וידבר ה׳ אל משה לאמר.

דבר אל בני ישראל. ר׳ שמעון בן יוחי אומר, כל מקום שנאמר לאמר הרי זו לשעה, ואמרת אליהם לדורות.

וישובו ויחנו לפני פי החירות. כעין דמויות היו לא משופעות אלא גדודית לא היו תרוטות אלא מוקפות, לא היו עגולות אלא מרובעות, לא היו מעשה אדם, אלא מעשה שמים, ועינים היה להם מפותחות כמין זכר וכמין נקבה דברי ר' אליעזר, ר׳ יהושע אומר החירות מצד אחד ומגדול מצד אחר והים מלפניהם ומצרים מאחריהם.

[ד״א] לפני פי החירות. שכן היה מנהג במצרים כל עבד שבורח מאדוניו כיון שהיה מגיע לחירות היה נעשה בן חורין.

בין מגדול. שבו כינס יוסף כל כסף וזהב שבעולם, שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז יד), ולשם היו האוצרות, ומשם לקחו בני ישראל כסף וזהב לרוב עד מאד.

לפני בעל צפון. בעל צפון נשתייר מכל ע״ז שלהם, כדי לפתות לבן של מצריים, עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם שוטח לגוים וינחם (איוב יב כג).

נכחו תחנו על הים. בשביל לפתות לבן של מצרים, ויבואו וירדפו אחריהם ויאמרו בעל צפון עזר להם, והם לא ידעו כי כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם.

ואמר פרעה. כלומר ויאמר, והוא מגיד מראשית אחרית.

לבני ישראל. בעד בני ישראל.

נבוכים הם בארץ. מעורבבים, כמו והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו).

ד״א ואמר פרעה. אמר ולא ידע מה אמר בדעתו שמשה הטען ולא היה יודע להיכן מוליכם לכך אמר נבוכים הם בארץ.

תניא בסדר עולם, ניסן שבו יצאו בני ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו את פסחיהן, ובחמשה עשר יצאו, ומבערב לקו בכורות, ואותו היום ערב שבת היתה, עתה הבן נסעו בערב שבת ובשבת ובאחד בשבת, ובשני בשבת שהוא יום רביעי לנסיעתן התחילו ישראל מתקנין את כליהן ומציעין את בהמתם לצאת, אמרו להם האוקטורין הגיע חקכם לחזור, שנאמר דרך שלשת ימים (נלכה) במדבר (שמות ה ג), מיד עמדו עליהם הכו מהם, פצעו מהם, הלכו להגיד לפרעה, מיד התחילו מחוסרי אמנה לתלוש בשערן ולקרוע כסותן, עד שאמר להם משה מפי הקב״ה נאמר לי שאתם בני חורין.

סגר עליהם המדבר. כיון שראו ישראל הים סוער, והשונא רודף, הפכו להם למדבר לברוח, זימן להם הקב״ה חיות רעות ולא היו מניחות אותם לעבור, כיון שראה פרעה כך, אמר בעל צפון זימן להם חיות רעות ואין מניח אותם לעבור, שנאמר סגר עליהם המדבר. ומנין שסגירה חיה רעה, כתיב בנח ויסגור ה׳ בעדו (בראשית ז יז), אלו חיות רעות שסיבבו את התיבה להציל את נח, שבקשו דור המבול להופכה, וכן כתוב בדניאל אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא (דניאל י כג).

וחזקתי את לב פרעה, שהיה לבו חלוק, אם לרדוף ואם לא לרדוף.

ואכבדה בפרעה, [פרעה התחיל בעבירה וממנו התחיל הפורענות.

ד״א ואכבדה בפרעה], מגיד הכתוב כשהקב״ה פורע מן האומה שמו מתגדל בעולם, שנאמר ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פלטים אל הגוים (ישעיה סו יט), כה אמר ה׳ יגיע מצרים וסחר כוש (שם מה יד), ואחריו מה כתיב אכן אתה אל מסתתר (שם שם טו), ואומר ונשפטתי אותו בדבר ובדם (יחזקאל לח כב), וכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו׳ (שם שם כג), וכן דוד הוא אומר נודע ביהודה אלהים (תהלים עו ב).

