בהעלתך את הנרות. בהבעירך לא נאמר אלא בהעלתך, מלמד שמעלה היתה לפני המנורה שעליה עומד הכהן ומדליק:

אל מול פני המנורה. עשה לה מול [פנים], מלמד שהיה גופה של מנורה גבוה מן הקנים:

ד"א אל מול פני המנורה. אל השלחן שבצפון כדרך העולם שיערוך אדם שלחנו והמנורה כנגדו וכדרך העולם שהשמש והירח והכוכבי אור בדרום, ומקום היישוב לצד צפון, והוא דומה לשלחן שכל המעדנים נמצאים בו:

ד"א אבן היתה לפני המנורה ובה שלשה מעלות שעליה הכהן גדול עומד ומטיב את הנרות:

יאירו שבעת הנרות. צד הנרות מן מערב למזרח אלא שבצד מזרח היו מביטים לגופה של מנורה שלא יאמרו לאורה הוא צריך:

וזה מעשה המנורה. זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה בהם, והראהו הקב"ה באצבע, שנא' וזה מעשה המנורה:

ויעש כן אהרן. הדלקתה עשה כאשר נצטווה, אבל לתקן מעשה המנורה לעשות מול לא היה צריך, שמתחלה עם מול נעשית, ולכך נאמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב. היתה מעשה נס כאשר הראה את משה כן עשה בצלאל את המנורה:

קח את הלוים. שיקח אותם בדברים אמור להם אשריכם שמשמשים לפני המקום:

וטהרתם אותם. ולמה היו צריכים טהרה, והלא אהרן שהיה מקריב לא היה צריך טהרה לא הוא ולא בניו, שהיו נכנסים לפני ולפנים מן ההיכל, ולוים לא היו משמשים אלא לישא את המשכן ואומרים שירה, והיו צריכים טהרה בזו, ולמה כן, לפי שהקב"ה לקחם בחלקו הלוים, שנאמר תחת פטרת כל [רחם] בכור (בבני) [כל מבני] ישראל (פסוק ט"ז), ואותם בכורות לא נפסלו, אלא על שעבדו ע"ז, וע"ז נמשלה במת, שנאמר ויאכלו (מזבחי) [זבחי] מתים (תהלים ק"ו כ"ח), ומצורע נמשל במת, שנאמר אל נא תהי כמת (במדבר י"ב י"ב), ואומר בשנת מות המלך עוזיהו (ישעיה ו' א'), לפיכך הצריכם הזייה של מי חטאת, כשם שעושים לטומאת מת, ולפי שנכנסו במקום הבכורים שהיו כאלו טמאי מתים, ולפי שהיו הבכורות כמצורעים, לכך נאמר והעבירו תער על כל בשרם, ככתוב בטהרת המצורע והיה ביום השביעי יגלח וגו' (ויקר' י"ד ט'), וכשם שנאמר במצורע יכבס בגדיו, נאמר בלוים וכבסו בגדיכם, שצריכים טבילה:

ולקחו פר בן בקר. לפי שהבכורות לא עבדו העגל אלא בהוראת אחרים, שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל"ב ד'), ואחר כך כתיב וישכימו ממחרת וגו' (שם שם ו'), ומצינו שהצבור מביאים פר לעולה על העלם דבר על ע"ז, שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו' (במדבר טו כד), לכך צוה ללוים להביא פר לעולה, ולפי שמצינו שע"ז חמורה מכל המצות, שכל המודה בה ככופר בכל המצות, שנאמר וכי תשגו ולא תעשו וגו' (שם שם כ"ב), והלא לא נאמרה פשרה זו אלא בהעלם דבר של ע"ז, וחשבה הקב"ה כאילו יהיו שוגגים בכל המצות, לכך הצריכם פר שני לחטאת בהעלם דבר של אחר המצות, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקר' ד' י"ג), וכתיב והקריבו הקהל פר וגו' (שם שם י"ד), ומהו שאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת, עשאו שני לפר העולה, מה פר העולה לא היה נאכל, כך פר החטאת לא היה נאכל:

והקרבת את הלוים. כשם שנאמר במצורע, והעמיד הכהן המטהר (שם י"ד י"א), כך צוה משה שיקריבו אותם לפני אהל מועד:

והקהלת את כל עדת בני ישראל. לפי שהיו הלוים כפרה לישראל, שנאמר לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל וגו' (פסוק י"ט), ומי שהיה מקריב קרבנו היה מביאו באהל מועד, לכך צוו שיקהלו את כל עדת בני ישראל באהל מועד, וכשם שנאמר בפר העלם דבר של ציבור, וסמכו זקני העדה וגו' (ויקר' ד' ט"ו), כך צוה והקרבת את הלוים לפני ה' (פסוק י'), וכשם שנאמר בקרבן מצורע והניף אותם תנופה וגו' (פסוק י"א), תנופה זו על בני קהת שיהיו נושאים את הארון, שנאמר כי עובדת הקדש עליהם (במדבר ז' ט'), לכך נאמר והיו לעבד את עבדת ה' (פסוק י"א), זה הארון:

והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אתם תנופה לה'. תנופה זו נעשית לבני גרשון, לפי שהיה בכור, והבכור קדש, לכך נאמר לפני ה':

וטהרת אותם והנפת אותם וגו'. תנופה זו נאמר לבני מררי, לפי שלא היה בכור, וגם עבודתו לא היה הארון, לכך לא נאמר בו לפני ה':

כי נתנים נתנים המה לי. ולמה כפל הכתוב נתנים שני פעמים, ללמדך שנתונים הם למשא, ונתונים הם לשירה:

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל. ומה עשו משה ואהרן וכל הקהל, משה עשה מה שהקב"ה אמר לו, קח את הלוים (פסוק ו') והקרבת את הלוים לפני אהל מועד (פסוק ט'), מה עשו הקהל, שנקהלו לפני המשכן, שנאמר והקהלת את כל עדת בני ישראל (פסוק ט'), מה עשה אהרן, הזה עליהם מי חטאת (פסוק ז'):

כן עשו להם בני ישראל. הסמיכה, שנאמר והקהלת את כל עדת בני ישראל (פסוק ט'), וכתיב וסמכו בני ישראל את ידיהם (פסוק י'):

וכאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם. אהרן ובניו, שנאמר וזאת עשו להם וחיו [וגו'] אהרן ובניו (במדבר ד יט), ואומר על פי אהרן ובניו (שם שם כ"ז), ואומר זאת עבודת משפחות וגו' (שם שם נח):

זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה. וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה (שם שם ג'), הא כיצד יתקיימו שני המקראות הללו [כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה], מכאן אמרו כל תלמיד שלא ראה סימן טוב במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה: