וזה הדבר אשר תעשה להם. אי זה דבר שדברתי לאהרן שתהא הכהונה מבוססת בידו קיימת.

וזה הדבר אשר תעשה להם. להם אתה עושה, ואין אתה עושה לאחרים, לשבט זה אתה עושה, ואין אתה עושה לשבט אחר.

לקדש אותם. התחיל מלמדן היאך יהו אוכלין בקדשים והיאך יהו אוכלין בטהרות.

לכהן לי. בעוה״ז ולעוה״ב.

לקח פר אחד בן בקר. במקח ולא בגזל.

ואילם שנים. הרי שלשה עם הפר, כנגד שלשת הררי עולם.

ולחם מצות. בזכות לחם מצות אני מברך לכם את הלחם.

וחלות מצות. לזכור זכות שרה אמנו, דכתיב לושי ועשי עוגות (בראשית יח ו), מ״ז״ב״ח. מחילה לישראל, זכרון טוב לישראל, ברכה לישראל, חיים לישראל, בזכות לחם הפנים היה מברך כל מיני תבואה בשדה, בזכות בכורים היה מברך כל מיני אילנות, בזכות נסוך היין היה מברך כל הגפנים, משחרב בית המקדש נשתלחה מארה לעולם, שנאמר והשמותי אני את הארץ (ויקרא כו לב), משבטל להם הפנים, אכול ולא לשבעה (חגי א ו), משבטל ניסוך היין, שתו ואין לשכרה (שם), משבטלו בגדי כהונה, לבוש ואין לחום לו (שם), משבטלו התמידין, המשתכר משתכר אל צרור נקוב (שם).

א״ר שמעון בן גמליאל משום ר' יהושע משחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, שנאמר ואל זועם בכל יום (תהלים ז יב), א״ר יהודה בר אלעאי חצופה היא ארץ ישראל שהיא עושה פירות לאויבים, אבל לעתיד לבוא עתידין להחזיר כבתחלה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו ח).

ואת אהרן ואת בניו תקריב וגו׳ ורחצת אותם במים. למדנו לקידוש בשעת לבישה.

ולקחת את הבגדים. האמורין על הסדר.

והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפד ואת האפד. שעל המעיל.

ואת החשן. המחובר להאפוד.

ואפדת לו בחשב האפד. זה אבנט שחגור בו.

ושמת המצנפת על ראשו וגו׳. ומכנסים היכן הם, שלא הזכירן כאן הכתוב, אלא (יז) מלמד שלא יהיה דבר קודם למכנסים, וכה״א ומכנסי בד יהיו על בשרו (ויקרא מז ד), ולמעלה אמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה (שמות כח יב), ואומר וזה הדבר אשר תעשה להם (פסוק א), ו׳ מוסיף על ענין שלמעלה.

ונתת את נזר הקדש. זה הציץ.

על המצנפת. על בסמוך על הפדחת.

ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו. תחלה יוצק לו על ראשו, ואח״כ מושחו כמין כ״י יווני, כמו שקורין היוונים כ׳ כפא, נותן לו שמן בין ריסי עיניו ומושחו באצבעו מאזן לאזן, והיא כפא יוונית.

וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו. לפי שלמעלה לא אמר אבנט, אמר כאן אבנט, הא כיצד, היה מלביש כתנת לאהרן, וכתנת לבניו, אבנט לאהרן, ואבנטים לבניו, אלא שהיה מקדים אהרן לבניו.

ולקחת מדם הפר. (יח) דם מהפר יקבלנו, שאם נשפך לא יאספנו מן הרצפה.

ונתתה על קרנות המזבח. שהוא עתיד ליעשות.

ואת האיל האחד תקח וסמכו אהרן ובניו את ידיהם. זהו ציווי פרשת המלואים, שהיה המעשה בסוף פרשת צו את אהרן, לפיכך לא הוצרכנו לפרש ענין המלואים בזאת הפרשה, אלא שיש כאן מה שצריך לשם, ויש לשם מה שצריך לכאן, שהרי לשם לא הוזכר מכנסים, וכאן הוזכר למעלה מן וזה הדבר, ולשם מפרש מהו חשב האפוד, שנאמר ויחגור אותו בחשב האפד (ויקרא ח ז), למדנו שהחשב כמו אזור הוא, אלא שהחשב היה מחובר באפוד, כמו בגדי חופש שיש בהם אזורים תפורין, כי הכתונת מלמטה היה לובשו במקום חלוק, והאבנט בו היה חוגר הכתונת, והמעיל על הכתונת, ועליו האפוד ומחבקו בחשב האפוד, והחשן היה מלפניו מחובר בשרשרות אלא כדי הוצאת ראשו מן האפוד, לכך היה מתפרק החשן אבל לא יזח לגמרי, והאורים והתומים הם היו שנים עשר אבנים, אורים שבהם מאירים עיני ישראל בשאלתם, תומים שמתממים את דבריהם, שאע״פ שגזירת נביא חוזרת, כגון גזירת יונה בן אמתי על נינוה, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, אלא שצריך לבחון כענין שבחנו בני ישראל כשעלו למלחמה על בנימין אחיהם, שאמר התתנם בידי (ש״ב ה יט), ויש אומרים אורים ותומים היו בקשת ישראל היאך היו שואלין בהם, והם כענין מאבני החשן.

שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו. זהו ציווי לדורות, שיהיו מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכפורים ומחנכין אותו בעבודה, (יט) דתנן שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול וכו'.

ואכלו אותם אשר כפר בהם. הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין.

ועשית לאהרן ולבניו ככה. (כ) שאם חסר אחת מכל אלו לא עשה כלום.

ככל אשר צויתי אותכה. להביא פרישת שבעה לדורות שמעכבת.

שבעת ימים תמלא ידם. אלו שבעת ימי המלואים שמעכבת.

ופר חטאת תעשה ליום. בכל שבעת ימי המלואים, אין זה לדורות אלא במלואים בלבד, שנאמר וקדשת אותו.

כל הנוגע במזבח יקדש. שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי להיקרב עליו, ת״ל וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה, מה כבשים ראוים, אף כל ראוי.

ד"א כל הנוגע במזבח. כל כהן הבא להקריב יתקדש תחלה.

וזה אשר תעשה על המזבח. זה תמיד.

שנים ליום. נגד היום. דתנן תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה, ושל בן הערבים היה נשחט על קרן דרומית מזרחית על טבעת שניה.

את הכבש האחד תעשה בבקר. ענינו בפרשת פינחס בקרבנות מפורש בספרי.

בשמן כתית. מה כתית האמור במנורה זך, אף כאן זך.

רביעית ההין. ההין שנים עשר לוגים, לוג ששה ביצים, אמרו רבותינו ז״ל שנתות היה בהין עד כאן לפר, עד כאן לאיל, עד כאן לכבש.

אשר אועד לכם. בזכות ישראל כלו.

לדבר אליך. לא היה הדבור אלא למשה בלבד.

ונועדתי שמה לבני ישראל. להודיע לכל באי העולם חיבה שחבבתי את ישראל.

ונקדש בכבודי. זה מעשה נדב ואביהוא, שהקב״ה מדקדק עם הצדיקים יותר מכל אדם, שנאמר בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג) ואומר וכיראתך עברתך (שם צ יח).

ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים. מתוך ששכינתי בתוכם הכל יודעים שאני אלהיהם.

וידעו כי אני ה׳ אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. על מנת לשכני בתוכם.

אני ה' אלהיהם, נאמן לשלם שכר, ולתת לאיש כדרכיו.