כתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד ב), פירוש לקח טוב, אשר נתן טוב, על יד טוב, לטובים, טוב ה' לכל וגו' (תהלים קמה ט), טוב אתה ומטיב למדני חקיך (שם קיט סח), טוב לי כי עֻניתי וגו' (שם שם עא), טוב טעם ודעת למדני (שם שם סו):

טרם כל מלה, לטוב אתן תהלה,

ואטיב שיר נעים, לצור נורא עלילה,

באשר עשה והפליא שוכן מעלה,

יצר כל לבדו ולו היא הגדולה,

ההודיה לו מקנין פעולה,

והמה יהללוהו ברעדה וגילה,

בכן ידו החזקה בכל משלה,

רבבי נפלאותיו אין קץ ותכלה,

אמון אצלו צור לציר אמונים גילה,

לעמו אשר בחר היות לו לסגולה,

יה נתן דתו מורשה ונחלה,

עזק גבוליה לתקן ולסקלה,

זרק אבניה מהלאה לגללה,

רביד יצועיה ופרשו השמלה,

חנון זכיני תורתך לסלסלה,

קנה לי לב נבון עד עולם סלה:

כתוב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (שם קמה ט), יכול לכל, תלמוד לומר לברי לבב (שם עג א), משל למלך בשר ודם שהיה לו פרדס, כשהוא משקה, משקה את הכל, וכשהוא עודר, אינו עודר אלא לטובים שבהם, כך בעולם הזה טוב ה' לכל, אבל לעתיד לבא, אך טוב לישראל אלהים לברי לבב (שם). זה שאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' (שם לא כ), לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר ולרומם ולגדל ולקדש את השם הנכבד והנורא, יתגדל ויתקדש ויתעלה ויתנשא שם אלהינו לעד ולנצח חי העולמים, תהלתו לדורי דורים, מלכותו לעולמי עולמים, כי שמו הגדול נקרא טוב, על יד טוב, לעם נקראו טובים, למען ייטיב להם ולבניהם לעולם. במסכת מנחות כי הא עזרא בר בריה דר' אבשלום, דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה, דהוא עשירי לעזרא הסופר, אמר יבא טוב, ויקבל טוב, מטוב, ומטיב לטובים, אמת תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, והקב"ה יתברך שמו לעד ולנצח, ברא את העולם בעשרה דברים, בחכמה ובתבונה וכו', כמו שנפרש אותו לפנינו בתוך התלמוד. משה רבינו כתב ברוח הקודש בריית העולם ככל הכתוב בספר תורת משה איש האלהים מפי הגבורה, להודיע גבורותיו לעמו ישראל, דכתיב כח מעשיו הגיד לעמו וגו' (תהלים קיא ו). וצריכין אנו להבין ולדרוש בספר תורת אלהינו, לקיים מה שנאמר והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו (יהושע א ח), אבל לא לדרוש ולחקור על מה שהיה קודם העולם, דתנו רבנן יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ (דברים ד לב), יכול ישאל אדם מה למעלה, ומה למטה, ומה לפנים, ומה לאחור, תלמוד לומר ולמקצה השמים עד קצה השמים (שם), מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה, ומה למטה, מה לפנים, ומה לאחור: בספר יצירה עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה בזק, דבורן שלהן כרצוא ושוב, ולפני כסאו הם משתחוים, פירוש עשר ספירות הן, עומק רום, ועומק תחת, עומק ראשית, ועומק אחרית, ועומק אור, ועומק חשך, ועומק מזרח, ועומק מערב, ועומק צפון, ועומק דרום, וכולם בלימה, דבר שאין להם תפישה והם בלי מה כולם בלום פיך מלדבר, צפייתן כמראה בזק, שאם תהרהר במהרה תסיח דעתך מהם, כמראה הבזק ההולך במהרה, דבורן שלהן כרצוא ושוב, כמו החיות הממהרות במרוצתן כן תדבר בהם, ולפני כסאו של הקב"ה הם משתחוים, כלומר תכוין דעתך לשמים להיות תמים, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג), ואל יהרהר האדם לעומק יותר מדאי, שאם יהרהר יותר מדאי, ראוי לו שלא נברא, ואל ידבר על בוראו עתק, אלא יבין וישכיל בן אדם, כי הקב"ה יחיד ומיוחד, הוא ברא שמים וארץ, ואין לו שני, והוא ראשון, והוא אחרון, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

בראשית ברא אלהים. זה אחד מן הדברים שהפכו זקני ישראל לתלמי המלך. וכתבו לו אלהים ברא בראשית. כי לא היה לו דעת להתבונן במדרש התורה. מדרשו של פסוק הזה שאמר בראשית ברא אלהים. הוא כמו שאמר בויקרא. אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א ב). ולא אמר לה' קרבן. לה' ריח ניחוח ולא אמר. אלא ריח ניחוח לה' (שם א ט). שאין דרך המקרא להזכיר שם הנכבד קודם הזכרת המעשה. תני ר' שמעון בן יוחי מנין שלא יאמר אדם לה' עולה. לה' קרבן מנחה. לה' שלמים. תלמוד לומר קרבן לה'. (כה) מכאן סמכו רבותינו ואמרו כל המוציא שם שמים לבטלה נעקר מן העולם. ומה על דבר מצוה אינו רשאי לומר בהמה זו לה' קרבן. אלא קרבן לה'. לדבר הרשות על אחת כמה וכמה. לכך הזכיר בתחלת התורה השם אחר שתי תיבות.

אמר רב יצחק לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מן החדש הזה לכם. ולמה נכתב מן בראשית. להודיע כחו של הקב"ה. שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קיא ו).

בראשית. לא אמר ראשית. אם אמר ראשית. היה אומר ראשית היה שמים וארץ. ולא היה מזכיר שם אלהים. כגון ראשית דגנך (דברים יח ד). ראשית עריסותיכם (במדבר טו כ). וכיוצא בהם. אלא לפי שהיה צריך להזכיר השם אמר בראשית ברא. כלומר בראש כל מעשה ברא את השמים ואת הארץ.

דבר אחר בראשית. בתורה נסתכל הקב"ה וברא את עולמו (לכך נאמר בראשית ברא אלהים). וכן דרש ר' הושעיה רבה. כמלך מסתכל בדפתראיות (ובפונקאות) [ופנקסאות] שלו ובונה את הפלטין. כך נסתכל הקב"ה שם הנכבד בתורה. וברא עולמו. לכך נאמר בראשית ברא אלהים.

ד"א למה בתחלה לשון ראשית. בזכות ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב ג). תבואתה כתיב. שהקרן קיים לעתיד לבא.

ד"א בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית. נבראו שמים וארץ. שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נא טז). כי התורה נקראת ראשית. שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב).

** ד"א לכך התחיל בב'.** לומר שיש עולם שני להפרע מן הרשעים. וליתן שכר טוב לצדיקים. שנאמר כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג יז). כי אין העוה"ז אלא פרוזדור לפני העוה"ב. דתנן התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

ברא. הוא לבדו. שנא' נוטה שמים לבדי (ישעיה מד כד). ואומר אתה הוא ה' לבדך את עשית את השמים ושמי השמים וגו' (נחמיה ט ו).

ברא. במאמר ולא ביגיעה. שנא' בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו).

אלהים. לשון אל הוא כח וגבורה. כמו צדקתך כהררי אל (שם לו ז). וכמו אילותי (שם כב כ). וכמו אילי הארץ (יחזקאל יז יג).

ד"א אלהים לשון דיין. שנא' אלהים לא תקלל (שמות כב כז). כי במשפט העמידו על מנת שיקבלו ישראל את התורה. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה). ואומר כי אלהי משפט ה' (ישעיה ל יח). כי אלהים שופט (תהלים נ ו). כי לשון אלהים לא יבא כי אם על משפט. והיינו דאמר ר' חזקיהו מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (שם עו ט). בתחלה יראה. שמא לא יקבלו ישראל את התורה. ולבסוף שקטה. אבל באומות העולם תמצא ה' ידין עמים (שם ז ט). ה' למשפט שמתו (חבקוק א יב). וכאלה רבות. שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. וישראל בשעה שחוטאין כתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג יד). אבל בזמן שעושין רצונו כתוב אל רחום וחנון (שמות לד ו). מהפכין מדת הדין למדת רחמים. רחום וחנון ה' (תהלים קג ח). חנון ורחום ה' (שם קיא ד). וכל מי שיבא להקשות. יפשפש וימצא כי כולם נכוחים למבין.

ג' בראשית יש במקרא. בראשית ברא אלהים (בראשית א א). בראשית ממלכת יהויקים (ירמיה כו א). בראשית ממלכת צדקיהו (שם כח א). הרי לפי שביקש הקב"ה להפוך העולם לתוהו לולי רחמיו.

את השמים ואת הארץ. ר"ע היה דורש אך ורק מיעוט. את וגם ריבוי. א"ל ר' ישמעאל את השמים ואת הארץ מה אתה דורש בהם. א"ל ר"ע כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב מז). אין דבר רק בתורה. ואם רק אינו אלא מכם. אלא את השמים הם ומה שנברא עמהם. ואת הארץ היא ומה שנבראת עמה. והיינו דאמר רב יהודה אמר רב עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן.

שמים. וארץ. תוהו. ובוהו. אור. וחושך. רוח. ומים. מדת יום. ומדת לילה. שמים וארץ. דכתיב את השמים ואת הארץ. תוהו ובוהו. דכתיב והארץ היתה תוהו ובוהו. אור וחושך. חושך. דכתיב וחושך על פני תהום. אור. דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. רוח ומים. דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים. מדת יום ומדת לילה. דכתיב ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. לכך נאמר את השמים. לרבות האש והמים והרוח. ואת הארץ. לרבות החשך ותוהו ובוהו. ולמדנו שנבראו עשרה דברים ביום ראשון. כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וכנגד עשרה דברים שבהן נברא העולם. ומנלן דבעשרה מאמרות נברא העולם. כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם. ואלו הן.

