ויאמר ה׳ אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים. זה דומה לדם, שאמר ונטה ידך על מימי מצרים וגו׳ (שמות ז יט), וכי על כל נהר ואגם ועל כל מקוה מים נטה ידו, אלא נתכוין בעד הנהרות, ובעד האגמים, ובעד מקוה מים, וכן בצפרדעים לא נטה ידו אלא במקום אחד, אבל הוא נתכוין על הנהרות ועל האגמים ועל היאורים, כמו על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה׳ (שמואל ב׳ א יב), ופירושו בשביל.

ותעל הצפרדע. א״ר אלעאי צפרדע אחת היתה ומלאת כל ארץ מצרים. ויש מפרשים ותעל הצפרדע, כמו ויהי לי שור וחמור (בראשית לד ו), והם רבים, וקראם הכתוב אחד.

ויעשו כן החרטומים בלטיהם ויעלו וגו׳. לא הוסיפו ולא גרעו.

ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה׳. אתמול אמר לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב), ועכשיו אמר העתירו אל ה׳.

ויאמר משה לפרעה התפאר עלי. כלומר יהיה לך פאר ממני תשאל ואנכי אעתיר בשבילך ואמור למתי אעתיר לך.

ד״א התפאר, דומה לו כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך (דברים כד כ), כמו ששנינו במשנתינו לא יפלה, רי״ש ולמ״ד משמשין, והוא ענין חפש ובדוק, כך אמר לו משה רבינו לפרעה, התפאר התפלא חפש בלבך ושאל ועלי לעשותו.

ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה׳ אלהינו. על כל דבר ודבר היה מזכיר חטאתו שאמר לו לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב).

אמר לו משה למען תדע, אבל עליו ועל כיוצא בו נאמר, אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי (משלי כז כב), כלומר בין מה שתרפה הימנו בהגבהת העלי מן המכתש, הוא שוכח המכות, כן גם פרעה הרשע בין הריפות של מכות בין זמן לזמן היה לבו כבד, שנאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, (להלן פסוק י״א) הכבדה היתה לו מן השמים.

רק ביאור תשארנה. לזכרון להודות לשם ה׳.

ויצברו אותם חמרים חמרים. אין חומר פחות מעשרה איפות, שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מה יד), וכתיב האיפה והבת תוכן אחת להם (שם שם יא), ואע״פ שלא כתוב הכתוב איחר מכת הצפרדעים, הדעת נותן לומר כי מכת הדם בנין אב לכל המכות, מה מכת דם שבעת ימים, אף כל אחת ואחת שבעת ימים, חוץ מן החשך דכתיב בו בפירוש שלשת ימים (שמות י כב), ותוכל לומר כי גם החשך שבעת ימים, אבל שלשת ימים היתה אפילה, מכן ואילך הד' ימים חשך בלא אפילה, כי יש אומרים שמחודש שבט התחילו המצריים ללקות, ולכך נקרא שבט שבו נשבטו המצריים, ומשבט עד ט״ו בניסן עשרה שבועות, שבוע לכל מכה.

ויאמר ה׳ אל משה וגו׳ נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם. חסר י׳, כי נחסר מדעת החרטומים עשיית הכנם יותר משאר המכות, והוא שארז״ל שאין השד יכול לבראות פחות מכשעורה.

ע״א לפי שכל עפר הארץ היה כנם והחרטומים עומדים על הכנים ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו כארץ, אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך כתיב ולא יכלו.

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. כלומר לא זה המעשה ממשה ואהרן, אלא מכה היא שבאה לעולם מאת הבורא.

ויחזק לב פרעה. ודע כי מכת הכנים בלא התראה הביאה הקב״ה עליהם, וכן השחין והחשך וסימן כח״ש, חשבתי בלבי לומר על אלו השלשה למה הן בלא התראה, כי על השנים היה מתרה בו, ועל השלישי לא היה מתרה בו, כסימנו של ר׳ יהודה דצ״ך עד"ש באח״ב, והיינו דתנן מי שלקה ושנה, בית דין כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת.

ולמה לקו בכנים, לפי שמנעו מישראל מרחצאות, והיו הכנים מצירים אותם, ולפיכך גם המצריים לקו בהם.

ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר. (טו) לעולם הזריזין מקדימין למצות, וישכם משה בבקר (שמות לד ד).

והתיצב לפני פרעה. מקום שאין דרך לנטות ימין ושמאל.

הנה יוצא המימה. דרשו רבותינו בכפר השכם כי יוצא המימה לנקביו ואעפ״כ ראיה לדבר כי בלשון נקיה דיבר הכתוב, כמו ויבא שאול אל גדרות הצאן להסך את רגליו (ש״א כד ד), לפי שעשה פרעה עצמו אלוה. ויש לומר כי המימה ממש, כדרך שהמלך הולך אל נהר נילוס לראות כמה מדרגות עלו המימה.

כי אם אינך משלח. זו התראה.

הנני. דבר מזומן.

משליח בך. כל המכות מפרעה התחילו, מפני שהוא פתה בגזירה תחלה.

ובעבדיך ובעמך. [עבדיך אלו רואי פני המלך. ובעמך] אלו הכפרים והכרכים.

את הערוב. חיות רעות באות ונוטלות תינוק של מצרים מתוך העריסה, וכל כך למה, לפי שהיו אומרים לישראל לכו וצודו לנו אריות דובים ונמרים, כי על כל מכות ומכות פרעה ועמו כלם מדה כנגד מדה.

ומלאו בתי מצרים את הערוב. חיה רעה נשתלחה בהם.

וגם האדמה. אלו השדות והכרמים.

אשר הם עליה. אלו יושבי כרכים ועיירים.

והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן. פליאה תהיה בעולם היאך ארץ זו לקתה וזו לא לקתה.

אשר עמי עומד. בענין שנא׳ ואנכי עמדתי בהר (דברים י ט), והלא כתוב ואשב בהר (שם ט ט), ומהו עמדתי אחרתי, כך אשר עמי עומד עליה, אין עמידה זו אלא איחור, לפי שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן, כאשר דרש ר׳ ישמעאל בתורת כהנים, וזה אחת מהן, דבר הלמד מענינו.

למען תדע. הוא שכתבתי בשנים ושלשה מקומות על כל תוכחה הוא מזכיר חטאתו, שאמר לא ידעתי את ה׳, לפיכך אמר למען תדע, אפס כי היה מהפך עליו הלשון, פעם כי אין כה׳ אלהינו, פעם וידעו מצרים כי אני ה׳, פעם כי אני ה׳ בקרב הארץ.

ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. היא היא הפליאה שתהא פדות לישראל ולא למצרים ואמר לו למחר יהיה האות הזה, לא כדרך שהיו בית ישראל אומרים, כי לימים רחוקים הוא ניבא, ארכו הימים ואבד כל חזון, אלא למחר יהיה האות הזה.

ויעש ה׳ כן. לא עבר הזמן.

ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר לכו זבחו לאלהיכם בארץ. לא היה חפץ להרחיקם מארצו.

ויאמר משה לא נכון לעשות כן. כפי דבריו ענהו, דבר דבור על אופניו, כי תועבת מצרים.

דרך שלשת ימים, הוא דרך הר חורב.

ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם. רוצה ולא רוצה.

ויאמר משה הנה אנכי. באנכי אמר לו פרעה, ובאנכי ענהו משה רבינו, שכן דרך החכמים שלא לענות יותר מן המדבר, וכן בתלמוד אומר בתלמידי שמאי והלל, מה זו סמיכה, ואמר לו מה זו שתיקה.

וסר הערוב מפרעה. מלשון גדולה הוא למלכות מצרים לומר להם פרעה.

מחר. כל התנאים היה ליום מחר, לפי שבהשכם היתה באה להם המכה, ועד שעת השכמה לא היו ניצולים הימנה.

רק אל יוסף פרעה התל. כמו שקר, כענין אם כהתל באנוש תהתלו בו (איוב יג ט).

ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה׳. לא היתה עבודתו כי אם לעבוד את ה׳.

ויעש ה׳ כדבר משה. ותגזר אומר ויקם לך (שם כב כח).

ויכבד פרעה את לבו. זו ההכבדה מאתו היתה.