ויעש את מזבח העולה עצי שטים.

ויעש למזבח מכבר. כדי לחבק את המזבח, שהרי הכרכב היה בחצי המזבח, להפריש בין דמים העליונים לדמים התחתונים, עד חצי המזבח היה מגיע עד הכרכב כמין כברה, מלבוש בה המזבח מלמטה שלא יפרק המזבח, והטבעות היו במכבר לשאת את המזבח, פי׳ כרכב הוא הסובב, כדי להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, וכדי לקבל האברים והפדרים שנופלין מן המערכה שלא יפלו לארץ וחוזר ומעלן למערכה.

ויעש את הכיור נחשת וגו׳ במראות הצובאות. שהיו נבדקות במי הכיור.

ויעש את החצר. כיצד היה מעמיד את החצר, היה נותן עשרים אדנים של נחשת בצפון, ועשרים אדנים בדרום, ועמוד בכל אחד ואחד בתוך, וטבעת קבועה באמצעותן, והיה נותן את הקלעים במיתרים ובעמודים, ותולה הטבעת באונקלי, וכורך בה את הקלע, ובין עמוד לעמוד חמש אמות, ופתח החצר עשרים אמה, ומסך שער החצר הוא פרכת החצר, וקומה ברוחב חמש אמה שהרי קלעי החצר רוחב חמש אמות הוא היה קומת גובהה של חצר.

סליק פרשת ויקהל.

פרשת פקודי כתיב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד ה), אלו אהלים של תורה שישראל מתיבין בהן, ומשרים שכינה ביניהם.

ד״א מה טובו אהליך יעקב. אהלי המדבר, שהיה פתח זה שלא כנגד פתח אחר, לפי שאסור לפתוח פתח כנגד פתח שלא להסתכל בבית חבירו, (ו) שהרי אמרו היזק ראיה שמיה היזק, וכן אמרו חכמים שאסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקומתה.

ד״א מה טובו אהליך. זה אהל מועד, שנקרא אהל מועד אהל העדות.

ד״א אהליך. אהל שכינה ואהל משה.

משכנותיך ישראל. (ז) משכן המדבר, ומשכן שילה, ונוב, וגבעון.

ד״א מה טובו אהליך. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו לג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א יא), וכאן קח לך סמים (שמות ל לד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א יד), וכאן ושמן למאור (שמות כה ו), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים בכוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א כ), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א כד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, ובאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכאן ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות לט לב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז א), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

וכיון שנשלמה מלאכת המשכן עשה משה רבינו חשבונות עם ישראל כך וכך נתתם לי, כך וכך הוצאתי, שנאמר אלה פקודי.

אלה פקודי המשכן. וכן הוא אומר ויתן יואב את מספר מפקד העם (ש״ב כד ט), ואע״פ שמשה רבינו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן, שנאמר אלה פקודי המשכן.

משכן העדות. מהו משכן העדות, אמר משה רבינו לפני הקב״ה רבש״ע עשינו משכן והותרנו, אמר לו הקב״ה עשה משכן לדברות, לכך נאמר משכן משכן שני פעמים.

ד״א משכן משכן, שנתמשכן על ידיהם, הוא שאמרו אנשי כנסת הגדולה חבול חבלנו לך (נחמיה א ז).

העדות. עדות הוא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל שנתרצה הקב״ה בו לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), שכיון שעשו ישראל את העגל היו אומות העולם סבורים שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל, וכיון שעשו את המשכן והשרה שכינתו בישראל נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכנותיה שוב אינו מתרצה לה, לאיזה ימים נתרצה לה ובא לפלטין שלה, היה אוכל ושותה עמה ולא היו השכנות מאמינות עד שהיו מריחים ריח בשמים שעולה.

אשר פקד על פי משה. כיון שנגמרת מלאכת המשכן אמר להם משה בואו ונעשה חשבון ביחד, מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם אלה פקודי המשכן, חישב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמיה, והכל תמיהין עמו עד שתלה עיניו וראה את הווים בעמודים, ונזכר מה שהוציא בעשייתן, שנאמר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים (פסוק כח).

עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. זו עבודת משא הלוים, אלו בני גרשון שהיו נושאין את יריעות המשכן, ואת אהל מועד, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו ואת קלעי החצר, וכתיב בפרשת נשא את ראש בני גרשון, זאת עבודת משפחות בני הגרשוני באהל מועד ושמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן (במדבר ד כח), לכך נאמר אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן.

ובצלאל בן אורי בן חור. נאה להזכירו על מלאכת המשכן.

ואתו אהליאב בן אחיסמך. מיכן שאין ממנין שררה על הצבור פחות משנים.

כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה. בא ליתן סכום לזהב ולכסף.

זהב התנופה. זו נדבה.

וכסף פקודי העדה. אלו השקלים הכתובים בכי תשא, שנאמר לפקודיהם (שמות ל יב), וכאן כתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים. ושמא תאמר הוסיפו משלהם, ת״ל בקע לגלגולת מחצית השקל, הבקע הוא מחצית השקל מטבע עצמו שהם שנים לשקל לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וא״ת והלא ישראל בצאתם ממצרים לא היו אלא שש מאות אלף, שנאמר כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), וכסף הפקודים מחשב לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, תשובתו כי שש מאות היה בשנה ראשונה, וכשעשו העגל נפלו מהם שלשת אלפי איש, אבל מצות תשא היה אחר מעשה העגל, משל לרועה שהיה רועה את עדרו ונכנס ארי ביניהם, וטרף מהם, צוה בעל הצאן למנות עדרו, כך אחר מעשה העגל מנה משה את ישראל לתת כסף הכפורים, ונמצא שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וזו שאילה שאל קנטריקוס הגמון את רבן יוחנן בן זכאי, בגבוי הכסף את מוצא מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה, [דכתיב בקע לגלגולת וגו׳ לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, היאך הם מאתים ואחד ככר ואחד עשר מנה], לפי ששני בני אדם היו מביאים שקל המאה מביאים חמשים שקלים, שהם שני מנים שכ״ה שקלים הם מאה דינרים, שהסלע ארבעה דינרין, נמצאו כ״ה סלעים מנה, וכה״א ביחזקאל עשרים שקלים וגו׳ המנה יהיה לכם (יחזקאל מה יב), המנה ה׳ חמשה מ׳ ארבעים נ׳ חמשים ה׳ חמשה, הרי מאה דינרין שהן כ״ה סלעים, ואם מאה איש נותנין שני מנים, האלף נותנים עשרים מנים, שלשת אלפים מביאים ששים מנים בזה החשבון, והששים מנים הם ככר שלם, שנאמר והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקלים המנה יהיה לכם (שם), הם הכל ששים. ולמה נחלקו בפסוק לארבעה חלקים, שנאמר עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים כנגד ארבעה חלוקי עירוכין שבתורה, אם מבן חדש עד בן חמש שנים, ואם מבן חמש עד בן עשרים שנה, ואם מבן עשרים עד בן ששים שנה, ואם מבן ששים שנה ומעלה, ללמדך ששנתות היו השקלים לצורך הערכים, עד כאן למבן חדש, עד כאן למבן ששים, כדרך שהיה במדות ההין, בהין היה שנתות עד כאן לאיל, עד כאן לכבש, עד כאן לפר, ואתה מוצא צירוף שקלי ערוכין בפסוק הזה, והשקל עשרים גרה וגו׳, וחוץ משלשה שקלים שבקטנה לפי שבא ללמדנו שששים מנה הוא הככר, וכ״ה סלע היא המנה, הנה למדנו לשלשת אלפים איש שהן מביאין ככר לשלש מאות אלף מאת ככר, הרי לשש מאות אלף מאתים ככר לשלשת אלפים, ועוד ככר לחמש מאות וחמשים כל מאה איש נותנים שני מנים והחמשים המנה הרי אחד עשר מנים, לפיכך שאל אותו הגמון לרבן יוחנן בן זכאי את מוצא כאן כ״א ככר וי״א מנה והיאך אתה מוצא בנתינת הכסף מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל נטל מחצה ונתן מחצה, וזה לשון חז״ל בבכורות בפרק קמא, והשיב לו מנה של קודש כפול היה, שנאמר ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל שהם תשעים ושלשה מנים, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט השקלים מנאן באלפים וארבע מאות שהרי יש בהן ככר ושלשים ושש מנין, ולמה לא מנאן בככר וחצי וששה מנים, משום דכפול היה ובכולהו ליכא ככר שלם של קודש, ולפיכך לא מנאן הכתוב בפרוטרוט, ללמדנו שככר של הקדש כפול היה.