בראשית ברא אלהים מאמר אחד. דכתיב בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו). מאמר ב' ויאמר אלהים יהי אור. ג' יהי רקיע. ד' יקוו המים. ה' תדשא הארץ. ו' יהי מאורות. ז' ישרצו המים. ח' תוצא הארץ. ט' נעשה אדם. י' פרו ורבו. אלו עשרה מאמרות. ועשרה דברים שבהן נברא העולם. דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב בעשרה דברים נברא העולם. בחכמה. בתבונה. בדעת. בכח. בגבורה. בגערה. בצדק. במשפט. בחסד. וברחמים. בחכמה ובתבונה. דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג יט). בדעת. דכתיב בדעתו תהומות נבקעו (שם שם כ). בכח ובגבורה. דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהלים סה ז). בגערה. דכתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו (איוב כו יא). בצדק ובמשפט. דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט טו). בחסד וברחמים. דכתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך (שם כה ו). למדנו שבעשרה מאמרות נברא העולם. ובעשרה מדות. ועשרה דברים נבראו ביום ראשון. וכנגדן נתן לישראל עשרת הדברות. ולכפר עליהן ביום העשור. ולתת כופר עשרה גירות. ומצא נח חן לפניו בדור עשירי. ובחר באברהם אבינו בדור עשירי לנח. אשר התחיל במעשרות. דכתיב ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ). וכן צוה לבניו לתת המעשרות. יצחק למה מדד מאה שערים. לתת מעשרות. יעקב עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב). וכן כל ישראל מעשר דגן ותירוש ויצהר. ונתן לישראל שבעה עממים משבעים אומות. ולעתיד אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי. ופורענות עשרה יבוא על אויבי עמו. כמו שהביא במצרים עשר מכות. שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז טו) וקרניא עשר וגו' (דניאל ז כד). ואז ינגנו עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור.

נשוב אל דברינו. השמים. אמר ר' יוסי בר חנינא. ששם מים. במתניתא תני. אש ומים. ועל שם המים יקראו בלשון רבים. ואת הארץ. תשהכל רצין אליה. שנאמר הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר (קהלת ג כ). אמר את השמים ואת הארץ הקדים שמים לארץ. תנו רבנן בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה. ואחר כך ארץ. שנאמר את השמים ואת הארץ. ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה. שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. אמר להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם אדם בונה עליה ואחר כך בונה בית. שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו). אמר להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם אדם עושה שרפרף ואח"כ עושה כסאו. דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו א). וחכמים אומרים זה וזה יחדיו נבראו. שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו (שם מח יג). ר' תנחומא ב"ר אבא אמר בבריאה השמים נבראו תחלה. אבל בעשיה הארץ קדמה לשמים. וכן הוא אומר לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים (תהלים קב כו). לפיכך מספר מעשה הארץ תחלה. שנא' והארץ היתה תוהו ובוהו. שבמה שפסק בו התחיל לפרש. אמר ואת הארץ. והתחיל להזכיר האיך היתה הארץ לאחר שנבראת. אמר והארץ היתה לאחר שנבראת תוהו ובוהו. תנא תוהו זה קו ירוק. פי' תכלת ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יוצא חושך. שנא' ישת חשך סתרו וגו' (שם יח יב). ופי' תוהו דבר שתוהה בני אדם. בוהו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים. שנא' ונטה עליו קו תהו ואבני בהו (ישעיה לד יא). והוא דבר המבעית את האדם. כי היו המים על כל הארץ והחשך עליהם. כי החשך מן הארץ יוצא. כי הארץ תחתיה כולה חשך. ועם הארץ נברא החשך והוא החושך את האדם מלכת.

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ולמה הזכיר אלהים ברוח יותר מן הכל. כי מלחלוחית הרוח נהיה המים. ומן המים יצא האש. והארץ יוצא מן האש. ויש מהם דוגמא בעולם. כי אם יפיח אדם בכפו תתרטב כפו. ידענו כי מן הרוח נבראו המים. והאש יוצא מן המים. אם יתחממו המים בכלי זכוכית נקיה ויתנה בחמה בתקופת תמוז. תוכל להדליק ממנה נעורת. ומן האש הארץ והאבנים. שאם יעשה קומקום וירתיח ימים רבים ימצא בתחתית הכלי כמו חתיכת אבן. ואלו הן דברים של דעת. וכן אמר ר' שבתי דונולו נב"ע בספרו כשנתעסק בחכמת ספר יצירה. לכך הזכיר ורוח אלהים. כי כח הרוח חזק מכולם. כי הכל תלוי ברוח. והרוח תלוי במאמרו של בורא הכל. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובכל אלה כתיב בריאה. ברוח כתיב יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד יג). במים כתיב והמים אשר מעל השמים יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו (תהלים קמח ה) בחשך כתיב יוצר אור ובורא חשך (ישעיה מה ז). כך השיב ר' גמליאל לפילוסופוס שלא יאמר כי כבר היו מקודם אלא נבראו.

מרחפת על פני המים. כמו על גוזליו ירחף (דברים לב יא). והוא יעופף מלשון מפרחת. כמו שלמה שמלה. ולמה יצא בלשון מרחפת ולא אמר מפרחת. ללמדך כי כדרך שיונה זו מרחפת על גוזליה. כן היה בין מים העליונים למים התחתונים עד שהבדילן צור עולמים.

ויאמר אלהים יהי אור. לפי שהיה חשך על פני תהום אמר יהי אור. משל למלך שבנה היכל והוא סגור ומסוגר מכל דפניו אמר להדליק בו נר. ואע"פ שקודם זה האור נהורא עמיה שרי. וכן אמר דוד ה' אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים קד א ב). למדך הכתוב שהשכינה כולה אור. ומאור השכינה ברא האור לבאי עולם ביום ראשון להאיר לעולם. שנא' ויאמר אלהים יהי אור.

ויש אומרים האור הזה מן המים. שכן כתיב מרחפת על פני המים. וכתיב ויאמר אלהים יהי אור. וכן מצינו בהרבה מקומות נקראו אור. שנא' ואורו על כנפות הארץ (איוב לז ג). ואומר יפיץ ענן אורו (שם שם יא). ואומר על כפים כסה אור (שם לו לב). וכן כל מאור העינים הם המים שבעינים. וכה"א כלו בדמעות עיני (איכה ב יא).

ויהי אור. לא אמר ויהי כן. כמו שאמר בשאר הימים ויהי כן. אלא ויהי אור. לפי שהאור ברא הקב"ה ביום ראשון. שיהא אדם מצפה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שצפה הקב"ה ברשעים שהיו עתידין לבא לעולם. גנזו לצדיקים. שנא' וימנע מרשעים אורם (איוב לח טו). ואומר אור זרוע לצדיק (תהלים צז יא).

ד"א ויהי אור. בנוי ומשוכלל לעתיד לבא. שנאמר אור זרוע לצדיק.

וירא אלהים את האור כי טוב. כי טוב הוא לבריות עולם להאיר להם. כי הקב"ה לא היה צריך לאותן האור אלא בריותיו היו צריכין אותו בלבד.

ויקרא אלהים לאור יום. על שבא מן המים.

ולחושך קרא לילה. לשון יללה.

** חמשה אור כתוב בפרשה.** כנגד חמשה חומשי תורה.

ויהי ערב ויהי בוקר. קרא לו שלשה שמות לזה ושלשה שמות לזה. אור. יום בוקר. חושך לילה ערב. תחת יום לילה. תחת אור חשך. תחת בקר ערב. לפי שהחושך כשנברא עדיין לא היה לא לילה ולא ערב. וכן כשנברא האור. לא היה לא יום ולא בקר. וכשהבדיל הקב"ה האור מן החשך שנתן תחום לאור. ותחום לחשך. כמה שעות ימשול זה. וכמה שעות ימשול זה. נקראו שעות האור יום לעצמו. ושעות החשך לילה לעצמו. והבקר הוא תחלת הכנסת האור. והערב הוא תחלת הכנסת החשך. לכך נקראו שלשה שמות לזה. ושלשה שמות לזה.

ויקרא אלהים לאור יום. א"ר אלעזר לא שיתף הקב"ה שמו כי אם על טוב. כי לא אמר ולחשך קרא אלהים לילה. אלא ויקרא אלהים לאור יום.

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. כי משעה שברא הקב"ה החשך עד שהאיר היה שנים עשר שעות. והוא שאמר ויהי ערב. ומשעה שהאיר עד שהעריב עוד שנים עשר שעות. הוא שאמר ויהי בקר. מתוך שנבראו שמים וארץ העריב והחשיך העולם. עד שהאירו כאור הבקר. ונקראו הלילה והיום יום אחד. והיה ראוי כמנהג המקרא כולה לומר יום ראשון. כי כן המספר. ראשון. שני. שלישי. או אחד. שנים. שלשה. שכן כתיב בקרבנות הנשיאים. ביום הראשון. ביום השני. ובחשבון אחר אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד (דברים יז ו). ולמה שינה לומר אחד. וחזר ואמר שני. (פד) ללמדך כי מיוחד היה היום ההוא ואין לפניו יום אחר.

ד"א לפי שכבר אמר בראשית ברא אלהים. ידענו כי זה היה יום ראשון. ולא היה צריך לומר יום ראשון. כי כבר אמר ראשית. ועוד תשובה אחרת. כי על חשבון אמר אחד שנים. אבל על ענין סיפור יאמר אחד שני. כמו שבקהלת אומר יש אחד ואין שני (קהלת ד ח).

ד"א יום אחד. שאם אמר ראשון. הייתי אומר היום בלבד הוא הראשון. וכשהוא אומר יום אחד. להודיע כי הערב והבקר אחד.

ד"א ויקרא אלהים לאור יום. זה מעשה הצדיקים. ולחשך קרא לילה. זה מעשה הרשעים. ויהי ערב. זה מעשה הרשעים. ויהי בקר. זה מעשה הצדיקים. יום אחד. שנתן להם הקב"ה יום אחד. ואיזה. זה יום הדין.

מדרש אחר. אחד. לפי שעתידין ישראל לייחד לבורא העולם בלשון אחד. שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד). נקרא יום אחד. שכל המייחד שמו מודה שהוא ברא עולמו. ברוך הוא וברוך שמו.

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. אלו המים אשר היו על הארץ. שאמר עליהם ורוח אלהים מרחפת על פני המים. עליהם אמר יהי רקיע בתוך המים. אלו מים העליונים. ומים התחתונים. ויהי מבדיל בין מים למים. כך החצה ברקיע השמים. חציים העלה. וחצים השקיעם למטה. כי גלוי וידוע היו לפניו שעתידין דור המבול לשחת מעשיהם. וכדי להשחיתם במו העלה למעלה שכן אמר איוב כי בם ידין עמים (איוב לו לא). כי כן נוראותיו עשה הים יבשה. שנאמר ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה (שמות יד כב). והיבשה ים. שנאמר והמים גברו מאוד על הארץ (בראשית ז יט).

ויעש אלהים את הרקיע. ויבדל בין המים וגו' אשר מעל הרקיע. מים שעל הרקיע במאמר הן תלוים. שאילה מאחר שאמר ויעש אלהים את הרקיע מה תלמוד לומר ויהי כן. תשובה ויהי כן זה פירושו לדורות שאין לו חליפין כשאר ויהי כן שמתחלפים בכל שנה. והרקיע שעשה ביום שני הוא חוץ מן השמים שנבראו ביום ראשון. שנאמר על פני רקיע השמים. כמו שער החצר (שמות לה יז). וכמו פרכת הקדש (ויקרא ד ו). ואף על פי כן קראן שמים. שנאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים. ואמרו רבותינו ז"ל כי ששה רקיעין הן חוץ מן הרקיע הזה. שנא' הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים (דברים י יד). ושלמה אמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז). כי הקב"ה הוא מעונו של עולם. שנא' ה' מעון אתה (תהלים צ א). והעולם תלוי כקמיע ביד גבור. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשהגביה הרקיע עם המים. מיד ברא מלאכי השרת. שנא' המקרה במים עליותיו השם עבים וגו' (שם קד ג). וכתיב סמוך ליה עושה מלאכיו רוחות (שם שם ד). וגם גיהנם ביום שני נברא. שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל לג). איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום. הוי אומר זה יום שני של עולם. לפיכך לא נאמר כי טוב בשני.

ד"א לפי שהארץ עדיין לא נתגלתה עד יום שלישי. ולא הושלמה מלאכת הארץ לא אמר בה כי טוב עד יום שלישי.

ד"א לפי שלקה משה שנקרא טוב במים. לפיכך לא נאמר בהן טוב.

כל הפרשיות נאמר בהן ויהי כן קודם עשיה. חוץ מפרשת יהי רקיע שנאמר בו אחר העשיה ויהי כן. ופירושו כמו כן תרנם (ישעיה לג כג).

ויאמר אלהים יקוו המים. כמו הקו כך המים סביבות הארץ. מתחת השמים. ולא אותם שעל השמים. אל מקום אחד. שגער בהן ושקען בתהומות. מיעוט החזיק המרובה. ותראה היבשה. היבשה שכבר היתה היא הארץ שנבראת ביום הראשון. ועל כי יצאו ממנו המים אל מקום אחד קראה יבשה. כי יבשה מן המים. ויהי כן. לעולם.

ולמקוה המים. הוא מקום הים. ולא המים שבים. כי המים נקראים ים. שנאמר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ (עמוס ה ח). לכך נאמר בשלישי כי טוב כי טוב שני פעמים. אחד למלאכת המים. ואחד למלאכת היום.

ד"א וירא אלהים כי טוב. כי נשלמה תיקון הארץ. ובו ביום הוציאה הארץ דשאים. שנאמר תדשא הארץ דשא.

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו. כלומר שלא ישתנו מאחר כן אלא המין ההוא יזרע אם יצא כאותו המין.

למינהו. שעורים יצאו שעורים. חטים יוציאו חטים. וכן עץ פרי למינהו.

ד"א עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כמו האילנות בניסן מלאים. ולא כמו שהן בתשרי. ולמה בראן הקב"ה כך בקומתן. כדי שימצא אדם לאכול. שנאמר חכמות בנתה ביתה. חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (משלי ט א ב) אחרי כן. שלחה נערותיה תקרא [שם]. שכן דרך כל העולם מתקן סעודה ואח"כ מכניס אורחים.

וירא אלהים כי טוב. מלמד שנבראת גן עדן לצדיקים. שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ).

ויאמר אלהים יהי מארת. לא אמר יהיו מאורות אלא ללמדך כי האור שברא ביום ראשון ממנה נהיו המאורות על כן כתוב יהי. כלומר יהי האור מאורות שנחלק למאורות השמש והירח והכוכבים והמזלות.

