פרשת משפטים כתיב שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה׳ צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו), ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שברא את עולמו במשפט, ומעמיד יסודו של עולם על המשפט, וכונן כסאו במשפט, והוא שופט הכל, ודן יחידי, כדתנן אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד, שנאמר כי אלהים שופט הוא סלה (תהלים נ ו), ובמשפט יעמיד ארץ, שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד), וצוה את עבדיו לשפוט בצדק, שנאמר אהבו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו (צפניה ב ג).

שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט, מלמד שהשופט צדק נקרא טוב, והמעוותו נקרא רע, ואומר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח טז), למדנו שהנביאים הזהירו את ישראל על הדיינים, וכה״א הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד (מיכה ו ח), וכל הנביאים לא הוסיפו ולא העדיפו ולא פיחתו מן התורה אשר נתן ה׳ אלהינו לנו על ידי משה רבינו, וכן חתימת הנביאים זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב), וכנגד עשרת הדברות הזהיר הקב״ה את ישראל על המשפטים, עשרה לאוין לא תכירו פנים (דברים א יז), לא תגורו (שם), לא תעשו עול (ויקרא יט טו), לא תטה משפט (דברים טז יט), לא תכיר פנים (שם), לא תקח שחד (שם), לא תשא פני דל (ויקרא יט טו), לא תהדר פני גדול (שם), לא תטה משפט אביונך (שמות כג ו), ודל לא תהדר בריבו (שם שם ג), לכך נסמכה פרשת משפטים לדברות, ולפי שהזהיר הקב״ה למשה רבינו על המשפטים, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפיכך כל הנביאים דברו על המשפטים והזהירו את ישראל, וכן ביהושפט אומר ויאמר יהושפט לשופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי לאלהים ועמכם בדבר משפט (דה״ב יט ו).

ואלה המשפטים. ר׳ ישמעאל אומר ואלה מוסיפין על העליונים, מה עליונים מסיני, אף תחתונים מסיני. ר׳ יהודה אומר ואלה המשפטים, הוסיף על המשפטים שבמרה, שנאמר שם שם לו חוק ומשפט (שמות טו טו), רשב״י אומר מה ראו דינים לקדם לכל המצות, למדנו שכל זמן שיש דין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם, וכן יתרו אמר וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום (שם יח כג).

אשר תשים לפניהם. ר׳ עקיבא אומר ערכם לפניהם כשלחן ערוך, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), שיהיו שונין ומשלשין ומרבעין עד שילמודו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם.

לפניהם. ולא לפני כנענים.

א״ר אליעזר בן עזריה כו׳. ד״א אשר תשים לפניהם. מיכן אמרו גט מעושה בישראל כשר, בעובדי כוכבים פסול, אבל בעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך.

** ד״א אשר תשים לפניהם.** אשר תלמדם מיבעי ליה, א״ר חנן אלו כלי הדיינין רצועה ושיפורא וסנדלא, רצועה להלקות מלקות למחויב, ושיפורא למחויב שמתא, וסנדלא לשליח בית דין.

ואלה המשפטים. המיוחד שבמשפטים אבות הדינין, שהרי אבות המשפטים כתובין בפרשה זו, ותולדותיהם נאמר לו למשה רבינו על פה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד כז).

כי תקנה עבד עברי. פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים ופדאם הקב״ה ונתן להם חירות, לפיכך צוה את ישראל בראשונה שלא לשעבד איש באחיו בפרך, ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר (הוצאתים) [הוצאתי אותם] מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כה מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי, ואומר כי תקנה, לכשתקנה, כמו כי יהיה זב מבשרו (שם טו ב), ולא הוא מצוה עליהם שתקנה עבד עברי, אלא לכשיבא לידך ונמכר בגנבתו, אז מותר אתה לקנותו לך לעבד, שמכרוהו בית דין בגנבתו, שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כב ב), אבל מוכר עצמו כתוב בענין אחר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כה לט).

עבד עברי. זה ישראל שנמכר לך, ולא עבד נכרי שהוא של עברי ואתה קורא בו עבד עברי, כלומר עבד של עברי אלא הוא ישראל בעצמו, ואומר עברי על שם שנקראו ישראל עברים במצרים, שנאמר אלהי העבריים שלחני אליך (שמות ז טז), ואומר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו (בראשית לט יד), בא אלי העבד העברי (שם שם יז), ונקרא על שם אברהם, שנאמר ויגד לאברם העברי (שם יד יג), על שם עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם בן נח, שהוא לימד את יעקב אבינו ארבע עשרה שנה ונקראו ישראל על שמו, שאם תאמר עבדו של עברי שנמכר לך, הרי אומר לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה מו), וכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם (שם), אלא בישראל עצמו הכתוב מדבר, וקראו הכתוב עבד לפי שאין לו לשלם ונמכר בגנבתו.

כי תקנה עבד עברי. לרבות את הגר שנמכר לישראל שדינו כדין ישראל שאם נמכר בגנבתו יצא בשש.

שש שנים יעבוד. שלא תאמר הואיל ונמכר בגנבתו יכול יעבוד לעולם, ת״ל שש שנים יעבוד.

ד״א שש שנים יעבוד, שיהא עובד את הבן שאם מת אדונו ישלים שש שנים בעבדות עם הבן.

שש שנים יעבוד. שמענו כל עבודה במשמע, ת״ל לא תעבוד בו עבודת עבד (ויקרא לט), לפיכך יעבד חסר ו׳, שלא ינהג בו מנהג עבדים. מיכן אמרו לא ירחוץ לו רגליו, לא ינעול לו סנדלו, ולא יטול לפניו כלים לבית המרחץ, כדרך שעבדים עושין, אבל בבנו ובתלמידו רשאי, שנאמר ובאחיכם בני ישראל [איש באחיו לא תרדה בו בפרך] (שם שם מו), וכן אמרו רבותינו ז״ל כל שהעבד נכרי עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מהרחצת רגלו והנעלת מנעל, והני מילי במקום שאין מכירין אותו, כדי שלא יאמרו עבד עברי הוא, אבל במקום שמכירין אותו, והכל יודעין שישראל הוא ותלמידו הוא רשאי.

שש שנים יעבד. יכול אפילו עבודה שהיא בזויה, ת״ל כשכיר כתושב יהיה עמך (שם שם מ), מה שכיר אי אתה רשאי לשנותו מאומנותו, כך העבד עברי.

ובשביעית. שביעית למכירה, ולא שביעית לשנים.

יצא לחפשי. שמא תאמר צריך שיכתוב לו גט שחרור כדרך שכותבין לעבד כנעני, ת״ל יצא לחפשי, אינו צריך גט שחרור.

חנם. שמא תאמר יתן לו מעות ויצא, ת״ל חנם.

אם בגפו יבא בגפו יצא. למדנו שאין חובה לישא אשה כנענית, ומה שאמר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה, רשות ולא חובה, לכך נאמר בגפו יצא, שאם היה פנוי בלא אשה [ולא רצה אדוניו ליתן לו אשה הרשות בידו, שאין חובה על אדוניו ליתן לו אשה], זו דברי ר׳ ישמעאל.

אם בעל אשה הוא. בבת ישראל הכתוב מדבר, [אתה אומר בבת ישראל הכתוב מדבר], או אינו אלא בכנענית) כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה וגו', הרי כנענית אמורה, שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, אי אפשר לומר זה בבת ישראל אלא בכנענית, ללמדך שזה שאמר הכתוב אם בעל אשה, בבת ישראל הכתוב מדבר.

ויצאה אשתו עמו. מלמד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו, שנאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו (שם שם מא), מכלל יציאה אתה למד כניסה.

אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. אשתו ולא שומרת יבם, עמו להוציא הארוסה שאינה עמו.

אם אדוניו יתן לו אשה. רשות, כמו שמפורש לעיל באם בגפו יבא.

יתן לו. מיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר.

אשה. שפחה כנענית, שהרי כתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ואי אפשר לומר בבת ישראל, שהרי דינה לצאת לחפשי.

וילדה לו בנים או בנות. מנין לרבות אפילו טומטום ואנדרוגינוס, ת״ל האשה וילדיה תהיה לאדוניה, מכל מקום.

האשה וילדיה תהיה לאדוניה. למדנו שוולדה כמותה, שאפילו הרב שבא על שפחתו וילדה וולדה עבד, וקל וחומר של נכרית הוולד כמוה.

והוא יצא בגפו. מלמד שאינה צריכה הימנו גט, וכן עבד הבא על בת ישראל אינה צריכה הימנו גט, שנאמר מהם תקנו עבד ואמה (שם שם מה), מקיש עבד לאמה.

ד״א והוא יצא בגפו. להביא את החולה שלא עבד לפי שהיה חולה, אעפ״כ יצא בגפו.

ואם אמר יאמר העבד. מגיד שאינו נרצע עד שיאמר וישנה, שנאמר ואם אמר יאמר העבד, שיאמר בתוך שש שנים קודם שיצא לחירות, אלא עד שהוא עבד.

אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. ומנין עד שיהא לרבו אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר כי אהבך ואת ביתך (דברים לא טז), מיכן אמרו לעולם אין נרצע אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים.

לא אצא חפשי. אין רצוני לצאת בשש שנים.

והגישו אדוניו אל האלהים. אצל הדיינין.

והגישו אל הדלת או אל המזוזה. מקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד, אף דלת מעומד, שאם הדלת עקורה אינו נרצע בה.

ורצע אדוניו את אזנו. הוא ולא שלוחו, אע״פ שבכ״מם שלוחו של אדם כמותו, כאן הוא ולא שלוחו.

את אזנו. בשל ימין, נאמר כאן אזנו, ונאמר להלן אזנו, על תנוך אזן המטהר הימנית (ויקרא יד יד), מה להלן ימין, אף כאן ימין.

במרצע. הלכה (קובעת) [עוקבת] המקרא, התורה אמרה במרצע והלכה בכל דבר.

רבי אומר אינו נרצע אלא במין מתכת דומיא דמרצע, ד״א אזנו. מן המילת, דברי ר׳ יהודה, ר׳ מאיר אומר אף מן הסחוס, שהיה ר׳ מאיר אומר אין כהן נרצע, וחכמים אומרים נרצע.

למה האוזן נרצעת יותר מכל האברים, רבן יוחנן בן זכאי אומר כמין חומר, אזן ששמעה לא תגנוב, והלך וגנב, היא תרצע מכל האברים.

ד״א אזן ששמעה כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כה מב), והלך ומכר עצמו עד היובל תרצע במרצע.

למה בדלת ובמזוזה, פי׳ רבותינו במס׳ קדושין, לפי שנתנו ישראל מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסחתי עליהם והוצאתים מעבדות לחירות, וזה הלך ומכר את עצמו לעבד, ירצע בפניהם.

ומרנא ורבנא טוביה בר׳ אליעזר זצ״ל משום אביו פי׳ כדי שיהא עוברים ושבים אומרים לו מפני מה אתה משתעבד לזה, והתורה זיכתה לך להיפטר, לכך נרצע לפני הפתח ולא בחדרי חדרים, דלת דומיא דמזוזה, מה מזוזה ברשות הרבים דרך ביאתו, אף דלת ברשות הרבים.

ועבדו לעולם. לעולמו של יובל, רבי אומר בא וראה עולם עד חמשים שנה, שנאמר וישב שם עד עולם (ש״א א כב).

ועבדו. אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן, מיכן אמרו עבד עברי עובד את הבן, ולא את הבת, נרצע והעבריה לא את הבן, ולא את הבת.

וכי ימכור איש את בתו לאמה. הסמיך מכירת האשה למכירת עבד עברי.

ימכור איש. האיש מוכר את בתו, [ולא האשה מוכרת את בתה, האיש מוכר את בתו], ואינו מוכר את בנו.

את בתו. בקטנה הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו בגדולה, אמר בנעוריה בית אביה (במדבר ל יז), מה הפרת נדרים קטנה ולא גדולה, אף מכירתה קטנה ולא גדולה, ומה להלן נערה, אף כאן נערה, למדנו שהוא רשאי במכירתה, ומנין שהוא רשאי בקידושיה, אמרת אם מוציאה מידי קידושיה לידי אמהות, ק״ו מידי קידושיה לידי קידושיה.

ומנין שתהא נקנית בכסף, היה ר׳ ישמעאל אומר מקל וחומר, ומה שפחה כנענית שאינה נקנית בבעילה נקנית בכסף, בת ישראל שנקנית בבעילה דין היא שנקנית בכסף, ומנין אף בשטר, ת״ל והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד ב), הקיש הוייתה להליכתה, מה הליכתה בשטר, אף הוייתה בשטר.

לאמה. לאמה אחת היא מוכרה, ואינה מכורה לשתי אמהות, (נד) מיכן ארז״ל יתומה בחיי אב שאם קידשה אביה ונתגרשה בחיי האב ועדיין היא קטנה, אינו רשאי לקבל קידושיה.

וכי ימכור איש את בתו, האיש מקבל קידושי בתו, ואין האשה מקבלת קידושי בתה, ואיזה היא קטנה שיכולה למאן, זו שקידשה אמה או אחיה, יכולה היא שתאמר אי אפשי באיש פלוני, אבל אם היא גדולה ונתרצה שוב אינה יכולה למאן, ואיזה היא שממאנת והולכת אפילו בנה מורכב לה על כתפה, זו שקידושיה קידושין של טעות.

לא תצא כצאת העבדים. (נה) לא תצא בראשי אברים כדרך שהכנעניים יוצאין, ומנין לעבד עברי שאינו יוצא בראשי אברים, שנאמר כי ימכר אחיך העברי או העבריה (שם טו יב), מקיש עבד עברי לעבריה, מה עבריה אינה יוצאת בראשי אברים, אף עבד עברי אינו יוצא בראשי אברים, וכן מפורש במס׳ קידושין בפרק ראשון שהעבד כנעני יוצא בראשי אברים דומיא דשן ועין, ואמה העבריה בסימנין.

אם רעה בעיני אדוניה.

שלא נשאה חן בעיניו.

אשר לא יעדה והפדה, מיכן אמרו מצות יעוד קודמת למצות פדייה.

אשר לא יעדה. [האדון].

והפדה. יפדנה האב, לא ימכור על מנת לייעד.

לעם נכרי לא ימשול למכרה, הרי זו אזהרה לב״ד שלא ימכרנה האב לעובד כוכבים.

בבגדו בה. אין בגידה אלא שיקור, שנאמר בגדה יהודה (ירמיה ג ח), ר׳ ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר, שלקחה על מנת לייעד ולא ייעד אינו רשאי למוכרה. ר׳ יונתן בן אבטולמוס אומר מאחר שנהג בה מנהג בזיון, ולא נהג בה משפט הבנות, אינו רשאי לקיימה.

ואם לבנו ייעדנה. הייעוד לבן ולא לאח, הבן קם תחת אביו לשדה אחוזה ולא האח.

כמשפט הבנות יעשה לה. הרי בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע, דברי ר׳ יאשיה.

אם אחרת יקח לו. למדנו לבת ישראל שחייב אדם בשאר כסות ועונה על אשתו.

שארה. אלו מזונותיה, כמו ואשר אכלו שאר עמי (מיכה ג ג).

כסותה. כמשמעה.

ועונתה. זו דרך ארץ, שנאמר וישכב אותה ויענה (בראשית לד ב), דברי ר׳ ירמיה, ר׳ יונתן אומר שארה כסותה, כסות הראויה לשארה, שאם היא ילדה לא יתן לה של זקנה, ואם היתה זקנה לא יתן לה של ילדה, אלא כל אחת ואחת כסות הראויה לה, חדשים בימות הגשמים, שחוקים בימות החמה, מזונותיה והואיל וקיום נפש הן, אינו רשאי למנוע הימנה, דרך ארץ לכך נשאת מתחלה ואינו רשאי למנוע ממנה.

ואם שלש אלה לא יעשה לה. או לייעוד לו, או לבנו, או והפדה, שהרי כסות ועונה בבת ישראל הכתוב מדבר, ומה ת״ל שלש אלה לעבריה ייעד לך, או לבנך, או פדה.

ויצאה חנם אין כסף. יכול חנם בלא גט, ת״ל אין כסף, חנם מן הכסף, ולא חנם מן הגט.

ויצאה חנם. בבגרה.

אין כסף. [בנעורים, דברי ר׳ נתן, אבא חנן משום ר׳ אליעזר אומר ויצאה חנם בבגרה, אין כסף] בסימנין, מגיד שהיא יוצאה בגרעון כסף.

מכה איש ומת מות יומת. למה נסמך לכתוב העליון, לומר לך אין כסף מכה איש ומת מות יומת, למדנו שאינו מת ומשלם.

מכה איש. שומע אני אפילו סטרו סטרא, ת״ל מכה איש ומת, אינו חייב עד שתצא נפשו.

מכה איש. אין לי אלא איש שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, ת״ל ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כד יז), להביא שהכה את האשה ואת הקטן.

מכה איש. להוציא המכה בן שמונה שאינו בן קיימא.

מות יומת. בהתראת עדים.

מות יומת. בב״ד, נאמר כאן יומת, ונאמר להלן ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר לה יב).

מות יומת. בסייף, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו).

ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו. וכי הקב״ה מאנה ליד האדם להרוג את הנפש, אלא לשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד שוגג ואחד מזיד, לזה אין עדים, ולזה אין עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד מן הסולם, נפל עליו והרגו, נמצא זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשונג גולה, וכה״א כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע (ש״א כד יד), והיכן אמור ואשר לא צדה וגו׳.

ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. למדנו מנוס לשעה ממנוס לדורות, מה מנוס לדורות ערי הלוים קולטות, אף לשעה מחנה הלוים קולטות, מיכן שהיו ישראל קולטין במדבר, להיכן גולין, למחנה לויה, שנאמר ושמתי לך מקום, לך ממקומך.

וכי יזיד איש על רעהו, יצא הרופא, ומכה ברשות בית דין, והרודה את בנו, והרב המכה את תלמידו, לכך נאמר וכי יזיד איש.

איש. להוציא את הקטן.שהרג.

להרגו בערמה. להוציא חרש שוטה וקטן שאין מערימין.

מעם מזבחי תקחנו למות. מלמד שמבטלין העבודה מידו ויוצא ליהרג, וללמד על הרציחה שדוחה את העבודה.

מעם מזבחי תקחנו למות. לא לדון ולא ללקות.

ומכה אביו ואמו מות יומת. לפי שנאמר עין תחת עין (לקמן פסוק כד), יכול אף באביו ואמו כן, ת״ל מות יומת, ומכה אביו ואמו, מכה שיש בה חבורה. אביו ואמו משמע שניהם כאחד, ומשמע בזה אחר זה, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, דברי ר׳ יונתן.

מות יומת. בחנק, שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק, ר׳ אומר נאמר מיתה בידי אדם, ונאמר מיתה בידי שמים, מה מיתה בידי שמים, מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם שאין בה רושם, מיכן אמרו הנחנקין משקעין אותן בזבל עד ארכבותיו ונותנין סודרין קשין לתוך הרכין וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יצאה.

וגונב איש ומכרו. אין לי אלא איש שגנב את האיש, גנב את האשה ואת הקטן מנין, ת״ל כי ימצא איש גונב נפש מאחיו (דברים כד ז), ומנין לאשה שגנבה את חבירתה ואת הקטן, ת״ל ומת הגנב ההוא (שם), מכל מקום.

ומכרו. שמכרו כולו ולא שמכרו חציו.

ונמצא. אין מציאה אלא בעדים.

בידו. ברשותו, וכה״א ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא כו), ואומר וכל טוב אדוניו בידו (בראשית כד י).

מות יומת. בחנק, לכך נסמך וגונב נפש למכה אביו ואמו, לפי ששניהם בחנק, אבל מקלל בסקילה.

ומקלל אביו ואמו. אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו מנין, ת״ל אביו ואמו קלל (ויקרא כ ט), מכל מקום, דברי ר׳ יאשיה, ר׳ יונתן אומר משמע שניהם כאחת, ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב כאחד.

ומקלל אביו ואמו. בין בחיים בין במיתה, זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, מה שאין כן במכה.

ומקלל אביו ואמו. להביא את האשה, ומקלל אביו ואמו. בשם המפורש, א״ר חנינה בר אידי הואיל ונאמר קללה, והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (במדבר ה כא), ונאמר לא תקלל, ומקלל אביו ואמו מות יומת, כשם שהקללה בשם, דכתיב יתן ה, (שם), אף מקלל אביו ואמו בשם.

מות יומת. בסקילה, שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו (ויקרא כ ט), ולהלן הוא אומר באבן ירגמו אותם דמיהם בם (שם כ כז), מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה.

וכי יריבון אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר עין תחת עין (לקמן פסוק כד) אבל ריפוי ושבת לא שמענו, ת״ל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, לחייב על הכאה בפני עצמו.

באבן או באגרוף. ר׳ נתן אומר הקיש אבן לאגרוף, ואגרוף לאבן, מה אבן עד שיהא בו כדי להמית, שנאמר ואם באבן יד וגו׳ הכהו (במדבר לה יז), אף אגרוף עד שיהא בו כדי להמית, ומה אגרוף בידועה, אף אבן בידועה, שאם נתערבה באחרות ואין ידועה פטור.

ולא ימות ונפל למשכב. הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית הרי זה פטור מן השבת ומן הריפוי.

אם יקום והתהלך בחוץ. יכול בבית, ת״ל בחוץ, יכול אף מתנונה, ת״ל אם יקום והתהלך בחוץ.

על משענתו. על בוריו.

ונקה המכה. יכול יתן ערבים ויטייל בשוק, ת״ל אם יקום והתהלך, מלמד שחובשין אותו עד שיתרפא.

ונקה המכה. מן המיתה, שומעני אף מן השבת ומן הריפוי, ת״ל רק שבתו יתן ורפא ירפא.

ורפא ירפא. אפילו נתרפא ארבעה או חמשה פעמים חייב לרפאותו, עלו בו צמחין מחמת המכה חייב, וכשאמרה תורה רק שבתו יתן ורפא ירפא, מה שבתו מחמת מכה. אף ריפוי מחמת מכה.

ד״א ורפא ירפא. מיכן שניתנה רשות לרופא לרפאות.

וכי יכה איש. אין לי אלא איש אשה מנין, היה ר׳ ישמעאל אומר הואיל וכל הניזקין שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם שעשה בו הנשים כאנשים [אף פורט אני לכל הניזקין שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים].

[את עבדו ואת אמתו]. ר׳ אליעזר אומר בכנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי, ת״ל מהם תקנו עבד ואמה (ויקרא כה מד) הקיש עבד לאמה, ואמה לעבד, מה עבד שגודלו עבד וקוטנו עבד, אף אמה שגודלה אמה וקטנה אמה, יצא עבד עברי אע״פ שגודלו עבד אין קוטנו עבד, יצאת אמה העבריה שאע״פ שקוטנה אמה, אין גודלה אמה, א״ר יצחק שטענו עבד של שני שותפין, ושחציו עבד וחציו בן חורין במשמע, ת״ל עבדו ואמתו שכולו שלו, יצא של שותפין שחציו בן חורין, ר׳ ישמעאל אומר מנין שבעבד כנעני הכתוב מדבר, דכתיב לא יקם כי כספו הוא (לקמן פסוק כא), מה כספו שקנינו קנין עולם ורשותו גמורה לו, יצא עבד עברי שאין קנינו קנין עולם, יצא של שותפין ושחציו בן חורין שאע״פ שקנינו קנין עולם, אבל אין רשותו גמורה לו.

בשבט. יכול אע״פ שאין בו כדי להמית, ת״ל או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות (במדבר לה יח), מגיד שאינו חייב עד שיכהו בדבר שיש בו כדי להמית.

ומת תחת ידו. שתהא מיתתו ומכתו ברשותו, הא אם הכהו ומוכרו לאחר ומת הרי זה פטור.

נקם ינקם, מיתה, אתה אומר מיתה, או אינו אלא ממון, תניא ר׳ נתן אומר נאמר כאן נקמה, ונאמר להלן והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו כה), מה להלן חרב אף כאן חרב, ר׳ עקיבא יליף מנקום נקמת בני ישראל (במדבר לא ב).

אך אם יום או יומים יעמוד. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, יום שהוא כיומים, ויומים שהוא כיום, הא כיצד מעת לעת.

לא יקם כי כספו הוא. חלק הכתוב בינו לבין אחר על עבדו ועל אמתו, לכך נאמר לא יקם כי כספו הוא.

וכי ינצו אנשים. למה נאמר, לפי שנאמר וכי יזיד איש על רעהו (לעיל פסוק יד), לא שמענו אלא על המתכוין להכות לשונאו [והכהו שהוא חייב מיתה, אבל המתכוין להכות שונאו] והכה אוהבו לא שמענו, לכן נאמר וכי ינצו אנשים.

ונגפו אשה הרה. א״ר אלעזר במכות מיתה הכתוב מדבר, לימד על המתכוין להרוג שונאו והרג אוהבו שהוא במיתה.

ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש. למדנו שאם לא יהיה אסון באשה, אלא שחבל בה ויצאו ילדיה ענוש יענש בדמי וולדות.

כאשר ישית עליו בעל האשה. מלמד שדמי וולדות לבעל, וכל המתחייב מיתה פטור מן התשלומין, משום שנאמר לא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יהיה אסון לא יענש, לפי שהוא במיתה ואינו מת ומשלם, ר׳ יצחק אומר אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, עד שיתכוין לו, שנאמר וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת (דברים יט יא), וכי מה ת״ל וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש, בבן קיימא ולא בבן שמונה.

וכי ינצו אנשים. מנין ואפילו נשים, שהרי השוה אשה לאיש, שנאמר והמית איש או אשה (להלן פסוק כט) למדנו לכל הניזקין אחד אנשים ואחד נשים במשמע.

ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה, אם כן למה נאמר הרה, מלמד שאינו חייב עד שיכה בית הריון, שאם הכה על ראשה או על ידה אינו חייב אלא על מקום עוברה.

ד״א ונגפו אשה הרה. שאינו משלם לבעל אחר, אלא לבעל ההריון שאם נשא אשה והיא מעוברת ונגפה, אין משלם המזיק לבעלה. לפי שאין ההריון הימנו.

ויצאו ילדיה. מיעוט וולדות שנים, ומנין אפילו אחד, ת״ל הרה מכל מקום, אפילו וולד אחד.

ולא יהיה אסון. באשה.

ענוש יענש. בוולדות, ענוש יענש ממון, לפי שנאמר כאן עונש, ונאמר להלן עונש, וענשו אותו מאה כסף (דברים כב יט), מה להלן ממון, אף כאן ממון.

כאשר ישית עליו בעל האשה. בא הכתוב ללמדך שחבל האשה לבעלה, ודמי וולדות לבעלה, וכל המתחייב מיתה פטור מן התשלומין, ושמא תאמר כל מה שירצה בעל האשה, ת״ל ונתן בפלילים, מלמד שאינו משלם אלא על פי הדיינין, ואין פלילים אלא דיינים, שנאמר ואויבינו פלילים (שם לב לא), שמין את הוולדות ונותנין לבעל הראשון, ונזק האשה לבעלה שהיא תחתיו.

תנן התם ר׳ אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ואמר ר׳ יוחנן לא שנו אלא לאפיקורוס עובד כוכבים, אבל לאפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי, ואעפ״כ צריכין אנחנו להשיב לכסילים, משום ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו (משלי כו ה), שאומרים ויצאו ילדיה מימי רגלים, וראיה לדבריהם וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו (בראשית כ יז); ומתרגמינין ואיתרוחו, שאפילו מימי רגלים נעצרו, אבל אין דומה זה לזה, שהרי שנינו החובל בחבירו חייב בחמשה דברים, בנזק וצער וריפוי ושבת ובושת, וכולם מתפרשים בבבא קמא בפרק החובל, ואפילו בייש את הישן חייב, ואמרינן התם הרי אמר לבעיטה שלש, לרכובה חמש, לסנקרת שלש עשרה, ופירושן לבעיטה מי שבעטן חבירו ברגליו נותן לו ג', לרכובה שבא לרכוב והכהו בארכבותיו, לסנקרת שהכה ברגלו על עגבותיו של חבירו, ומעשה באחד שפרע ראשה של אשה וחייבו ר׳ עקיבא ליתן לה ארבע מאות זוז, אע״פ שהיתה פרוצה ביותר, שהרי העמיד לה עדים ושיבר את הפך בפניה ובו כאיסר שמן ובאת וגילת את ראשה, והיתה מטפחת על ראשה ואמר לו ר׳ עקיבא לזו אני נותן ארבע מאות זוז, ואמר לו צללת במים אדירים והעלית בידך חרס, שהחובל בעצמו אע״פ שאינו רשאי פטור, ואחרים שחבלו בו חייבין, וכולא הלכתא, ודבר זה לא לבעלת הריון בלבד, אלא לכל אשה אפילו אינה מעוברת, ואם בשביל מימי רגליה שנפלו הימנה מרוב פחדה אמר הכתוב ולא יהיה אסון בוולדות ענוש יענש על מימי רגליה מפני הבושת, מה נאמר ואם אסון יהיה, אלא על לא יהיה אסון באשה, וא״ת ואם אסון יהיה בוולד ונתת נפש תחת נפש, וכי יהרג אדם נפש תחת עובר שאין אנו יודעין בו אם יצא לאור אם לאו והתורה אמרה נפש תחת נפש, נפש הידועה תחת נפש הידועה ולא תחת עובר נפש שאינו ידועה הרי שור שנגח את הפרה ומת עוברה משלם דמי עוברה או שור שלם כ״ש באדם שהתורה חסה עליו, שנא׳ והצילו העדה את הרוצח (במדבר לח כה), דבעינן והכה איש את רעהו וליכא, לכך ידענו שהוא משלם דמי וולדות לבעלה.

ואם אסון יהיה. אין אסון אלא מיתה, כענין שנאמר וקרהו אסון (בראשית מב לח).

ונתתה נפש תהת נפש. ולא ממון תחת נפש, ולא נפש וממון תחת נפש.

עין תחת עין. ממון, שהיה ר׳ ישמעאל אומר, ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כד כא), מקיש נזקי אדם לנזקי בהמה, מה נזקי בהמה בתשלומין, אף נזקי אדם בתשלומין. וא״ת והא כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו (שם שם יט), ינתן בו ממש, ר' אליעזר אומר הואיל ונתכוין לתת בו מום אינו משלם ממון אלא נזק ינתן בו ממש, עין תחת עין, מה הפרט מפורש מומין קבועין וראשי אברים בגלוי, ובמתכוין, אף כל כיוצא בהן אינו משלם ממון, אבל [אם אינו מתכוין משלם ממון], דמי עינו ודמי שינו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה בעינו ובשינו, וכמה הוא יפה בלא עין ובלא שן, ולא עוד הרי סומא שסימא את עין חבירו, מה נעשה לו אלא ודאי ממון משלם.

כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה. חבורה כמשמעו, שהכהו ועשה בו חבורה, ולא הוציא את דמו, פצע שפצעו והוציא את דמו, כויה שכוואו על כף רגל ולא עשה בו רושם, טענו אבנים וציערו, הטיל שלג על ראשו וציננו, הרי זה נותן לו דמי צערו, ואם היה מפונק ומעודן, כ״ש שצערו מכופל, ונותן לו כפי צערו, הכל לפי המצטער, הבל לפי המתבייש, הכל לפי הריפוי, הכל לפי השבת, הכל לפי הנזק, ואם נבוא לדקדק על עניני הניזקין, אין סוף, לפי שהם ענינים מרובים, והנם על סדר הבבות.

וכי יכה איש את עין עבדו. השוה הכתוב אשה לאיש לכל הניזקין, דכתיב וכי יגח שור את איש או את אשה (להלן פסוק כח), את עין עבדו או את עין אמתו, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

את עין עבדו. ר׳ אליעזר אומר בכנעני הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעברי, ת״ל מהם תקנו עבד ואמה וגו׳ והתנחלתם אותם (ויקרא כה מד מו), יצא עבד כנעני מכללו להחמיר עליו שיוצא בראשי אברים.

ושחתה. מיכן אמרו טפח על עינו וסמהו, על אזנו וחרשו, הרי זה יוצא בו לחירות, כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, הרי זה אינו יוצא לחירות, שנאמר וכי יכה איש את עין עבדו, עד שנעשה בו מעשה.

לחפשי ישלחנו תחת עינו. מלמד שאם סימא שתי עיניו זו אחר זו יוצא על הראשונה לחירות, ונוטל נזקי שניה, וכן בשן זו אחר זו, באחת יוצא לחירות ונוטל מרבו נזקי שניה, שנאמר תחת עינו.

לחפשי ישלחנו, שאינו צריך גט שחרור אלא יוצא בעינו או בשינו, ר׳ אליעזר אומר צריך גט שחרור, שנאמר ישלחנו, ולהלן הוא אומר ושלחה מביתו (דברים כד א), מה להלן בגט, אף באן בגט.

ואם שן עבדו יפיל. יכול אפילו שן של חלב, ת״ל עינו, שאינה יכולה להחזיר אף שינו שאינה יכולה להחזיר, והרי אתה דן בנין אב משן ועין, מה שן ועין שהן מומין קבועין ראשי אברים בגלוי ובמתכוין, עבד יוצא בהן לחירות, אף כל כיוצא בהן, מיכן אמר ר׳ שמעון הרי דברים קל וחומר ומה עבד כנעני שנאמר בו והתנחלתם אותם לבניכם (ויקרא כה מו), הוקש העבד לאחוזה שאינו יוצא אלא לרצון רבו הרי זה קונה עצמו מידי רבו, על ידי יסורין, ק״ו בן אדם שניצל מדינה של גיהנם על יד יסורים, וכה״א יסר יסרני יה ולמות לא נתנני (תהלים קיח יח), וכן אמר דוד מלך ישראל אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהלים צד יב).

ד״א מתורתך תלמדנו, משן ועין, שן ועין שהן אחד מאברים שבאדם, עבד יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, לפיכך אמרו אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על בעלי יסורין. הגדה, מפני מה עבד כנעני יוצא בשן ועין, לפי שחם אבי כנען ראה בעינו את ערות אביו והגיד לשני אחיו ולא בוש להגיד והראה להם שיניו לא תהא חירותו אלא בבשתו בהפלת עינו ושינו.

וכי יגח שור איש או אשה. זה שור תם והוא יוצא ליסקל לפי שנגח איש או אשה, אין לי אלא שור, שאר בהמה מנין, זו אחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן בגזירה שוה, נאמר כאן שור, ונאמר בסיני שור, שורו וחמורו וכל אשר לרעך (שמות כ יז), מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור, אף שור האמור כאן עשה בו כל הבהמה כשור, היינו דתנן אחד שור ואחד כל בהמה במשמע, לנפילת הבור, להפרשת הר סיני, לתשלומי כפל, להשיב אבדה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן, (קכ) הן העידו על התרנגול שנסקל על שהרג את הנפש, אין לי אלא שהמית בנגיחה, מנין לרבות כל המיתות בנגיחה, הואיל ושור תם בסקילה, שור מועד בסקילה, מה מועד עשה בו כל המיתות כנגיחה, אף תם עשה בו כל המיתות בנגיחה, ומנין לעשות קטנים כגדולים, נאמר בשור תם וכי יגח שור איש, ונאמר במועד או בן יגח או בת יגח, לגזירה שוה, מה במועד עשה קטנים כגדולים, אף בתם עשה קטנים כגדולים, ללמדך כמה חביבה תורה, וכמה פלפולי תורה שנלמדת זו מזו, וכמה שכר טוב עתידין לקבל חכמי ישראל שפירשו וחקרו ודרשו והורו, לקיים מה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב (דברים ד ט י), וכל המפקפק בדברי חכמים נידון בצואה רותחת, שנא׳ ולהג הרבה יגיעת בשר (קהלת יב יב), אלא הט אזנך ושמע דברי חכמים.

סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר סקול יסקל, איני יודע שלא יאכל בשרו, ללמדך על שור שהוא יוצא ליסקל אחר שנגמר דינו וקדמו בעלים ושחטוהו שהוא אסור באכילה.

את בשרו. את הטפל לבשרו, וזהו עורו שהוא אסור בהנאה, שנאמר ובעל השור נקי, מדמו וחלבו ועורו, כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה, כגון נקיון שינים וגו׳ וחסר לחם (עמוס ד ו). ר' יהודה בן בתירה אומר ובעל השור נקי, נקי מדיני שמים שהיה בדין הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, אם למדת על מועד שאע״פ שיצאו בעליו מידי בית דין של בשר ודם, לא יצאו בעליו מידי בית דין של מעלה אף התם כן יהיה דינו בידי שמים, לכך נאמר ובעל השור נקי, נקי בידי שמים.

