פרשת החודש ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. שומע אני שהיה הדבור למשה ולאהרן, ת״ל ויהי ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מצרים (שמות ו כח), א״כ למה נאמר למשה ולאהרן, ללמדך שכשם שהיה משה (ד) כלל לדברות ולמאמרות, כך היה אהרן.

ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן. הקיש הכתוב אהרן למשה, מה משה דיין לפרעה, אף אהרן דיין לפרעה, מה משה אומר דבריו ואינו ירא, אף אהרן אומר דבריו ואינו ירא.

בארץ מצרים. חוץ לכרך, אתה אומר חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שם ט כט), והלא דברים קל וחומר, ומה תפלה קלה לא התפלל אלא חוץ לכרך, דבור חמור לא כל שכן, ומפני מה לא דבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מצרים מלאה גלולים ושקוצים. עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור, משנבחרה ארץ ישראל לא הוכשרו לדבור, שכן מצינו ביונה שנאמר בו ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳ (יונה א ג). והכתוב אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח (תהלים קל טז), אלא אמר יונה אלך לחוצה לארץ מקום שאין שכינה נגלית, לפי שהגוים קרובי תשובה הם, כדי שלא לחייב את ישראל, משל לעבד של כהן שברח לבית הקברות מקום שאין רבו יכול לבוא, אמר לו רבו, אני לא אכנוס, אשלח אחריך עבדים כיוצא בך, כך ברח יונה, וה׳ הטיל רוח סערה אל הים (יונה א ד), לפיכך לא נדבר עמו פעם שלישית, שנא' ויהי דבר ה׳ אל יונה שנית (שם ג א), שנית נדבר עמו, שלישית לא. ר׳ נתן אומר לא הלך יונה אלא לאבד את עצמו, שכן הנביאים נותנין נפשם על ישראל.

לאמר. צא אמור להם מיד, דברי ר׳ ישמעאל.

** ד״א לאמר.** לך אמור להם, מיכן לאומר לחבירו דבר, שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך ואמרו.

החדש הזה לכם. א״ר ישמעאל משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה ראה וקדש וקבעו בו לדורות, והלא כל הדברות שנדבר הקב״ה עם משה, לא דבר עמו אלא ביום, וכאן כיצד נדבר עמו בלילה, ר׳ אלעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש עם חשכה.

החדש הזה. זה ניסן, אתה אומר זה ניסן, או אינו אלא בשאר החדשים, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנהה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שם לד כב), צא וראה אי זה הוא חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצאה בו ונקרא שביעי, אין אתה מוצא אלא תשרי, לאחר שלמדת תשרי שהוא שביעי, הוי למד שהחודש הראשון הוא ניסן, וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה, בחודש הראשון הוא חודש ניסן (אסתר ג ז).

ניסן שבו נעשים נסים לישראל, ובו יצאו מעבדות לחירות.

תנן התם ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים, ואמרי׳ למלכים למאי הילכתא, א״ר חנינא לשטרות כיון שמיוחד ראש השנה וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין המוקדמים והמאוחרין להכשירם ולפוסלם) דתנן בשלהי מס׳ שבועות פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול, שטרי חובות המוקדמין פסולים, והמאוחרין כשרין, מאי טעמא דפרוזבול, שכיון שראה הלל הזקן שנמנעו העם מהלוות זה לזה, והיו עוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (דברים טו ט), עמד ותקן להם פרוזבול, מאי פרוזבול, פרוסבולי ובוטי, כולי אלו עשירים, בוטי אלו עניים, תקון לעניים שילוום ממון, תקון לעשירים שלא יתחייבו. וזה תקון של פרוזבול, מוסרני לכם ב״ד שבמקום פלוני, כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו בכל עת שארצה, והדיינין חותמין מלמטה, או העדים, כדי שיהא האדם סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כי קרא שמטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה שמטה עליו, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב המוקדמין לנתינת המעות פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב כלום למלוה בזמן השטר, כי אמנה היה דבריהם, שהבטיחו מלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נותנם לו עד ניסן, והואיל והשטר נכתב מתשרי, גובה מן הלקוחות שמתשרי שקודם ניסן, והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא נתחייב הלוה למלוה כלום, ובמה יבחנו השטרות הללו, אם מוקדמין הם, אם מאוחרין, מחמת הזמן הכתוב בהן, שאם כתוב בו בשנת אחת למלך בירח ניסן, והעדים מעידים כי בשנה אחת למלך בירח תשרי ניתן הממון, בידוע שהשטר הזה מוקדם הוא ופסול, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בשטר בשנה שניה למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, ידענו שזה ניסן שאחר תשרי והשטר מאוחר וכשר. והמוקדם פסול, ידענו שזה פסול בזמנו לגבות מנכסין משועבדים, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כולו, אבל מן המשוחררין גובה, ומנלן דלמלכים מונין מניסן, משלמה דכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל (מ״א ו א), זיו זה אייר, לכן שנינו באחד בניסן ראש השנה למלכים. ולרגלים, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז), לענין נדרים בבל תאחר דבעינן ג׳ רגלים כסדרן וחג המצות תחלה.

לכם ראש חדשים. לכם ולא לאומות העולם שהרי אומות העולם מונין מתשרי.

הוא לכם, סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה ואומות העולם מונין לחמה.

הקטן מונה לקטן, והגדול מונה לגדול.

** וכשם שהחודש מתחדש.** כך ישראל עתידין להתחדש.

שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח, (ישעיה ס א), וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העולם הזה והעולם הבא, וכשם שאין כח ללבנה ביום, כך אין כח לישראל בעולם הזה מפני האומות.

ד"א החודש הזה לכם ראש חדשים. חידוש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד).

ראשון הוא לכם. מה ת״ל לפי שנא׳ החדש הזה לכם ראש חדשים, סבור אתה מיעוט חדשים שנים, ת״ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה.

ד״א ראשון הוא לכם לחדשי השנה. שכיון שקידשתה חודש ניסן אי אתה רשאי לעברו ולעשות ניסן אחר, שנאמר ראשון הוא לכם, (מח) זה ניסן ואין אחר ניסן, ומנין שמעברין את אדר לעשות אדר שני, שנא׳ שמור את חדש האביב ועשית פסח (שם טז א), שמור את חדש לאביב ואביב לפסח שיבוא אביב בזמנו, הא כיצד עיבר את אדר שיבוא אדר בזמנו.

ת״ר על שלשה סימנין מעברין את השנה, על אביב ועל פירות האילן, ועל התקופה שהיה. במס׳ סנהדרין פ״א. וכה״א במלכים, ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חודש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מ״א ד ז), וכתיב ונציב אחד בארץ (שם שם יט), זה היה כנגד חודש העיבור, וכמה עיבור שנה חודש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), חודש הסמוך לאביב, הוי אומר זה אדר השני, ולא עוד אלא כשם שהחודש מתעבר ממנויו יום אחד לחדש, כך שנה מתעברת למינוייה חודש אחד לי״ב חודש, ומה חודש עיבורו בסופו, אף שנה עיבורה בסופה.

ד״א ראשון הוא לכם. כיוצא בכם, מה אתם בית דין אף לדורות בבית דין שלא תהא השנה מתעברת אלא עפ״י בית דין, כך עושין בארץ ישראל לפני ראש הישיבה.