** מארת.** כתיב חסר. לפי שהן לוקין בשעה שהקב"ה מלקה את האומות. שנא' כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו. ומאותות השמים אל תחתו. כי יחתו הגוים מהמה (ירמיה י ב).

ברקיע השמים. הוא הרקיע המבדיל בין מים למים.

להבדיל בין היום ובין הלילה.

וכי המאורות מבדילין והלא האור מבדיל. שנא' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א ד) אלא כך פירושו יהי האור מאורות. אותו האור שנברא להבדיל בין היום ובין הלילה.

והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. לא אמר הכתוב והיו להבדיל. אלא והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. למדנו כי להבדיל עונה על האור הנברא להבדיל והמאורות נבראו לאותות ולמועדים ולהאיר על הארץ. והיו לאותות כי השמש הוא אות ליום שאינו נוהג בלילה. והירח הוא אות בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו. כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע מהלכת בשלשים יום. כל מה שמהלך השמש כל השנה כולה. כי שנים עשר מזלות הם. טלה. שור. תאומים. סרטן. אריה. בתולה. מאזנים. עקרב. קשת. גדי. דלי. דגים. וכל אחד ואחד יש לו שלשים מעלות. כנגד ל' יום של חדש. ובכל יום עולה השמש מעלה. בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו. לפיכך הלבנה לעולם בתחלת החדש קרובה לחמה. וכן בסוף החדש. כי הלבנה רצה במהרה ועד שהחמה מגעת לסוף המזל הלבנה עוברות כל השנים עשר מזלות. ומשגת את החמה בסוף המזל. כן כל שנים עשר חדש. ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחלתו וע"כ שמה שנה.

ד"א מנין ש"נ"ה ורביע.

והיו לאותות ולמועדים. לקדש בהם מועדי ה'. שנת החמה יתירה על שנת הלבנה יכ"א ר"ד. י' ימים וכ"א שעות ור"ד חלקים. והחלקים אלף ושמונים בשעה. לפיכך תקנו רבותינו שבעה חדשי עבורים במחזור לבנה. להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה. כי תשעה עשר פעמים יכ"א ר"ד עושים שבעה חדשים עיבור מכ"ט יום ומחצה ושתי ידות שעה וע"ג חלקים. ונשארו מהם שעה ותפ"ה חלקים.

ולימים. כמשמעו.

ולשנים. למנות בהם שנים שנה אחר שנה. כי לולא כן לא היינו יכולין למנות שנים. ד"א והיו לאותות. אלו שבתות. שנא' כי אות הוא ביני וביניכם (שמות לא יג).

ולמועדים. אלו רגלים.

ולימים. ראשי חדשים.

** ולשנים.** זה קידוש שנים. אמר רב נחמן והוא סימן טוב. עשו מונה לגדול. והוא מושל ביום כדרך שעשו מושל בעולם הזה. יעקב מונה לקטן והוא מושל בעולם הזה מעט וכולו לעתיד. כי הרקיע מתגלגל במערב. וכל המאורות הולכים אל המערב. שנאמר וצבא השמים לך משתחווים (נחמיה ט ו). כי שכינה במערב לפיכך היה הארון במשכן במערב. וכן הדביר קודש קדשים במערב. והרקיע מתחלק לשבעה חלקים. כנגד שבעה כוכבים. חנכ"ל שצ"מ. חמה. נוגה. כוכב. לבנה. שבתי. צדק. מאדים. הלבנה כעין הרקיע. והנוגע בעובי הרקיע בחלק שני. והצדק בשלישי. והחמה ברביעי. והכוכב בחמישי. והמאדים בששי. ושבתי בשביעי. והכוכבים עמהם. ויש הפרש בין כל אחד ואחד כעובי גלגל הרקיע. לפיכך ביאת הלבנה בדרך קצרה. והחמה בארוכה.

** סידור כוכבי המזלות.** גובה המזל העשירי לו ושפילתו ברביעי. והמסתכל בשבתי. גובהו בין חמה וטלה. ושפילתו מאזנים. צדק גבהו סרטן ושפילתו גדי. מאדים גובהו גדי ושפילתו סרטן. נוגה גובהו דגים ושפילתו בתולה. כוכב גובהו בתולה ושפילתו דגים. לבנה גובהו שור ושפילתו עקרב. מקום שפילתו של זה גובהו של זה. ומקום גובהו של זה שפילתו של זה.

ושבעה מעלות לשבעה כוכבים. בין מעלה התחתונה למעלה העליונה תש"ל חבלים בחבל השמים. כל חבל יש לו מאה וחמשים חבלים בחבל הארץ. מעלה שניה גבוה מן התחתונה ג' חבלים בחבל השמים וכל חבל יש לו קס"א בחבל הארץ. מעלה הרביעית לחמה סובב לרקיע בשנים עשר חדש והוא גבוה ממעלה שלישית שני חבלים בחבל השמים כל חבל יש לו מאה ושלשים חבלים בחבל הארץ. מעלה חמישית למאדים והוא גבוה מן הרביעית ארבע מאות ושלשים חבלים בחבל השמים וכל חבל יש לו קי"ט חבלים בחבל הארץ. מעלה ששית והוא לצדק גבוה ממעלה חמשית [תרי"ב] חבל בחבל השמים. וכל חבל יש לו קי"ט חבלים בחבל הארץ. מעלה שביעית לשבתי והוא גבוה מן הששית חמשה מאות ועשרה חבלים בחבל השמים וכל חבל יש לו ל"ד חבלים בחבל הארץ. נמצא ממעלה התחתונה של לבנה עד מעלה העליונה של שבתי רום אלף ותתל"ח חבלים בחבל השמים שהם כ"ח רבוא אלפים ורפ"ז חבלים בחבל הארץ. וחבל הארץ ג' אמות. החמה לוקה בקי"ז ימים בין שני התנינים ומשחרת. והלבנה לוקה מי"ב חודש לי"ב בראשו וזנבו של תנינים ומאדמת. טלה פרס ומדי. שור כשדיים. תאומים כוזריים. סרטן ארמיניא. אריה מלכות אדום. בתולה אשכנזיים. מאזנים אפריקיאה. עקרב מדבר. קשת כושיים. גדי ארץ ישראל. דלי מצרים. דגים הונדיאה המכונה אלהנדי.

להאיר על הארץ. ולא למעלה לרקיע. כי למעלה אין צורך המאורות להאיר כי נהורא עמיה שריה.

המאורות הגדולים. הגדולים משאר המאורות שהן כוכבים.

** ד"א הגדולים.** שוים היו בגודל וחזר ומיעט את הירח לפיכך קראו קטן.

** ואת הכוכבים.** ה' כוכבים וחמה ולבנה הרי שבעה.

ולמשול ביום ובלילה. זה בעתו וזה בעתו.

ולהבדיל בין האור ובין החשך. לא כמו שאמר למעלה להבדיל בין היום ובין הלילה. כי אותו עונה על האור וזה עונה על המאורות.

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה. הם הדגים.

על פני רקיע השמים. הוא האויר של עולם. כי רקיע השמים הוא כווילון לפני השמים העליונים.

שאל קונטריקוס הגמון את ר"י בן זכאי. כתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו'. אלמא ממיא איברי. וכתוב א' אומר (בראשית ב יט) וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים. אלמא מארעא איברי. א"ל מן הרקק נבראו. אמר שמואל קפוטקאה תדע לך שהרי העופות יש להן קשקשים ברגלים כדגים לפיכך הוכשר שחיטת העוף בסימן אחד או רובו של סימן אחד.

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. זה לויתן. לפי שתנינם כתיב חסר יו"ד. אבל יש אם למקרא ונדרש התנינים בלשון מרובה על שאר דגים גדולים שבים. ולמה נקראו תנינים. שכל הרואה אותם מתנים גבורות ה'.

ואת כל נפש החיה הרומשת. רמש מתפרש משמעו על שלשה דברים. על הדגים. ועל השרצים. ועל חית הארץ.

וירא אלהים כי טוב. גנז מהם לצדיקים לעתיד לבא. ומפני מה לא נאמר בפרשת ישרצו המים ויהי כן. לפי שכבר נאמר בפרשת יקוו המים ויהי כן. לא הוצרך לומר כאן ויהי כן.

ד"א שלשה שנאמר בהן בריאה לא נאמר בהן ויהי כן. שמים וארץ. והתנינים. ואדם. שהם בריות גדולות וחשובות. לכך נאמר בהן בריאה והואיל ונאמר בהן בריאה לא הוצרך לומר ויהי כן. משום שנא' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד (תהלים לג ט).

ויברך אותם אלהים לאמר. מה ת"ל לאמר. מלמד שבתחלת בריאת העולם היה הקב"ה מברך עולמו מיכן ניתנה ברכה לצדיקים לברך עולמו. וכן הוא אומר והיה ברכה (בראשית יב ב).

והעוף ירב בארץ. מיכן אתה אומר העופות מן הרקק נבראו.

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה. כלל. בהמה ורמש וחיתו ארץ. פרט.

בהמה. המה השור והחמור והפרד והסוס והגמל והדומים להם.

ורמש. הם השרצים ההולכים על גחון.

וחיתו ארץ. הם איל צבי ויחמור והדומה להם עם הפראים הארי והדוב והזאב והנמר והברדלס.

ויהי כן. כי נהיו מתולדי תולדות.

וירא אלהים כי טוב. כי צפן מהם לעתיד ואין טוב אלא צדיק שנא' אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י). וביום שנבראו בהמת הארץ. וכל נפש החיה. אשר אין להם חיות כי אם בארץ. יצר את האדם מן האדמה שאין לו חיות לא במים ולא ברקיע השמים כי אם בארץ.

