ומשה היה רועה את צאן. כל מקום שנאמר היה, מתחלתו ועד סופו, משה היה צדיק מתחלתו ועד סופו.

ומשה. ו׳ מוסיף על ענין ראשון, שהקב״ה מקדים רפואה למכה, לפי שנאמר ויאנחו בני ישראל, הקדים את משה שנדבק ליתרו והיה רועה את צאנו, כדרך שהיה יעקב רועה את צאן לבן, יעקב אבינו נתגדל מן הצאן, שנאמר ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי (בראשית לא ט), דוד נתגדל מאחרי הצאן, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן מאחר עלות הביאו (תהלים עח עא), עמוס נתגדל מן המרעה, שנאמר ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר ה׳ אלי לך הנבא על עמי ישראל (עמוס ז טו), וכן משה רבינו לקח גדולה ממרעה הצאן, שנאמר ומשה היה רועה, וכתיב וירא מלאך ה׳ אליו, לפי שנמשלו רועי ישראל לרועה של צאן.

וינהג את הצאן אחר המדבר. א״ר יוחנן למה היה משה רבינו רודף אחר המדבר, שראה שהוא נוטל גדולה מן המדבר.

ד״א שראה ישראל עולים לגדולה מן המדבר, שנאמר מי זאת עולה מן המדבר (שה״ש ג ו), תורה מן המדבר, מצות מן המדבר, משכן מן המדבר, שכינה מן המדבר, מלכות מן המדבר, באר ומן מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, לפיכך היה רודף אחר המדבר.

** ד״א אחר המדבר.** הרחיק את הצאן מן היישוב, כדי שלא יפשוט ידו בגזל, שלא יקפצו הצאן בשדות ובכרמים.

ויבא אל הר האלהים חרבה. על שם שהיה עתיד ההר הזה להגלות עליו שכינה נקרא הר האלהים.

חרבה. שיצאת ממנו חרבה לאומות העולם, שנאמר והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב), לפי שלא קבלו התורה שניתנה מחורב, לפיכך יחרבו.

** ד"א חרבה.** שמהר חורב יצאו ד' מיתות להחריב הרשעם מן העולם.

** ד"א חרבה.** חברה, שנתחברו ישראל לאביהן שבשמים, כמו שלמה שמלה. כיון שהגיע לחורב מיד

וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש. למה בלבת אש, כדי ללבבו שיבוא לסיני ויראה אותן האישות שלא יתיירא מהם, לפיכך נראה לו בלבת אש.

ד״א לפי שהיו ישראל בכור הברזל במצרים.

ד״א לפי שהיו ישראל עתידין לקבל התורה שנמשלה כאש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב).

מתוך הסנה. למה מתוך הסנה, לפי שהיו ישראל בשעבוד בתוך קוצים.

סנה. על שהיה עתיד ליתן תורה לישראל מהר סיני.

הסנה. לשון שנאה, שירדה לעובדי כוכבים שנאה.

ד״א הסנה מנינו מאה ועשרים כנגד שני חיי משה רבינו.

ד״א הסנה הזה קוציו כפופים בזמן שאדם מכניס ידו לתוכו אינו לוקה, בא להוציאה מיד נתפס, כך ברדת ישראל למצרים, כתיב במיטב הארץ הושב את אביך (בראשית מז י), באו לצאת מה כתיב, לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב).

איננו אוכל. כלומר אע״פ שאחר מאה ועשרים שנה הלך משה רבינו לבית עולמו, לעולם תורתו וצדקתו אינם כלים, שנא' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב (מלאכי ג כב).

והסנה איננו אוכל. מיכן אמרו האש של מעלה מעלה להבים צורפת ואינה אוכלת ושחורה, והאש של מטה איננה מעלה להבים ואוכלות ואינה צורפת ואדומה.

ויש אומרים הביא הקב״ה לחלוחית בסנה, ואע״פ שהיה הסנה בוער באש לא היה כלה.

ויאמר משה אסורה נא ואראה. אמר ר׳ לקיש צוארו עוקם לראות.

מדוע לא יבער הסנה. והלא כתיב והנה הסנה בוער באש, אלא כך פירושו מדוע לא יבער הסנה כדרך העולם, שבזמן שהאש שולט בהם הם כלים, וזה אינו כלה, לפיכך אמר מדוע לא יבער הסנה כמנהג העולם, אלא בוער ואיננו אוכל; ד״א בוער מתלהב, כמו כלפיד יבער (ישעיה סב א), וכמו כאשר יבער הגלל עד תומו (מ״א יד י), שהיה בוער ולא מתבער, מתלהב ולא מתאכל.

ד״א בוער לא יבער שהיה כלה הסנה וצומח אחריו אחר ונראה כאילו איננו מתבער, אלא עומד כמו שהיה בתחלה, בוא וראה כמה רועים היו עם משה רבינו, ולא ראו מה שראה משה, וכה״א וראיתי אני דניאל לבדי את המראה וגו׳ (דניאל י ז).

וירא ה׳ כי סר לראות וגו׳ ויאמר משה משה. לשון חבה.

ויאמר הנני. אמר לו הקב״ה אתה אמרת הנני, חייך בכל עת שתקרא, אני אומר הנני, שנאמר אז תקרא וה׳ יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה כח ט).

ויאמר אל תקרב הלום. עדיין לא קרב הזמן להסתכל באספקלריא.

של נעליך מעל רגליך. וביהושע כתוב של נעלך (יהושע ה טו), לפי שמשה רבינו לא זכה בשני דברים בכניסת הארץ ולא שיעמדו בניו תחתיו, אבל יהושע אע״פ שלא היה לו בנים נכנס לארץ.

כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. וביהושע כתיב קודש הוא (יהושע ה טו) לפי שארץ ישראל היתה כולה קדושה והמקום ההוא מכלל ארץ ישראל, ואמר קודש הוא, אבל המדבר לא היה קדוש כלו, אלא מקום הסנה, לפיכך אמר אדמת קודש הוא, מחמת המלאך שנראה במקום. ולהלן הוא אומר ויעש יהושע כן (שם), אבל כאן לא הוצרך לומר ויעש משה כן, שהרי כתיב ויסתר משה פניו, ידענו כי כן עשה.

ויאמר אנכי אלהי אביך. לפי שנראה לו המלאך בתחלה בדמות אביו כדי שלא לבהלו. וכיון שראה שסר לראות, אמר לו אנכי אלהי אביך, כלומר מלאך של אלהי אביך.

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט. א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן בזכות שלש זכה לשלש, בזכות ויסתר פניו, זכה לקלסתר פנים, שהוצרך להסתיר פניו במסוה, בזכות כי ירא, זכה וייראו מגשת אליו (שמוה לד ל), בזכות מהביט, זכה לתמונת ה׳ יביט (במדבר לב ח), לפי שמדת הקב״ה מדה כנגד מדה ומדה טובה מרובה.

ויאמר ה׳ ראה ראיתי. ראה בכל דור, ראיתי גם עתה, ראה ראיתי שיעבודם, אלא ששיעבודם קשה מכל שיעבודם, וכה״א את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך (שמות א יג).

כי ידעתי את מכאוביו. לפי שאין בשר המת מרגיש באיזמל, אבל אני ידעתי את מכאוביו והם עצמן אינם מרגישין.

וארד להצילו. כשם שירדתי להציל את אברהם מכבשן האש, וכשם שירדתי להיפרע מדור הפלגה.

עשר ירידות נאמר, א', וישמעו את קול ה׳ אלהים מתהלך בגן (בראשית ג ח). ב׳, וירד ה׳ לראות את העיר (שם יא ה). ג', ארדה נא ואראה (שם יח כא), ד׳, אנכי ארד עמך מצרימה (שם מו ד). ה׳, וארד להצילו (שמות ג ח). ו׳, וירד ה׳ בענן (שם לד ה). ז׳, וירד ה' על הר סיני (שם יט כה). ח, וירדתי ודברתי עמך (במדבר יא יז). ט׳, וירד ה׳ בעמוד ענן (שם יב ה). י׳, לעתיד, כן ירד ה׳ צבאות (ישעיה לא ד).

ולהעלותו. עלייה תהא להם.

אל ארץ טובה. טובה לחיים, טובה למתים, וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג).

ורחבה. שנקראת ארץ צבי, כשם שהצבי אין עורו מחזיק את בשרו, כך אין ארץ ישראל מחזקת פירותיה.

ד״א כשם שהצבי הזה הוא קל לרוץ מכל בהמות אחרות, כך ארץ ישראל קלה ומהירה להוציא פירותיה הנעימים, אשר הם זבת חלב ודבש.

אל ארץ זבת חלב ודבש. שיהיו הצאן רועים תחת התאנים, והחלב זב מן הבהמות, והדבש מן התאנים, ומתערב זה בזה.

אל מקום הכנעני וגו׳ והפרזי והחוי והיבוסי. ואלו גרגשי לא הזכיר, לפי שהיו פחותים מהן, ובתוך אלו השלשה נכללין.

ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ. זה דוחק הלבנים, שנאמר והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו (שמות ה יג).

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. אותו שברחת מפניו, שנאמר ויברח משה מפני פרעה (שם ב טו), אתמול ברחת מפניו, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי, ויציאתם תקרא על שמך, שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם (ישעיה סג יב), כיון שאמר לו לכה ואשלחך אל פרעה, מיד אמר

מי אנכי כי אלך אל פרעה. מפניו ברחתי ואני הולך אליו.

וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. אמר לפניו רבש״ע כמה קטנים יש בהם, כמה זקנים יש בהם, מה תיקון עשית להם להוציא אותם, כמה תפנוקין התקנת להם, כמה מאכלות, וכמה מיני תרגומא הכנת להם.

ויאמר כי אהיה עמך. אע״פ שברחת מפניו אהיה עמך, ואל תירא כי אהיה עמך, אחר שאוציא אותם אני מזמין להם פרנסתם, מי שברא יום ברא פרנסתו.

ד״א כי אהיה עמך. כשם שהייתי עמך והצלתיך מחרב פרעה, כך אהיה עוד עמך, ומי רועה את הצאן שהיית נוהג עד עתה, מי שרועה אותם הוא יהיה רועה את ישראל במדבר, שנא׳ זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב ז), ונאמר אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות (הושע יג ה).

וזה לך האות. האות עד זמן, שנא׳ למחר יהיה האות הזה (שמות ח כג), מה אות בי אעלה בית ה׳ (ישעיה לח כב), שאל לך אות וגו׳ הנה העלמה הרה (שם יא ויב), כל אות לזמן הוא, ואינו אלא למי שמדבר אליו ולא לאדם אחר, המופת לאלתר הוא, שנאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן (שמות ז ט), והוא לאלתר, ואם תאמר מה אות היה זה פירושו להודיע כי הוא המדבר אליו ואין אלוה ואין צור זולתי אלהינו, וכשתבא אל ההר הזה יהיה קרוב אליך, כענין שנאמר כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז), וגם שהגיד לו על העתיד, דכתיב וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (שמות כד ד).

ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא. לפי שאי אפשר לסרב.

ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם. וכבר היה בישראל מסורת להגאל ממצרים, שנאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה).

ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. מה ראה משה רבינו לומר כדבר הזה, לפי שאמר בדעתו, המלאך נתאבק עם יעקב אבינו ובא להפרד ממנו, אמר לו מה שמך (בראשית לב כח), אני מדבר עם שכינה על אחת כמה וכמה.

ד״א ואמרו לי מה שמו. כלומר עוצם גבורתו, כמו ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו (שמות טו ג).

ויאמר אלהים אל משה. משה השם למפרע.

אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. שלשה אהיה בשתים עשר אותיות, כנגד י״ב שבטי ישורון. אהיה אשר אהיה, אמר לו הקב״ה אתה אמרת לי ואמרו לי מה שמו, אמור להם אני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד ארבע מלכיות, ד׳ אותיות כנגד ד׳ גליות, אמר לפניו רבש״ע דייה צרה בשעתה, מה לי לבשרם על שאר גליות, מיד ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם על גלות מצרים בלבד ד׳ מאות שנה כנגד אותיות אהיה.

ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלהי אבותיכם אלהי אברהם וגו' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. אחר שאמר לו אהיה חזר ואמר ה׳ אלהי אבותיכם השם הנכבד והנורא הוא שם בן ד׳ אותיות, אמנם שם אהיה הוא קודש ואינו נמחק, כדגרסי׳ במס׳ שבועות, ושם אהיה מתפרש, א׳ על יחוד השם, ה׳ חמשה חומשי תורה, י׳ עשרת הדברות, ה׳ אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן. אבל השם הנכבד הוא שנכתב עליו זה שמי לעלם, לעלם כתיב, לא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב ביו״ד ה״א, ונקרא באל״ף דל״ת, דגרסינן במס' קדושין אמר רבה בר בר חנא א״ר יוחנן שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע, ת״ר בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפרוצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים, א״ר יהודה אמר רב שם בן מ״ב אותיות, והוא השם אב״ג ית״צ קר״ע שט״ן, וכוליה קדוש ומקודש, אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואין מעמיד על מדותיו, ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה, ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמות. שם הנכבד זקוף בלשון בפה כל ישראל, ואבינו אברהם קראו בלשון הזה, שנאמר ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה (בראשית טו ח), והוא השם שקראו אדם הראשון, ומה שאמר משה רבינו, מה שמו, על שם גבורתו של אלהינו שאמר ויאמר לו אהיה, ועוד אמר לו ה׳, ולמה אנו כותבין השם הגדול בשלשה יודי״ן י׳ על שם יו״ד של שדי, ויו״ד של אלהים, ויו״ד של אהיה. זה שמי וזה זכרי, לא כשאני נכתב אני נקרא.

לך ואספת את זקני ישראל. [מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו, ואברהם זקן (בראשית כד א), ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), כי בן זקונים הוא (שם לז ב), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י). לך ואספת את זקני ישראל], במדבר כתיב שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז).

פקד פקדתי אתכם. זה המטבע שטבע להם יוסף הצדיק, דכתיב פקד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה).

ואמר אעלה אתכם מעני מצרים. צרפתי אתכם כצרוף כסף, וכה״א הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני (ישעיה מח י).

** אל מקום הכנעני והחוי.** והגרגשי לא זכר, כי בכלל אלו היה.

ושמעו לקולך. בישרו והבטיח כי יאמינו, וכן היה ויאמן העם (שמות ד לא).

אלהי העבריים נקרא עלינו. מהו העבריים, אמר לו הקב״ה אמרו לו לפרעה עשרה מכות מוכנים לך ולבסוף בים הפלתו, לכך נאמר העבריים י׳ עשר מכות, י״ם זה הים, נקר״ה שלשה מאות וחמשים וחמשה. היינו שנ״ה, זה שנה תמימה שלקה בו המצריים.

ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתן לרדוף אחריהם.

ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. ולא בנסים

ושלחתי את ידי. זו מכה, שהיד מתפרש לכמה ענינים, יד מקום, יד נבואה, יד מכה, יד חזון, יד ממש, יד שפת הים, יד כח, גדול העצה ורב העלילה, אמנם לא נבראו אבותינו ולא אנחנו עד היום הזה אלא להראות הקב״ה נסיו ואותיותיו בקרב הארץ, כענין שנא׳ נתתה ליראיך נס להתנוסס (תהליס ס ו). ובשנת ארבעת אלפים ושמנה מאות וחמשים ושבע לבריאות עולם, שהוא שנת אלף ועשרים ותשע לחרבן בית שני, שהוא שנת שנים עשר למחזור רנ״ו, מרנא ורבנא טוביהו, בנו של רבינו הגדול אליעזר זצ״ל, הבין בספרי אלהינו, ונתן את לבו על אורך גלותינו, כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב, והנה כלו כל הקיצים, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כענין שנאמר אם תשוב ישראל נאום ה׳ אלי תשוב (ירמיה ד א), ואומר אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד (ירמיה טו יט), ואנו מביטים לצור ישענו, כי כימי מצרים יראנו נפלאות, ותחת הנחשת יביאו זהב, כמו שעשה במצרים, שנאמר ונתתי את חן העם [הזה] בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, לקיים ברית הצדיק של אברהם אבינו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד), ולנו הבטיח שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה (ישעיה ס ו), ואומר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך (שם מט כג), ואומר אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון (ירמיה לא יג).

ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו׳ ונצלתם את מצרים. כמצולה זו שאין בה דגים.