מדרש ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן. זש״ה ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך (שה״ש ב י), ענה דודי, ע״י משה, ואמר לי, ע״י אהרן, קומי לך, מן הגלות, רעיתי, בזכות אברהם שריעה ואיחה אותי, יפתי, בזכות יצחק שייפה מעשיו ופשט צוארו לשחיטה על שמי, ולכי לך, בזכות יעקב שנאמר לו.קום לך פדנה ארם (בראשית כח כ), כי הנה הסתו עבר (שה״ש ב יא), אלו צרות המצריים, הגשם חלף, זה שיעבוד מצרים, הנצנים נראו בארץ (שם שם יב), אלו משה ואהרן, עת הזמיר הגיע, הגיע עת ליזמר, לחתך את המצריים.

** ד״א עת הזמיר הגיע.** לומר עזי וזמרת יה (שמות טו ב), וקול התור, קול מתן תורה, התאנה חנטה פגיה, אלו רשעי ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה, והגפנים סמדר, (נט) אלו בחורי ישראל, נחנו ריח, במעשיהם הטובים.

החודש הזה לכם ראש חדשים. לכם הוא מסור, ולא אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין אותו ישראל על החשבון, שמואל בר אבא אומר כל חודש שהוא נולד קודם שש שעות יש כח לעין לראות, משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראות, ואותו חודש נולד אחר חצות ואין מקדשין אותו, לפיכך הראהו הקב״ה למשה החדש הזה.

תני דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דיים. אמר אביי הלכך צריך לברך עליו מעומד. מאי מברך, בא״י אמ״ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, להלל ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא״י מחדש חדשים.

ובזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתם היו מקדשין את החדש עפ״י ראיית העדים, וכשגלו אין בית דין קבוע לחקור ולדרוש, וכדי שלא יהו ישראל עושין ב' ימים טובים בשינוי זה מזה, האב היום, והבן מחר, ואחיו למחרת, עמדו ישראל על תקנות סוד העיבור שהיו מחשבין מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם ליעקב אבינו, ויעקב אבינו לקהת, וקהת לעמרם, ועד היום הזה הוא מסור לחכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע״פ שמצוה לקדש על הראייה אינו חובה לומר שאם לא נתקדש על הראייה אינו מקודש, תדע לך אם היה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר שלא נקדש חדשים, לכך נאמר שני פעמים בפסוק לכם לכם, לכם לראייה לקדש, ואם לא, לכם סוד העיבור. ואם תאמר היאך מתאחר בראייתו אחר הקידוש, (סו) הוא שאמרו רז״ל עשה ירח למועדים, מועדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה, ולכך ראוי לסמוך על סוד העיבור ולא לעשות ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל שמירת יום קודש של זה, ולאכול ביום עינוי של זה, מזה יתבונן כל בני בינה, שאם תהיה שנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבואו לעשותן כולן שלימין כמשפט נח בתיבה ואח״כ תראה הלבנה תהיה בשליש הרקיע ולזה יהי׳ לו ראש חודש, ללמדך כי אין זה דרך הדעת לחשב החדשים משלשים יום כולן, ומי שעושין אותו ברשע, אין חסים על כבוד קונם, ועליהם אמר ישעיה הנביא רועים רבים שחתו כרמי (ירמיה יב י), רועיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה (שם נ ו), וילכו במועצות בשרירות לבם (שם ז כד), וכיון שאמר הכתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כג כט), לכל ישראל צוה המצוה הזאת להיות צומים ומתענים ביום אחד בשוה, ולא זה היום וזה למחר, וכבר ישראל נפוצים בארצות שאין הלבנה נראית כדרך שהיתה נראית בארץ ישראל, והתורה אמרה תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט), לא חילוק דתות, ובזכות ראש וראשון יגאלנו צורנו, מראש וראשון, ראש זו גלות בבל, וראשון זה עשו, דכתיב ויצא הראשון (בראשית ו כה), ונודה לצורנו שהוא ראש לכל ראשון.

דברו אל כל עדת בני ישראל. א״ר ישמעאל וכי שניהם היו מדברים, והלא כבר נאמר ואתה תדבר אל בני ישראל, אלא כיון שהיה משה רבינו מדבר היה אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימין אהרן, והי׳ הדבור יוצא מביניהן, כאילו יוצא מבין שניהם, ר׳ שמעון בן יוחי אומר משה היה חולק כבוד לאהרן, ואהרן למשה, והדבור יוצא מביניהון, כאילו שניהם מדברין.

אל כל עדת בני ישראל. מלמד שהמצוה על כל ישראל.

לאמר. לדורות.

בעשור לחודש הזה. מה בא ללמדנו, להוציא פסח דורות שאין צריך להיות מקחו מבעשור אלא כל זמן שירצה.

ויקחו להם. וכי כולן היו לוקחין, אלא אחד היה לוקח על ידי כל הבית, מיכן דשלוחו של אדם כמותו.

איש שה. טלה וגדי בכלל שה, שנאמר שור שה כשבים ושה עזים (דברים יד ד).

לבית אבות. אלו משפחות, כענין שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). מנין שאם היה עשר משפחות לבית אב אחד, שיוצאים בפסח אחד, ת״ל שה לבית.

ואם ימעט הבית מהיות משה. בא הכתוב ללמדך שכולן נמנין על הפסח, ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט, דכתיב מהיות משה מהווייתו של שה שהוא חי, ר׳ יהודה אומר ובלבד שלא יהא שם אחד מן החבורה ראשונה לעשות טפילה עיקר ועיקר טפילה.

ולקה הוא ושכנו. ר׳ ישמעאל אומר מנין שאם רצה אדם למנות אחרים עמו על פסחו שהוא רשאי, ת״ל ולקח הוא ושכנו.

הקרוב אל ביתו. שכינו מכל מקום אלא שדיבר הכתוב בהווה, ואמר הקרוב אל ביתו.

במכסת נפשות. אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנוייו, ומנין שאם שחטו שלא למנוייו פסול, ת״ל איש לפי אכלו, שנה עליו הכתוב לפסול שלא למנוייו.

** ד״א במכסת נפשות.** מה ת״ל, לפי שאמר איש לפי אכלו, אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין, ת״ל נפשות.

איש לפי אכלו. להוציא את החולה ואת הזקן ואת הקטן שאינן יכולין לאכול כזית, שאין שוחטין עליהם.

תכוסו. ר׳ יאשיה אמר לשון סורסי הוא, כאדם שאמר להכירו כוס לי טלה זה.

על השה. כל זמן שהוא חי נמנין ומושכין ידיהם הימנו.

שה תמים. להוציא בעל מום.

זכר. להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה.

בן שנה. להביא כל שנתו מתחלתו ועד סופו.

מן הכבשים ומן העזים. מזה בפני עצמו, ומזה בפני עצמו.

תקחו. ולא גזול.

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה. פסח מצרים בלבד טעון שמירה מבעשור, אבל לא פסח דורות, שנאמר בחודש הזה (שמות יג ה).

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. וכי כל הקהל שוחטין אלא אחד שוחט על יד אחרים, מיכן ששלוחו של אדם כמותו.

ד״א והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר. למה היה פסח מצרים לקיחתו מבעשור, רמז להם שעתידין ישראל לעבור בירדן בעשור, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הזה (יהושע ד יט), תבא זכות לקיחת הפסח ותתחבר עם לקיחת האבנים מן הירדן.

ד״א למה הקדים לקיחת הפסח מבעשור, ר׳ מתיא בן חרש אומר, לפי שהגיע זמן השבועה שנשבע הקב״ה לאברהם אבינו שיגאל את בניו, כדי שיהא עסוקין במצות, שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח), עת דודים אלו האבות, ואפרוש כנפי עליך (שם), אלו המצות, ואעפ״כ ארבע מצות היו להם לישראל, לא נחשדו על העריות, לא שינו את שמותם, לא שינו את לשונם לא גילו את סודם. לא נחשדו על העריות, דכתי׳ ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (ויקרא כד י), אחת היתה ופירסמה הכתוב, לא שינו את שמותם, כדרך שנתייחסו כשירדו למצרי׳ כך נתייחסו בעלייתן, ראובן שמעון לוי ויהודה. לא גילו את סודם, דכתיב ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב). לא שינו את לשונם, דכתיב אלהי העבריים נקרא עלינו (שם ה ג) ולהלן כתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג).

ד״א והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום. אמרו לו למשה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח כב), אמר להם קחו לכם, ויהיה לכם למשמרת, ואתם מונין מן הלקיחה, שכשם שלא עשו לכם כלום על הלקיחה ועל הקשירה, כך לא יעשו לכם כלום על השחיטה.

ד״א והיה לכם למשמרת. נאמר שמירה בפסח, ונאמר שמירה בתמיד, דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה פסח טעון ביקור ארבעה ימים ׳ אף תמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מיכן אמרו אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים מלשכת הטלאים, כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה, מוסיפים לעולם, הא ארבעה ימים קודם יום טוב שאם יארע יום חמישי וששי יום טוב הוי יום ראשון ושני ושלישי ורביעי קודם ליום טוב ד׳ ימים.

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. בין בחול ובין בשבת, נאמר כאן במועדו, ונאמר להלן בתמיד במועדו (במדבר כח ב), מה תמיד דוחה שבת אף פסח דוחה שבת.

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. מיכן אמרו הפסח היה נשחט בשלשה כתים, שנאמר קהל עדת ישראל.

בין הערבים. משש שעות, ר׳ נתן אומר מנין לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה, שנאמר כי פנה יום כי ינטו צללי ערב (ירמיה ו ד), ר׳ שמעון בן יוחי אומר כתוב מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), וכתיב בערב (שם), וכתיב כבוא השמש (שם), הא כיצד, מועד צאתך לשחיטתו, כבא השמש לצלייתו, בערב לאכילתו.

בן בתירא אומר בין הערבים תן ערב לשחיטתו, תן ערב לאכילתו.

ד״א והיה לכם למשמרת. לפי שהיו ישראל במצרים מניחין את המילה, כדי למצוא חן בעיני המצריים, לפיכך הפך לבם לשנוא עמו, כיון ששחטו את פסחיהן היו המצריים חורקין עליהם שיניהם, ולא היו יכולין לומר כלום, כי נפל פחדם עליהם, מיד אמר להם משה רבינו כל ערל לא יאכל בו, אמרו מה נעשה אם נניחנו שלא לקיים מצות הקב״ה, הרי המצריים הורגים אותנו על ששחטנו את תועבותם, מיד מלו כולם, והיה מתערב דם פסחיהם ודם הברית, לקיים מה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו), דם מילה ודם פסח.

ולקחו מן הדם. שומע אני בין ביד בין בכלי, ת״ל אשר בסף, מגיד הכתוב שעוקף היה עושה בתוך האסקופה, כענין שנאמר בתתם סיפם את סיפי (שם מג ח), ואומר וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו ד), דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר אין סף אלא כלי, שנאמר והטיפות והמזמרות והמזרקות (מ״א ז נ).

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. [מבפנים], שנא׳ וראיתי את הדם (פסוק יג) הנראה אלי ולא לאחרים [דברי ר׳ שמעון], ר׳ נתן אומר מבפנים, שנאמר והיה הדם לכם לאות (שם), לכם ולא לאחרים.

ר׳ יצחק אומר לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואים דם השיים? ומעיהם מתבקעים ומתחתכין.

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. שומע אני אם הקדים זה לזה לא יצא, ת״ל והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, [הא אם הקדים זה לזה יצא]. נמצינו למדין שארבעה מזבחות היו לאבותינו במצרים, המשקוף ושתי המזוזות והסף, כדברי ר׳ ישמעאל.

על הבתים. אין לי אלא אשר אוכלין בהם, יושבין בהם מנין, ת״ל על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכל מקום.

ואכלו את הבשר. לא טלפים ולא קרנים ולא גידים ועצמות.

בלילה הזה. שומע אני כל הלילה ת״ל ולא תותירו ממנו עד בקר (להלן פסוק י), בוקר זה עמוד השחר, מיכן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

צלי אש. ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה, ולא צלי חרס של תנור.

ומצות על מרורים. הוסיף לו [הכתוב] שתי מצות חוץ ממצות גופו, מנין שאם אין לו מצות ומרורים שהפסח נאכל, ת״ל ואכלוהו מכל מקום.

ד״א על מצות ומרורים יאכלוהו. מיכן שאינו נאכל אלא על השובע.

אל תאכל ממנו נא. אין נא אלא חי, (קכח) לשון אנינה שהלב מתאנה ממנו.

ובשל מבושל. ולא בשל ומבושל, כענין שנאמר אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיה מב ח), כלומר ולא תהלתי לפסילים, וכמו אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני (תהלים לח ב), ופירושו ולא בחמתך.

ובשל מבושל. לחייב על החי ועל המבושל.

ובשל מבושל במים. אין לי אלא במים, שאר משקין מנין, ת״ל ובשל מבושל מכל מקום, וקל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמו של בשר אסור, ושאר משקין לא כל שכן.

ד״א במים. לפי שמצינו בישול בפסח, כענין שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט (דה״ב לה יג), לכך הוצרך לומר במים.

כי אם צלי אש. מה ת״ל הרי כבר נאמר ובשל מבושל, אלא מה ת״ל כי אם צלי אש, שיכול אין לי אלא הראוי לצלות, הראוי לשלוק מנין, ת״ל כי אם צלי אש.

ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס.

כרעיו. אלו הדקין.

ולא תותירו ממנו עד בקר. והנותר ממנו עד בקר. בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, לפי שאין לוקין על לאו שניתק לעשה אלא על לאו גמור, דומיא דלאו דחסימה דמשנה תורה, דכתיב ארבעים יכנו ולא יוסיף (דברים כה ג), וסמוך ליה לא תחסום שור בדישו (שם שם ד). מה ת״ל עד בקר, ליתן לו בקר שני לשריפתו, מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, הוא שאמרו במס׳ שבת אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, ואמרי׳ מאי שמן שריפה, שמן של תרומה שניטמא ועומד לשריפה, ואם חל ששה עשר להיות בשבת, אין הנותר נשרף עד יום ראשון, שהוא שבעה עשר, לפיכך יום טוב של פסח אין שורפין את החמץ, (קמד) ולא מפרישין חלת האור לישרף, אלא תלטוש בצונן, עד חולו של מועד ותשרף.

וככה תאכלו אותו. ביוצאי דרכים, ר׳ יוסי הגלילי אומר לימדה תורה דרך ארץ על יוצאי דרכים שיהיו מזורזין.

**מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם.**לימדך שכל המיסב בסעודה אין דרכו לאחת מאלו, וכך למדנו במס׳ שבת איזהו התחלת סעודה משיתיר חגורו, ונעלו ומקלו מכל שכן.

ואכלתם אתו בחפזון. שני חפזון, חפזון דמצרים, דכתיב כי גורשו ממצרים (לקמן פסוק לט), וחפזון דישראל, דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה (שם יא ז), שלא יתעכבו מחמת הכלבים, כי היו נחפזים לצאת, והיו רצים מבית לבית לקבץ נכסיהם, לכך נאמר בחפזון, כיוצא בדבר וכסהו בעפר (ויקרא יז יג), ב׳ עפרים, עפר למטה ועפר למעלה.

פסח הוא לה׳. שיהיו כל מעשיהם לשם שמים, לקיחתו ושחיטתו וצלייתו ואכילתו.

ועברתי בארץ מצרים. ר׳ יהודה אומר במלך שהוא עובר ממקום למקום.

ד״א ועברתי בארץ מצרים. עברתי ויראתי במצרים ; ואין עברה אלא זעם, וכה״א ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום ה׳ בא אכזרי ועברה וחרון אף (ישעיה יג ט).

והכיתי כל בכור בארץ מצרים. שומע אני על ידי מלאך, או ע״י שליח, ת״ל וה׳ הכה כל בכור (לקמן פסוק כט). מה ת״ל בארץ מצרים, אלא אפי׳ בכורות (ומקומות) [ממקומות] אחרים שבאו וישבו במצרים, וכן בכורי מצרים שהלכו למקומות אחרים.

מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחיל הפורעניות, וכן בדור המבול, וימח את כל היקום (בראשית ז כג), וכן בסדום, ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים (שם יט יא), קל וחומר למדת הטוב.

ובכל אלהי מצרים. אלו הדמויות שהם אבני שיש.

אעשה שפטים. משונים זו מזו, של אבן נמסת, של עץ נרקבת, של מתכת היתה נעשית חלודה וחררה.

אני ה׳. השם הנכבד ולא אחר, אני השם מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כך.

אני ה׳. בשבועה אני נפרע מהם.

והיה הדם לכם לאות. ולא לאחרים לאות.

אל הבתים אשר אתם שם. לרבות שאר הבתים שלא היו אוכלים שם.

וראיתי את הדם. והלא כבר נאמר ידע מה בחשוכה (דניאל ב כב), גם חשך לא יחשיך ממך (תהלים קלט יב), והכל גלוי לפני כסא כבודך, ומה ת״ל וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה זו אני נגלה וחס עליכם, שנאמר וראיתי את הדם ופסחתי עליכם.

ד״א וראיתי את הדם, רואה אני את דם עקדתו של יצחק אביכם, שנא׳ ויקרא שם המקום [ההוא] ה׳ יראה (בראשית כב יד), ופסחתי עליכם, ר׳ יאשי׳ אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהיה הקב״ה מדלג על בתי בניו במצרים.

ר׳ יונתן אומר ופסחתי עליכם. עליכם אני חס, ולא על המצריים.

ולא יהיה בכם נגף. אפילו ביתו של ישראל בין בתי המצריים.

ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי. שלשה מיני מכות היה מכה בהם, נגף, ומשחית ; והכאה.

בארץ מצרים. זו תוכחה, כלומר בארץ מצרים לא יהיה בכם נגף, הא במקום אחר הזהרו בעצמכם.

והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו. יום שהוא לכם לזכרון אתם חוגגים, וכה״א ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שמות יג ג).

חג לה', מלמד שחלה שם שמים על החגיגה.

לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. לרבות ימות המשיח, יכול והואיל והחגיגה בטילה לא יאכל מצות. ת״ל שבעת ימים תאכלו מצות (שם שם ו), ושומע אני כל מין מצה, אפילו אורז ודוחן וקטניות, ת״ל לא תאכל עליו חמץ (דברים טז ג), דבר הבא לידי חימוץ אתה אוכל ממנה מצה, ואינו אוכל ממנה חמץ, כגון חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל והשיפון, יצא אורז ודוחן והפרגום והשומשמין שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון.

שבעת ימים מצות תאכלו. יכול אפילו מעשה קדירה ת״ל לחם.

שבעת ימים מצות תאכלו. עם יום הראשון או אינו אלא חוץ ליו״ט הראשון, ת״ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (להלן פסוק יח).

שבעת ימים מצות תאכלו. וכתיב ששת ימים תאכל מצות (דברים טז ח), השביעי בכלל היתה, ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות, אף כלם רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, ת״ל בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (להלן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה.

ד״א שבעה מן הישן, וששה מן החדש, מיכן תשובה לאומרים וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג טו), שבת בראשית, שפעמים בא השבת באמצע חג המצות או בסופו, ואי אתה יכול לומר שהוא מן החדש, שהרי העומר לא קרב.

אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מערב יו״ט, וכה״א לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין בעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה בכלל מלאכה למדנו אך ביום הראשון מערב יו״ט.

ר׳ יוסי הגלילי אומר אך חלק מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת״ל אך בחצי יום. (קסח) דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש.

דרשה, אך חלק, מן אח״ם בט״ע גי״ף דכ״ץ, א׳ במקום ח, כ׳ במקום צדי״ק.

ויש אומרים אל״ף ראש לאותיות, כ׳ חצי אותיות הרי אך, אכין ורקין מיעוטין.

ביום הראשון. קודם יום הראשון, כענין שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב), קודם יום השביעי.

תשביתו שאור מבתיכם. בכל דבר שהוא נשבת מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

שאור. אע״פ ששאור חימוצו קשה שיעורו חמץ בכזית, דתנן בית שמאי אומר שאור בכזית וחמץ ככותבת, וב״ה אומרים זה וזה בכזית. אין לי אלא שאור גמור, מנין מי תשמיש של נחתום, ת״ל כי כל אוכל חמץ.

מבתיכם. כל בית שנשתמש בו חמץ חייב להשבית ממנו חמץ, ומנין שאם לא מצא שיבטל בלבו, ת״ל תשביתו מכל מקום.

מבתיכם. להוציא חורי העליונים והתחתונים מקום שאין ביאה לשם.

כי כל אוכל חמץ, להביא שחימוצו מחמת מלאכתו שלש במים פושרין, ושלש בחמה, ותחת הכוכבים, ושלש ביחד יותר מארבעים ושלש ביצים שיעור חלה.

וצריך מים שלנו, כל ז׳ ימים לפי שאין הפרש ביניהם.

כי כל אוכל חמץ, לרבות כלי תשמישו שצריכין גיעול שטיפה והדחה וליבון, כל אחד במה שנשתמש בו כך תהיה התרתו.

חוץ מכלי חרש שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, לפיכך ישברו, וכן מאני דקוניא אסירי לענין חמץ, וסכין טעון ליבון וגיעול, וכולהו כדמפורש במס׳ פסחים.

כי כל אוכל חמץ, אפי׳ כל דהו חייב מלקות, לא אמרו כזית אלא לענין כרת.

ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההוא מישראל. המזידה.

מישראל. יכול תלך אל עם אחר ותחי׳, ת״ל מלפני אני ה׳ (ויקרא כב ג), לימדך שישראל שמניח את בוראו נכרת מן העולם ואין לו תקנה אפילו בשאר אומות, שנאמר מלפני אני ה׳, רשותי בכל מקום.

מיום הראשון עד יום השביעי. עונש שמענו אזהרה מנין, ת״ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ), לא ענש אלא אם כן הזהיר.

וביום הראשון מקרא קודש. ארעם במאכל ובמשתה, כלומר קדשם בכסות נקיה, מנין לרבות חולו של מועד, ת״ל אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כג ב), כי חדות ה׳ הוא מעוזכם (נחמיה ח י), אמר הקב״ה הלוו עלי וקדשו היום ואני פורע.

כל מלאכה לא יעשה בהם. אפי׳ על ידי א״י.

אך אשר יאכל לכל נפש. (קפא) לרבות הדלקת הנר, ולהוציא כיבוי הנר שהוא אסור ביום טוב, לפי שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

לכל נפש. אפילו בהמה, אפילו כל דהו נפש.

שוחט אדם את הבהמה אע״פ שאינו צריך אלא לכזית כו׳ כדמפרש במס׳ יום טוב.

הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו, כגון השחזת סכין וקציצת עצים, ודיכת דיסא ומלח, זה הכלל כל שאפשר לעשותה מערב יום טוב, אין עושין אותה ביום טוב.

לבדו. ולא מילה הבאה שלא בזמנה, שאינה דוחה לא שבת ולא יום טוב.

יעשה לכם. ולא לעובדי כוכבים, מיכן אמרו מזמנין לעובד כוכבים בשבת ואין מזמנין עובד כוכבים ביום טוב, גזירה שלא ירבה בשבילו ומה ראית וכו'.

ושמרתם את המצות. שמרהו שלא תביאהו לידי פסול, שכן אמר תפח תלטוש בצונן, אמרו חכמים אחד שאור ואחד סידוק ישרוף, והאוכלו חייב מיתה.

ושמרתם את המצות. שלא יהיו החטים לחים, ושלא ישרם במים כדי לעשותם סלת, ושלא יניח בצק ביד תינוק ותינוקת, או ביד עבד וכנעני שאינן בקיאין בשימור.

ד״א ושמרתם את המצות, שיהו מזורזין בעשייתן, מיכן אמרו שלש נשים עסוקות בבצק אחת לשה, ואחת מקטפת, ואחת אופה, וכל הזריז הרי זה משובח, ר׳ יאשי׳ אומר אל תקרי את המצות אלא את המצות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ, היינו דתנן בן תימא אומר הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

כי בעצם היום הזה. מגיד שביום יצאו.

הוצאתי את צבאותיכם. אלו צבאות ישראל, ומה ת"ל כל צבאות ה׳ (לקמן פסוק מא), אלו מלאכי השרת.

ושמרתם את היום הזה. הרי כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (לעיל פסוק טז),מה ת״ל ושמרתם את היום הזה, לרבות דברים שהן משום שבות, אין עולין באילן ואין רוכבין ע״ג בהמה, ולא שטין על פני המים, וכל כיוצא בהן.

את היום הזה, מקרא קודש אסור משום שבות, אבל חולו של מועד אינו אסור משום שבות.

לדורותיכם חקת עולם. להביא ימות המשיח.

בראשון בארבעת עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות. הכתוב קבעו חובה לאכילת מצה בלילה הראשון, ושאר כל הימים רשות.

עד יום האחד ועשרים, להביא לילות כימים.

שבעת ימים שאר. חסר ו׳ לרבות כל דהו.

שאור לא ימצא. אין לי אלא בבל ימצא, בל יראה מנין, ת״ל ולא יראה לך שאור (דברים טז ז), שאור הוקש לחמץ וחמץ לשאור מה זה בבל ימצא ובבל יראה [אף זה בבל יראה ובבל ימצא].

בבתיכם. מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך; יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, ואע״פ שהוא יכול לבערו [אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת אע״פ שהוא ברשותו] אבל אינו יכול לבערו הרי הוא כמבוער.

כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אני אקרא השאור ונכרתה קל וחומר לחמץ ומה שאור שאינו ראוי לאכילה חייבים עליו כרת, חמץ שראוי לאכילה דין הוא שיהו חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמץ אחרים, תאמר בחמץ שאינו מחמץ אחרים, יכול לא יהא חייב עליו כרת, ת״ל כי כל אוכל (מחמצת) [חמץ] ונכרתה (לעיל פסוק סו) נאמר חמץ, ונאמר מחמצת הא עד שאמר ב׳ כתובים ואם לאו לא שמענו.

ונכרתה הנפש ההוא. כל איסורין שבתורה שכתב הנפש ההוא, כתב בוי״ו ופירושו ביו״ד וכן ניקודו, ללמד שלא יתחייב כרת אלא נפש שהוא בת חיובין משלש עשרה שנה ויום אחד, לפיכך כתב ההוא אבל מפני שכתב נפש נקוד היא שהנפש לשון נקבה.

ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל. למה נאמר לפי שאמר כי כל אובל מחמצת ונכרתה, שמא תאמר אין לי, אלא במזיד ובהתראת עדים, בינו לבין עצמו מנין, [ת״ל ונכרתה מעדת ישראל], ואם יאמר ילך לו אל עם אחר ויהיה פטור ת״ל מלפני אני ה' (ויקרא כב ג) בכל מקום רשותי, לכך נאמר ונכרתה מעדת ישראל, ונאמר מלפני אני ה׳.

בגר ובאזרח הארץ. לפי שהוא עושה מעשה ישראל צריך להביא את הגרים.

כל מחמצת לא תאכלו. למה נאמר עוד פסוק זה, לפי שהוא אומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה (פסיק טו), כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (פסוק יט), אין לי אלא חמץ גמור, תערובתן מנין, כגון ששנינו במס, פסחים, אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, זיתים המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. ר׳ אליעזר אומר אף טפולי נשים, ת״ל מחמצת לא תאכלו, ומשנתינו מפורש במס׳ פסחים בתלמוד.

בכל מושבותיכם תאכלו מצות.

למה נאמר, לפי שנאמר ואכלת לפני ה׳ אלהיך וגו׳ מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד כג), הרי שהעלה מעשר שני בירושלים, יכול יצא בו משום מצה, ת״ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות מדבר הנאכל בכל מושבותיכם כגון חולין תאכלו מהם מצות, יצא מעשר שני שאינו נאכל בכל מושבותיכם אלא לפני ה׳ אלהיך, הואיל ואי אתה אוכל מהם מצות, לכך נאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מדבר הנאכל בכל מושבותיכם תאכלו מצות. לאחר שנצטוו משה ואהרן, דברו אל כל עדת ישראל, בכל הלכות הפסח הכתובים בפרשה.

ויקרא משה לכל זקני ישראל. מגיד הכתוב שעשאן בית דין, שנאמר זקני ישראל.

ויאמר אליהם. הדבור מפי משה לומר לכל ישראל דברי ר' יאשי׳, ר׳ יונתן אומר הדבור מפי משה לומר לזקנים וזקנים לומר לכל ישראל, ולמה חלק כבוד לזקנים, לפי שנאמר לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), הקב״ה אמר לו חלוק כבוד לזקנים.

משכו וקחו לכם צאן. משכו ידיכם מן עבודת כוכבים והדבקו במצות וקחו המצות, דברי ר׳ יוסי.

** ד״א משכו.** מי שיש לו צאן בעדרו.

וקחו. מי שאין לו יקנה בדמים.

(ר׳ יוסי) [ר׳ יצחק] אומר בא הכתוב ללמד על בהמה דקה שניקנית במשיכה.

למשפחותיכם ושחטו הפסח. מצוה שישחטו לשמו, מיכן אמרו חכמים במס' זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת.

ולקחתם אגודת אזוב. מיכן אתה דן הלקיחות שבתור׳ הואיל ונאמרה לקיחות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם לימדה תורה שאינה אלא אגודה.

