וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר על כל מצוה ומצוה.

את כל הדברים האלה לאמר. מלמד שעשרת הדברות נאמרו בכלל, ואח״כ נפרטו כל אחד ואחד בפני עצמו.

לאמר. צא ואמור להם והשיבני ומניין שהיה משיב, שנא׳ וישב משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט ח), ומניין שהקב״ה הודה לדבריהם, שנאמר ויאמר ה׳ אלי [וגו׳] היטיבו [כל] אשר דברו (דברים ה כה).

אנכי ה׳ אלהיך. אנכי לשון נחמה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב), אנכי לשון אזהרה, שנאמר אנכי היודע ועד (ירמיה כט כג), אנכי לשון עזרה, שנאמר אנכי ארד עמך (בראשית מו ד), אנכי לשון מצרי הוא אנוך, אנכי לשון נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית, יהיבנא כתיבא נעימים אמריה.

אנכי. מה שאין בריה יכולה לומר.

ה׳ אלהיך. מדת רחמים ומדת דין.

אנכי ה׳ אלהיך. פתח באל״ף ראש האותיות, דבר צור. לאלף דור, מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה אלא משלו משל, זה דומה למלך שרוצה לכנס במדינה למלוך עליהם, תחלת עשה להם גבורות ומלחמות, ואח״כ מולך עליהם, כן יתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, הוציא את ישראל ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה להם מלחמת עמלק, אח״כ מלך עליהם, ואמר להם אנכי ה׳ אלהיך.

אלהיך. לשון יחיד, מלמד שהשוו את כולן בלב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה, ולא עוד אלא שנתמשכנו זה על זה.

אנכי ה׳ אלהיך. אני הוא שהייתי במצרים, ואני הוא שעשיתי לכם נסים על הים, אני בסיני, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני בעולם הזה, ואני לעולם הבא, שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי (דברים לב לט), ואומר אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מא ל), ר׳ נתן אומר מיכן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות הן שכשעמד הקב״ה ואמר אנכי ה׳ אלהיך, מי עמד ומיחה בידו, ואם תאמר במטמוניות דיבר, ת״ל לא (מראש) בסתר דברתי במקום ארץ חשך (שם מה יט), פי׳ ובמקום ארץ חשך, הוא כמו שאמרנו למעלה, ממחרת הפסח, פי׳ וממחרת הפסח, בשעה שאמר הקב״ה אנכי ה׳ אלהיך, היו ההרים מתרעשין, והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מאלים, וכרמל מאספמיא, שנאמר חי אני נאום המלך ה׳ צבאות [שמו] כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיה מו יח), זה אומר אני נקראתי, וזה אומר אני נקראתי, שנאמר למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח יז), וכיון ששמעו שהוצאתיך מארץ מצרים, עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמרו לא עסק זה אלא עם מי שהוציא ממצרים, והיה העולם מזדעזע, שנאמר ה׳ בצאתך משעיר [וגו׳], ארץ רעשה (שופטים ה ד), אותה שעה נתקבצו כל אומות העולם ובאו להם אצל בלעם, א״ל כלום העולם חוזר לתוהו ובוהו, אמר להם לאו, אלא ה׳ עוז לעמו יתן, פנו איש למקומו, וכל כך למה, שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נתבענו כבר קבלנו עלינו, שהרי שבע מצות שקיבלו בני נח ולא קיימום, והאיך יעמדו בתרי״ג מצות, שהרי לא תרצח ברכת בני עשו בה, שנאמר ועל חרבך תהיה (בראשית כז מ), לא תנאף עיקר לידת בני לוט עמון ומואב, לא תגנוב הוא יסוד בני ישמעאל, שנאמר הוא יהיה פרא אדם ידו בכל (שם טו מב), וכתיב גנב גנבתי (שם מ טו) שקנאוהו ישמעאלים, א״ר שמעון משל לשני גזברין אחד נתמנה על אוצר של תבן, ואחד על אוצר כסף וזהב, נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן, והיה מתרעם למה לא מינוהו על אוצר של כסף וזהב, אמרו לו רשע אם על התבן נחשדת, היאך ימנו אותך על כסף וזהב, כך ז׳ אומות אם בשבע מצות לא עמדו, בתרי״ג מצות היאך יעמדו, לכך נאמר עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג ו), ראה שלא קיבלו ושלא קיימו הראשונות, והתירם לגיהגם.

ולמה לא ניתנה תורה בארץ ישראל, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה התורה, לפיכך ניתנה במקום הפקר, ולכך נמשלה התורה באש ובמים, מה אלו בחנם, אף התורה בחנם, שלא יעצור אדם התורה לעצמו ולמשפחתו, אלא יפזרה לכל באי העולם, וכל הזוכה ללמוד ילמוד.

אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. מבית מעשים, ודומה לו אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלהים (קהלת ט א).

** ד״א מבית עבדים.** שהיו עובדים ע״ז.

ד״א מבית עבדים. היה מזכיר להם יציאת מצרים כדי שיזכרו נסים וגבורות שעשה להם לישראל במצרים, וגאלם לשם קדשו להיות לו לעבדים, יתגדל ויתקדש שמו, וישתבח זכרו יהיה להם לאלהים.

אנכי ה׳ אלהיך. למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר בשבילי ניתנו עשרת הדברות, ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דייה לתורה שיתקיים על ידי אחרים.

אמר ר׳ יוחנן מאי דכתיב ה׳ יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח יב), כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נתחלק לשבעים לשון.

דבי ר׳ ישמעאל תנא הלא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כג כט), מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות. אף כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה מתחלק לכמה טעמים, אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו בערוגת הבשם מגדלות מרקחים (שה״ש ה יג), על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה, נתמלא כל העולם בשמים, מיד מוציא הקב״ה רוח מבית גנזיו, והיה מעביר ראשון ראשון לגן עדן, שנא׳ שפתותיו שושנים [נוטפות] מור עובר (שם). וא״ר יהושע בן לוי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה נשמתן של ישראל פורחת, שנאמר נפשי יצאה בדברו (שם), והוריד הקב״ה עליהן טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה (תהלים סח י). וא״ר יהושע בן לוי על כל דבור ודבור שיצא מפי הקב״ה היו ישראל נרתעין לאחוריהן, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון וגו׳ (שם שם יג).

אנכי ה׳ אלהיך. זה הדבור אי אפשר שהמלאך אמרו ולא שרף, ולא שליח, ולא שום בריה בעולם, כי אם הקב״ה יתברך זכרו לעד ולנצח נצחים, כי התועים בעומק דעתם אומרים לפי העת ברא הקב״ה בריה לדבר אנכי, והיה כמו שביל מתוך [הענן להשמיע] לישראל אנכי, ועליהם אמר הכתוב העמיקו שחתו (הושע ט ט), כי מרוב שמעמיקין להוציא מלבם מילין, משחיתין את עצמן לדבר על ה׳ תועה, ועליהם אמר קהלת אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ד), כי אומרים היאך יתכן מלת אנכי בלא כלי דבור גרון ופה ולשון ושפתים, וכל הדבור אי אפשר לומר בבורא, ועליהם נאמר וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיה ב ה), אלא מפי הגבורה יצא דבור אנכי, אבל כשם שהקב״ה נקרא חכם וגבור, והוא לא כחכמת האדם, ולא כגבורת האדם, כך אע״פ שהכתוב אומר וידבר אלהים, אין דבורו כדבור בני אדם שצריך לכלי הדיבור, וכה״א ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד טו), ואומר אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיה מ יח), ואומר ואל מי תדמיוני ואשוה (שם שם כה), ומפני שאין לב בני אדם משיג להבין גבורות ה׳, והיאך דבורו בקדושה וחכמתו וגודל מעשיו העצומים, לפיכך אין ראוי להרהר על אלו ובאלו הדברים, אלא כמו שאמר הכתוב ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך (דברים ו ה), ואומר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (שם ח יג), וכאלה רבות. וכל זה מידיעת הלב והנפש, כי אין חקר לתבונתו מלא כל הארץ כבודו, שלא יכלכלוהו עליונים ותחתונים משרתיו וכל צבא שחקים אין מציצים כבודו, שנאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו (יחזקאל ג יב), והוא מקומו של עולם, שנאמר ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ א), והנביאים דברו בנבואתם פה ואוזן ועין ויד ורגל, כל אלה דרך שמיעת אוזן בני אדם שיתבונן הדבר, כמו ה׳ איש מלחמה (שמות טו ג), וכי מי יכול לדמות לבוראנו איש או גבור בעולם, לא נאמר אלא לשבר את האזן, להבין מה הוא אומר הנביא לו, לכך נאמר בכתב כל המחזות ומתוך נוראות צורנו אנחנו מכירין שהוא אחד ואין שני לו, ואין ערוך אליו, ברוך הוא וברוך שמו.

וכשהיה הדבור יוצא מפי הגבורה הוא מסובב בכל מחנה ישראל בקולות וברקים ובלפידי אש, ומזהיר אותם אנכי ה׳ אלהיך, וכששמעו ישראל אנכי ה׳ אלהיך, ולא יהיה לך, מיד אמרו למשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות (לקמן פסוק יט) ויאמר השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (דברים ד לג), כי הרבה פעמים דברו מלאכי השרת עם הנביאים ולא הוזקו, לפי שאי אפשר לומר כי על יד ענין אחר דבר הקב״ה. וראה מה כתיב באיוב ורעם גבורותיו מי יתבונן (איוב כו יד), ומה הרעם אין אדם יכול להתבונן מאין נשמע הקול, דבר אלהינו שרצה לתת תורה לעמו ולומר אנכי ה׳ אלהיך על אחת כמה וכמה, מי יכול להתבונן ולהרהר להעמיק לדעת היאך היה.

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך, בתחלה אמר להם שיקבלו את מלכותו שהוא הוציאם מבית עבדים להיות לו לאלהים, ואח״כ הזהירם באזהרות ועונשים, לפיכך אמר להם אחר אנכי לא יהיה לך, כיוצא בדבר אני ה׳ אלהיכם (ויקרא יח ב), וכתיב בתריה כמעשה ארץ מצרים וגו׳ (שם שם ג), לא יהיה לך אלהים אחרים. וכי אלהים הם, אלא שאחרים קוראין אותם אלהים.

ד״א אלהים אחרים שהן מאחרין הטובה מלבוא בעולם, ר׳ אליעזר אומר אלהים אחרים שהן מחדשין בכל יום אחרים, כיצד היה לו ע״ז של זהב וצריך למוכרה ועושה לו של כסף, ושל כסף ועושה של נחשת, שנאמר חדשים מקרוב באו (דברים לב יז).

על פני, בעולמי, ללמדך שלא נצטוו יוצאי מצרים בלבד על ע״ז, אלא כל הדורות, שנאמר על פני, מה אני חי וקיים לעולמי עולמים, אף אתה לא בנך ולא בן בנך תעבוד ע״ז, עד סוף כל הדורות.

לא תעשה לך פסל. יכול אין לי אלא לא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת״ל לא יהיה לך אלהים אחרים.

פסל. אין לי אלא פסל שלא יעשה, מנין שאפילו אטומה, ת״ל כל תמונה.

אשר בשמים ממעל. לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות.

ממעל, לרבות דמות כרובים ואופנים ומלאכי השרת.

ואשר בארץ. לרבות דמות אדם בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים.

מתחת. לרבות שלשול קטן, כל כך רודף הכתוב אחר יצר הרע שלא ליתן לו פתיחת היתר.

ואשר במים מתחת לארץ, להביא את הבוביא.

לא תשתחוה להם ולא תעבדם. לחייב על ההשתחויה בפני עצמה, ועל העבודה בפני עצמה.

כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא. אני שליט בקנאה, ואין הקנאה שולטת בי.

ד״א כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא. בקנאה אני נפרע מהם מעובדי ע״ז.

שאל פילוסופים אחד את רבן גמליאל כתיב כי ה׳ אלהיך וגו׳ אל קנא (דברים ד כד), כלום מתקנא אלא גבור בגבור, חכם בחכם, אמר לו אדם שהיה לו כלב וכינה את שמו בשם אביו, אין כועס עליו אמר לו הן כו׳ במס׳ ע״ז.

פוקד עון אבות על בנים. כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

על שלשים ועל רבעים. רשע בן רשע בן רשע.

לשנאי. אין הפורענות מושכת יותר מד׳ דורות.

ועושה חסד לאלפים. מדת פורענות עד ארבעה דורות, אבל מדת הטובה לאלפים, ולהלן הוא אומר לאלף דור (דברים ז ט).

לאוהבי ולשומרי מצותי, הא למדת שכל מי שהוא שומר מצות אלהינו הוא אוהבו.

ד״א לאוהביו ולשומרי מצותיו. אלו שנחבטין ושנהרגין על קידוש השם, למה יוצא ליהרג, על שמל את בנו, למה יוצא לישרף, על שקרא בתורה, למה יוצא ליצלב, על שאכל מצה, למה זה לוקה מאה פרגול, על שנטל את הלולב, למה אלו נהרגין, על שלא כפרו ביוצרם, לכך נאמר לאוהבי ולשומרי מצותי.

עד כאן דבור שני, לפיכך בו ב׳ טעמים שנקרא פסוק פסוק והוא דבור אחד.

לא תשא. לא תשבע, וכה״א ונשא בו אלה (מ״א ח לא), ולפי שמשיא לעצמו עון לכך נאמר לא תשא.

את שם ה׳ אלהיך, זה שם המיוחד.

לשוא. שני פעמים, אחת שבועת שוא, ואחת שבועת שקר, שוא, זה הנשבע על דבר הידוע לאדם על עמוד זה שהוא של אבן, מפורש במס׳ שבועות.

לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא. לחייבו מלקות ולא קרבן שהרי יצאת שבועת ביטוי שפתים לחייבו קרבן.

לא תשא. שלא לקבל לישבע לשקר. ר׳ ישמעאל היה דורש ארבעה חלוקי בפרה, כתוב שובו בנים שובבים (ירמיה ג יד), למדנו שתשובה מכפרת ויום הכפורים ומיתה מכפרים ויסורין ממרקין, הא כיצד, עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו, עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה יום הכפורים מכפר עם התשובה, הזיד על כריתות ועבר על מיתת ב״ד ועשה תשובה יסורין ממרקין, שנאמר ופקדתי בשבט פשעם (תהלים פט כג). מי שנתחלל שם שמים על ידו ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ומיתה ממרקת, שנאמר אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה (ש״א ג יד), בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר הוא ביום המיתה.

כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא. לשאינו שבים אינו מנקה, אבל מנקה הוא לשבים, כמפורש במס׳ יומא.

זכור את יום השבת לקדשו. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, זכור מלפניו ושמור מלאחריו. מיכן אמרו שמוסיפין מחול על הקודש, ר׳ אלעזר בן עזריה וחזקיהו בן גרון אומרים זכור את יום השבת לקדשו, תהא זכרו מאחד בשבת, שאם נתמנה לך חפץ יפה תהא מתקנו לשם שבת.

לקדשו. קדשהו בברכה, מיכן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, ואף נשים חייבות בקידוש היום, שנאמר זכור ונאמר שמור (דברים ה יב), כל שישנו בשמירה, ישנו בזכירה, והנשים חייבות בשמירת שבת, (סו) שהאשה השווה לאיש לכל עונשין שבתורה, שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו׳ ואשמה הנפש ההוא (במדבר ה ו).

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה.

ד״א ממחשבת עבודה, וכה״א אם תשיב משבת רגלך וגו׳ (ישעיה נח יג), ואומר אז תתענג על ה׳ (שם שם יד).

ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך. לשם ה׳ אלהיך, שכל השובת ביום השביעי מעיד ומודה שהקב״ה ברא את עולמו בששה ימים.

לא תעשה כל מלאכה. זו אזהרה, לפי שלא ענש אא״כ הזהיר.

ד״א ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך, להביא את הלילה בכלל היום.

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים, מלמד שהגדולים מוזהרים על הקטנים.

ועבדך ואמתך. אלו בני ברית, אתה אומר אלו בני ברית, או אינו אלא עבד ערל, כשהוא אומר וינפש בן אמתך והגר (שמות כג יב), הוי עבד ערל אמור, הא מה ת״ל עבדך ואמתך, אלו בני ברית.

וגרך. זה גר צדק, אתה אומר זה גר צדק, או אינו אלא גר תושב, כשהוא אומר והגר (שם) הרי גר תושב אמור, הא מה ת״ל גרך, זה גר צדק.

כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. שמא תאמר בו יגיעה, ת״ל בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים לג ו).

את הים ואת כל אשר בם. מגיד שהים שקול כנגד כל מעשה בראשית.

וינח ביום השביעי. וכי יש לפניו יגיעה, והא כתיב לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו (ישעיה מ כח), ואומר נותן ליעף כח (שם שם כט), אלא ללמדך שלא דברה תורה אלא כלשון בני אדם. והלא דברים קל וחומר ומה זה שאין לפניו יגיעה כתיב וינח, בשר ודם שכתוב בו כי אדם לעמל יולד (איוב ה ז), על אחת כמה וכמה שצריך לנוח, בוא וראה חיבתו של הקב״ה את ישראל, שהכתיב לשונות בני אדם על כבודו, ברוך הוא וברוך שמו, על כן נאמר אשרי העם שככה לו (תהלים קמד טו).

על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן, לקטו לחם משנה (שמות טז כב), וקדשו במן, וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). זכור מנוקד בשני טעמים, מפני אורך הדבור לחבירו אחר, וגם נפסק בארבעה פסוקים, וכן לא יהי׳ לך נפסק בארבעה פסוקים, הכל י״ח פסוקים, מן וירד עד לא תחמוד, כנגד שירת אז ישיר שמונה עשר עם ה׳ ימלוך, וכנגדן שמונה עשר ברכות של תפלה.

כבד את אביך. תאמר בדברים בעלמא, ת״ל כבד את ה׳ מהונך (משלי ג ט), מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה.

כבד את אביך. מזהיר אחד האיש ואחד האשה טומטום ואנדרוגינוס. רבי אומר חביב כיבוד אב ואם לפני מי שאמר והיה העולם, ששקל כבודם לכבודו, ומוראם למוראו, בוא וראה מתן שכרן, כבד את ה׳ מהונך וגו׳ וימלא אסמיך שבע (שם שם).

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שהיא משדלתו ומענגתו בדברים, לפיכך הקדים האב לאם בכבוד.

כבד את אביך ואת אמך. הקודם בפסוק קודם לכיבוד.

את אביך. (עט) לרבות בעל אמך.

ואת אמך, לרבות אשת אביך.

ואת לרבות אחיך הבכור, ושאר הלכות כבוד אב ואם מפורש במסכת קדושין בפרק ראשון.

למען יאריכון ימיך על האדמה. מיכן אמרו כל מצוה שמתן שכרה בצדה. אין ב״ד של מטה מוזהרין עליה.

לא תרצח. זו אזהרה לרוצח, עונש מנין, ת״ל שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו).

לא תנאף. אזהרה לנואף, עונש מנין, ת״ל מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ י). לא תגנוב. אזהרה לגונב נפש, עונש מנין, ת״ל וגונב איש ומכרו (שמות כא טז), ואם תאמר לגונב ממון מנין, ת״ל לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו (ויקרא יט יא). דבר הלמד מענינו, מה הכחשה בממון אף גניבה בממון, אבל לא תגנוב כענין לא תרצח ולא תנאף, מה שתים אלה מיתת ב״ד, אף לא תגנוב מיתת ב״ד.

לא תענה. זו אזהרה לעד שקר, עונש מנין, ת״ל ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט יט).

ת״ר כיצד ניתנו עשרת הדברים. חמשה על לוח זה וחמשה על לוח אחרת. כתוב אנכי, כנגדו לא תרצח, מגיד שהשופך דמים כאלו ממעט הדמות, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט ו).

לא יהיה לך. וכנגדו לא תנאף, מגיד שהעובד עבודת כוכבים דומה לאשה מנאפת, שנאמר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז לב).

לא תשא. וכנגדו לא תגנוב, מגיד כל מי שהוא גונב סופו בא לידי שבועת שוא, שנא׳ אלה וכחש וגנוב ונשבע לשקר.

זכור. וכנגדו לא תענה, שכל הזוכר את השבת ושומר את השבת, מעיד שהקב״ה ברא את עולמו בששה ימים וינח ביום השביעי, ואם מחלל את השבת עונה עדות שקר, שנאמר ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל (ישעיה מג יב).