וידעו מצרים כי אני ה׳. לשעבר לא היו יודעין את ה׳, אבל עכשיו וידע מצרים.

ויעשו כן. אמרו רוצים ולא רוצים אין לנו אלא דברי בן עמרם.

ויגד למלך מצרים, מי הגיד לו, האוקטורין שלו, וי״א עמלק הגיד לו.

כי ברח העם. וכי בורחים היו, והלא כתוב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (ממצרים) ביד רמה (במדבר לג ג), אלא מתוך שהכו האוקטורין,הלכו והגידו לפרעה ואמרו לו עמדו עלינו ישראל, הכו ממנו פצעו ממנו הרגו ממנו ולא אדם מוחה על ידם, אין להם לא מושל ולא שר שנאמר מלך אין לארבה (משלי ל כז).

ויהפך לבב פרעה ועבדיו, לשעבר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש (שמות י ז), ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, אמרו אלו לקינו ולא שלחנו כדיי הוא, אלא גם לקינו וגם שלחנו וגם לקח ממונינו, משל לעבד שקנה לרבו דג מבאיש כו׳ והתחיל לאכול דג המבאיש לא הספיק לאכול ונתן הדמים.

ד״א ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. אמרו הרי כל האומות מקישות עלינו, ויאמרו ומה אלו שהיו משועבדים תחת ידם הניחום והלכו להם, עכשיו היאך אנו שולחים לארם נהרים, ולארם צובה, להעלות לנו מסים, להביא לנו עבדים ושפחות, למדנו שהיה פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו, עליו הוא אומר שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו וגו׳ (תהלים קה כ), וכן מצינו שכל אומה ששלטה על ישראל שולטת על כל העולם כולו.

ד״א ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם. שלא היו יודעין מה היה להם, כיון שהיו רואין בכבודן של ישראל, התחילו מחנקין עצמן, לכך נאמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו.

ויאסור את רכבו. הוא בידו אסרו, דרך מלכים להיות עומדים ואחרים מציעין להם, אבל כאן הוא בידו אסרו, כיון שראו גדולי מלכות שהוא עצמו מציע, עמד כל אחד ואחד והציע לעצמו, ארבעה אסרו בשמחה, אברהם אבינו, דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו (בראשית כה ג), וכן בלעם דכתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו (במדבר כב כא), ויוסף, ויאסור יוסף מרכבתו (בראשית מו כט), פרעה, ויאסור את רכבו, תבוא חבשה של אברהם אבינו שהלך לעשות רצון קונו, ותעמוד על חבשה של בלעם שחבש לקלל את ישראל. תבוא אסרה של יוסף, ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע, מיכן אמרו אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת השורה של גדולה.

ואת עמו לקח עמו. לקחם בדברים, אמר להם דרך מלכים להיות מנהיגים לבסוף, ואני אקדים לפניכם, שנא׳ ופרעה הקריב (שמות יד י), דרך מלכים כל העם בוזזין ונותנין לפניו, ואני אשוה עמכם בבזה, שנא׳ אחלק שלל (שם טו ט), ולא עוד אלא שאני מחלק לכם מתנות משלי, לכך נאמר לקח עמו.

ויקח שש מאות רכב בחור. משל מי, אם משל ישראל, הא כתיב וגם מקננו ילך עמנו (שם י כו), אם משל פרעה, הא כתיב הנה יד ה׳ הויה במקנך (שם מג), אם משל מצרים, הא כתיב וימת כל מקנה מצרים (שם שם ו), אלא מן הירא דבר ה׳, מיכן א״ר שמעון בן יוחי טוב שבגוים הרוג, שאפילו הירא את דבר ה׳ היה תקלה לישראל.

וכל רכב מצרים. שש מאות רכב משאר מקומות וכל רכב מצרים חוץ מהם.

ושלישים על כלו. גבורים, וכן הוא אומר שלישים וקרואים רוכבי סוסים כלם (יחזקאל כג כג).

ד״א שלישים. משולשים בכלי זיין.