אזוב. ולא אזוב יון, ולא אזוב רומי, ולא אזוב כוחלות, ולא אזוב מדבריות, ולא אזוב שיש לו שם לווי.

וטבלתם בדם. שיהא בדם כדי טבילת אזוב.

אשר בסף. מלמד שתהיה חקוק בצד האסקופה ושוחט בתוכה, כמו שאמרנו למעלה.

והגעתם אל המשקוף. מבפנים. כמו שאמרנו למעלה.

וטבלתם והגעתם. על כל הגעה והגעה טבילה, שלא תאמר טבילה אחת לכולם, לכך נאמר וטבלתם בדם והגעתם אל המשקוף.

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו. מלמד משניתנה רשות למחבלים לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, וכה״א לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כה כ).

עד בקר. מיכן אמרו לעולם יצא אדם בכי טוב.

ועבר ה׳ לנגוף את מצרים. ר׳ יהודה אומר כמלך העובר ממקום למקום.

** ד״א ועבר.** נותן הוא עברתו במצרים.

וראה את הדם. היה רבי ישמעאל אומר והרי גלוי לפניו, כדכתבינן לעיל.

ופסח וגו'. ומה אם בשביל דם הפסח שאינה נוהגת לדורות, נאמר בה ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות המיוחדים, ונוהגות ביום ובלילה ולדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, ומה גרם שלא להבין עונותינו שנאמר עונותיכם הטו אלה (ירמיה ה כה), ואלו הן עשרה שמות המיוחדין שבשתי פרשיות, בשמע חמש, וחמש בוהיה. ה׳ אלהינו, ה׳, את ה' אלהיך. בוהיה, ה׳ לאהבה, את ה׳ אלהיכם, אף ה', אשר ה׳. נשבע ה׳.

ושמרתם את הדבר הזה. להביא פסח דורות, שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים.

לחק לך ולבניך. מצוה זו באנשים ולא בנשים.

והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה׳ לכם. תלה הכתוב למצוה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

כאשר דבר. והיכן דבר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי (שמות ו ח), כיוצא בדבר הוא אשר דבר ה׳ לאמר שבתון שבת קדש (שם טז כג), והיכן דבר, והיה ביום הששי והכינו (שם שם ה), כיוצא בו הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י ג), והיכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג), כיוצא בו כי ה׳ אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו ו), והיכן דבר, ברוך תהיה מכל העמים (שם ז יד), כיוצא בו וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך (שם כו יח), והיכן דבר, את ה׳ האמרת היום (שם שם יז), כיוצא בו ולתתך עליון [וגו׳] כאשר דבר (שם שם יט), והיכן דבר ונתנך ה׳ לראש (שם כח יג), כיוצא בו שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר (ישעיה א כ), והיכן דבר, האזינו השמים ואדברה (דברים לב א), ורבים אחרים כיוצא בהם, ואף כאן והיה כי תבאו אל הארץ, תלה הכתוב מביאתן לארץ ולהלן.

והיה כי יאמרו אליכם בניכם. יש כאן לומר בשורה טובה היא לכם שיפרו וירבו דור אחר דור, לפיכך אמר כי יאמרו אליכם בניכם, ויש אומרים כי בשורה רעה היא שעתידה תורה להשתכח מבניכם, והן שואלין מה העבודה הזאת לכם, כלומר לכם ולא לו, מוציא עצמו מן הכלל, וזו אחת מד׳ מדות שדברה תורה.

ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ וגו׳. למדנו למי ששומע נסים שעשה ה' את אבותינו במצרים צריך ליתן שבח והודיה, וכן הוא אומר ביתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה (שמות יח י).

אשר פסח על בתי בני ישראל. אשר פסע, ע׳ וח׳ משמשין, כמו עשקה לי (ישעיה לח יד) פי׳ חשקה לי.

בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. מיכן שניתן רשות למחבלים לחבל לולא שהציל הקב״ה את אבותינו.

ואת בתינו הציל. זה לדורות האחרונים, והוא אומר ואת בתינו הציל, זה ששנינו בכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכה״א ואותנו הוציא משם (דברים ו כג), אותם לא נאמר אלא אותנו.

ויקד העם וישתחוו. מיכן שצריך האדם להודות על בשורה טובה.

** ד״א ויקוד העם וישתחוו.** על מה השתחוו, על שקברו מתיהם בג׳ ימי אפילה, כדי שלא יראו בהם המצריים וישמחו.

וילכו ויעשו בני ישראל, ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה.

כאשר צוה ה׳ את משה ואת אהרן. לא סרבו על דבריהם.

כן עשו. כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאלו עשו.

וכה״א בדניאל למן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך (דניאל י יב).

ויהי בחצי הלילה. מי החצהו כי אם יוצר הכל שיודע שעותיו ועונותיו, משה רבינו אמר כחצות, אבל המעשה היה בחצי הלילה.

וה׳ הכה כל בכור. הוא שאמר הכתוב והכיתי כל בכור בארץ מצרים (לעיל פסוק יב), אפילו ממקומות אחרות שהיו בארץ מצרים, וכן בכורי מצרים שהיו במקומות אחרות.

בארץ מצרים. להביא בכור פתרוס כוש וחם פוט ולוד.

מבכור פרעה. אומרים כי פרעה היה בכור והוא נשאר, שנאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך (שמות ט טז), וכן בעל צפון נשאר מכל בתי עבודת כוכבים כדי לפתות לבן של מצרים.

עד בבור השבי. וכי השבויין מה חטאו, אלא כדי שלא יאמרו השבויין קשה הוא יראתנו שלא שלטה בהם הפורענות.

אשר בבית הבור, לפי שהיו השבויין שמחין בצרתן של ישראל, הביא הקב״ה עליהם מכתם.

וכל בכור בהמה. מה חטאת הבהמה, לפי שהיו המצריים משתעבדין לבהמה שלא יהיו אומרים קשה יראתנו שעמדה לעצמה.

ויקם פרעה לילה. דרך בני מלכים לעמוד בג׳ שעות, וזה עמד לילה, שמא תאמר על ידי שרים ושרות, ת״ל הוא וכל עבדיו, מלמד שהיה פרעה מחזר על בתי עבדיו, ומעמידן אחד אחד ממקומו.

ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת, ר׳ נתן אומר כיון שהיה בכור מת במצרים היו עושין לו איקונין ומעמידין אותו בתוך ביתו ואותו הלילה נשחקת ונידקת וניזרת ובעיניהם כאילו אותו הלילה מת.

ע״א שהיו בכוריהן נקברים בבתיהם והכלבים היו מחטטין אותם, והיה נראה להם כאילו אותו הלילה מת, וי״א גדול הבית נקרא בכור, לפיכך נאמר כי אין בית וגו'.

ויקרא למשה ולאהרן לילה. היה פרעה מחזר ומבקש היכן משה ואהרן שרויים.

ויאמר קומו צאו מתוך עמי. אמרו לו משה ואהרן מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (לעיל פסוק כב), לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), וישכם שמואל וגו' בבקר (ש״א טו יב).

ד״א ויקרא למשה ואהרן, לפי שאמר לו פרעה, לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני (שמות י כח), ויאמר משה כן דברת (שם שם כט), בזמנו דברת לא אוסיף עוד ראות פניך (שם) אלא וירדו כל עבדיך אלה אלי (שם יא ח), מלמד שחלק כבוד לפרעה שלא אמר לו אתה אלא אלה, והיינו דכתיב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה (שם ו יג), צום לחלק כבוד למלכות, וכן אתה מוצא באליהו וחנניה מישאל ועזריה שחלקו כבוד למלכות.