** ד״א ובעל השור נקי.** נקי מחצי נזק, שלא תאמר הואיל ושור שהמית את השור בתשלומין ושור שהמית את האדם בתשלומין מה להלן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, אף כאן מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק, ת״ל ובעל השור נקי, נקי מחצי נזק, רבן שמעון בן גמליאל אומר ובעל השור נקי. נקי מדמי העבד, שלא תאמר הואיל ומועד בסקילה ותם בסקילה, כשם שהמועד משלם דמי עבד, אף תם משלם דמי עבד, ת״ל ובעל השור נקי, מדמי עבד.

ר' עקיבא אומר נקי מדמי וולדות, שלא תאמר כשם שאדם משלם דמי וולדות [אף שור מתכוין ליגח אדם ונגף אשה הרה ויצאו ילדיה, ישלם דמי וולדות], ת״ל ובעל השור נקי, נקי מדמי וולדות.

ואם שור נגח הוא. בא הכתוב לחלק בין תם למועד. חמשה דברים בין תם למועד, מועד צריך עדים, תם אינו צריך עדים, מועד משלם את הכופר, ותם פטור מן הכופר, מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק, מועד נותן שלשים שקל, ותם אינו נותן שלשים שקל, מועד משלם מן העלייה, ותם משלם מגופו, מפורש בבבא קמא.

מתמול שלשום. תמול חד, מתמול תרי, שלשום תלתא. איזהו תם ואיזהו מועד, מועד שהעידו בו שלשה פעמים, ותם כדי שיהו התינוקות ממשמשין בו ובקרניו, דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר מועד שהעידו בו שלשה ימים זה אחר זה, ומקרא מסייעו לר׳ יהודה, דכתיב מתמול שלשום.

והועד בבעליו. מגיד שאינו חייב עד שהתרו בו.

לא ישמרנו. להביא שומר חנם ולא ישמרנו כראוי, מיכן אמרו שמרו כראוי לו פטור, שלא כראוי חייב, קשרה במוסרה ויצא והזיק תם פטור, ומועד חייב, שנאמר ולא ישמרנו בעליו, לא שמור הוא זה, דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנא׳ ולא ישמרנו בעליו, ושמור הוא זה ומשנתינו דבבא קמא אליבא דר׳ יהודה קתני, בלוש ותשכח.

ר׳ אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין.

והמית איש או אשה. מופנה, להקיש ולדון ממנו גזירה שוה לכל הניזקין שבתורה, אחד האיש ואחד האשה.

ואע״פ דלא דיינינן דיני קנסות השתא דלא דנינן דיני קנסות בבבל, הכי נהיגא במתיבתא דאי תפס ניזוק לא מפקינן מיניה, ומשמתינן ליה לההוא גברא דאיקבע ליה מזיקא בביתיה, מדר׳ נתן דאמר ר׳ נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך (דברים כב ח), והוא הדין לכל הניזקין וכדאמרינן בב״ק.

האי מאן דבעי דמיקרי חסיד, ליזדהר במילי דנזיקין, וחסידים הראשונים היו קוברין את קוציהן ואת זכוכותיהן שלשה טפחים, כדי שלא תוציאם המחרישה. ומעשה באחד שהיה מפנה אבנים משדהו וזורקן לרשות הרבים, אמר לו זקן אחד מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך למקום שלך, לגלג עליו אותו האיש, לימים הוצרך אותו האיש ומכר שדהו, וניתקל באותן האבנים, מיד זכר דברי החסיד, ואמר יפה אמר לי מפני מה אתה מפנה ממקום שאינו שלך לתוך שלך, וזש״ה וזכור את בוראיך בימי בחורותיך (קהלת יב א) ואומר אשרי איש ירא את ה׳ (תהלים קיב א), אשרי איש, ולא אשרי אשה, אלא אשרי איש שמתגבר ביצרו כשהוא איש, ויש בידו לעשות רע, ואינו עושה, ועושה טוב, אבל משבא לעת זקנה אין לו שבח, אם שומר ידו מעשות הרע לפי שתשש כחו.

השור יסקל. למה נאמר שלא תאמר הואיל ומשלם את הכופר לא יהא בסקילה, ת״ל השור יסקל, ר׳ עקיבא אומר השור יסקל וגם בעליו יומת, הקיש מיתת השור למיתת בעלים, מה מיתת בעלים בשלשה ועשרים, דהא דיני נפשות בעשרים ושלשה, אף מיתת השור בעשרים ושלשה.

וגם בעליו יומת, יומת בידי שמים, שאם תאמר בידי אדם, הרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת (במדבר לה לא), למדנו שאין נותנין פדיון למומתין בידי אדם, אבל נותנין פדיון למומתין בידי שמים, שנאמר אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו. פדיון נפשו של מומת, דברי ר׳ ישמעאל, ר״ע [אומר] פדיון נפשו של ממית, למדנו שמה שאומר הכתוב וגם בעליו יומת, פירושו וגם כדין בעליו יומת בעשרים ושלשה, היינו דתנן שור הנסקל בעשרים ושלשה, כמיתת הבעלים כך מיתת השור.

אם כופר יושת עליו, כדי לפוטרו מדין שמים.

ונתן פדיון נפשו. בוא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם, נותן כופר למומת בידי שמים, וכן הוא אומר כופר נפש איש עשרו (משלי יג ח).

ככל אשר יושת עליו. בבית דין.

או בן יגח או בת יגח. למדנו אפילו הקטנים, לפי שנא׳ והמית איש או אשה (לעיל פסוק כט), שלא תאמר גדולים ולא קטנים, ת״ל או בן יגח או בת יגח, ומנין לרבות אפילו טומטום ואנדרוגינוס, ת״ל או או, לרבות אפילו טומטום ואנדרוגינוס.

כמשפט הזה יעשה לו. אפילו בנו של עצמו, ובתו של עצמו במשפט בנו ובתו של אחר, כך בנו ובתו של עצמו.

אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים, עבד ואמה כנעני ולא עברי.

אם עבד יגח השור או אמה. עבד ואמה היו בכלל, והמית איש או אשה, ולמה יצאו להחמיר עליהם, שאפילו אינו שוה אלא דינר אחד נותן שלשים סלע, ואפי׳ שוה מאתים מנה נותן עליו שלשים סלע, יצאו להקל ולהחמיר.

ד״א אם עבד יגח השור או אמה. לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, קנס הוא שקנסה תורה לידון בשלשים סלע.

והשור יסקל. בין על עבד ועל אמה של חבירו, ובין על עבד ואמה של עצמו.

וכי יפתח איש בור. תנן התם ארבעה אבות נזיקין, השור, והבור, והמבעה, וההבער וכו׳.

וכי יפתח. אין לי אלא פותח, כורה מנין, ת״ל או כי יכרה איש, אם הפותה חייב, כורה לא כל שכן, למדנו שאין עונשין מן הדין. ד״א הקיש פותח לכורה, וכורה לפותח, מה פותח ברשות פטור, אף כורה ברשות פטור, ומה כורה בשיעור, אף פותח בשיעור. היינו דתנן הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.

ד״א וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש, לחייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. ר׳ יהודה בן בתירה אומר מה פותח וכורה שהוא חייב בשמירתן חייב בניזקין, אף כל שהוא חייב בשמירתו חייב בניזקו.

ולא יכסנו. לא פתיחה ולא כרייה גורם, אלא כיסוי גרם.

ולא יכסנו, כראוי לו, מיכן אמרו כסהו כראוי פטור, שלא כראוי חייב, כסהו וגלהו אחד מהם, המגלה חייב, נתגלה וידע בו אחד מהשותפין, מי שידע בו חייב.

ונפל שמה שור או חמור. שור ולא אדם, חמור ולא כלים, למדנו שחייב על הבהמה ופטור על הכלים, אחד שור ואחד כל הבהמה, וכן חיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהוה.

בעל הבור ישלם. מכל מקום.

כסף ישיב לבעליו. לרבות שוה כסף ככסף.

והמת יהיה לו. לניזק, מגיד הכתוב ששמין לו דמי נבלתו, ומנכה לו דמי נזקו, וכן מפורש בתלמוד.

והמת יהיה לו. מלמד שהבעלים מטפלין בבהמה.

וכי יגף שור איש את שור רעהו. פתח הכתוב בנגיחה וסיים בנגיפה, לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה, ואמרו רבותינו מפני מה נאמר נגיחה באדם, ונאמר כי יגוף בבהמה, לפי שהאדם יש לו מזל, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה (בראשית ט ב), והשור נוגח אותו ואינו ממיתו, אבל בהמה נאמר בה נגיפה, לפי שאין לה מזל, ואין מוראה על חבירתה.

וכי יגף. בכלל נגיפה נגיחה דחייה רביצה בעיטה [נשיכה].

שור איש. להוציא שור של קטן.

את שור רעהו. להביא שור של קטן, שהקטן החובל בו חייב, והוא שחבל באחרים פטור, וכן העבד והאשה.

ד״א את שור רעהו. להוציא של נכרי ושל כותי ושל גר.

ומכרו את השור החי חצו את כספו. א״ר עקיבא נאמר חציה בחי, ונאמר חציה במת, למדנו בשוין הכתוב מדבר, שלא מצינו ניזוקין נוטלין יותר על ניזקן.

וגם את המת יחצון. מיכן אמרו שור שהיה שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים, ושור שוה מאתים שנגח לשור שוה מנה, נוטל חציו. ר׳ עקיבא אומר וגם את המת יחצון, להביא שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה מנה, מוכרין את החי ואת המת וחולקין בשוה, ובעל הנבילה מטפל בנבילתו, ואעפ״כ יש חצי שאינו חצי ממש כמו חציו שרף במו אש על חציו (ישעיה מד טז), שאם חצי הנוגח מיטב מן השלם שנתנגח, אינו נותן לו חצי החי, שאין נותנין לניזוק יותר על המזיק.

או נודע כי שור נגח הוא. בא הכתוב לחלק בין שור תם למועד.

ולא ישמרנו בעליו. להביא שומר חנם.

שלם ישלם שור. ואין לו אלא בהמה, כסף מנין, ת״ל שלם ישלם, מכל מקום.

והמת יהיה לו. לניזק, מיכן שהבעלים מטפלין בבהמה.

כי יגנוב איש. לפי שהיו הפרשיות שלמעלה נדרשות בסמוכין, כתוב בהן ווי״ן וכי ששה, אבל משפט הגניבה אינה נסמכת לשל מעלה, אמר כי יגנוב איש שור או שה, הוצרכה פרשה זו ללמד על תשלומי ארבעה וחמשה, לחייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו.

וטבחו או מכרו. אם הטובח חייב מוכר לא כל שכן, ללמדך שאין עונשין מן הדין.

** ד״א וטבחו או מכרו.** הקיש טובח למוכר. מה מכירה חוץ לרשותו, אף טובח חוץ לרשותו, ומה מכירה מותרת באכילה, אף טביחה מותרת באכילה, ומה טביחה שאינה יכולה לחזור, אף מכירה שאינה יכולה לחזור, ומה טביחה כולה, אף מכירה כולה, מלמד שאם מכר חציה אינו משלם ארבעה וחמשה.

חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה. ארבעה והוא הרי חמשה, שלשה והוא הרי ארבע.

חמשה בקר לשון זכר, משום שנאמר למטה תחת השור, אמרו כאן בלשון זכר חמשה, כי הבקר מצינו בלשון נקבה, כמו הבקר היו חורשות (איוב א יד), אבל לפי שצריך לומר תחת השור לשון זכר, הוציאו הכתוב בלשון חמשה.

וארבע צאן תחת השה. שה לשון נקבה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז), וצאן לשון נקבה, כענין שנאמר, וחמש צאן עשויות (ש״א כה יח). א״ר מאיר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שהרי שור לפי שעושה מלאכה משלם חמשה, שה שאינו עושה מלאכה, משלם תחתיו ארבע, ר' יוחנן בן זכאי אומר השור הולך ברגליו ישלם חמשה, שה שטוענו הגנב משלם ארבע. ר״ע אומר תחת השור תחת השה, להוציא את החיה.