פרשת ויקהל כתיב הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל (תהלים קכה ד ה), ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שנקרא טוב, ומטיב לעבדיו הטובים והישרים, שהרי ישראל חטאו במדבר על עסק ערב רב שעלה עמהם ממצרים, שנאמר ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב כב) מהו ברע, אמר לו יודע אתה כי ערב רב שעלו עם ישראל הדיחום וגרמו להם לעשות אלהי זהב, אבל ישראל היו ישרים בלבותם, והטיב להם הקב״ה והקדים צרי למכתם, וצוה את משה להזהירם על עשיית המשכן וכל כליו, לכפר על מעשה העגל, תבוא ועשו לי מקדש (שם כה ח), ויכפר על קום עשה לנו אלהים (שם לב א), תבוא קהלת משה רבינו, דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויכפר על קהלת אהרן, שנאמר ויקהל העם על אהרן (שם), תבוא אמירת משה רבינו, שנאמר ויאמר אליהם משה, ויכפר על אמירת אהרן, דכתיב ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שם), תבוא אלה הדברים, ויכפר על אלה אלהיך ישראל (שם שם ד), תבוא נתינת זהב התנופה, ותהיה כפרה על נתינת זהב העגל, לכך נאמר הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם, אלו נדיבי לב, שנאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם (שמות לה כב). והמטים עקלקלותם, אלו שהטו עקלקלות לעשות אלהי זהב, יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל, זו ברכה, שנאמר מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה (שם לב כט).

ד״א ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, הוצרכה פרשה זו להיות בקהלה להקהילם ולהזהירם על השבת ולצוותם על הכנת המשכן, לפי שהנדבה הזו היתה לאנשים ולנשים, שנאמר ויבואו האנשים על הנשים (שם לה כב), לכך נאמר ויקהל משה, אימתי נהיה קיהול זה, אחר יום הכפורים, שהרי אמרו רבותינו בסדר עולם, עלה בכ״ט באב ונשנית לו תורה פעם שניה, ירד בעשרה בתשרי, לפיכך הוא יום סליחה וכפרה לישראל, שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם (ויקרא טז לד), אחר יום הכפורים הקהילם ומזהירם על מלאכת המשכן, למדנו ששה חדשים נתעסקו ישראל על מלאכת המשכן פחות עשרה ימים.

ויקהל משה וגו׳ אלה הדברים. אלה שלשים ושש, דברים תרי, הדברים הוסיף אחד, אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ששנו רבותינו במשנתן הזורע והחורש והקוצר כו׳.

ויקהל משה. תנו רבנן למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אמר ועשו לי מקדש (שמות כה א), שומעני אפילו בשבת, תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.

ששת ימים תעשה מלאכה. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

וביום השביעי יהיה לכם קדש. שלא יהיו ישראל אומרים הואיל ומותרין אנו בעשיית מלאכה במקדש, מותרין אף בגבולין, ת״ל יהיה לכם קדש, לכם הוא קדש, אבל למקום, חול הוא לענין קרבנות.

לא תבערו אש. למה נאמר, לפי שהוא אומר אלה הדברים, שומעני לא יהא חייב עד שיעבור על שלשים ותשע אבות מלאכות, ת״ל לא תבערו אש, הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת לחלק, ללמד מה הבערה מיוחדת שהיא אחת משלשים ותשע אבות מלאכות, וחייב עליה בפני עצמה, אף שאר שלשים ותשע אבות מלאכות לחייב על כל אחת ואחת בפני עצמה.

ד״א לא תבערו אש. בא ללמד שאינו חייב מיתה על הבערה אלא מלקות, ולא על שום לאו, שכל לאוין שבתורה חייבי מלקות.

** ד״א לא תבערו אש.** למה נאמר לפי שהוא אומר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו ו), תאמר אפילו בגבולין, ת״ל בכל מושבותיכם, במושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במקדש. משום ר׳ ישמעאל אומר תלמיד אחד, לא תבערו אש בכל מושבותיכם, מושבות דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, מכדי שבת חובת הגוף הוא, וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ולמה נאמר מושבות גבי הבערה, לפי שנאמר והיה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט), יכול שאם חייב שריפה לבית דין ישרף בשבת, ת״ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, אין הבערה אלא בידים, וכה״א ובער עליה הכהן עצים (ויקרא ו ה), ואם תאמר והרי נאמר מי עשה זאת ויאמרו שמשון חתן התמני (שופטים טו ו), פירושו כל שמכח הגרמה אינו אסור בשבת, שהרי אדם זורע חטים בקרקע ביום ששי והם נשרשין בשבת, אדם משים עורות בארץ בעפץ בערב שבת ומתעבדין בשבת, וכן הרבה עבודות נשלמות בשבת, ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, למדנו שאם מבעיר האש מערב שבת והוא דולק בשבת אין זה מבעיר בשבת, שהבערתו מאתמול, והוא דומה למי שמשקה את השדה ופתח את הנהר מערב שבת, והזרעים שותין כל יום השבת, ובוא וראה שהרי לא נאמר ולא יראה לך אש, ולא ימצא לך אש, כדרך שכתוב בחמץ, ועוד שהרי נאמר ביום השבת, וכל מקום שנאמר ביום אינו אלא בו ביום, כגון ביום השבת ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח), ואומר ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן (שמות מ ב), וכן כיוצא בהן, ללמדך שלא נאסרה הבערה אלא לבו ביום, אבל אם הובערה מאתמול אינה אסורה, וכל חכמי הדורות לא נחלקו כלל, [אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אבל בהבערה עצמה שראוי להדליק לא נחלקו כלל], ללמדך שקבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק הנר. וחכמים אומרים מצוה להדליק מפני שלום ביתו, ושלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד, כגון שהוצרכה לו נר לחולה ולחיה, ועוד משום שלא יאכל בחשך, ואפילו שרץ בקערה אינו רואה, ואם נאמר יאכל מבעוד יום, אין זה כבוד שבת, שהרי לא נתקדש היום, ונכרי שהודלק הנר לצרכו מותר לישראל להשתמש לאורו.

ויקהל משה. משעה שאמר לו הקב״ה למשה רבינו ועשו לי מקדש, עד השלמת מלאכת כל המשכן, הזהיר על השבת, שנאמר אך את שבתותי תשמורו (שמות לא ב), וכיון שבא משה לומר לישראל על מלאכת המשכן, התחיל בשבת במה שפסק למעלה, ואח״כ התחיל במלאכת המשכן, לפיכך דברו רבותינו במשנתן במה שפוסקין מתחילין, במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש כו׳.

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ לאמר. לאמר לכם ולא מדעתי.

קחו. קיחה לשון נתינה, קיחה לשון מחלוקת, קיחה לשון נטיעה, קיחה לשון גדולה, וכאן קיחה לשון נתינה, ולמה הוציאו בלשון קיחה, לפי שנאמר ויקחו לי תרומה, אמר משה קחו מאתכם תרומה, ומדרשו קחו זכות לעצמכם, קחו ברכה לעצמכם, קחו כפרה לעצמכם, וכן בדוד אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה״א כט יד).

מאתכם. מדעתכם מרצונכם.

תרומה. בזכותה תהיו רמים ועליונים על כל גויי הארץ.

לה׳. לשם שמים.

לה׳. ולא לבשר ודם תהא תרומתכם, שאינו יודע מחשבותיכם אלא לה׳, היודע מחשבות סרעפי לבב.

כל נדיב לבו. הכל הולך אחר הלב, לפיכך הכליל ר' אלעזר בן ערך כל המדות בלב טוב.

יביאה את תרומת ה׳, מיכן שמשעה שנדר שוב אינו רשאי לשהותה, אלא יביאה אצל הגזבר.

וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה׳.

את המשכן את אהלו ואת מכסהו, את המשכן, אלו יריעות התחתונות.

את אהלו. אלו יריעות העליונות.

ואת מכסהו. אלו מכסה עורות אילים מאדמים ועורות התחשים.

מרנא ורבנא טוביהו בר׳ אליעזר ז״ל אמר הקדים הקב״ה ארבעים ושנים מלאכות הללו, לבטל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק בן צפור לקלל את ישראל, שהרי העלה פר ואיל במזבח שבעה פרים ושבעה אילים שלש פעמים הרי ארבעים ושנים, נתבטלו ע״י אהל מועד, שנאמר בו ארבעים ושנים אתים, והוא שאמר בלעם מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד ה), וכנגד ארבעים ושנים מסעות שנסעו ישראל ממצרים עד הירדן.

ויצאו כל עדת בני ישראל. יצאו להביא תרומת הנדבות ולא עיכבו.

ויבאו האנשים על הנשים. מה בא ללמדנו, לפי שנאמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי (שמות לב ב) אמרו ישראל במה יתכפר עון פריקת נזמי הזהב מנשותינו בנינו ובנותינו אשר הערמנום מתכשיטיהן לעשות אלהי זהב, אלא כיון שהקהילן משה להביא כסף וזהב למלאכת המשכן, הביאו כל אחד ואחד מביתו ומכיסו, שנאמר ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה׳ (פסוק כא), ואחרי כן חזרו גם על תכשיטיהן נשיהם בניהם ובנותיהם ליטול בהם בזרוע, שנאמר ויבאו האנשים על הנשים.

הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה׳. כדי שתבוא פריקה זו ותכפר על פרקו נזמי הזהב של עגל, לכך נאמר ויבאו האנשים על הנשים.

חח. הוא עגיל ואין בו ציור כמו הנזמים, וכה״א ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד).

נזם. אלו נזמי האף, שנאמר הטבעות ונזמי האף (ישעיה ג כא).

טבעת. כמשמעו.

כומז. פירשו רבותינו כאן מקום זימה, מנה הכתוב תכשיטין מבפנים עם תכשיטין שבחוץ, ללמדך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף, היינו דמתרגם מחוך, דבר המביא לידי גיחוך.

וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן. מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו.

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. (כו) למדנו שאין חכמה לאשה אלא בפלך.

וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים. שטוף בעזים וטווין מן העזים, עוד שהן חיין.

והנשאם הביאו. יש אומרים נשיאי ישראל, ויש אומרים ענני כבוד הביאום, כענין שנאמר נשיאים ורוח (משלי כה יד).

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל. אמר להם, הקב״ה קראו ולא מדעתי מניתיו.

וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. גדולה חכמה שבחר בה הקב״ה, החכמה מלימוד, התבונה מעצמו, הדעת הלומד דבר מדבר.

גדולה דעה שהיא נתונה בין שני שמות, כי אל דעות ה׳ (ש״א ב ג).

מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן. חושב שני פרצופין מיכן ומיכן, רוקם פרצוף אחד.