לגר יביאנו לפני ה' ונותנו לכהן שבאותו משמר בלבד:

מלבד איל הכפורים. שצריך להביא הגוזל כפרת שבועתו, חייב הוא להשיב הגזל וחמישיתו, כשם שאמר להלן ואת אשמו יביא לה' וכפר עליו הכהן (ויקר' ה' כ"ה כ"ו):

וכל תרומה וגו'. המורם מתודה ואיל ונזיר ושלמים הכהן המקריב לו יהיה ולא יהיו לשאר כהנים חלק בו:

בתודה כתיב והקריב ממנו אחד וגו' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיהע (ויקר' ז' י"ד), באיל נזיר כתיב והניף אותם הכהן תנופה וגו' (במדבר ו' כ'), וכתיב בו קדש הוא לכהן (שם שם), בשלמים כתיב ואת שוק (התרומה) [הימין] תתנו תרומה (לה') לכהן וגו' (ויקר' ז' ל"ב), ואומר המקריב את דם השלמים (שם שם ל"ג):

ואיש את קדשיו לו יהיו. זו מעשר של בהמה ומעשר שני של זרע הארץ ופרי העץ, אעפ"י שנאמר בהם קדש לה', ואומר העשירי יהיה קדש לה' (ויקר' כ"ז ל"ב), ולא היה של כהן אלא של בעלים:

ד"א ואיש את קדשיו. מדבר בתרומה ובמעשר ראשון ואעפ"י שהם של כהנים:

איש אשר יתן לכהן לו יהיה. מדבר בפדיון בכור שאם הקדים אבי בכור ונתן פדיונו לכהן בטרם יהיה לו חדש ואחר כן מת הבכור בתוך החדש, יכול שיחזרו לו הכהן פדיון בכורו, לכך נאמר לכהן לו יהיה:

לכך נסמכה פרשת סוטה למתנת כהונה, משום דכתיב למעלה ואיש את קדשיו לו יהיה (פסוק י'), שאם אינו נותן לכהן מתנות שיהיו לו, לסוף צריך להשקות את אשתו מי סוטה:

כי תשטה אשתו. שסרה אשתו מדרך ישרה שזינתה, ואין תשטה אלא לשון סרה, כמו שנאמר סרו מהר (שמות ל"ב ח'), ומתרגמינן סטו בפריע, וכמה דהוא אמר אשה יפה וסרת טעם (משלי י"א כ"ב):

ולמה כתיב תשטה בשי"ן, מפני שאי אשה מזנה אלא עד שתכנס בה שטות:

ועד אין בה. צריכה שני עדים, לפי שנאמר להלן לא יקום עד אחד באיש וגו' (דברים יט ט"ו), מה תלמוד לומר [אחד] זה בנין אב שכל מקום שנאמר בו עד סתם אינו אלא שנים:

והיא לא נתפשה. שלא נאנסה, כמו שנאמר ותפשה, (איש בעיר) ושכב עמה (דברים כ"ב כ"ח):

[עשירית האיפה קמח שעורים]. ולמה מביא עליה קמח שעורים, שכשאר מנחות כתיב סלת יהיה קרבנו (ויקר' ב' א'), ואין סולת אלא מן החטים, וזו היא מקרבת קרבן מנחה של קמח שעורים, לפי שעשתה מעשה בהמה, לכך היתה מנחתה ממאכל בהמה:

ולקח הכהן מים קדשים. מי שרי למסב מים קדושים [אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור, ולמה היה משקה אותה מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר ויעש את הכיון נחשת וגו' (שמות ל"ח ח'), וזאת קלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות, שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור. ולמה בכלי חרש, לפי שהיתה משקה לנואף בכלים נאים של כסף ושל זהב, לכך היה מגנה אותה ומשקה אותה בכלי חרש:

ומן העפר. ולמה הוא נותן עפר לתוך המים, לפי שהיא האבילה לנואף מעדנים, לכך היא טועמת טעם עפר, כשם שנתקללה הנחש בעפר שנאמר ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג' י"ד):

ד"א לפי שאדם נברא מעפר וממים, לכך נידונה בעפר ובמים:

ופרע את ראש האשה. לפי שהיתה המקולקלת מקשטת ראשה לפני הנואף, לכך היה הכהן מבזה [אותה], שהיה מגלה ראשה:

ואמר אל האשה אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות בזכות, שכה היו ב"ד אומרים לא עשית זה החטא שהעדים מעידים עליך אל תיראי:

ד"א אם לא שכב. מגיד שפותח לה בזכות, אומרים לה הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה שכנים הרעים עושים, הרבה הילדות עושה, אל תגרמי לשמו הגדול שימחה על ידך ר' ימשעאל אומר אומרים ל מי המרים למה הוא דומה, לסם יבש הנתון על גבי הבשר חי ואין מזיקו, כשהוא מוצא את המכה מתחיל (להתחלל) [לחלחל] אף את בתי אם טהורה את הנקי ממי המרים [המאררים]. ואם לאו יתן ה' אותך לאלה שיהיו כולן מקללין בה, כמו שנא' כה אמר ה' (לאחאב) [צבאות אלה ישראל אל אחאב] בן קולייה וגו', ולוקח מהם קללה וגו' (ירמיה כ"ט כ"א כ"ב), ולשבועה. שיהיו הכל נשבעים בה, כמה דתימא והנחתם (שמי) [שמכם] לשבועה (ישעיה סה טו):

בתת ה' את יריכך. ולמה הקדים ירך לבטן, ובהכנסת המים הקדים בטן לירך, שנא' במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך (במדבר ה כב), לפי שהירך התחיל בעביר ואחר כך הבטן, לכך הקדים בקללה ירך לבטן, אבל המים, בתחלה היו מגיעים אצל הבטן, ואחר כך לירך, לכך כתיב בהכנסת המים הבטן תחלה ואחר כך הירך, וכמה דהוא אמר והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו', וצבתה בטנה ונפלה ירכה (פסוק כ"ז):

ונזרעה [זרע]. זה הגמול היה נותן לה הקב"ה, לפי שנסתטה חנם, שאם היתה עקרה תחלה היו המים מרפאים אותה, ואם היתה יולדת בצער היתה יולדת ברווח, ואם היתה יולדת כעורים היתה יולדת בנים נאים:

ונקה האיש מעון. שלא יאמר הבעל מה לי להשקות את בת ישראל ולחוב בדמיה של זו נאמר ונקה האיש מעון, שלא יהא לו עון אם זינתה ומתה, לכך נאמר ונקה:

ד"א ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון ניאוף אותה שעה והאשה ההיא תשא את עונה, ואם אין האיש מנוקה מעון ניאוף אשתו אינה נבדקת, וכד"א לא אפקוד על בנותיכם וגו' (הושע ד' י"ד):