כבד את אביך. וכנגדו לא תחמוד, מגיד שכל מי שהוא חומד סופו להוליד בן שהוא מקלל את הוריו.

לא תחמוד בית רעך. כתוב אחד אומר לא תחמוד וכתוב אחד אומר לא תתאוה (דברים ה יח), אזהרה לעוקף מאחרי המנאף.

[ לא תחמוד בית רעך, כלל, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, ת״ל] וכל אשר לרעך, חזר וכלל לרבות כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא קונה ומקנה, אף כל שהוא קונה ומקנה, ואם תאמר מה הפרט מפורש מטלטלין, אף כל מטלטלין, ת״ל במשנה תורה שדהו (שם), ריבה אפי׳ שאינן מטלטלין.

תנן התם וכל מעשיך יהי׳ לשם שמים, שהרי פנחס הרג את זמרי ונכרת לו ברית עולם, שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב), תמר ישבה בפתח עינים יצא הימנה מלכים ונביאים, רחל לקחה את התרפים (צ) יצא ממנה בנימין הצדיק, לפיכך ראוי לו לאדם להתבונן שיעשה כל מעשיו לשם שמים שהוא בוראו שאינו מקפח שכר כל בריה, כל שכן לעבדיו העובדים אותו בכל לבם.

אלו עשרת הדברות [החרותות על לוחות האבנים, אבנים ספיר] היו, והמכתב מכתב אלהים היה, מנין אותיות של עשרת הדברות הם שש מאות ושלש עשרה, כנגד שש מאות ושלש עשרה מצות, שנתנו לנו על ידי משה רבינו, שנאמר תורה צוה לנו משה (דברים לג ד) תור״ה תרי״א, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ואומר כי טל אורות טלך (ישעיה כו יט), אורות מנין תרי״ג, והאותיות הם תרכ״א, טול תרי״ג לתרי״ג מצות, ושש מאות אלף רגלי שנימולו בני שמונה ימים בני שלשת אבות ושנים עשר שבטים הכל תרכ״א, וח׳ למנין ימים של מילה, שנאמר לא עשה כן לכל גוי (תהלים קמז כ), וי״ג שמות לעשרת הדברות למנין שבטי ישראל עם שבט אפרים בן יוסף כי מנשה למטה בני יוסף נמנה שנאמר למטה יוסף למטה מנשה (במדבר יג יא).

וכל העם רואים את הקולות. רואים את הנראה, כגון הלפידים, ושומעים את הנשמע, כגון קולות ורעמים, דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר רואין ושומעין את הנראה, רואין דבור של אש נחצב על הלוחות.

ס״א רואים. כמו מבינים, שנאמר ולבי ראה הרבה (קהלת א טז), קולות קולי קולות, לפידים לפידי לפידים.

ד״א וכל העם רואים, מלמד שלא היה בהם סומין, כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד ז), מלמד שלא היה בהן חרשין. ויענו כל העם יחדו ויאמרו (שם יט ח), מלמד שלא היה בהם אלמים, ומנין שלא היה בהם חגרין שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שם שם יז), ומנין שלא היה בהם טפשים, שנאמר אתה הראת לדעת (דברים ד לה).

וירא העם וינועו. ויזועו, כמו נוע תנוע הארץ (ישעיה כד כ).

ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל, ומלאכי השרת מדדין אותם, שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון (תהלים סח יג).

ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה. מגיד שלא היה בהן כח לקבל יותר מעשר הדברות, שנא׳ אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' (דברים ה כב).

ויאמר משה אל העם אל תיראו. היה משה רבינו מזרזן, להודיע שבחו וחכמתו של משה רבינו היאך היה עומד ומפייס כל אותן האוכלוסין, עליו מפורש בקבלה החכמה תעוז לחכם (קהלת ז יט).

כי לבעבור נסות אתכם. בשביל לגדל אתכם בין האומות.

בא האלהים. כשם שהנס גבוה, כך תתנשאו על האומות שיאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד ו), כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש (שם ה כג).

ובעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה. זה סימן טוב באדם שהוא ביישן, שכל אדם שהוא ביישן לא במהרה הוא חוטא, שנאמר לבלתי תחטאו, מגיד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, אבל מי שהוא אינו ביישן הוא חוטא, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו׳ (ירמיה ו טו), וכל שיש בו עזות מצח היא מעידה עליו, שנאמר העז איש רשע בפניו (משלי כא כט), ואומר הכרת פניהם ענתה בם (ישעיה ג ט), לפיכך ראוי לאדם להתנהג עצמו בשפלות ובענוה אז יצלח.

ויעמד העם מרחוק. אלו שנים עשר מילין, מגיד שהיה מחנה ישראל שנים עשר מילין, דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים (במדבר לג מט), אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוו שנים עשר מילין.

ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. מי גרם לו לגדולה הזו, ענותנותו, שנאמר והאיש משה ענו מאד (שם יב ג), מגיד הכתוב שכל מי שהוא ענו סופו להשרות עליו שכינה, שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' (ישעיה נז טו), רוח ה׳ אלהים עלי לבשר ענוים (שם סא א), אוי לגסות הרוח שנקראת תועבה, שנאמר תועבת ה׳ כל גבה לב (משלי טז ה), ואומר ולא תביא תועבה אל ביתך (דברי׳ ז כו), מה עבודת כוכבים נקרא טמא, שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב), ואף גסות הרוח נקראת טמאה, ועל עסק גסות הרוח מפורש במס' סוטה פרק ראשון.

ומשה נגש אל הערפל. לפנים משלשה מחיצות חשך ענן וערפל, חשך מבחוץ ענן מבפנים, וערפל לפני ולפנים, אשר שם האלהים.

ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל. בלשון שאני אומר לך כה תאמר בלשון הקודש, כל מקום שנאמר כה, ככה, ענייה, ואמירה, הרי זה בלשון הקודש.

אל בני ישראל, אהבתי אתכם בשביל יעקב בן אברהם.

אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. הפרש בין מה שהאדם רואה ובין מה שאחרים משיחין לו, שכשאחרים משיחין לו פעמים לבו חלוק, אבל כאן אתם ראיתם, אתם ראיתם, אומות העולם לא ראו.

כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב וירד ה׳ על הר סיני (שמות יט כ), הכתוב השלישי מכריע בין שניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך וגו׳ (דברים ד לו) דברי ר' ישמעאל. ר׳ עקיבא אומר מלמד שהטה הקב״ה שמי השמים העליונים על ראש ההר ודבר עמם מן השמים, וכה״א ויט שמים וירד (תהלי׳ יח י).

ד״א וירד ה׳ על הר סיני. יכול כמשמעו אמרת ומה אחד משמשי שמשין הרי הוא במקומו, קל וחומר לכבודו של מי שאמר והיה העולם.

לא תעשון אתי. ר׳ ישמעאל אומר לא תעשון כדמות שמשי שמשמשין לפני במרום לא דמות מלאכים כרובים ושרפים ואופנים.

ד״א לא תעשון אתי. שלא תאמר דור המדבר הוזהרו בלבד, ת״ל אתי, לעולמי עולמים לדורי דורות.

אלהי כסף ואלהי זהב. למה נאמר לפי שהוא אומר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כה יח), שמא אתה תעשה ארבעה, ת״ל אלהי זהב, שאם הוספת על שנים הרי הן כאלהי זהב, אלהי כסף למה נאמר, לפי (שמא אינו) [שמצינו] בכל כלי בית עולמים, שאם אין להם של זהב הן עושין של כסף, שומעני אף כרובים כן, ת״ל אלהי כסף הא אם שנה ועשאן של כסף הרי הן כאלהי כסף.

לא תעשו לכם. שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת״ל לא תעשו לכם. שמא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שעושים אחרים במדינות, ת״ל לא תעשו לכם, רבותינו אמרו מדרש בפסוק הזה, אלהי כסף ואלהי זהב, דיין שנוטל לדון נקרא אלוה הבא בשביל כסף, ואלהי זהב הבא בשביל זהב, מיכן אמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלין.

מזבח אדמה. ר׳ ישמעאל אומר מזבח מחובר באדמה, שלא תבנהו על גבי כיפין, ולא ע״ג עמודים, איסי בן עקיבא אומר מזבח נחשת מלא אדמה.

תעשה לי. מזבח מיוחד לי שלא תבנהו מתחלה לשם אחר.

וזבחת עליו. כנגדו, או אינו אלא עליו ממש, ת״ל ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך (דברים יב כז), הבשר והדם בראש המזבח, ולא השחיטה בראש המזבח.

ד״א וזבחת עליו. בסמוך למזבח, מלמד שצפונו של מזבח כשר לשחיטה, ומאי על, בסמוך.

את עולותיך ואת שלמיך. את לרבות חטאות ואשמות, שנאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת (ויקרא ו יח), ואומר כי כחטאת האשם הוא לכהן (שם יד יג).

את צאנך ואת בקרך. לרבות שאר קרבנות צבור.

בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. מיכן שאפילו יחיד משרה שכינה בזכותו.

בכל המקום. יכול בכל מקום, ת״ל אשר אזכיר את שמי, זו בית הבחירה, שנאמר והיה עיני ולבי שם כל הימים (מ״א ט ג), ואומר והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך וגו׳ (דברים יב יד), אם כן מה ת״ל בכל מקום, לרבות נוב ושילה וגבעון, מלמד ששם המפורש אסור להאמר בגבולין, שנאמר אשר אזכיר את שמי, [ולא בגבולין. ר״א בן יעקב אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי] מקום שאני אוהב אותן, כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם אבוא אליך וברכתיך.

ואם מזבח אבנים תעשה לי. ר׳ ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב יד), וכתיב תקריב את מנחת בכוריך (שם), [וכן אם כסף תלוה את עמי וגו׳ (שמות כב כד) חובה, שנאמר העבט תעביטנו (דברים טו ח), וכן אם מזבח אבנים] חובה, שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך (שם כז ו).

תעשה לי.לשמי.

לא תבנה אתהן גזית. אתהן אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה בהיכל, כל אלה אבנים יקרות [כמדות גזית] מגוררות במגרה מבית ומחוץ (מ״א ז ט).

גזית, גזוזות שהונף עליהן ברזל, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (שם ו ז), בבית אינו נשמע, אבל בחוץ נשמע, מתקנים היו מבחוץ ומכניסם.

כי חרבך הנפת עליה ותחללה. מיכן היה ר׳ שמעון בן אלעזר אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אינו דין שיניף המקצר על המאריך. רבן יוחנן בן זכאי אומר הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה (דברים כז ו), שמטילות שלום, המזבח נברא להטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים שמתכפרין עליו עונותיו, ומה האבנים שאינן רואות ולא שומעות, אמר הכתוב לא תניף עליהן ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין איש לחבירו, בין עיר לעיר, בין משפחה למשפחה, עאכ״ו שלא תבואהו פורענות, לכך נאמר בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טז).

ולא תעלה במעלות על מזבחי. מיכן אמרו עשה כבש למזבח.

אשר לא תגלה ערותך עליו. וכי בלא מכנסים היו הכהנים, והלא כתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה (שמות כח ב), אלא שלא יפסיע פסיעה גסה, אלא יהלך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב.

עליו. עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל בהיכל מותר להפסיע ולהלך בזריזות, מיכן אמרו חכמים ומה אם אבנים של מזבח שאין בהם חיות, אמר הכתוב שלא לנהג בהן מנהג בזיון, חבירך שהוא נברא בצלם ובדמות עאכ״ו שלא תנהוג בו מגהג בזיון.

אשר לא תגלה ערותך עליו. ואלה המשפטים. למדנו שסנהדרין בצד המזבח היו, וזכר לדבר, וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח (מ״א ב כח).

ד״א לא תעלה במעלות על מזבחי. במעילות, כגון שעשה עוזיהו, שנאמר צא מן המקדש כי מעלת (דה״ב כ יח).

אשר לא תגלה ערותך עליו. שהרי הצרעת זרחה במצחו, שנאמר כי אני ה׳ [אוהב משפט] שונא גזל בעולה (ישעיה סא ח).

רבותינו אמרו במס׳ סנהדרין מנא הא מילתא דאמרי רבנן הוו מתונין בדין, דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי, וסמוך ליה ואלה המשפטים, מיכן לדיין שישא ויתן בדין ויצדיק אותו ואח״כ יחתוך הדין, שנאמר צדק צדק תרדוף (דברים טז כ).

סליק פרשת יתרו.