פס'. כי ימצא חלל. תניא כי ימצא לזמנים ולעתים ולא שבכל שנה מצוי. היינו דתנן משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים פסקו המים המרים. רבי יוחנן בן זכאי הפסיקם שנא' (הושע ד׳:י״ד) לא אפקד על בנותיכם כי תזנינה וגו'. מתניתא בפרק עגלה ערופה. חלל ולא חנוק. חלל ולא מפרפר. באדמה. ולא טמון בגל. נופל. ולא תלוי באילן. בשדה. ולא צף על פני המים. ד״א באדמה. לרבות בעבר הירדן. לא נודע מי הכהו. הא אם ידוע מי הכהו אפילו אחד מהן לא היו עורפין:

פס'. ויצאו זקניך ושופטיך. זקיניך שנים ושופטיך שנים. אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה. ומדדו (את) הערים. ולא מן הערים. אל החלל. מיכן אמרו נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין את הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר. נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה עובדי כוכבים או לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין אלא בעיר שיש בה בית דין:

פס'. והיתה העיר הקרובה אל החלל. הקרובה שבקרובות. מיכן אתה אומר נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות עגלה ערופה דברי רבי אליעזר. וירושלם לא היתה מביאה עגלה ערופה שנאמר ולקחו זקני העיר ההוא, ולא ירושלם. לפי שירושלים לא נחלקה לשבטים. עגלת בקר. רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה. ופרה בת שלש. וחכמים אומרים עגלה בת שנתה ופרה בת שלש אף בת ארבע כשרה. אשר לא עבד בה. חסר וא״ו מלמד שכל עבודה פוסלת בה. אשר לא משכה בעול. בפרה אדומה (במדבר י״ט:ב׳) אשר לא עלה עליה עול. אבל בעגלה ערופה עד שתימשך לא נפסלה. וכמה תמשוך בעול ותפסל כשיעור (העיר) לרחבו. מיכן אמרו הכשר בפרה פסול בעגלה. והפסול בפרה כשר בעגלה ערופה:

פס'. והורידו זקני העיר. מצוה בזקני העיר ההיא. אל נחל איתן. כמשמעו קשה. וכן הוא אומר (שם כד) איתן מושבך. (את) העגלה בנחל. ראייה לדבר (הושע י׳:ב׳) הוא יערף מזבחותם. ומקומה אסור מלעבד ומלזרע. נחל מיובש מקום שמימיו עוברין מהרה וכלין. וכן הוא אומר באיוב (איוב טו) אחי בגדו כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו. ומפני מה אמרה תורה לערוף עגלה במקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, מפני שהרוצח לא הניח לנרצח לעשות פירות לפיכך תיערף העגלה אל נחל איתן מקום שאינו עושה פירות וסופו ליפרע מן הרוצח. וכן אמר שהעגלה היתה מתלעת והולכין התולעים אל הרוצח בכל מקום שהוא ומהם היתה באה נקמה על הרוצח ועוד כי גזירת מלך היתה לכפר על ישראל:

פס'. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשמו. מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה. ומה שירות בכשרין אף ברכה בכשרין. ומה שירות בתמימים אף ברכה בתמימים. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. מה ריבים ביום אף נגעים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים:

פס'. וכל זקני העיר ההיא הקרובה אל החלל. מאין מודדין ר' אליעזר אומר מחוטמו ר' עקיבא אומר מטבורו. וחכמים אומרים ממקום שנעשה חלל מצוארו:

פס'. וכל זקני העיר ההיא ואפילו הן מאה. ירחצו את ידיהם על העגלה על מקום עריפתה:

פס'. וענו ואמרו ידינו. וכי עלה על לבנו שזקני העיר שופכי דמים הם אלא בא ללמדנו שמתודים לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה שנאמר ועינינו לא ראו. תניא ר' יהודא אומר כופין ללויה ששכר לוויה אין לה שיעור שנאמר (שופטים א׳:כ״ד) ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד. וכתיב (שם) ויראם את מבוא העיר. ומה חסד עשו עמו שכל העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ואת משפחתו שלחו. א״ר יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לוויה יעסוק בתורה שנאמר (משלי א׳:ט׳) כי לוית חן הם לראשך. תנו רבנן הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר. חבר לחבר עד תחום שבת. תלמיד לרב אין לו שעור. וכמה אמר רב ששת פרסה והני מילי לרבו שאינו מובהק אבל לרבו מובהק שלש פרסאות:

פס'. כפר לעמך ישראל. הכהנים היו אומרים כפר לעמך ישראל וגו'. ורוח הקדש מבשרתן ונכפר להם הדם:

פס'. ואתה תבער. בער עושי הרע. דם הנקי. שופכי הדם הנקי מקרבך. כי תעשה הישר. שתהא תמים עם ה' אלהיך:

בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה (משלי י״א:י׳):

אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל שמחה גדולה בעולם בזמן שהצדיקים בטוב והן יושבין ועוסקין בתורה שהיא מלאכת שמים שכן אמרו דבורה וברק (שופטים ה׳:ט׳) לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'. ובאבוד רשעים רנה אלו אויבי ישראל שנקראו רשעים כענין שנאמר בפרעה (שמות ט׳:כ״ז) ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. וכאשר אבדו מן העולם כענין שנא' (דברים י״א:ד׳) אשר הציף את מי ים סוף על פניהם רנה היתה בעולם. ואמר משה ובני ישראל שירה. ד״א ובאבוד רשעים רנה זה קרח ועדתו שנאמר (במדבר ט״ז:ל״ג) ותכס עליהם הארץ ויאבדו. ד״א זה סיסרא כדכתיב (שופשים ה) כן יאבדו כל אויביך ה'. ד״א זה אחאב בן עמרי רנה היתה. שנאמר (מלכים א כב) ותעבור הרנה. ד״א בטוב צדיקים תעלוץ קריה דכתיב (אשתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש וגו'. וכתיב (שם) והעיר שושן צהלה ושמחה. ובאבוד רשעים רנה זה המן ואשתו ובניו דכתיב (שם ז) ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה. דבר אחר בטוב צדיקים אלו ישראל שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. בזמן שעושין רצונו של הקב״ה הם מבושרין שאויבים נופלין בידיהם כענין שנאמר כי תעשה הישר בעיני ה' מה כתיב בתריה כי תצא למלחמה. (ונתנו) תעלז קריה שהם נותנים הודייה למלך מלכי המלכים ברוך הוא כענין שנאמר ביהושפט (דה''ב כ) ובצאתו לפני החלוץ אמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו:

כי תצא למלחמה על אויביך במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ואיזו היא מלחמת הרשות כענין מלחמת דוד ויואב בן צרויה שהיתה מלחמתם להרחיב את גבול ישראל כדכתיב כי תצא למלחמה. ולא כתיב דבר אל בני ישראל. על אויביך. כנגד אויביך אתה רשאי להלחם ולא כנגד אחיך לא יהודה על שמעון ולא שמעון על יהודה כענין שנאמר (ישעיהו י״א:י״ג) וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים. ונתנו ה' אלהיך בידך, בשורה היא להם שאם עשו כל האמור בענין לסוף הקב״ה נותנם בידם. ושבית שביו לרבות הכנענים שבתוכה:

פס'. וראית בשביה. בשעת שביה לא דברה תורה אלא כלפי יצר רע. אשת. כל מקום שנאמר אשת צריך לומר אחריו כלום כגון (משלי ט) אשת כסילות וכאן למה נאמר אשת מלמד אפילו היא אשת איש. יפת תאר דברה תורה בנאה ואפילו היא כעורה ת״ל וחשקת בה:

פס'. והבאתה אל תוך ביתך. ולא לבית אחר. וגלחה את ראשה. כמשמעו. ועשתה את צפרניה. רבי אליעזר אומר תקוץ. מאי טעמא דרבי אליעזר כשם שגילחה את ראשה היא העברת שיער כך ועשתה את צפרניה העברת צפרנים. ואע״פ שר' עקיבא נחלק עליו לומר ועשתה גידול כדי לנו ולה תרגם ותרבי ית טופרהא. מ"מ ראיה לדברי רבי אליעזר מדברי קבלה. דכתיב (שמואל ב י״ט:כ״ה) ומפיבשת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו. ויש לקיים דברי שניהם בתחלה היתה מגדלת אותם כדי לנוולה ובסוף ירח ימים היתה קוצה אותם כדי לטהרה ומטבילה ובא עליה:

פס'. והסירה את שמלת שביה מעליה. מלמד שהיה מעביר הימנה בגדים נאים שהיתה לובשת בביתה בשעה שנלקחה פתאום ומלבישה בגדי אלמנות. וישבה בביתך. בבית שהוא בו כדי שיהא נכנס ויוצא ורואה אותה כשהיא מנוולת. ובכתה את אביה ואת אמה. רבי אליעזר אומר אביה ממש רבי עקיבא אומר עבודה זרה כענין שנאמר (ירמיהו ב׳:כ״ז) אומרים לעץ אבי אתה. ירח ימים. שלשים. ואחר כן תבוא אליה. מלמד שקודם לכן לא היה לו רשות בה. ובעלתה. שתהא נקנית לו כאשת איש שהיא בעולת בעל. והיתה לך לאשה. לנהוג בה מנהג אישות. (שמות כ״א:י׳) שארה כסותה ועונתה לא יגרע:

פס'. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה. הרשות בידו להוציאה ולקיימה. ושלחתה לנפשה. בגט ואין צריך להעניקה. ומכור לא תמכרנה בכסף. אין לי אלא כסף שוה כסף מניין ת״ל ומכור לא תמכרנה. לא תתעמר בה. הואיל ואינו מקיימה בדרך אישות אסור להשתמש בה. ועד כמה הוא עימור. אפילו להעמידה לפני הרוח או לישב עליה כדרך שאמרו רבותינו ז״ל בגונב נפש מאחיו:

פס'. כי תהיין לאיש שתי נשים. האחת רשות. ממשמע. שנאמר נשים איני יודע שאינו פחות משתים אלא לרבות אפילו יתר מיכאן. האחת אהובה והאחת שנואה. זו אהובה בנישואיה וזו שנואה בנישואיה. שמחמת שזו מן העממים בא לשנאתה וזו מישראל בא לאהוב אותה לכך נאמרו פרשיות הללו. ד״א כי תהיין לאיש שתי נשים הראויות להויה יצאו שפחה ונכרית שאין בהן הויה. וילדו לו בנים. מי שהוולדות שלו יצאו שפחה ונכרית שאין הוולד הולך אלא אחריהן. בנים. הבנים בדין הזה ולא הבנות שאע״פ שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים אינן בדין הבכורה. והיה הבן הבכור לשניאה. הבן ולא טומטום ואנדרוגינוס. הבכור ולא הספק. לשניאה. הכתוב מבשרך שהבכור לשניאה. וכן אתה מוצא בלאה ובפנינה. כמה טעות טעו הקראים שאמרו ואשה אל אחותה לא תקח אלו שתי נשים ודבר זה בתורה ובנביאים ובכתובים שהיו ישראל נושאים שתי נשים ובפנינה כתב (שמואל א א׳:ו׳) וכעסתה צרתה גם כעס:

פס'. והיה ביום הנחילו את בניו. (טז) ביום מפילין נחלות ואין מפילין בלילה. את אשר יהיה לו. מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק. כגון שמת אביו ואח״כ מת זקינו והנכסים הן ראויין לאביו שאילולי היה אביו חי היה נוטלן הבן תחת אביו כבמוחזק כאותן שהיו לו מוחזקין מחיי אביו. לא יוכל לבכר. ואם ביכר אינו מבוכר (את בן האהובה):

פס'. כי את הבכור בן השנואה יכיר. יכירנו לאחרים. מלמד שנאמן אדם לומר זה בני בכורי. ר' יהודה [אומר] כשם שנאמן לומר זה בני בכורי כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וחכמים אומרים אינו נאמן. לתת לו פי שנים. פי שנים כנגד אחד מן הבנים בין מעוטים בין מרובין וכן הוא אומר ובראשית מח) ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך. בכל אשר ימצא לו. מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק שאם מת אביו ואח״כ מת זקינו נכסים הבאים לו מן זקינו נוטל בשוה עם שאר אחים. כי הוא ראשית אונו, ולא ראשית אונה של אשה. לו משפט הבכורה. מלמד שהבכורה יוצאה בדיינין. שמשפט כתוב ביה ובכור שנולד לאחר מיתת אביו. כגון שהיה לאביו שתי נשים ואח״כ ילדו אותן שתי נשים אין הבכור ההוא נוטל פי שנים. דבעינן יכיר ולא הספיק להכירו. תנן התם המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשווה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר מחמת ירושה לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה לא אמר כלום. והילכתא המזכה לעובר לא קנה והני מילי לעובר דלאו דיליה אבל לעובר דיליה ניחא ליה לאיניש דלישתמעון מיליה בעובר דיליה וקנה ויתר משפטי בכור ופשוט בפרק יש נוחלין בבבא בתרא:

פס'. כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. בן ולא בת, סורר ומורה. סורר על דברי אביו ואמו. ומורה כלשון ממרא, כענין (בראשית יח) באלוני ממרא. וכתיב (דברים יא) (עד) [אצל] אילון מורה ללמדך מ' מתחלף בו' ד״א מורה לשון יוני שוטה ודומה לו (תהלים ט) שיתה ה' מורה להם. על שנשא יפת תאר סופו מוליד בן סורר ומורה. וכן אתה מוצא בדוד לפי שנשא את מעכה בת תלמי מלך גשור יצא ממנה אבשלום בן סורר ומורה:

פס'. כי יהיה לאיש בן. ולא איש שכיון שבא לכלל איש אינו נעשה בן סורר ומורה. ד״א מורה שמורה לעצמו דרך רע. איננו שומע בקול אביו. יכול אפילו אמר לו הדליק את הנר כשהוא אומר איננו שומע וגו'. זולל וסובא הוי אומר אף זה כיוצא בו. ויסרו אותו. מלמד שבית דין מלקין אותו. ולא ישמע אליהם. ואחר שלקה עוד נוהג כדרך הראשון:

פס'. ותפשו בו אביו ואמו. (ולא גידמין). מלמד שאינו נסקל עד שיהא לו אב ואם. דברי ר' מאיר. והוציאו אותו אל זקני עירו. מצוה בזקני עירו ובשער מקומו:

פס'. ואמרו אל זקני עירו בננו זה. זהו שלקה בפניכם. היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר ותפשו בו ולא גידמין. והוציאו אותו. ולא חיגרין. ואמרו. ולא אילמים. בננו זה. ולא סומין. ומתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. חזר וקילקל נידון בעשרים ושלשה. זולל וסובא. זולל בבשר וסובא ביין. וכן הוא אומר (משלי כ״ג:כ׳) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. מיכן אמרו בן סורר ומורה שגנב משל אביו ומשל אמו ואכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין חייב. רבי יוסי אומר חצי מנה בשר ולוג יין מכלל דתרטימר שאמרו חכמים חצי מנה הוא שכשם שכפל רבי יוסי ביין כך כפל בבשר. בסנהדרין. ואינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו דשכיח ליה ואינו חייב עד שיאכל מה שלקח מאביו ומאמו ברשות אחרים דבעינן דלא בעית. בוא וראה עד היכן הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שדרכו של יצר הרע כך הוא, היום אומר לו עשה כן למחר אומר לו עשה כן גדול ממנו עד שטורדו מן העולם. למחר מגמר נכסי אביו ואמו ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות לפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:

פס'. ורגמוהו כל אנשי עירו. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם. יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. ולצדיקים רע להם ורע לעולם:

פס'. וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. ותלית אותו על עץ. מיכן אמרו האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להם ר' אלעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון אמרו לו שמנים תלה שהיו כשפניות ואין דנין שנים ביום אחד אלא שהיתה השעה צריכה לכך ללמד בה אחרים. וכשם שעשה זה לפנים מן המצוה כך עשה זה שתלה נשים. יכול כל המומתין יהו נתלין. ת״ל כי קללת אלהים תלוי, מה מגדף שפושט ידו בעיקר היה נסקל ונתלה אף כל כיוצא בו. כיצד היו עושין היו משהין את דינו עד לעת הערב. וגומרין את הדין וסוקלין אותו ותולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה להראות את העם שהוא תלוי. ותלית אותו על עץ. קורה היו משקעין בארץ ועץ יוצא ממנה ותולה בו:

פס'. לא תלין נבלתו על העין. מה עץ שהוא ניוול אף כל שהוא ניוול. מיכאן אמרו אין מלינין את המת. יכול שאין מלינין אפילו להביא לו ארון ותכריכין להביא לו מקוננות לשמע עליו עיירות ת"ל על העץ יצא דבר שהוא לכבודו שהוא מותר להלינו. כי קבר תקברנו. אותו ואת עצו. מיכן אמרו אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו ואחד סודר שנחנק בה כולן נקברין עמו, ביום ההוא. קודם הערב שמשו. כי קללת אלהים תלוי כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם. ונמצא שם שמים מתחלל. ולא תסמא את אדמתך להזהיר בית דין על כך: