בחדש השלישי לצאת בני ישראל. בתחלה היו מונין ישראל ליצירה, חזרו למנות מיציאת מצרים, חזרו למנות לבנין הבית, שנאמר ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה וגו׳ (מ״א ט י), לא זכו למנות לבנינו, מונין לחורבנו, וזה לנו עתה אל״ט שהוא דתתס״ז לעולם, ולא עוד אלא שאנו מונין למלכות יונים אתי"ז, זהו שאמר שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (שה״ש א ו).

ביום הזה באו מדבר סיני. ראש חדש היה.

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. [והלא כבר נאמר באו מדבר סיני (פסוק א), אלא] מקיש נסיעתן מרפידים לביאתן מדבר סיני, מה ביאתן למדבר בתשובה לקבל התורה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה.

ויחנו במדבר. נתנה תורה במדבר בפרהסיא מקום הפקר, כל הרוצה לקבל יבא ויקבל.

ויחן שם ישראל, שוין כולם בלב אחד, שכל ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן כולם היו בלב אחד.

שם. מלמד שאמר להם זמן הרבה אתם חונים שם וכן היה, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו׳ ויסעו בני ישראל (במדבר י יא יב), הרי שנים עשר חודש פחות עשרה ימים חנו שם, שהם שנ״ד פחות י׳, טול וקדשתם היום ומחר, ויום חנייתם, ויום נסיעתם, נשארו ש״מ.

נגד ההר. למזרחו של הר.

ומשה עלה אל האלהים. זה יום שני.

ויקרא אליו ה׳. קדמה קריאה לדבור.

כה תאמר. בלשון הקודש, כה תאמר כענין הזה שלא תפחות ולא תותיר.

כה תאמר לבית יעקב. אלו הנשים.

ותגיד לבני ישראל. אלו האנשים, שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצות, ותגיד לבני ישראל המצות ודקדוקיהם, דברים שהן קשין כגידים, וראיה לדבר שלא תמצא בכל המקרא כמותו מלא יו״ד ; ותגיד לשון גידין, ועוד יש לומר מה כה תאמר, אלו ראשי דברים, וראיה לו ריש מילין אמר (דניאל ז א)) ותגיד, כל הענינים והעונשים והאזהרות וראיה לו בשמשון כי הגיד לה את כל לבו (שופטים טז יח), וכיוצא בו הגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני (יהושע ז יט), ואומר והגד לעמי פשעם (ישעיה נח א), כי י׳ יתירה בעבור י׳ הדברות שעתידין לינתן להם.

אתם ראיתם. לא כתבים שגרתי לכם, ולא עדים אני מעיד עליכם, אלא אתם בעצמכם בעיניכם ראיתם.

אשר עשיתי למצרים, זו נקמה שעשה באלהיהם, שנאמר ובאלהיהם עשה ה׳ שפטים (במדבר לג ד).

ד״א אלה המכות, שנאמר כל נפלאותי אשר אעשה בקרבו (שמות ג כ).

ואשא אתכם על כנפי נשרים. ר׳ אליעזר אומר זה יום רעמסס, לפי שנתקבצו כולם ובאו לרעמסס בשעה קלה.

ואבא אתכם אלי. לפני הר סיני, לפי שהוא חסר יו״ד ואבא לקבל עשרת הדברים.

[ד״א] ואשא אתכם על כנפי נשרים. מה הנשר הזה אינו מתיירא מכל עוף בעולם, ונושא את גוזליו על אברתו, שנאמר ישאהו על אברתו (דברי׳ לב יא), ואינו מתפחד אלא מן האדם, שלא יזרוק בו חצים, מוטב שיזרק בגופו ולא בגוזליו, וכה״א כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב יב), לכך נאמר על כנפי נשרים שכל העופות נושאין את בניהן בין רגליהן.

ועתה אם שמוע תשמעו בקלי. אמד להם כל התחלות קשות, ועתה קבלו עליכם.

אם שמוע תשמעו. מיכן אמרו אם שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה.

ושמרתם את בריתי. ר׳ אליעזר אומר זה ברית שבת. ר׳ עקיבא אומר זה ברית מילה.

והייתם לי סגולה מכל העמים, שתהיו פנויים לי ועוסקים בדברי תורה, ולא בדברים אחרים.

** ד״א סגולה.** מה סגולה חביבה עליו לאדם כך תהיו חביבין עלי, שמא תאמר כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה, ועבד אחר אדונו, והבן אחר אביו, יכול אף אתם כן מסוגלים לי מאחרים, ת״ל כי לי כל הארץ, וכתיב ומבלעדי אין אלהים (ישעיה מד ו).

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כלומר אני אשלוט בכם ולא אחר.

ממלכת כהנים, איני ממליך עליכם מעובדי כוכבים אלא מכם, וכה״א אחת היא יונתי תמתי (שה״ש ו ט).

כהנים. יכול כהנים מבטלנים, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש״ב ח יח), ת״ל וגוי קדוש.

ד״א וגוי קדוש. קראם גוי, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה״א יז כא).

קדוש. שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלהיכם (ויקרא יט ב), שהם מוקדשים ומופרשים מעובדי כוכבים ומשקוציהם.

אלה הדברים. שלא תפחות ולא תוסיף.

אשר תדבר אל בני ישראל. כסדר הזה.

ויבא משה ויקרא לזקני ישראל. מגיד שחלק כבוד לזקנים.

וישם לפניהם. האיר את עיניהם ביחודו של מקום, וקרבם אל יחודו של מלכו של עולם.

את כל הדברים האלה. ראשון ראשון ואחרון אחרון.

אשר צוהו ה׳. אף לנשים אמר.

ויענו כל העם יחדו ויאמרו. לא ענו בחנופה, זה בשביל זה, אלא יחדו השוו כולן לב אחד.

כל אשר דבר ה׳ נעשה. אע״פ שלא שמענו הדברים נעשה אותן.

וישב משה את דברי העם אל ה׳. וכי מה צורך היה למשה להשיב דברי העם אל ה', לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ ממשה רבינו שלא יאמר אדם הואיל ויודע מי ששלחני מה עשיתי, איני צריך להשיב לו תשובה, אלא צריך להשיבו.

ד״א וישב משה. כדי ליתן שכר למשה על כל עלייה ועלייה ועל כל ירידה וירידה.

ויאמר ה׳ אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן. זה הערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל (שמות ב כא).

בעבור ישמע העם בדברי עמך. מלמד שאמר לו הקב״ה למשה הריני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר ויקרא ה׳ למשה (פסוק כ).

וגם בך יאמינו לעולם. גם בך לרבות הנביאים העתידים לעמוד אחריך.

ויגד משה את דברי העם אל ה׳. וכי מה אמר לו הקב״ה למשה לאמר לישראל, ומה דברו ישראל להגיד לפני הגבורה, ר׳ יוסי הגלילי אומר מצות הגבלה אמר להם, והם קבלו עליהם. ר׳ אלעזר בן פרטה אומר, אמר להם משה רבינו אם תקבלו עליכם עונשים בשמחה, הרי אתם מקבלים שכר, ואם לאו אתם מקבלים פורעניות, וקבלו עליהם עונשים בשמחה, לכך נאמר ויגד משה. רבי אומר אמרו לו רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי הפרגוד, כשומע מפי המלך, לכך נאמר ויגד משה.

ד״א אמרו רצוננו לראות מלכנו, לא דומה שומע לרואה, ולכך נאמר ויגד משה את דברי העם, מה הגיד, הגיד מה שאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה, ואם תאמר כבר כתוב בפסוק של מעלה וישב משה, הבן וישב כתוב ולא ויגד, מלמד שבא משה להשיב תשובה להניד דברי העם, וקודם שדבר משה לפניו אמר לו הקב״ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואחר דברו אמר ויגד משה, הדברים שהשיב להגיד ולא הספיק להגידם מקודם והגידם אחר כך, אבל הן הן הדברים הראשונים.

ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר. זה יום רביעי לחדש, ומחר זה יום חמישי לחדש, ובהשכמת יום ששי בנה מזבח, זו דברי המכילתא, ועיינתי אני במס׳ שבת בפ׳ אמר ר׳ עקיבא בברייתא תנו רבנן בששי בחודש ניתנו עשרת הדברים לישראל, ר׳ יוסי אומר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני כתוב הכא ביום הזה, וכתיב החדש הזה לכם (שמות יב ב), מה להלן ראש חדש, אף כאן ראש חדש, ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג), מה להלן בעיצומו של יום, אף כאן נמי בעיצומו של יום, כי פליגי בקביעא דירחא, ר׳ יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחי, ואע״פ שר' יוסי נימוקו עמו, ואמר יום אחד הוסיף משה מדעתו, לא עמדה הלכה כמותו, אלא לפי שאמר בשבעה בו והוצרך לומר יום אחד הוסיף, וקרא לא דייק כוותיה, מ״מ נראין הדברים כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע ראש חדש סיון כמו שכתבנו למעלה, שר״ח ניסן הוקבע יום ו׳, ור״ח אייר יום ז׳ ויום א׳, וביום ראשון באו למדבר סיני, ואכלו את המן חמשה ימים קודם לשבת, שנאמר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו), לפי שהיה מדבר אליהם ביום ראשון על ירידת המן, אמר להם ששת ימים, כלומר ששת ימי שבת, אבל הוא עד הבקר לא נמצא שנאמר ובקר וראיתם את כבוד ה׳ (שם שם ז), וראש חודש סיון הוקבע בשני בשבת כרבנן, ובו ביום באו במדבר סיני, אותו היום היו טרודים מן הדרך ולא אמר להם כלום, ביום שני שהוא שלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ברביעי בשבת אמר להם מצות הגבלה, בחמישי עשו פרישה שהוא רביעי בחדש, שנאמר וקדשתם היום, זה יום רביעי בחדש, ומחר זה יום חמישי בחדש, שהוא ששי בשבת, וביום השבת שהוא ששי בחדש, קבלו עשרת הדברות והוא יום חג השבועות, יום מתן תורה, יום חמשים ליציאת מצרים, לכך נאמר תחת התפוח עוררתיך (שה״ש ח ה), ואומר בתפוח בעצי היער (שם ב ג), מה תפוח זה מוציא פירות לחמשים יום משתפרח, כך התורה נתנה לחמשים יום לגאולת ישראל, ונתנה תורה לסוף שבעה דורות, אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, ומשה, שהן סוף שבעה שבועות לגאולתן, שהוא יום שביעי המקודש, כי בו שבת מכל מלאכתו.

דרש האי גלילאה עליה דר׳ חסדא, בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי, ביום תליתאי, על ידי תליתאי, לעם תליתאי, בירח תליתאי, כמאן כרבנן שאמרו בשני בשבת הוקבע החדש ובחמישי עבוד פרישה.

וקדשתם היום ומחר. יום חמישי ויום ששי וביום השביעי המקודש, שבת קבלו עשרת הדברות, שהוא יום שלישי להפרשה, והשכים משה בבקר, ובנה מזבח ולקח הדם ושם באגנות, והזה על ישראל, שלא קיבלו ישראל את התורה, אלא על ידי טבילה והזאה, ולפי שהענין הזה כתוב בפ׳ אלה המשפטים, ואין אומרים בתורה מה שהוקדם מוקדם ומה שהאחיר מאוחר, אלא אעפ״י שמאוחר, המבין יכול להבין ענינו, כי כלם נכוחים למבין, והט אזנך לשמוע, שפרשת אלה המשפטים, וכל ספר הברית כתב לו משה רבינו קודם לעשרת הדברות, שנאמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד ז), ואח״כ קבלו עשרת הדברות, וכל אלו המעשים בו ביום נעשו, ולפי שרציתי להביא מדרש כל פסוק בענינו, הנחתי שלא לפרש פה פרשת ואל משה אמר עלה אל ה׳ (שמות כד א), כי כל אותה הפרשה היתה בין שלשת ימי הפרשה, בזמן שאמר וקדשתם היום ומחר. מהו וקדשתם. הפרישה מן האשה, שהפולטת שכבת זרע בתוך שלשה ימים טמאה, שעדיין לא הסריח, אבל ביום השלישי טהורה, שכבר יוצאת מתורת שכבת זרע ואינה ראויה להזריע, לפיכך לא הפרישם אלא שני ימים בלבד.

וכבסו שמלותם. ומנין לטבילה שהיו צריכין, שבכל התורה אין כיבוס בגדים בלא טבילה, שנאמר וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים (ויקרא טו יג).

והיו נכונים ליום השלישי. זה יום ששי שבו נתנה התורה ביום השבת.

כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם. זו אחת מעשר ירידות שבתורה, כדכתיב לעיל.

לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומין.

** ד״א לעיני כל העם.** מלמד שראו באותה שעה מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל, שנאמר וביד הנביאים אדמה (הושע יב יא).

והגבלת את העם. שומעני למזרחו, ת״ל סביב.

לאמר. מאי לאמר, מלמד שהתרו זה בזה.

השמרו לכם. בלא תעשה, (נו) כדר׳ אבין א״ר אלעאי כל מקום שאתה מוצא השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה.

עלות בהר. יכול לא יעלה אבל יגע, ת״ל ונגוע בקצהו, השמרו לכם שלא לעלות ושלא ליגע, כמו ותהלתי לפסילים (ישעיה מב ח), כמו ובחמתך תיסרני (תהלים לח ב).

כל הנוגע בהר מות יומת. הרי זו עונש.

כי סקול יסקל. וכי מאחר שאמר כל הנוגע בהר מות יומת למה לי לא תגע בו יד, אלא זה שאמר לא תגע בו יד עונה על הנוגע בהר מות יומת, שהוא חייב מיתה, אבל לא תגע בו יד בהר לא תגע בו, אלא סקול יסקל באבנים מתחתית ההר, או ירה יירה מתחתית ההר. שאם תבא להביאו ולהמיתו הנה גם המביאו נוגע בהר ויהא חייב מיתה, אלא יסקל או ירה יירה מרחוק.

אם בהמה. לרבות חיה.

אם איש, לרבות את האשה, ולמה הקדים בהמה לאיש, לפי שאינה מצווה על הגבלה ואפ״ה לא יחיה.

במשוך היובל. זה קרן השופר שהוא מוביל הקול כשימשוך היובל את קולו הכל רשאי לעלות בהר, מיכן א״ר יוסי לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, כל זמן שהשכינה בהר כל הנוגע בהר מות יומת, נסתלקה שכינה הכל רשאין לעלות.

וירד משה מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה רבינו פונה לעסקיו, ולא היה יורד לתוך ביתו אלא מן ההר אל העם, ולא היה בו עסק אלא סרסור בין הקב״ה לישראל, אין לי אלא בהר סיני שלא היה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, מנין שאף באהל מועד כן, ת״ל ויצא ודבר אל בני ישראל (שמות לד לד).

ויקדש את העם, זימן ליום שלישי.

ויכבסו שמלותם. וטבילה בכלל כיבוס בגדים והזאה אחר טבילה, וכה״א בפרשת ואל משה אמר עלה אל ה׳, ויקח מן הדם ויזרוק על העם (שם כד ח), זו הזאה.

ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים. ולמעלה אמר והיו נכונים ליום השלישי (פסוק יא), ולא שמענו שאמר לו הקב״ה לפרוש מן האשה, [אלא היו נכונים לגזירה שוה, מה כאן מן האשה אף כאן מן האשה], רבי אומר מענינו הוא נלמד, וקדשם היום ומחר (שם), אי לענין טבילה דיים בהערב שמש, אלא להפרישם מן האשה.

אל תגשו אל אשה. מיכן אמרו מנין לפולט׳ שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה, ראיה לדבר מסיני, מיכן למד משה רבינו ק״ו לעצמו ופירש מן האשה, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא לפי השעה, הפרישם מן האשה, אני שבכל שעה מדבר עמו על אחת כמה וכמה, והקב״ה הסכים על ידו, דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כז כח).

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. מלמד שהקדימה שכינה.

זה היה אחר שבנה מזבח ושתים עשרה מצבה.

ויהי קולות וברקים. משונים זה מזה.

וענן כבד על ההר. זה ערפל, שנאמר ומשה נגש אל הערפל (שמות כ כא).

וקול שופר חזק מאד. מנהג הדיוט כל שהוא הולך קולו עמה, אבל כאן כל שהוא הולך קולו מגביר, ולמה רק בתחלה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע.

ויחרד כל העם אשר במחנה, מלמד שנזדעזעו.

ויוצא משה את העם לקראת האלהים. כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה, וכה״א ה' מסיני בא (דברים לג ב), לסיני בא מבעי׳ ליה, אלא בא לקבל את ישראל, לכך נאמר לקראת האלהים מן המחנה.

ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שנתלש ההר ממקומו וקרבו ועמדו תחתיו, שנאמר ותקרבון ותעמדון תחת ההר (שם ד יא), עליהם מפורש בקבלה, יונתי בחגוי הסלע וגו׳ (שה״ש ב יד), וכן אמר רמי בר חמי מלמד שכפה הקב״ה ההר כגיגית על ישראל, ואמר להם, אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לא שם תהא קבורתכם, שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר.

והר סיני. למה נקרא שמו סיני, שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים, שהן מקנאין את ישראל בתורתן.

ע״א סיני. שניתנו עשרת הדברות למשה רבינו שחיה מנין נסי שהם הכל סני.

עשן כולו. יכול מקום הכבוד בלבד, ת״ל כולו, מפני מה.

מפני אשר ירד עליו ה' באש. מגיד שהתורה אש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב), מאש ניתנה ובאש נמשלה, הלא כה דברי כאש (ישעיה כג כט), מה דרכו של אש אדם קרב אצלה נכוה, רחוק ממנה צונן, אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה, והיינו דתנן במס׳ אבות הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוה זהיר בגחלתן שלא תכוה.

ויעל עשנו כעשן הכבשן. יכול ככבשן זה בלבד, ת״ל וההר בוער באש עד לב השמים (דברים לג יא), אלא לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, כיוצא בו אריה שאג מי לא יירא וגו' (עמוס ג ח), ה׳ כגבור יצא (ישעיה מב יג), כדי לשבר את האוזן להבין, לפיכך הכתוב ממשיל השכינה בדבר שנוהג בעולם, כמו וקולו כקול מים רבים (יחזקאל מג ב).

ויחרד כל ההר מאד. אין להגיד יותר, אלא מיכן ואילך הבן מדעתך.

ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. אין למעלה סיפור.

משה ידבר והאלהים יעננו בקול. בקולו של משה כמה שהוא יכול לשמוע, מיכן אמרו חכמים שלא יגביה המתרגם קולו יותר מן הקורא, ולא העונה אמן יותר מן המתפלל.

משה ידבר והאלהים יעננו בקול. שנאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך (לעיל פסוק ט).

וירד ה׳ על הר סיני. יכול מההר סיני דבר עמהם, ת״ל מן השמים השמיעך את קולו (דברים ד לו), מלמד שהרכין הקב״ה שמי השמים העליונים, והטה שכינתו על הר סיני.

ויקרא ה׳ למשה וגו׳ ויעל משה. זה שנאמר בפרשת ואלה המשפטים ואל משה אמר עלה אל ה' ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו (שמות כד א וב).

ויעל משה. עלייה היתה לו למשה, שנאמר עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה (משלי כא כב).

ויאמר ה׳ אל משה רד העד בעם. הזהירם פן יהרסו שלא ידחקו לראות בכבוד.

ונפל ממנו רב. מלמד שנתנה תורה רשות לשלוחין לחבל.

ד״א. ונפל ממנו רב, אחד מהם נופל הרי הוא עלי כנגד מעשה בראשית.

וגם הכהנים הנגשים. יכול הכהנים בכלל, ת״ל לך אל העם (שמות יט י), אין הכהנים בכלל העם, ואלו הם הכהנים נדב ואביהו, וגם הכהנים, לרבות אף הזקנים.

פן יפרוץ בהם. ולהלן הוא אומר פרץ ה׳ פרץ בעוזא (שמואל ב׳ ו ח).

ויאמר משה אל ה׳ לא יוכל העם לעלות אל הר סיני. כבר העידותי בהם וקבעתי להם תחומין.

ויאמר אליו ה׳ לך רד ועלית. מלמד שאמר לו הקב״ה למשה יפה אמרת כי הגבלת את העם.

בעבור ישמע העם בדברי עמך. ושמעו שאני מודה לך, ויאמרו ישראל גדול משה שהקב״ה אמר לו יפה אמרת.

והכהנים והעם אל יהרסו לעלות. שמא יתריעו.

וירד משה אל העם. לתת לו שכר על כל ירידה וירידה.

ויאמר אליהם. מיד ולא עיכב.

** ד״א ויאמר אליהם.** אמר להם היו עתידין לקבל מלכות שמים בשמחה.

** ד״א אמר להם.** היו אומרים על הן הן ועל לאו לאו.