פס'. ויאמר ה' אלי רב לכם סוב. רב הוא לעשו שכיבד את אביו לכם לסובב הימנו. פנו לכם צפונה. פנו לכם לבית המקדש שנאמר (תהילים מ״ח:ג׳) הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב:

פס'. ואת העם צו לאמר. זו אזהרה לדורות הבאים אחריכם שלא יהו מתגרים בבני עשו. אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו, עוברים אתם ולא יושבים שהפורענות עתידה לבוא. מאד. היה רבן שמעון בן גמליאל אומר ומה במקום שהם יראים ממנו אמר הקב״ה ונשמרים מאד. עכשיו שאנו מובלעים ביניהם על אחת כמה וכמה:

פס'. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. ר' מאיר אומר עד שידרוך כף רגלו של משיח שנאמר בו (במדבר כ״ד:י״ז) דרך כוכב מיעקב שנא' (עובדיה ח) וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים וגו' וגלות החל הזה.לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה:

פס'. אוכל תשברו מאתם. מיכן אמרו חכמים בישולי א״י אסורין בין פת בין בשר בין ביצה בין דג, וכן אמרו במסכת עבודת כוכבים. וגם מים תכרו מאתם. ומה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנו על ידי האור. וכן אמרו ביצה צלויה אסורה ודגים קטנים שמלחם ישראל אם נאכלין בלא בישול ובלא צלייה מחמת שהן מלוחין (ויבשים) ונאכלין כמות שהם חיים וצלאן א״י מותר לישראל לאכלן שלא נעשה בהן בישול או צלייה על ידי א״י. אבל כל שצריך מעשה צלייה כגון ביצה ובשר ודג גדול שאין נאכלין כמות שהן חיים וצלאן א״י אסורין שמעשה צליית הא״י אסורה ואם היתה תחלתו ביד א״י וגמרו ביד ישראל או תחלתו ביד ישראל וגמרו ביד א״י מותר ואין אסור עד שיהא תחלתו וגמרו ביד א״י, ודגים קטנים מלוחים של א״י אסורין מפני שמלוח כמבושל דמי, אבל דגים של ישראל שמלחם ישראל וצלאן א״י בפני ישראל מותרין לפי שהן נאכלין כמות שהן וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום מעשה א״י כגון התפוחים שהשליכם א״י על הגחלים מותרין לישראל אבל כל דבר שצריך בישול ואפיה ועשאם א״י כגון ישראל שיש להם עבדים בבתיהם והעבדים לא נתגיירו ולא מלו לעולם ולא טבלו אינו גר עד שימול ויטבול ואפילו כלי תשמישו של ישראל הם הואיל ובישלם או אפאם א״י אסורין, ואם עשה בהם ישראל שום מעשה וכל הכלים של ישראל מותר, והשמן אע״פ שהתירו רבינו הקדוש הני מילי שלא בא לכלל טומאה. אבל שמן הנמכר בחנות והא״י חשודין שמערבין בו טומאה אסור. והפת דברי הכל אסורה. וחלב שחלבו א״י ואין ישראל רואהו אסור מפני שמערבין בו טומאה. והכותח הוא שעושין מן השעורין והחלב אסור. ומפני מה אמרו רבותינו האי ריפתא שגר א״י ואפה ישראל או שגר ישראל ואפה א״י מותר, הני מילי בפת שנילושה בטהרה שאין בה גיעולי א״י. אבל פת של א״י אפילו אפאה ישראל אסורה. וכן בשר של ישראל שהניחו על גבי הגחלים והפכו א״י ונצלה במהרה קרובי בישול הוא ומותר. אבל אם לקח א״י בשר מן הסל של ישראל והלך ואפאו ואפילו בפני ישראל אסר מפני שתחלתו וגמרו ביד א״י הוא ואסור. והבשר של ישראל כיון שנתעלם מעיני ישראל אסור. וישראל שהניח קדרה על גבי כירה של א״י צריך להיות יושב ומשמרה מפני חשד הא״י, אמר רב ״חב״ית אסורין בחותם אחד. ״חלב ״בשר ״יין "תכלת. ״חמ״פג מותרין בחותם אחד "חלתית "מוריס "פת ״גבינה והלכתא כרב באיסורי. ומים מגולין אסורין מפני סכנת שרצים. והלכתא הלוקח כלי תשמיש מן א״י את שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. ואת שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכלה מלבנן ומטבילן והן טהורין. עד כמה הליבון עד שתשיר קליפתו. וההגעלה. כיצד נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה ומרתיחה. ויורה גדולה עושה לה שפה של טיט ומרתיחה כדי שיעלו המים על השפה של יורה כדרב עוקבא בסוף מסכת עבודת כוכבים והסכין של א״י שרוצה ישראל לאכול בה שפה ונועצה עשרה פעמים בקרקע במקום קשה ובסכין יפה שאין בה גומות. אבל לאכול בה רותח עד שילבנו באור. והלכתא מגעילן ברותחין בכלי ראשון שהוא רותח על האש ולא מאחר שהורידו שחמימותו מצוננת. נשוב לענין הפרשה:

פס'. כי ה' אלהיך ברכך. ואין אתה מצטרך להם. בכל מעשה ידיך, מיכן שאין הברכה משתלחת אלא במעשה ידים. ד״א ברכך. בביזת מצרים. בכל מעשה ידיך. כנגד עבודת מצרים נתן לך ביזתם ושללם וכן על הים לקחו כל אשר למצרים תחת החומר והלבנים:

פס'. ונעבר מאת אחינו בני עשו ונעבר דרך מדבר מואב. כשם שלא נתגריתי בעשו כך לא התגריתי בעמון ומואב:

פס'. והימים אשר הלכנו מקדש. זה הפסוק צריך למעלה והימים אשר עברנו מקדש ברנע שלשים ושמונה שנה עד תום. וכתיב ויהי כאשר תמו למדנו שכ״ד אלף שמתו על דבר פעור לא היו מיוצאי מצרים כי כבר תמו כל אותו הדור משנת ל״ח. ומעשה פעור היה באחרון ויש הפרש בין עמון למואב. שבמואב נאמר אל תצר את מואב אבל לעשות בהם אנגוריא ולצערם מותר. אבל בעמון כתב וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם כלל הוא שאמר רב חייא בר אבא א״ר יוחנן אין הקב״ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. שהבכירה קראה את בנה מואב והותרו ישראל לצערם. והצעירה קראה את בנה עמון ולא הותרו ישראל לצערם כלל שנאמר אל תצורם ואל תתגר בם:

פס'. והעוים היושבים בחצרים עד עזה. שעיוו את מקומם ונתנם הקב״ה לבני לוט בזכות אברהם:

פס'. כאשר עשה לבני עשו. וכן הוא אומר (בראשית ל״ו:כ׳) אלה בני שעיר החורי יושב הארץ ואומר (יהושע כ״ד:ד׳) ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו:

פס'. קומו סעו ועברו את נחל ארנון. היא תחלת ירושת ישראל שנאמר החל רש לרשת את ארצו:

פס'. היום הזה אחל תת פחדך. מיכן אמרו כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה לו למשה כתב כאן אחל וכתיב ביהושע (יהושע ג) אחל גדלך:

פס'. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום לאמר. השיבני אם אעבור בגבולך או לאו. דבר אחר ואשלח אמר הקב״ה בסיחון והתגר בו מלחמה והוא שלח דברי שלום. ומאין למד משה זה ממלחמת פרעה שהיתה קדומה ששלח לו הקב״ה (שמות ט׳:א׳) שלח עמי ויעבדוני ולא איבדו לפי השעה:

פס'. ויתנהו ה' אלהינו [וגו'] ואת בניו. בנו כתיב בניו קרי מלמד שאדם קורא לבנו אחד בני כאדם שיש לו בנים הרבה ודומה לו (בראשית מט) ובני דן חושים. (דברי הימים א ב׳:ח׳) ובני איתן עזריה:

פס'. רק הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. מלשון בזזנו ז' מתחלף בוי״ו: