אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת. במס׳ סנהדרין אמר רבא מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפיי ולא שבק לי ואי קאי לאפיי קטילנא ליה, ורחמנא אמר אם בא להורגך השכם להורגו.

ואע״פ שאין הורגין בלא התראה, מחתרתו זו היא התראתו, מיכן אתה למד לפיקוח נפש מן התורה, ומה שפיכות דמים שמטמא את הארץ, ומסלק את השכינה, אמרה תורה והכה ומת, אע״פ שעל ספק בא, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את הספק.

אם זרחה השמש עליו. כלומר אם ברור לך הדבר כשמש שהוא בשלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם והורגו חייב.

דמים לו שלם ישלם, חזר על הגנב שאם היה חותר כדי יין או כדי שמן, ונשברו בחתירתו חייב לשלם.

אם אין לו ונמכר בגניבתו. יכול לעולם, ת״ל שש שנים יעבוד (שמות כא ב).

ונמכר בגנבתו. לא פחות ולא יתר. ר׳ יהודה אומר גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר, יותר על ששוה, רשות ביד בעל הגנבה אם רצה למכור מוכר, ואם לאו כותב לו שטר.

אם המצא תמצא בידו הגנבה. אין מציאה אלא בעדים.

בידו. כל מקום רשותו, גגו, וחצירו, וקרפיפו, וכה״א ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כא כו).

משור עד חמור עד שה חיים. להביא את החיה.

חיים שנים ישלם. [ולא מתים].

שבעה גנבים הם, הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם, המסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובות, ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במדות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים, לפי דעתו של אדם רשע למדנו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונבה, למעלה מהם גונב נפש מישראל שהוא מתחייב בנפשו, המתחבר לגנב וחולק עמו, אבל ישראל שגנב דברי תורה זכה לעצמו ועליו אמר שלמה לא יבוזו לגנב כי יגנב (משלי ו ל), ונמצא ישלם שבעתים (שם שם לא), אוגיר דברי תורה ברבים, שנאמר בה מזוקק שבעתיים (תהלים יב ז), את כל הון ביתו יתן (משלי ו לא), שנאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שה״ש ח ז), החמישי גנב שנמכר בגנבתו. הששי הגונב אחר הגנב, (טז) היינו דאמרי אינשי בתר גנב גנוב וטעמא טעים. השביעי הגונב על מנת להחזיר, והגונב [על מנת למיקט, והגונב] את שלו, אלא שבור שיניו בדין וטול את שלך בפרהסיא.

כי יבער איש. אינו חייב עד שיצא מרשותו והזיק.

שדה או כרם. לחייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו.

כי יבער איש. זה המבעה שבמשנתינו, לשון אכילה, כמו מים תבעה אש (ישעיה סד א), [שהאש היתה אוכלת את המים, שאע״פ שדרך המים מכבים את האש, בהר סיני מים תבעה אש]. אש לשון נקבה, וזה מבעה ששולח את בעירה לבער בשדה אחר, ומבעה זה השן.

את בעירה ובער בשדה אחר. כמו טענו את בעירכם (בראשית מה יז).

שדה או כרם. מה כרם שיש בו פירות, אף שדה שיש בה פירות.

ושלח את בעירה. מיכן אמרו מסר צאנו לבנו ולעבדו ולשלוחו פטור. לחרש שוטה וקטן חייב.

ובער בשדה אחר. למדנו שאם הגדיש בשדה חבירו שלא ברשות חבירו ואכלתו בהמתו של חבירו פטור, דבעינן בשדה אחר וליכא.

מיטב שדהו ומיטב כרמו. שדהו וכרמו של ניזק, נאמר שדה למטה, ונאמר שדה למעלה, מה שדה האמור למעלה, שדה של ניזק, דכתיב ובער בשדה אחר, אף שדה האמור למטה מיטב שדהו, שדהו של ניזק.

מיטב. מלמד שהניזקין שמין להם בעדיות, שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה.

כי תצא אש. בא ללמדך שעשה הכתוב את שאין מתכוין כמתכוין, לעשות אונם כרצון, ואת האשה כאיש, לכל הניזקין שבתורה.

ומצאה קוצים. למה נאמר קוצים, ליתן שיעור, כדתנן בב״ק, עברה נהר או גדר שהוא גבוה מעשרה טפחיים.

ונאכל גדיש. הכל כמשמעו, וכן סואר של קורות, וכן מדבך של אבנים, ושל צרורות שהתקינן לסיד.

או הקמה. אף האילן במשמע.

או השדה. אפילו ליחכה את העפר.

או הקמה או השדה. מה השדה בגלוי, [אף הקמה בגלוי], להוציא הכלים הטמונים בגדיש [והדליקן].

שלם ישלם המבעיר את הבערה. לרבות טומטום ואנדרוגינוס. ארבעה כללות היה ר׳ שמעון ב״ר אלעזר אומר משום ר' מאיר בניזקין, כל שיש לו רשות למזיק ולא לניזק פטור, לניזק ולא למזיק חייב, לניזק ולמזיק ואפילו מיוחדת, כגון חצר של שותפין והפונדקי, לא לניזק ולא למזיק, כגון רשות אחרת על השן ועל הרגל חייב, ועל השור מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק.

וכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ר׳ ישמעאל אומר עד שיפקוד אצלו ויאמר לו הא לך שמור לי זה, אבל אמר לו תן עיניך בו, הרי זה פטור.

כסף או כלים. מה כסף שדרכו להימנות, אף כל שדרכן להימנות, מיכן אמרו כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין אינה טענה.

** ד״א כסף או כלים.** מה כלים שנים, אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב, אף כלים דבר חשוב, מיכן אמרו, הטענה שתי כסף.

לשמור. להביא כל דבר שצריך שמירה.

וגונב מבית האיש. לפטור הגונב אחר הגנב.

אם ימצא הגנב ישלם שנים. אימתי בזמן (שנמצא) [שלא נמצא] ברשותו, אבל אם (לא) נמצא ברשותו, שומעני ישבע ויהא פטור, ת״ל אם המצא תמצא בידו הגנבה, מכל מקום, לכך נאמר וגונב מבית האיש, לפטור הגונב מאחר הגנב.

ד״א הגנב ישלם שנים. אבל הגזלן אינו משלם אלא קרן, ומה ראה התורה להחמיר על הגנב יותר מהגזלן, א״ר יוחנן בן זכאי לפי שהגזלן השוה את העבד לקונו, והגנב חלק כבוד לעבד יותר מקונו, כענין שנאמר הוי המעמיקים מה׳ לסתיר עצה וגו' (ישעיה כט טו), ואומר ויאמרו לא יראה יה וגו' (תהלים צד ז).

ד״א כסף או כלים לשמור. אין שמירה לכסף אלא בקרקע, אבל נתנם לו ערב שבת שאין מספיק להטמינם בקרקע פטור.

אם ימצא הגנב ישלם שנים. ובעל הבית פטור מכל דבר.

תנן התם במס׳ שבועות ארבעה שומרים הן, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר, שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, נושא שכיר והשוכר, נשבעין על השבורה, ועל השבויה, ועל המתה, ומשלמין את הגנבה ואת האבדה, ואמרי׳ בב״מ מנא הני מילי, דתנו רבנן פרשה ראשונה נאמר בשומר חנם, שניה בשומר שכר, שלישית בשואל, דכתיב וכי ישאל וגו׳, ראשונה בשומר חנם, שהרי בשניה חייב בה גנבה ואבידה ובראשונה לא חייב.

אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים. מאן אלהים דיינים. ונקרב בעל הבית אל האלהים. בשבועה.

אם לא שלח ידו בשבועה, [שהרי נאמר כאן אם לא שלח ידו, ונאמר בשומר שכר אם לא שלח ידו. מה להלן בשבועה], אף כאן בשבועה, ומה להלן בי״ה אף כאן בי״ה, ומה כאן בבית דין, אף להלן בבית דין, ומה להלן על כל דבר פשע, אף כאן על כל דבר פשע.

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. שבית הלל אין מחייבין אלא משעה ששלח בה יד.

על כל דבר פשע, כלל, על שור על חמור על שה על שלמה, פרט, על כל אבדה חזר וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש בנכסים מטלטלים שאין להם אחריות, אף הכלל אין לי אלא בנכסים מטלטלים שאין להם אחריות, לא בא הכתוב אלא לחלק בין כסף וכלים ובהמה.

אשר יאמר כי הוא זה, שפלוני אומר כי הוא זה, ופלוני אומר אינו הוא, מיכן אמרו עד שיהא ההודאה ממין הטענה, והטענה שתי כסף, שנאמר כסף או כלים, מה כלים שנים, אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב, אף כלים דבר חשוב, וההודאה שוה פרוטה.

ונקרב בעל הבית אל האלהים. הרי כאן אחד, עד אלהים יבא דבר שניהם, הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלהים, הרי כאן שלשה, מיכן אמרו דיני ממונות בשלשה, דברי ר׳ יאשיה וכו׳, בפירקא קמא דסנהדרין.

אשר ירשיען. חסר ו, ללמדך אשר ירשיעון אלהים, זה דיין שלישי, כדתנן דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושנים בוררין להם עוד אחד, ומטין על פי אחד, בין לזכות בין לחובה, לכך נאמר אשר ירשיעון אלהים, זה דיין המכריע בין השנים.

ישלם שנים לרעהו. א״ר ישמעאל כאן הוא אומר ישלם שנים לרעהו, ולהלן הוא אומר ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו (ויקרא ה כד), הא כיצד כל המשלם את הקרן [חייב לשלם את החומש, כל שאינו משלם את הקרן] פטור מן החומש.

** ד״א ישלם שנים לרעהו.** ולא להקדש.

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור. עד שיאמר לו הילך שמור לי זה, דברי ר' ישמעאל, אבל אם אמר לו תן עיניך בו פטור.

חמור או שור או שה. [לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו. חמור או שור או שה]. פרט, וכל בהמה, כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל.

ומת. שתהא מיתתו בידי שמים.

** ונשבר.** ששברתו חיה.

או נשבה. ששבאוהו לסטין שאינו להציל, דומיא דמת, מה מת אינו יכול להציל, אף נשבר ונשבה פטור בזמן שאינו יכול להציל, הא אם יכול להציל ולא הציל חייב.

בב״מ שני זאבים אונס, זאב אחד אינו אונס, ובשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד אונס וכו׳ הלכתא.

אין רואה. בעדים. אין רואה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם. הא אם יש עדים, בעל הבית פטור מכל דבר.

שבועת ה׳. ביו״ד ה״א, מיכן אתה דן לכל השבועות שבתורה.

תהיה בין שניהם. להוציא את היורשין, מיכן אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו.

בין שניהם. להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה.

בין שניהם. שלא ישביענו הדיין בעל כרחו, ר׳ נתן אומר בין שניהם, מגיד ששבועה חלה על ידי שניהם. בזמן שהמשביע יודע בודאי שלשקר חבירו נשבע, אין ראוי להשביעו.

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מה להלן על כל דבר פשע, אף כאן על כל דבר פשע.

ולקח בעליו ולא ישלם. מיכן אמרו כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, חוץ מן המפורשים במס׳ שבועות, השכיר, [והנגזל], והנחבל, ושכנגדו חשוד [על השבועה, וחנוני על פנקסו, ותנן השכיר כיצד, אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך והוא אומר נתתי], והשכיר אומר לא נטלתי, הרי זה נשבע ונוטל, והני מילי בזמן שתבעו בזמנו, [אבל אם עבר הזמן הראוי לו לקבל שכרו, אינו נשבע ונוטל, ואם יש עדים שתבע השכיר בזמנו], והמשכיר היה טוען לו שפרע לו קודם לכך נשבע השביר ונוטל, וא״ר נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך.

ואם גנוב יגנב מעמו. אין לי אלא גנבה, אבדה מנין, הרי אתה דן, הואיל וגנבה חסרון שמירה, ואבדה חסרון שמירה, אם למדת על גנבה שהוא חייב לשלם, אף אבידה הוא חייב לשלם.

תניא אם גנוב יגנב, אין לי אלא גניבה שחייב בה שומר שכר, אבדה מנין, ת״ל ואם גנוב יגנב, מה גנבה כו׳.

אם טרף יטרף יביאהו עד. א״ר יוסי בר יאשיה אם טרף יטרף יביא עדים שנטרפה באונס ויהא פטור מלשלם, ר׳ נתן אומר יביאהו עד הטריפה, יוליך את הבעלים אצל הטריפה ויהיה פטור מלשלם, ואיזה טרפה שפטור מלשלם, טריפת הזאב והארי וכל דבר שאינו יכול להציל, אבל דבר שיכול להציל, כגון שועל וחתול ולא הציל חייב, דבעינן טריפה דומיא דמת שאינו יכול להציל.

וכי ישאל איש מעם רעהו. נתקו הכתוב השואל מכלל שומר, ואמרו ענין בפני עצמו.

מעם רעהו. מגיד שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ מרשותו.

ונשבר או מת. אין לי אלא שבורה או מתה, שבויה מנין, הרי אתה דן, נאמר כאן מיתה, ונאמר להלן מיתה, מה להלן עשה שבויה ושבורה כמיתה, אף כאן נעשה שבויה ושבורה כמיתה, וכל שכן שהוא חייב על הגנבה ואבדה.

תנן התם בפרק השואל, השואל את הפרה ושאל בעליה עמה וכו׳, למדנו אפילו לא נשאל המשאיל לשואל אלא לפי השעה, או שהשקוהו מים ושאל ממנו בהמתו, או שום כלי ונאבד פטור, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם, וכתיב ואם בעליו עמו לא ישלם, ותניא ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם, איני יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם, אלא לומר לך היה עמו בשעת שאילה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומיתה, היה עמו בשעה שבורה ומיתה, צריך להיות עמו בשעת שאילה.

אם שכיר הוא בא בשכרו. אם למדת על נושא שכר שהוא נהנה, למדת שהוא נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה, [אף שכיר שהוא נהנה ומהנה נשבע על האונסין ומשלם את הגנבה ואת האבדה].

וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה. להוציא את שנתאלמנה או שנתגרשה מן (הנשואין) [האירוסין] דברי ר׳ יוסי הגלילי.

המפתה משלם קנס ובושת ופגם, והאונס מוסיף צער, המפתה אם רצה להוציא יוציא, והאונס אם רצה להוציא לא יוציא, אלא שותה בעציצו, ואפילו חגרת ואפילו סומא.

אשר לא אורשה ושכב עמה. נאמר כאן אשר לא אורשה, ונאמר להלן אשר לא אורשה (דברים כב כח), מה להלן נאמר כסף, אף כאן נאמר כסף.

מהר ימהרנה לו לאשה. מלמד שהוא עושה עליו מוהר, ואין מוהר אלא כתובה, שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית לד יב).

ד״א מהר ימהרנה לו לאשה. בראויה לו לאשה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.

** מהר ימהרנה לו לאשה.** שומעני בין שהאב רוצה, בין שאין האב רוצה, תלמוד לומר ואם מאן ימאן אביה לתתה לו.

אם מאן ימאן אביה. אין לי אלא בזמן שיש לה אב, אין לה אב מנין, ת״ל אם מאן ימאן מכל מקום, דברי ר׳ יוסי הגלילי.

כסף ישקול. לא שמעינן כמה, הרי אתה דן, נאמר כאן כסף, ונאמר להלן כסף (דברים כב כט), מה להלן חמשים כסף, אף מהר הבתולות חמשים כסף, וכן במסכת כתובות, שיהא זה כמהר הבתולות, ומהר הבתולות כזה, פירושו וכאן למדנו כמוהר הבתולות, שנא׳ כמהר הבתולות כסף ישקול, למדנו שהם שקלים הם סלעים, אף נאמר כסף שקלים, ומהר הבתולות כזה חמשים כסף, שהרי במהר הבתולות כתיב כסף ישקול, ולא ידענו כמה, אבל למדנו שהם חמשים שהסלע ארבעה דינרים, הרי מאתן זוזי לכתובה דאורייתא, שהזוז הוא הדינר, ויש מפרשים כמהר, כמה ר׳, שהן מאתן זוזי דכסף.

מכשפה לא תחיה. אחד האיש ואחד האשה, אם כן למה נאמר מכשפה, מפני שהנשים מצויות בכשפים יותר מן האנשים, ואין אנו יודעין מה עונש המכשף, אלא א״ר ישמעאל נאמר כאן לא תחיה, ונאמר להלן לא תחיה כל נשמה (דברים כ טז), מה להלן בסייף, אף כאן בסייף, ר׳ עקיבא אומר נאמר כאן לא תחיה, ונאמר להלן אם בהמה אם איש לא יחיה (שמות יט יג), מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, ר׳ אליעזר אומר נאמר מכשפה לא תחיה, וסמוך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת, מה זה בסקילה, אף זה בסקילה, וכן הלכה שהמכשף בסקילה, דכתיב ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ כז).

כל שוכב עם בהמה מות יומת. למה נאמר, לפי שהוא אומר ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת (שם שם טוי), ולא ידענו כמה, ת״ל ואת הבהמה תהרוגו, ונאמר להלן הריגה, דכתיב כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו (דברים יג י), מה להלן בסקילה, דכתיב וסקלתו באבנים ומת (שם שם יא), אף כאן בסקילה.

זובח לאלהים יחרם. עונש שמענו, אזהרה מנין, ת״ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם (שם ה ט), זביחה בכלל היתה, ולמה יצאת, לומר לך מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים יהו עליהם חייבים, אף כל שהוא עבודה שכיוצא בה עובדין לשמים חייב.

וגר לא תונה. סמכו ענין גר לו, שכל המאנה את הגר כאלו עובד עבודת כוכבים.

** ד״א וגר לא תונה.** לא תוננו בדברים, שלא תאמר לו הפה שהיה אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, עכשיו הוגה טעמי תורה, עד עכשיו היו חזירין נושרין מבין שיניך ועובד היית לכל, ואתה עומד ומתריס כנגדו, לכך נאמר לא תונה.

ולא תלחצנו. בממון. א״ר אליעזר לפי שסיאורו של גר רע, לפיכך התורה מזהרת, ואהבתם את הגר (דברים י יט), ואתם ידעתם את נפש הגר (שמות כג ט). חביבין הגרים שבכל מקום התורה מכנתם בשם ישראל, ישראל נקראו בשם עברים, שנא׳ כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם (ויקרא כה נה), וגרים נקראו עבדים, שנאמר להיות לו לעבדים (ישעיה מ ו), ישראל נקראו משרתי אלהים, שנאמר משרתי אלהינו יאמר לכם (שם סא ו), וכן הגרים, שנאמר ובני הנכר הנלוים אל ה׳ לשרתו (שם נו ו), בישראל כתיב ושמרתם את בריתי (שמות יט א), ובגרים כתיב ומחזיקים בבריתי (ישעיה נו ו). ארבע כיתות מזומנות לעתיד לבא, זה יאמר לה' אני (ישעיה מד ה), שלא נתערב בו חטא, וזה יקרא בשם יעקב (שם), אלו גרי צדק, וזה יכתוב ידו לה׳ (שם), אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכונה (שם), אלו יראי שמים.

כל אלמנה ויתום לא תענון. רבה הכתוב נו״ן יתירה, אפילו שאר אדם דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר כל אלמנה ויתום שדרכן להיענות בם דבר הכתוב, זה שאמרו רז״ל תחת ארי ולא תחת כנעני, תחת כנעני ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה, מפני שדמעתן מצויה.

אם ענה תענה אותו. אחד עינוי מרובה, ואחד עינוי מועטת, וכבר היה ר' שמעון ור׳ ישמעאל יוצאין ליהרג, אמר לו ר׳ שמעון, ישמעאל לבי יוצא שאין אני יודע על מה אני נהרג, אמר לו ר׳ ישמעאל מימיך לא בא אצלך אדם לדון או לשאילה, ושהותו עד שתהא גומע כוסך, או נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, אחד עינוי מרובה, ואחד עינוי מועטת, ובדבר הזה אמר לו רבי נחמתני. וכשנהרגו ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל, אמר להם ר׳ עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות, שאילו טובה היתה עתידה לבוא בדורינו, לא היינו מקבלין אנו אותה תחלה, אלא ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל, ועכשיו גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם, שפורענות גדולה עתידה לבא בדורינו, ונסתלקו אלו מבינותינו, שנאמר הצדיק אבד וגו' (ישעיה נז א), וכתיב ואתם קרבו הנה בני עוננה (שם שם ג).

כי אם צעק יצעק אלי. כל זמן שהוא צועק אני שומע.

שמע אשמע צעקתו. ממהר אני להיפרע על ידי שהוא צועק, יותר ממי שאינו צועק, וקל וחומר אם כשהיחיד כך, כשהרבים צועקים לא כל שכן.

וחרה אפי. זה גלות ועצירת גשמים, וחרה וחרה לגזירה שוה.

והיו נשיכם אלמנות. ממשמע שנאמר והרגתי אתכם בחרב, למדנו שנשיכם אלמנות, ומה ת״ל נשיכם אלמנות, אלא כענין שנאמר ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות (ש״ב כ ג).

ובניכם יתומים. יתומין ולא יתומין ממש, שאין ב״ד מניחים אותם לנכסי אביהן בחזקת שהן קיימין, גדול מדת הדין, שתחלת הפרשה הזאת התחילה בדין, ובסוף גמר בעונשה, וכן הוא אומר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח טז), ואומר משפט אמת שפוטו (שם ז ט), ואומר שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נו א).

אם כסף תלוה את עמי. ר׳ ישמעאל אומר חובה, דכתיב והעבט תעביטנו (דברים טו ח), חובה ולא רשות.

אם כסף תלוה. כסף בכסף אתה מלוה, ולא פירות בפירות, ולא כסף ופירות בכסף.

את עמי. ישראל וכנעני עומדין לפניך ללות, ישראל קודם את הכנעני, עני ועשיר, עני קודם, ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין, שנאמר עמך, עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין.

לא תהיה לו כנושה. שלא תראה לו בכל זמן שלא יתבייש.

לא תשימון עליו נשך. זו אזהרה לערב ולעדים שהן גורמין לך, אזהרה למלוה מנין, ת״ל אל תקח מאתו נשך ותרבית (ויקרא כה לו), אזהרה ללוה מנין, שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך (שם שם לז), מיכן אמרו המלוה ברבית עובר בחמשה לאוין, משום לא תתן, לא תקח, ולא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול, ר' מאיר אומר המלוה ברבית ואומר לסופר בוא וכתוב, ולעדים באו וחתומו, הרי זה נותן ממונו ואומר כתבו עליו שאין לו חלק באלהי ישראל, ורבית קצוצה יוצא בדיינין, וגובה את הקרן, ואינו גובה את הרבית, ומעות של יתומים אסור להלוות ברבית, אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר, ועד היכן חומר הרבית, אפילו לא היה נהוג להקדים לו שלום, ומשלוה הימנו מקדים לו שלום, הוא רבית דברים ואסור, ואזהרתו מנשך כל דבר אשר ישך (דברי׳ כג כ), להביא רבית מוקדמת ורבית מאוחרת, מוקדמת, כגון שהיה בדעתו ללות הימנו והיה משגר לו דורונות כדי שילוונו, ומאוחרת לאחר שפרע לו ממונו היה משגר לו מנחות שעל שהיה מעות חבירו בטילות אצלו, וכללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור, וכולהו מתפרשי בב״מ בפרק איזהו נשך.

אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. זה כסות יום, כגון מלבושו וטליתו, כסות לילה מנין, כגון השמיכות המצועות הכר והכסת, ת״ל השיב תשב לו את העבוט כבוא השמש (שם כד יג), מיכן אמרו מחזירין כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה.

כי היא כסותה לבדה. זו טלית.

היא שמלתו לעורו. זה חלוקו.

במה ישכב. זה המצע.

ר׳ נתן אומר הרי שהיה חייב לחבירו מנה, ועליו כסות במאתים, לא יאמר לו מכור כסותך והתכסה בשל מנה ותן לי מנה, לכך נאמר כי היא כסותה לבדה כסותה כאשר הוא שלא יחליפנו, כסותה מלא.

והיה כי יצעק אלי ושמעתי. לאלתר.

כי חנון אני. ברחמים בראתי את עולמי.

אלהים לא תקלל. אזהרה למברך השם, שהרי עונש שמענו, דכתיב ונוקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כד טז), דברי ר׳ עקיבא, ר׳ ישמעאל אומר אזהרה זו לדיינים, שנאמר עד אלהים יבא דבר שניהם (שמות כב ח), מיכן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב בארבעה דברים, כגון בן נשיא שקילל את אביו חייב בארבעה דברים, משום אביו, ומשום נשיא, ומשום דיין, ומשום בעמך לא תאור.

מלאתך ודמעך לא תאחר. מלאתך אלו הבכורים שנוטלים מן המלאה, ודמעתך זו תרומה שמדמעת את התבואה כל זמן שמעורב בה.

לא תאחר. שלא תקדום שני לראשון, ולא ראשון לתרומה, ולא תרומה לבכורים, שהרי בכורים נקרא ארבעה שמות, ראשית, בכורים, תרומה, ודמעה, ותרומה נקרא שלשה שמות, ראשית, תרומה, ומעשר, ומעשר ראשון שתי שמות, תרומה, ומעשר, ומעשר שני לא נקרא אלא שם אחד, לכך נאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, שלא יקדום הנקרא שלשה שמות לנקרא ארבע, והנקרא שתים לנקרא שלשה, והנקרא אחד לנקרא שנים.

בכור בניך תתן לי. כמשמעו להיות פודהו ונותן דמיו לכהן.

כן תעשה לשורך לצאנך. הקיש בכור אדם לבכור בהמה, מה בהמה הנפלים פוטרים בה את הבכורה, אף אדם הנפלים פוטרין בו את הבכורה.

שבעת ימים יהיה עם אמו. שלא תאמר תחת אמו ממש, ת״ל עם אמו אף להלן תחת לא תחת ממש.

** ד״א עם אמו.** שלא יינקו אלא מן החולין מיכן לכל הקדשים להיות יונקים מן החולין.

ביום השמיני תתנו לי. להוציא מחוסר זמן.

ביום השמיני. מיום השמיני ולהלן, שלא תאמר אם לא ניתנו בשמיני, שוב אינו נותנו אלא משמיני ואילך [נותנו, אלא שמצוה בשמיני, כיוצא בו וביום השמיני ימול, מצות בשמיני ומשמיני ואילך].

ואנשי קודש תהיון לי. ר׳ ישמעאל אומר כשאתם קודש תהיון לי. איסי בן יהודה אומר כשהמקום מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להן קדושות.

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. בבית מנין, ת״ל נבלה וטרפה (ויקרא יז טו), מה נבלה בין בבית ובין בשדה, אף טרפה בין בבית ובין בשדה, אלא שדבר הכתוב בהווה, כיוצא בדבר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה (דברים כג יא), דבר הכתוב בהווה, וה״ה למקרה יום, כיוצא בדבר לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות מ יט), וה״ה לכל בהמה וחיה, אלא שדבר הכתוב בהווה, אף כאן דבר הכתוב בהווה, שכן דרך הבהמה לטרף בשדה. נאמר לא תאכלו כל נבלה (דברים כא ל), ונאמר טרפה לא תאכלו, מה נבלה שהיא מתה קרויה נבלה, ואף שנתנבלה בשחיטתה קרויה נבלה, אף טרפה שנטרפה בשדה קרויה טרפה, נטרפה בגופה משמונה עשר טריפות ששנינו במשנת אלו טריפות במס׳ חולין קרויה טרפה.

לכלב תשליכון אותו. ללמדך שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, לפי שכתוב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא י), אמר הקב״ה תנו להם שכרם, לכלב תשליכון אותו, אם שכר החיה לא קפח, שכר אדם לא כל שכן.

דרשה לכלב תשליכון אותו, וסמוך ליה לא תשא שמע שוא, שכל המשיא עדות שוא, ראוי להשליכו לכלבים.