ואתה הקרב אליך. אתה ממונה עליו לחנכו בעבודה בשבעת ימי המלואים.

את אהרן אחיך. אהרן עיקר.

ואת בניו אתו. בניו טפילין לו.

מתוך בני ישראל. שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים וגו׳ (דה״א כג יג).

לכהנו לי. כל מקום שנאמר לי, בזה ובבא.

אלעזר ואיתמר. עיקר בני אהרן שעמדה עליהם שלשלת הכהונה.

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. הוא כבוד לך ואתה כבוד לו.

לכבוד. כי הא דר׳ יוחנן הוי קרי למאני מכבדותא.

ולתפארת. בעיני כל ישראל, להודיע כי בו בחר ה׳.

ואתה תדבר. הדבר הזה עליך לדבר.

אל כל חכמי לב. לרבות הנשים.

אשר מלאתיו רוח חכמה. מנהגו של עולם כלי ריקם מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל מי שאמר והיה העולם כלי מלא מחזיק, כלי ריקם אינו מחזיק, שנאמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, וכן הוא אומר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה (דניאל ב כא).

ואלה הבגדים אשר יעשו. הוסיף על ציווי מלאכת המשכן הזכורים למעלה, חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, כהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה, כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט, מוסיף עליו כהן גדול חשן ואפד ומעיל וציץ.

והם יקחו את הזהב. אלו חכמי לב.

ועשו את האפד. (ג) זה בגד העליון, שמאפד את התחתון, והיה חוגרו, וכה״א נער חגור אפוד בד (ש״א ב יח).

שתי כתפות חוברות. אלו שתי אבני שהם, שהיה על כתפי אהרן, יהיו מחוברות באפוד.

וחבר. שיהא האפוד מחובר בהם.

וחשב אפודתו. היא חגורה של אפוד והיה כמעשה האפוד, כדי שיהא חוגרו בו.

ששה משמותם על האבן האחת וגו׳ כתולדותם. (ג) תנו רבנן שתי אבנים היה לו לכהן גדול על כתפיו, אחת מיכן, ואחת מיכן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו, וששה על אבן זו, שנאמר ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם, שניה כתולדותם, ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם לצבא וחמשים אותיות היו שם, עשרים וחמשה על אבן זו, ועשרים וחמשה על אבן זו, כזה.

ובחשן היה שנים עשר אבנים, ועושין בהן נקבים, ומכניסים בהן שתי וערב, ומניחין בהם את האבנים, וכך היו נחקקים, על אודם היה חקוק עליו אברהם יצחק יעקב ראובן, על פטדה היה חקוק עליו שמעון, ועל ברקת היה חקוק לוי. והטור השני נפך ספיר ויהלום, על נפך היה חקוק יהודה, ועל ספיר היה חקוק עליו יששכר, ועל יהלום היה חקוק זבולון, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, על לשם היה חקוק דן, ועל שבו נפתלי, ועל אחלמה גד, והטור הרביעי תרשיש, שהם, וישפה, על תרשיש אשר, על שהם יוסף, על ישפה בנימין, ואחרי כן היה חקוק כל אלה שבטי ישראל, כדי שיהו בהם כל אל״ף בי״ת. א״ב ראובן. ג״ד גד. ה״ו יהודה. ז׳ זבולון. ח׳ יצחק. ט׳ שבטי. י' יהודה. כ׳ יששכר, ל׳ נפתלי. מ׳ בנימין, נ׳ נפתלי. ס׳ יוסף. ע׳ שמעון. פ׳ נפתלי. צ׳ יצחק. ק׳ יעקב. ר׳ ראובן. ש׳ יששכר. ת׳ נפתלי.

אודם אחמר, פטדה עקיק, ברקת זעפרן, נפך כחבלי, ספיר זמורד, יהלום גיאאר, לשם בלטאר, שבו אספר, ואחלמה טופאג, תרשיש פרתזיג, שהם בוגיר, ישפה מאבצר, כל אלה לשון ערבי הם.

אלו אבנים שנים עשר לשנים עשר שבטי ישורון הקבועות בחשן המשפט, כזה.

ת״ר כיצד היו שואלין באורים ותומים, השואל פניו כלפי הנשאל, והנשאל פניו כלפי השכינה, השואל אומר ארדוף אחר הגדוד הזה האשיגנו, הנשאל אומר רדוף, כה אמר ה׳ עלה והצלח, כיצד נעשית, ר׳ יוחנן אומר בולטות האותיות ע׳ משמעון, ל׳ מלוי, ה׳ מיהודה, הרי עלה, וכן כל הדברים שהיה צריך, ואין שואלין להדיוט אלא למלך ולאב בית דין.

המלבוש של אפוד והחושן היה על לב המלביש, ושתי שרשרות זהב טהור מוגבלות, זה מוגבל זה, לפי שהכתונת היה של פשתן, והיה חוטיו כפול ששה, (י) מיכן אמרו חכמים מעשה בר׳ אלעזר בר חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתים עשרה רבוא, ולא הניחוהו כהנים ללובשו, מפני שנראה ערום, וקשיא להו והרי חוטין כפול ששה, ומתרץ מפני שנראה כמין זכוכית. המכנסים עד הירכים היו מגיעים, כמו פלנייא היה, ורחבין היו שיכנס בהן הרוח כדי שלא יתחמם, ושנצים היה להם כדי שלא יגע.

האבנט ארכו שלשים ושתים אמה, והוא של כלאים, שנאמר ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן (שמות לט כט), (יג) שש כיתנא, תכלת עמרא.

חשן זרת ארכו וזרת רחבו כפול, וארבעה קצוות שלו, ועליו ארבע משבצות, וכל אחת ואחת יש בה טבעות, והיה על לבו של כהן גדול, והאפוד כזה המעשה על שתי כתפיו, ויש בו ארבע משבצות, וארבע טבעות בתוכם, ושתי שרשרות אחד מימין ואחד משמאל, ראשה אחד בטבעת החושן, וראשה אחת בטבעת האפוד, וכן בשניה, שנאמר ושתי שרשרות זהב, ושתי טבעות שהיו נושאות את החשן ואת האפוד מלמעלה, וטבעות שתים שהיה בחשן מלמטה, וכן באפוד היו אוחזין אותו בחוט של תכלת כנגד האבנט, כמה שנאמר וירכסו את החשן, כמו ויורידו, ודומה לו והרכסים לבקעה (ישעיה מ ד), כלומר המורדות יהיו לבקעה, ומעשה אורג היה, וכשאורגין את החשן ואת האפוד, זה לבדו וזה לבדו, ואורגין אותו מרחוק מיכן ומיכן טפח, ובכל אבן ואבן היו בו שבעה נקבים, והיו מכניסים שתי בתוך הנקבים, והיו מנקבין את האבנים, ומכניסין בו ערב ומניחין בו אבן טובה, וחוקקין ששה שמות של שבטים, וכן שניה, כמו שכתוב למעלה.

כתולדותם. כמו שנולדו.

ונתת אל חשן המשפט. למה נקרא חשן משפט, שבו היו שואלין על משפט כל דבר, שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה׳ (במדבר כז כא).

ועשית את מעיל האפוד, המעיל היה דומה כמו מנטיל הלובשים אנשי צרפת, והיה אורגין אותו קצר מלמעלה, ורחב מלמטה, והיה מלמעלה כלפי הצואר שלש אמות, ומלמטה כלפי רגלים שש אמות, ולמה נקרא מעיל האפוד, שהאפוד סמוך לו.

והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג. שכפול מבפנים למעלה.

ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן. כמה הם שבעים רמונים ושבעים זגין, כנגד שבעים זקנים, ואחד גדול מלפניו, כנגד שבעים ואחד, וחלולין היו, והיו כמו חצצין של זהב שהיה קולן נשמע, וזה נס גדול היה, שהפעמון היה של זהב, והרמון של תכלת וארגמן ותולעת שני, והיה מקיש וקולו נשמע, כאילו היה כולו של זהב, ויש אומרים הכיסין היו של תכלת וארגמן ותולעת שני והפעמונים היו בתוכן.

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳. אמרו רבותינו ז״ל ציץ דומה כמין טס של זהב, ומוקף מאזן לאזן של כהן גדול, וכתב עליו קודש לה׳ בשיטה אחת, ואמרו רבותינו פתוחי חותם של אבנים היו כותבין בדיו, ומניחין השמיר עליו והיא מתבקעת, כתאנה זו שמתבקעת ואינה חסרה כלום.

ושמת אותו על פתיל תכלת. התכלת חשוב מכל הצבעונים, שהוא דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד.

על המצנפת. שמא תאמר על ממש, ת״ל אל מול פני המצנפת יהיה, הא כיצד על בסמוך, כיצד היה עושה, היה לובש הכובע שהוא המגבע, והמצנפת היה מחזיר על הכובע, כדרך שבני אדם מצניפים את המצנפת, ולכובע היה לו פאר, שמתרגם שבח כובעיא, והוא כעין תפוח שעל הסובב של כובע, ואחר כך היה מניח את הציץ על מצחו, שנאמר והיה על מצח אהרן, והיה מקיף מאזן לאזן, וקושרו אחרי העורף בפתיל תכלת, והיה שערו נראה מן המצנפת לציץ, ובו מניח תפילין של ראש.

והיה על מצחו תמיד. וכי לא היה נכנס לבית המרחץ או לבית הכסא, אלא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו בשעה שהוא לובשו, ק״ו לתפילין, ומה אם ציץ שאין בו אלא קודש לה׳, אמרה תורה והיה על מצחו שלא יסיח דעתו, תפילין לא כל שכן.

ושבצת הכתנת שש. ששה פעמים כתובים שש, לכך אמרו חוטן כפול ששה, וכו׳ מפורש במס׳ יומא.

ואבנט תעשה מעשה רוקם. (כז) אמרו רבותינו חושב שני פרצופין, ורוקם מעשה פרצוף אחד מצד אחד, כי יש מעילים שיש להם שני פרצופים משני צדדין להם צורות, ויש מצד אחד בלבד, כעין שעושין במחטין.

והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו. אהרן ואח״כ בניו.

ומשחת אותם. בשמן המשחה ועדיין לא נאמר תיקונו.

ועשה להם מכנסי בד. לא בדרך שלנו, כי אלו צרין בלבישתן, וארוכים, ושל כהנים היו רחבים וקצרים, ולא היה להם אבנט למכנסים, אלא שנצים בלבד, שלא היה קושר ומתיר, אלא משמכניסן עליו מיד עומדין עליו, וכן מפורש במס׳ נדה בפרק כל היד המרבה.

והיו על אהרן ועל בניו. זה כראוי לו, וזה כראוי להם.

ולא ישאו עון ומתו. מלמד שמחוסרי בגדים במיתה.