ויאמר קומו צאו. אני אמרתי מי ומי ההולכים (שם י ח), ואתה אמרת בנערינו ובזקנינו וגו׳ (שם שם ט), ועתה קומו צאו וגו׳, אני אמרתי רק צאנכם ובקרבם יצג (שם שם כד), ואתם אמרתם וגם מקננו ילך עמנו (שם שם כו), ועתה גם צאנכם וגם בקרבם קחו לרבות שאמרתם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות (שם שם כה).

וברכתם גם אותי. שתכלה הפורענות.

ותחזק מצרים על העם, מגיד שהיו טורדין אותן לצאת בבהלה.

כי אמרו כולנו מתים. אמרו לא כשם שאמר משה ומת כל בכור כסבורין הן שלא ימות אלא אחד מן הבית, והן היו חשודין על העריות והן כולם בכורות מאחרים, הם עשו בסתר והקב״ה פרסמם בגלוי, צא ולמד למדה טובה מעתה שהקב״ה מפרסם עושה צדקה בסתר וכל עושי טוב.

וישא העם את בצקו, (רפג) מלמד שלשו את העיסה ולא הספיקה להחמיץ עד שנגאלו.

משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. אלו שיורי מצה ומרור, שהרי בפסח כתוב ולא תותירו ממנו עד בקר (לעיל פסוק י), אלא שיורי מצה ומרור.

על שכמם. וכי לא היו להם בהמות, הא כתיב וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר (שמות יב לח), אלא על שכמם מרוב חיבתן שהיו מחבבין את המצות.

ע״א משארותם צרורות בשמלותם, אלו העריסות שבהן הבצק, כענין שנאמר ובתנוריך ובמשארותיך (שם ז כח), והם העריבות שבהן העיסה.

ובני ישראל עשו כדבר משה. שאמר להם וישאלו איש מאת רעהו (שם יא ב), וכן עשו וישאילו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, שהיו עליהם חביבין הכסות יותר מכלי כסף וזהב.

וה' נתן את חן העם. כמשמעו.

וישאלום. לא היה מספיק הישראל לומר השאילוני עד שהוא משאילו דברי ר׳ ישמעאל. ר׳ יוסי הגלילי אומר האמינו בהם משלשה ימי אפילה, אמרו מה כשהי' באפלה וישראל באורה, לא נחשדו על הגניבה, עכשו לא כל שכן, לפיכך השאילם.

ר׳ אליעזר אומר וה' נתן את חן העם. זה רוח הקודש, כענין שנאמר ושפכתי על בית דוד [וגו'] רוח חן (זכריה יב י), היה ישראל אומר לו למצרי השאילני כליך המונח לך במקום פלוני והוא משאילו בעל כרחו.

ר' נתן אומר וישאילום היה אומר לו שאל לי כלי אחד, והוא אומר לו טול לך גם אחר כיוצא בו.

וינצלו את מצרים. עשאוה כמצולה שאין בה דגים, ראה כמה גדולים מעשה אלהינו שהרי תבן לא היו נותנין להם, שנאמר תבן אין ניתן לעבדיך (שמות ה טז), וכלי כסף וכלי זהב ושמלות היו נותנין להם, ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך.

י׳ מכות לקו המצריים,שלשה מהם ע״י הקב״ה, ושלשה ע״י משה, ושלשה ע״י אהרן, ומכות בכורות ע״י הקב״ה ומשה ואהרן.

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה. חכמים אמרו סכותה שם מקום, כענין שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באיתם (במדבר לג ו), מה איתם מקום אף סוכות מקום, אמרו מרעמסס לסוכות מהלך ק״ל פרסה ונסעו ישראל מרעמסס לסוכות, לקיים מה שנא׳ ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד).

כשש מאות אלף רגלי הגברים, ששים רבוא דברי ר' ישמעאל.

לבד מטף. לבד מנשים וקטנים.

וגם ערב רב. רב מששים רבוא גם ריבוי ששים, רב ששים, וגם ריבוא על ריבוא ג׳ מאות וס׳ ריבוא זו דברי ר' יונתן.

וצאן ובקר מקנה כבד מאד. לקיים מה שנאמר הקב״ה לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד).

ויאפו את הבצק. מלמד שלשו את העיסה ולא הספיקה להחמיץ עד שנגאלו. שנאמר אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות עוגות אלו חררה שנאמר באליהו אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה (מ״א יז יג), נס גדול נעשה בחררה ההוא שאכלו ממנה שלשים יום, עד שירד להם מן שהם ששים ואחת סעודות, אחת ליום, ואחת ללילה, מן חמשה עשר בניסן [עד חמשה עשר באייר], וסעודת לילו י״ו באייר הרי ס״א סעודות, שהרי מן ירד לישראל בחמשה עשר באייר בבקר.

כי גורשו ממצרים. כענין שנאמר גרש יגרש אתכם מזה (שמות יא א).

ולא יכלו להתמהמה, מפני המצריים שנאמר ותחזק מצרים על העם (לעיל פסוק לג).

וגם צדה לא עשו להם. להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה, היאך אנו יוצאין למדבר, ואין עמנו צדה לדרך, אלא האמינו והלכו אחרי משה, הוא שהנביא אומר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר [בארץ] לא זרועה (ירמיה ב ב).

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והא כתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג), אלא שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה בין הבתרים, ומשנולד יצחק עד שירד יעקב אבינו למצרים עברו ק״ץ שנה, ששים עד שנולד יעקב, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), ועוד מאתים ועשר שנשתעבדו במצרים הרי ארבע מאות ושלשים שנה. וי״א כי לא עשו ישראל במצרים אלא מאתים ועשר שנים, שהרי יש לנו מאדם עד המבול אתרנ״ו, ומן המבול עד שבא יעקב אבינו למצרים תקפ״ב הרי ברל״ח, ומשיצאו עד בנין ראשון ת״פ ועמד ת״י וחרב ע', ובנין שני ת״ך וזה לנו מחורבן שני אל״ט בשנת ג׳ למחזור רנ״ז שהם בת״ט, ברל״ח ובת״ט הרי דתרנ״ז, הוסיף עליהם גלות מצרים שעמד ר״י, הרי הכל דתתס״ז, והם חשובים למצרים ר״י כל שנה לששה חדשים קיץ וחורף, הרי ת״ך וחמש שנים מקוטעות בין מלך למלך.

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום.

ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים. מגיד שלא יצאו אלא ביום אשריהם ישראל שנקראו צבאות ה׳.

ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה'. בו נגאלו ובו עתידין להגאל.

ליל שמורים. ליל המשומר ובא מן המזיקין.

ד״א הוא הלילה הוא שאמר הקב״ה לאברהם אבינו, בלילה הזה אני גואל את בניך כיון שהגיע הקץ לא עכבם הקב״ה עוד.

שמורים לכל בני ישראל. שני פעמים שמורים הוא אלפיים ושלש מאות מ׳ סתומה שש מאות, ר', ש', חמש מאות י׳ מ׳ חמשים, הרי אלף ומאה וחמשים מנין שמורים שמרים חסר ו׳, וכן שמרים השני, זה שאמר דניאל אלפים ושלש מאות ונצדק קדש (דניאל ח יד), והזמן הזה סתום וחתום תחלתו מאימתי ועליו אמר הכתוב ופתאום יבא אל היכלו (מלאכי ג א).

ויאמר ה׳ אל משה ואהרן זאת חקת. משונה פסוק זה מכל שאר האמורות שלא נאמר בו אל משה ואל אהרן, אלא אל משה ואהרן, ללמדך אל משה אמר ואהרן שומע עם משה לכך כתוב ואהרן.

זאת חקת הפסח, כלל. כל בן נכר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ומה פרט כל בן נכר לא יאכל בו, לרבות פסח מצרים ופסח דורות, יש לי לפרש מה בין כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, לבין כלל ופרט וכלל, שאין אתה דן אלא כעין הפרט, כך פירושו, מפורש במס׳ נזיר כללא בתרא מאי אהני שאם הוא כלל ופרט בלבד, אין בכלל אלא מה שבפרט בלבד, ואם הוא כלל ופרט וכלל, אהני כללא בתרא לדון אותו כעין הפרט, אע"פ דלא דמי ליה בכל מילי, אלא מעין הפרט, כמ״ש בכסף מעשר, ונתתה [הכסף] בכל אשר תאוה נפשך (דברים יד כו) [ונתתה הכסף פרט, אשר תאוה נפשך] כלל. סבור אתה אפילו כמהין ופטריות, ת״ל בבקר ובצאן וביין ובשכר (שם) פרט ללמד וולד וולדות הארץ ופרי מפרי שאם לא כתב הכתוב אלא בבקר ובצאן וביין ובשכר, לא הייתי מרבה אלא מה שבפרט שכתב הכתוב בא הכלל האחרון ובכל אשר תשאלך נפשך (שם) כלל, כל הדומה לבקר וצאן ליין ושכר שהוא פרי מפרי וולדות הארץ, היינו כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, זה הפרש בין כלל אחד לשני כללות.

כל כן נכר לא יאכל בו. למדנו מזה אחד ישראל מומר לעבודת כוכבים ואחד עובד כוכבים במשמע, שכן מצינו ביחזקאל שהמומר לעבודת כוכבים נקרא בן נכר, שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר (יחזקאל מד ט), ערל לב זה ישראל מומר לעבודת כוכבים, ערל בשר ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו.

כל עבד איש מקנת כסף, [מנין] לרבות עבד אשה ועבד של קטן, ת״ל מקנת כסף מכל מקום.

ומלתה אותו אז יאכל בו. רבו, מגיד שמלת עבדיו מעכבתו מלאכל בפסח, ואם תאמר מה למדנו מזה, נאמר כאן אז יאכל בו, ונאמר בזכרים המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (להלן פסוק מח), מה אז האמור להלן, מילת זכריו מעכבין אותו, שנאמר ואז יקרב לעשותו, אף אז האמור כאן, מילת עבדיו מעכבתו. זו דברי ר׳ אליעזר, אמרו לו לר׳ אליעזר הואיל ואין אתה יכול להשהות עמו עבדים ערלים, מה הוא שאמר הכתוב וינפש בן אמתך והגר (שמות כג יב), אמר להם זה שקנאו רבו ערב שבת ולא הספיק למולו, עליו הכתוב אומר וינפש בן אמתך והגר, אבל לקיים עבד שאינו מהול אסור, שהרי מעכבו מלאכל בפסח. ר׳ ישמעאל היה מתיר לקיימו, ואז יאכל בו, זה העבד עצמו.

תושב ושכיר לא יאכל בו. ר׳ אליעזר אומר תושב זה גר תושב, ושכיר זה הנכרי, ואם תאמר הרי למדנו לנכרי מכל ערל לא יאכל בו, אמת כן הוא הדבר אלא לא הוצרך הכתוב לומר תושב בפסח אלא לגזירה שוה, נאמר תושב ושכיר בפסח, תושב ושכיר בתרומה, מה כאן פסל בו את הערל, אף להלן פסל בו את הערל. ר׳ יצחק אומר לא בא הכתוב אלא לפסול עבד מהול וגבעוני מהול, וכן אמרו רבותינו במסכת נדרים קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במהולי האומות דאע״ג דמהולי כמאן דלא מהילי דמיא.

בבית אחד יאכל, בחבורה אחת הכתוב מדבר שאינו נאכל אלא על הנמנין שלו עליו, או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (לעיל פסוק ז), למדנו לבתים הרבה שהוא נאכל ומת אני מקיים בבית אחד בחבורה אחת, מיכן אמרו הפסח הזה היה נאכל בשני מקומות, כיצד שאם היה בבית ונבקעה הקורה עליהן יוצאין לחוץ ואם היו בחוץ וירדו גשמים עליהם נכנסין לתוך הבית אבל לא בשתי חבורות.

לא תוציא מן הבית, אזהרה לכל אחד ואחד.

מן הבשר חוצה. חוץ לחבורה.

ועצם לא תשברו בו. בין שיש בו בשר בין שאין בו בשר השובר בו עצם לוקה, אבל המותיר אינו לוקה, לפי שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה.

ד״א בו. בטהור ולא בטמא. שהמותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה.

כל עדת ישראל יעשו אותו. והלא כבר נאמר משכו וקחו לכם צאן (לעיל פסוק כא), מה ת״ל עוד כל עדת ישראל יעשו אותו, להביא פסח לדורות שיעשה אפילו בערבוביא, שהרי פסח מצרים היה נאכל למשפחות, אבל פסח דורות בערבוביא.

וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה׳. מה כי יגור אתך גר, שיקבל עליו המצות, כדרך שאמרו רבותינו במס׳ יבמות גר הבא להתגייר אומרים לו מת ראית להדבק בישראל, והרי ישראל סגופים ודחופים, אם אמר מקבל אני, אומרים לו ראשי מצות, כדרך שאמרה נעמי לרות, שנאמר כי אל אשר תלכי אלך (רות א טז), אמרה לה נעמי אסור לצאת חוץ לתחום, אסר לנו ייחוד ערוה, אמרה לה ובאשר תליני אלין עמך עמי (שם), אלו שש מאות ושלש עשרה מצות, מנין עמך ך׳ חמש מאות ע׳ מ׳ מאה ועשר ושלש תיבות של עמך, הרי תרי״ג.

ואלהיך אלהי (שם), זה ייחוד השם, מיד ותחדל לדבר אליה (שם).

ועשה פסח לה׳. יכול מיד ת״ל המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, אז אז לגזירה שוה, מה להלן מילת זכריו מעכבהו, אף כאן מילת עבדיו מעכבתו.

וכי יגור אתך גר והיה כאזרח הארץ. זה ישראל מה אזרח בארבעה עשר, אף גר בארבעה עשר.

וכל ערל לא יאכל בו. מה בא ללמד, לימד ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו שלא יאכל בו.

תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר. בא הכתוב הזה והשוה את הגר לאזרח לשאר כל המצות.

ויעשו כל בני ישראל. שלא נמצא אחד מהם ערל שנאמר כל בני ישראל.

כאשר צוה ה׳ את משה ואת אהרן כן עשו. לא הוסיפו ולא פחתו כן עשו באהבה וחיבה.

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳. בעצומו של יום, שלא יאמרו המצריים בגניבה יצאו.

הוציא ה׳, שכינתו לפניהם מהלכת.

את בני ישראל. המיוחסין על שם ישראל אביהם.

מארץ מצרים. מצרים שמה ע״ש שהצירו את ישראל בה.

על צבאותם, למשפחותם לדגליהם.