ויאמר ה׳ אל משה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. כיון שאמר משה רבינו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי (שמות לג יב), וכבר נשתברו הלוחות הראשונים, לכך היה אומר משה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שהרי בימי יהושע כתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן (יהושע ג יא), לכך נאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, זה היה מעשה בראש חודש אלול, כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וארבעים יום התנפל משה רבינו בתפלה על מחילת מעשה העגל, וארבעים יום עשה בקבלת לוחות האחרונות, מצינו שביום הכפורים ניתנו לוחות האחרונות, וקבעו הקדוש ב״ה יום מחילה וסליחה בכל שנה ושנה, לפיכך נהגו לתקוע שופר בר״ח אלול, על שם התחלת לוחות האחרונות, שהכריז משה רבינו, כי הוא עלה על הר סיני שלא יחזרו ישראל לסיאורן כבתחלה.

וכתבת על הלוחות את הדברים אשר היו. את לרבות למען ייטב לך, לפי שבלוחות הראשונות לא היה כתוב בהן ט׳, עד שנכתב בלוחות האחרונות, לכן נאמר את הדברים.

אשר שברת. אמר לו הקב״ה יישר כחך ששברת, שאלמלא לא נשתברו נתחייבו ישראל כלייה ח״ו, לכך נאמר אשר שברת.

והיה נכון לבקר. כשם שעלה בלוחות הראשונות בהשכמה כך עלה בשניות בהשכמה, לפי שהזריזין מקדימין למצות.

ואיש לא יעלה עמך. כשם שהגביל את ישראל בראשונה, שנאמר והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר (שמות יט יב).

וירד ה׳ בענן ויתיצב עמו שם. מלמד שהראה לו כיצד ישראל עומדין לפניו, ושליח ציבור של ישראל יהא קורא לפניהם ה׳ ה׳.

ויקרא בשם ה׳. הקב״ה קרא ללמד למשה דרך תחינה ובקשה היאך יתפלל אל ה׳.

ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה. נושע פשע נושא חטאה עד ונקה הם שלש עשרה מדות, שבשעה שישראל מזכירין אותן אין חוזרים ריקם.

לא ינקה. לשאינן שבים.

פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

וימהר משה ויקד ארצה וישתחו.

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. כיון שהודיעו דרך התפלה מיד בקש משה שישכון כבוד ה׳ בישראל.

וסלחת לעוננו. שאם שכינתך בינינו תסלח לעונותינו.

ונחלתנו. תנחילנו את הארץ אשר נשבעת לאבותינו, שלשה דברים בקש משה רבינו, שיודיעהו דרכיו, ושתשרה שכינה בישראל, ושלא תשרה על רשעי אומות העולם, שנא׳ ונפלינו אני ועמך (שמות לג טז).

** ד״א ונחלתנו.** תקחנו לנחלה לך, שנאמר כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט).

ויאמר הנה אנכי כורת ברית וגו׳ אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים. זו פתיחת פי הארץ, שנאמר ואם בריאה יברא ה׳ (במדבר טז ל).

ויש אומרים זו הקרנת פנים, שנאמר אשר אני עושה עמך.

שמר לך. חידש עליו מצות עבודת כוכבים, לפי שחטאו בעגל. ואמר כאן ששה עממין, והגרגשי הנה בכלל הנני גורש מפניך.

כי ה׳ קנא שמו. זהו לשון בני אדם המתקנאים (י) עשיר בעשיר גבור בגבור, אבל הקב״ה אינו כן, אלא אל קנא הוא להשיב פורענות לעוברי רצונו, כי כל לשון בני אדם תמצאם על הבורא, אבל לא הם כדרך בבני אדם, אלא הוא משל לאדם שהיה לו בן והלך הבן וגידל כלב בביתו והעלה לו לכלב כשם אביו, לא על הבן הוא כועס, כן ה׳ קנא הוא, לנקום מן המכנים לעץ ולאבן ולמעשה ידי אדם שם אלוהות.

פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם. ללמדך מה גרם שאם כרת ברית עמהם סופו שהוא מתחתן בם, נתחתן בם סופו שעובד לאלהיהן.

וקרא לך ואכלת מזבחו. תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדין עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו, וזימן כל היהודים שבעיר, אע״פ שאוכלין ושותין משלהן, ושמש שלהן עומד ומשקה עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, שלא נאמר ואכלת מזבחו אלא וקרא לך, משעת קריאה.

אלהי מסכה לא תעשה לך. וסמוך ליה את חג המצות תשמור. מלמד שכל המבזה את המועדות כאלו עובד ע״ז.

כל פטר רחם לי. הזכיר פטר רחם סמוך לפרשת הפסח, לפי שבפרשת קדש לי כל בכור על יציאת מצרים נאמרה, ואף פטר רחם פרט ליוצא דופן, ופרט לבן פקועה.

וכל מקנך תזכר. תביא זכר ולא נקבה, אע״פ שהיה פטר רחם לא נתקדש בבכורה.

פטר שור ושה. בהמה גסה ובהמה דקה.

ופטר חמור תפדה בשה. ולא שאר בהמה טמאה, שאין צריך פדיון בכורה, אלא פטר חמור, כדמפורש במס׳ בכורות, אבל אם הקדיש שאר בהמה טמאה, הקדישן לבדק הבית, צריכה פדיון, שנאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (ויקרא כז כז).

ואם לא תפדה וערפתו. אין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא ד), ויצא מלשון וחרבתו, חי״ת תחת עי״ן, עשקה חשקה, פ׳ תחת ב׳, פיזר ביזר, ולמה עורפו שלא יהא חוטא נשכר, שאם תאמר יסמנו ויניחנו, א״כ מה הנאה יש בעריפת העגלה לסמנה ולהניחה, ובמה יודע הרוצח, וכן פטר חמור אם לא יערפנו יבא לידי תקלה שהמוציאו לאחר זמן ישתמש בה, אלא ודאי הריגה הוא, וראיה לדברי רבותינו הוא יערוף מזבחותם ישודד מצבותם (הושע י ב) לשון הריסה.

כל בכור בניך תפדה. בחמשת שקלים, כענין שנצטוו ישראל בפדויי השלשה והשבעים והמאתים שנתנו חמשת שקלים לגלגולת, והשקל כמו שכתבנו למעלה, ודבר זה נוהג אפילו בחוצה לארץ, שצריך אדם לפדות את בנו הבכור שהוא פטר רחם, ואפי׳ היה לו כמה נשים וילדו לו זכרים, צריך לפדות כל אחד ואחד. ואם הכהן מקבל אפילו סודר אחד, או טלית, או כל דבר בדמי חמשת שקלים יצא, ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו על פדיון? הבן.

ולא יראו פני ריקם. לימד שישראל חייבין להביא בכורות צאנם ובקרם. ופדיון פטר חמורים, ופדיון בכור אדם בחג המצות, שנאמר ולא יראו פני ריקם (שמות כג טו), ולמעלה אמר את חג המצות תשמור (שם),לא הביאם בחג המצות, יביא בחג השבועות, לא הביא בחג השבועות, יביא בחג האסיף, מיכן ואילך עובר בבל תאחר בכל יום.

ששת ימים תעבוד. זו מצות שבת.

וביום השביעי תשבות. הטיל את השבת בין חג המצות לחג השבועות, מלמד שהן נקראים שבת, שנאמר ממחרת השבת השביעית (ויקרא כג טז).

בחריש ובקציר תשבות. מה חריש רשות, אף קציר רשות, שחרישת מצוה לא תמצא בכל התורה, ובא ללמדנו בחריש ובקציר תשבות, בקציר דומיא דחריש, שאינו מצוה כגון כל אדם לעצמו, יצא קציר העומר שהוא מצוה, שאתה קוצר בשבת שחל להיות בששה עשר בניסן והיה קוצר על פי בית דין, מפורש במסכת מנחות, אמר להם מגל זה מגל זה מגל זה, אקצור אקצור אקצור, והם אומרין לו קצור הן הן הן על כל דבר ודבר.

וחג שבועות תעשה לך. לחשבון שהוא לישראל, ולא בחשבון הנוהג בעולם משבת לשבת שבעה ימים אלא כאשר יבוא לך הפסח כן תעשה לך ספירת חמשים יום ותקדש יום חמשים.

בכורי קציר חטים. לפי שהעומר מתיר בחדש (כא) ובקציר חטים מתיר במקדש שלא היו ישראל מביאים מנחות מתבואה חדשה עד חג השבועות, שהיו מקריבים שתי הלחם בעצרת.

וחג האסיף. זהו חג הסכות, שהוא זמן אסיפת כל תבואת השדה.

תקופת השנה. ולהלן הוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), למדנו לתקופה שהיא סוף, שנאמר ויהי לתקופת הימים ותהר חנה (ש״א א כ).

שלש פעמים בשנה. פרט לבעלי קבים שצריכין לעלות בפעמי רגלים, וכן הוא אומר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו).

יראה כל זכורך. להוציא את הנשים שאינן חייבות, אבל הם עולות עם בעליהן, מפני שמחת יום טוב.

את פני האדון ה׳ אלהי ישראל. שלשה שמות על שם שלש רגלים.

כי אוריש גוים מפניך. זו הבטחה שבודאי אוריש גוים, כמו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (בראשית יג טו).

ולא יחמוד איש את ארצך. מלמד שתהיה פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקר באשפה ואין חיה רוצצתה, ומה דבר שדרכו לינזק אמרה תורה לא תינזק, כ״ש דברים שאין דרכן לינזק, להודיעך שבחן של ישראל.

לא תשחט על חמץ דם זבחי. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים.

ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. (כז) מלמד שהמותיר בפסח עובר ולוקה על לא ילין.

ראשית בכורי אדמתך וגו׳ לא תבשל גדי. מקרא זה שנה עליו, חד לבישול, וחד לאכילה, וחד לאיסור הנאה, כדמפורש לעיל.

ויאמר ה׳ אל משה כתב לך. אלו עשרת הדברות.

את. להביא שאר המצות.

הדברים האלה. זה ספר התורה כולה.

כי על פי הדברים האלה. אלו הוריות של תלמוד, (כח) מלמד שעיקר הברית נכרת על פירושי התורה, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), שכל הדורש הפסוק בצורתו בלא מדרש, ובלא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך (קהלת כ יד).

ויהי שם עם ה׳. נתקדש כמלאכי השרת.

ארבעים יום וארבעים לילה, מראש חודש אלול עד יום הכפורים.

לחם לא אכל ומים לא שתה. היינו דאמרי אינשי עלת בקרתא הלך בנימוסה.

ויכתוב על הלוחות את דברי הברית. שנכרת עליהם ברית לישראל.

ויהי ברדת משה מהר סיני, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיכן אמרו חכמים הנותן מתנה לחבירו והוא דבר שעתיד לגלות, אינו צריך להודיעו, שהרי היום ולמחר יודע לו, שנאמר ומשה לא ידע, היה עתיד לידע, ומפני מה בלוחות הראשונות לא קרן עור פניו, לפי שהראשונים נכתבו מעשה אלהים, שנאמר כתובים באצבע אלהים (שמות לא יח), ולהלן הוא אומר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח ד), ואומר ומעשה ידיך שמים (שם קב כו), והוא דבר ה׳, שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (שם לג ו), אבל השניים כתב משה מפי הגבורה, ובכותבו הוקרנו, פניו, ועליו הכתוב אומר חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א).

וירא אהרן וכל בני ישראל. הוא שכתוב למעלה, נגד כל עמך אעשה נפלאות (פסוק י).

ויקרא אלהם משה וישובו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אליהם, זה שאמרו רז״ל כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לשמאלו של משה, נכנסו בניו ושנה להם משה פרקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה, ואיתמר לימין אהרן, ר׳ יהודה אומר לעולם אהרן מימין משה הוא חוזר, נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקן, נמצא ביד אהרן ארבעה, וביד בניו שלשה, וביד זקנים שנים, וביד כל העם אחד, נסתלק משה שנה להם אהרן פרקן, נסתלק אהרן שנה להם בניו פרקן, נסתלקו בניו שנה להם זקנים פרקן, נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה פעמים, מיכן אמר ר׳ אלעזר בן עזריה חייב אדם לשנות לתלמידו ד' פעמים, ומה אהרן שלמד מפי משה, שלמד מפי הגבורה כך, הדיוט מפי הדיוט על אחת כמה וכמה וכו׳ מפורש במס' עירובין.

ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר [ה׳] אתו בהר סיני. היינו דתנן משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים.

ויכל [משה] מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. כמו צניף מפני האורה.

ויצא וידבר אל בני ישראל, לא היה נפנה אל עסק אחר, אלא מיד היד שב ומדבר אל בני ישראל.

סליק פרשת תשא.