ד״א כנגד כל ישראל הוציא פרעה חיילות שלש מאות על כל אחד ואחד.

על כלו. כלומר מחשבתו של פרעה היה על כלותם.

ויחזק ה׳ את לב פרעה. שהיה לבו חלק עליו אם לרדוף או שלא לרדוף.

וירדוף אחרי בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל, ואילו היתה אומה אחרת לא היה חושש לרדוף אחריה.

ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וכי עכשו יוצאים והלא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (ממצרים) (במדבר לג ג), מהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה, מגיד הכתוכ שכשהיו המצריים רודפין אחרי ישראל, היו ישראל מרוממין ומפארין.

ד״א ביד רמה. בריש גלי.

ד״א שהיתה ידם רוממה על מצרים.

וירדפו מצרים אחריהם. מגיד הכתוב שלא נכשל אחד מן המצריים שמא ינחשו ויחזרו בהם.

וישיגו אותם חונים. אותם מלא ו׳, מלאים כרמון בעם וברכוש ובמצות ושכינה על גביהם.

ד״א וי״ו מוסיף, ביום הששי השיגום, וביום השביעי שהוא יום אחרון של פסח, ננערו לתוך הים.

חונים על הים. ממתינים את המצריים, כדי להטביעם בים. חונים, מחננים על הים בתפלה ובתחנונים.

על הים. כדי להטביעם בים.

כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירות לפני בעל צפון. מקום יראתם של מצרים שם היתה מפלתם.

לפני בעל צפון. צפן להם הקב״ה יום אידם, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו (איוב כ כו).

ופרעה הקריב. הוא הקריב הפורענות לבוא עליו, כיון שראה פרעה את ישראל חונים לפני בעל צפון אמר, הרי הסכים בעל צפון על גזירתי כשם שאמרתי אני כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב), כך הוא הביאן להטביען בתוך הים, מיד התחילו לזבוח ולהקטיר לפני בעל צפון, שנאמר ופרעה הקריב הקריב קרבנות.

[ד״א ופרעה הקריב, מה שהלכו ישראל בשלשה ימים הלכו האוקטורין ביום ומחצה, ופרעה רדף ובא ביום אחד].

** ד״א ופרעה הקריב.** הקריב את ישראל לאבינו שבשמים, שנאמר וישאו בני ישראל את עיניהם, [תלו עיניהם] למרום.

והנה מצרים נוסע אחריהם. כולן כאיש אחד.

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה׳. תפשו אומנות אבותם, באברהם כתיב אל המקום אשר עמד שם (בראשית יט כז), עמידה זו תפלה. ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד סג), שיחה זו תפלה. ביעקב כתיב ויפגע במקום (שם כח יא), פגיעה זו תפלה, וכן בדוד הוא אומר אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר (תהלים כ ח), וכן באסא אומר עזרנו ה׳ אלהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו (דה״ב יד י), הוא שאמר יצחק אבינו ליעקב הקול קול יעקב (בראשית כז כב), וכן משה רבינו אומר לאדום, ונצעק אל ה׳ וישמע קולנו (במדבר כט ז), שלח לו מלך אדום פן בחרב אצא לקראתך (שם שם יח), את בברכתך ואני בברכתי לכך נאמר ויצעקו בני ישראל אל ה׳.

ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, (סח) לאחר שצעקו אל ה׳ הלכו ואמרו לו למשה, המבלי אין קברים במצרים, כשם שמתו אחינו במצרים בשלשת ימי אפלה, למה לא מתנו שם, אלא לקחתנו למות במדבר, להיות נבלותנו לחורב ביום ולקרח בלילה.

הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים. ומה אמרו לו במצרים, ירא ה' עליכם וישפוט (שמות ה כא), תחלה היינו מצטערין במצרים על שעבוד מצרים, ובאת מיתת אחינו בשלשת ימי אפלה, והיתה קשה עלינו יותר משיעבודן במצרים, ועתה מתתנו במדבר הזה קשה עלינו ממיתת אחינו במצרים, שהם נקברו, ובמדבר הזה מי קוברינו.

ויאמר משה אל העם אל תיראו. בוא וראה חכמתו ותבונתו של משה רבינו, היאך היה עומד ומפייס לכל אותן האוכלוסין.

התיצבו וראו את ישועת ה׳, מלמד ששרת עליהם רוח הקודש, כתיב הכא התיצבו, וכתיב התם ויבא ה׳ ויתיצב (ש״א ג י).

וראו את ישועת ה׳. מהו וראו, מלמד שפתח הקב״ה את עיניהם, וראו כיתות כיתות של מלאכי השרת, שנאמר וישכם משרת איש האלהים לקום וגו׳ ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם (מ״ב ו טו וטז), ועליהם אמר דוד מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש (תהלים יח יג).

אשר יעשה לכם היום. לא לימים רחוקים אלא היום.

כי אשר ראיתם את מצרים [היום] לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה, כי (את) אשר ראיתם וגו׳, ואומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז טז), אשר אמרתי ילך לא תוסיף עוד לראותה (שם כח סח), ובשלשה מקומות חזרו, ובשלשתן נפלו, הראשונה בימי סנחריב, שנאמר הוי היורדים מצרים לעזרה (ישעיה לא א), שניה בימי יוחנן בן קרח, שנאמר והיה החרב אשר אתם יראים ממנו שם תשיג אתכם בארץ מצרים (ירמיה מב טז), והשלישית בימי טרגינוס בבית שני.

ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. ארבע כתים נעשו בני ישראל על הים, אחת אומרת ניפול לימא, ואחת היתה אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נערבב אותם, זו האומרת ניפול לימא, אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה׳. זו האומרת נחזור למצרים, אמר להם משה, כי אשר ראיתם את מצרים וגו׳. זו שאומרת נעשה מלחמה, אמר להם משה ה׳ ילחם לכם, וזו שאומרת נצויח כנגדן, אמר להם ואתם תחרישון.

ד״א ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. אמר להם אפי׳ אתם שותקין ה׳ ילחם לכם, כל שכן אם אתם מרבים בתפלה ונותנין שבח למקום, באותה שעה היה משה רבינו מרבה בתפלה, וישראל נותנין שבח ושיר וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ו).

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. אמר לו הקב״ה בניי נתונים בצרה, והים סוער, ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה.

מה תצעק אלי. כי עת לקצר ועת להאריך, עת לקצר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), עת להאריך ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה (דברים ט יח).

דבר אל בני ישראל ויסעו. א״ר יהושע אין להם לישראל לעשות אלא ליסע.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו. כנגד שנים עשר שבטים נבקע המים, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו יג).

ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה. שיתכבד שמי בעולם, במה שאעשה לפרעה ובכל חילו שישראל לא עברו הים משפה לשפה, אלא כדי להטביע את המצריים, נכנסו מצד זה, ובו הצד בעצמו יצאו כמין קשת.

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. בוא וראה בכל מקום נאמר [מלאך ה'], וימצאה מלאך ה׳ (בראשית טז ז), ויאמר לה מלאך ה׳ (שם שם ט), ויאמר לה מלאך ה׳ (שם שם י), וירא מלאך ה׳ אליו (שמות ג ב), וכאן כתוב מלאך האלהים, זו שאילה שאל ר׳ נתן את ר׳ שמעון בן יוחי, ואמר לו אין אלהים בכל מקום אלא דיין, מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם המצריים.

ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך, ובנו הולך לפניו ובאו לסטים מלפניו, ונתנו מאחוריו, באו לסטים מאחריו, נתנו לפניו, באו לסטים מלפניו וזאבין מאחריו, נטלו על זרועותיו, שנאמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע יא ג), התחיל מצטער הבן מפני החמה, פירש עליו בגדו, שנאמר פרש ענן למסך (תהלים קה לט), רעב, האכילו לחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), צמא, השקהו מים, שנאמר ויוצא נוזלים מסלע (תהלים עח טז).

ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך. הענן לישראל, והחשך למצריים.

ויאר את הלילה. ישראל באורה ומצרים באפילה, רואין את ישראל שהיו באורה ואוכלין ושותין ושמחים והיו המצריים מזרקין בהם חצים ואבני בליסטראות, והמלאך והענן מקבלין אותם, שנא׳ מגני וקרן ישעי משגבי (תהלים יח ג), ואומר מגן הוא לכל החוסים בו (שם שם לא).

ולא קרב זה אל זה כל הלילה. לא קרב מחנה מצרים למחנה ישראל, [ולא מחנה ישראל למחנה מצרים].

ויט משה את ידו על הים. התחיל הים עומד כנגדן, ואמר לו בשם הקב״ה ולא קיבל עליו, הראהו המטה ולא קיבל עליו, עד שנגלה הקב״ה בכבודו ובגבורתו, התחיל הים לברוח, שנאמר הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), אמר לו משה כל היום הייתי אומר לך בשם המלך ולא קבלת עליך, ועכשו מה לך הים כי תנוס, אמר לו לא מפניך בן עמרם, אלא מלפני אדון חולי ארץ (שם שם ז).

ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה. קדים עזה שברוחות, שנאמר ברוח קדים אפיצם (ירמיה יח יז), ואומר וה׳ נהג רוח קדים בארץ (שמות י יג).

וישם את הים לחרבה. עשאו כמין חרבה.

ויבקעו המים. כל המימות שבעולם נבקעו.

דע כי אלו שלשה פסוקים ויסע מלאך האלהים (פסוק יט), ויבא בין מחנה מצרים (IGNOREכ), ויט משה את ידו (IGNOREכא), כל אחד ואחד יש בו שבעים ושתים אותיות, כנגד שבעים ושתים שמות, ומהם אתה מוצא שם המפורש, אות מן הראשון, ואות מן אמצעי, ואות מן האחרון, פסוק האמצעי שהוא ויבא בין מחנה מצרים, אותו אתה לוקח למפרע מסופו לתחלתו, והשנים הראשון והאחרון, ויסע, ויט, תקח אותיותיו מן תחלתו לסופו, ו׳ מן ויסע, ה׳ מן הלילה, ו׳ מן ויט, והוא שם וה״ו, וכן כל שלשתן, ותמצא זה השם בספר הישר, והוא נקרא וה״ו יל״י טי״ט על״ם וכו׳.

ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה. אמר ר׳ מאיר כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני יורד תחלה לים, וזה אומר אני יורד תחלה לים, מתוך שהיו עומדין וצווחין, קפץ שבטו של בנימין וירד תחלה לים, שנאמר שם בנימין צעיר רודם (תהלים סח כח), מהו רודם רד ים, לפיכך זכה שבטו של בנימין לשרות שכינה בחלקו, שנאמר לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו (דברים לג יב). ר' יהודה אומר שבט יהודה נכנס תחלה לים, שנאמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפיכך ישראל ממשלותיו, זכה למלכות.

מימינם ומשמאלם, בזכות מזוזה שבימין, ותפילין שבשמאל.

**וירדפו מצרים ויבאו אחריהם.**לא היו יודעין אנה הולכים, כסבורין הן שעל היבשה הולכין, והם היו בתוך הים.

כל סוס פרעה. הראה להם הקב״ה דמות נקבה בים, והסוסים היו מזוינים רדפו אחריהם, שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה (שה״ש א ט).

ויהי באשמרת הבקר. לעולם תפלתן של צדיקים נשמעת בבוקר, שנאמר וישכם אברהם בבקר (בראשית כב ג), כדכתיב לעיל, וכן דוד אמר ה׳ בקר תשמע קולי (תהלים ? ד), פסוק זה דוד אמרו על תפלת הצדיקים שבכל דור ודור.

וישקף ה׳ אל מחנה מצרים. בוא וראה גבורתו של בוראנו, בדבר אחד מוחץ ורופא, בהשקפה מברך את ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך (דברים כו טו), ובהשקפה המם את מצרים, שנאמר וישקף ה׳ אל מחנה מצרים. כתיב איכה יעיב (איכה ב א), וכתיב מי אלה כעב תעופינה (ישעיה ס ח). כתיב ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות (יחזקאל ז טז), וכתיב וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס ח), הא למדת בדבר שמכה בה מרפא, ברוך הוא וברוך שמו.

בעמוד אש וענן. הענן היה יורד ועושה טיט, והאש מרתיחו וטלפי סוסיו משתמטות.

ויהם את מחנה מצרים. הממם וערבבם, נטל סוגניות שלהם ולא היו יודעין מה הן עושין.

ויסר את אופן מרכבותיו. ר׳ יהודה אומר מחמת האש של מעלה נשרפו גלגליהם של מטה, והיו מרכבות מטות רצות ונכנסות על כרחן, שהיו טעונות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הביזה.

וינהגהו בכבדות. ר׳ יהודה אומר הם אמרו תכבד העבודה, לפיכך וינהגהו בכבדות.

ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים. מי שעשה להם נסים וגבורות במצרים, הוא נלחם על הים.

ויאמר ה׳ אל משה נטה את ידך על הים. אין הים עומד כנגדך.

וישובו המים על מצרים. יחזור עליהם הגלגל יחזור עליהם זדונם, שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), במים חשבו לאבד את בניי, במים אני מאבדם, שנאמר חופר גומץ בו יפול (קהלת י ח), ואומר כורה שחת בה יפול (משלי כו כד), ואומר כעל גמולות כעל ישלם וגו׳ (ישעיה נט יח).

ויט משה את ידו על הים וישב הים. לא איחר ולא עיכב.

לפנות בקר לאיתנו. לתקפו, כענין שנאמר איתן מושבך (במדבר כד כא).

ומצרים נסים לקראתו. ללמדך שכל מקום שהיה המצרי נס היה הים הולך לקראתו, שכשעלה האחרון מישראל מן הים ירד האחרון שבמצריים לתוך הים.

וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. כאדם שהוא מנער את הקדירה, התחתון [עולה] למעלה ושל מעלה יורד למטה.

וישובו המים ויכסו וגו׳ לא נשאר בהם עד אחד. אפילו אחד, ויש אומרים פרעה נשאר, להגיד ולספר כח וגבורה של מלכו של עולם.

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם. חמה כתי׳ חסר ו', כלומר חימה נתמלאו מלאכי השרת עליהם, לפי שהיה ביניהם עבודה זרה, ובזכות מה ניצולו, בזכות התורה והתפילין, שנאמר מימינם ומשמאלם, ימין זה תורה, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים יג ב), שמאל זו תפילין, שנאמר והיה לאות על ידכה (שמות יג טז).

ויושע ה' ביום ההוא. לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג ט).

את ישראל מיד מצרים. כצפור הנתונה ביד אדם שאם יכבוש אדם ידו מעט הוא חונקה, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, שנאמר נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים וגו׳ עזרנו בשם ה׳ (תהלים קכד ז ח).

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. מפני ארבעה דברים ראו ישראל את מצרים מתים, כדי שלא יהא ישראל אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה, וכדי שלא יהו מצרים סבורים שכשם שאבדו הם בים, כך אבדו ישראל, וכדי שיהיו נוטלים את הביזה שהיו טעונין כסף וזהב, וכדי שיהיו ישראל נותנין עיניהם בהן ומוכיחים אותם.

ד״א וירא ישראל את מצרים מת. מתים אין כתיב כאן, אלא מת, מתים ולא מתים, כענין שנאמר ויהי בצאת נפשה כי מתה (בראשית לה יח), וכי מתה היתה אלא מתה ואינה מתה.

וירא ישראל את היד הגדולה. מיתות חמורות מיתות משונות זו מזו.

הגדולה. גדולה מכה זו מכל המכות אשר עשה ה׳ במצרים.

וייראו העם את ה׳. לשעבר לא היו יראים את ה׳, אבל בכאן וייראו העם את ה׳.

ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, אם במשה האמינו קל וחומר בשכינה, אלא ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל, כאלו מאמין במי שאמר והיה העולם, כיוצא בדבר אתה אומר וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה), אם באלהים דברו, קל וחומר במשה, ללמדך שבל המדבר ברועה כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם.

גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם, בשכר האמנה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

עבדו. כל ההולך בשליחות קונו נקרא עבדו.