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. בלשון רבים. על כי האדם חשוב מן הכל. והוא היה עתיד למשול על הבריות שנוצרו לפניו אמר בלשון רבוי. ולא כי הוצרך לדעת בריותיו. אלא נמלך בכבודו ובעצמו. שנא' הבה נרדה ונבלה (בראשית יא ז) הלא תראה כתיב בפ' בלק אולי אוכל נכה בו (במדבר כב ו). ולא אמר אכה בו. או נוכל נכה. אלא בלשון יחיד התחיל. וסיים בלשון רבים. כי על רשות עצמו דובר נכה בו כש"כ הקב"ה שנאמר בו כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט). על דרך קדושתו וגבורותיו שאין להם מספר. על כן כתוב נעשה אדם. כיוצא בדבר. ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו ח). וכדי שלא יפקרו המינין לומר ששתי רשויות הן. חזר הפסוק האחר ואמר בלשון יחיד ויברא אלהים את האדם. הבה נרדה (בראשית יא ז). וירד ה' לראות את העיר (שם שם ה) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה ז). לאל העונה אותי (שם לה ג). כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז). ומי כעמך ישראל אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם (שם ז כג). כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט). שאע"פ שפותח בלשון רבים. אמר אחיו בלשון יחיד. ללמדך שהוא יחיד ומיוחד יתברך שמו לעד ולנצח נצחים. וכל כך למה לפי שאין הקב"ה עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה. שנא' בגזירת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאילתא (דניאל ד יד). וגם זה הפכו לו חכמי ישראל לתלמי המלך וכתבו לו אעשה אדם. כי לא היה נכנס בדעתו מדרש הפסוק כמו שישראל דורשין. אבל המבינים יכולין להבין כי יתכן לומר האחד נעשה ברוב שלטנותו.

ד"א אל"ף ונו"ן במקרא נלמד זה תחת זה. כמו משכני אחריך נרוצה (שה"ש א ד) כמו ארוצה. כי אותיות אית"ן מתחלפים זה תחת זה.

(קנא) ד"א לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מאדם מיכן ואילך בצלמנו כדמותינו. לא אשה בלא איש ולא איש בלא אשה. ולא שניהם בלא שכינה כך השיב ר' שמלאי לתלמידיו.

וי"א כי ר' סעדיה פירש. נעשה אדם לכל הדורות וכי ויאמר אלהים כמו ציווי לנו שנעשה אדם בצלמנו כדמותנו שאנחנו בעולם בצלמו שהוא עתה האדם.

ד"א בצלמנו כדמותנו. מה בין צלם לדמות. (קנג) אלא שהצלם הוא על תואר מראית הדבר. והדמות הוא תיקון הפנים. ודומה להם סר צלם (במדבר יד ט). כלומר סר תואר פניהם וסתר כמות פניהם מן היראה והאימה. ותיקון הפנים הוא הדמות. כמו ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י). ואמרו בלשון רבים כלומר צלם ודמות הנאה לנו לשמשנו. כי ברא הקב"ה את האדם בצלמו נאה לשמש לבוראו כדמות המלאכים להלוך בקומה זקופה ולהיות לו פנים כפני החיה אשר היא תחת כסא הכבוד. שנאמר ודמות פניהם פני אדם [שם]. והוא החשובה מכל הפנים.

וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה. זהו שאמר הכתוב שירו לה' כי גאה גאה (שמות טו א). למתגאה על גאים. מלך שבחיות ארי. מלך שבבהמות שור. מלך שבעופות נשר. ואדם מתגאה עליהם. ומלך מלכי המלכים מתגאה ומתנשא על כולם. ברוך הוא וברוך שמו. לפיכך היכון כסא כבודו על ארבעה דמיות הללו.

ויברא אלהים את האדם בצלמו. שהוא עתה בעולם.

בצלם אלהים ברא אותו. שנה הכתוב עליו על חיבת הצלם הזה שהוא חשוב ונאה לפניו. זכר ונקבה ברא אותם. אמרו רבותינו ז"ל. כי כשנברא אדם הראשון בשני פרצופין נברא. שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה). לפיכך הוצרך לומר אעשה לו עזר כנגדו. מכלל דעד השתא לא היה כנגדו. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי זה שאמר זכר ונקבה מוקדם ומאוחר הוא. על הפרשה שנאמרה למטה בלא טוב היות האדם לבדו כי עשה אדם וחוה אחרי כן. והנה קיצר הענין ואמר זכר ונקבה. כי רצה לחתום במעשה ששת הימים. ואחר כך פירש מעשה חוה. בשעה שהביא כל החיה וכל הבהמה אל האדם כי אמר ולאדם לא מצא עזר כנגדו.

פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. מפורש למעלה.

לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ. א"ר יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. שנאמר ולכל חית הארץ וגו' כל ירק עשב לאכלה. ולא שיהיו אוכלין את חית הארץ. וכשבאו בני נח הותר להם. שנא' כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט ג). ולא נאסר להם כי אם אבר מן החי. שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (שם שם ד).

ויהי כן. לדורות.

את כל אשר עשה. הכליל גם הוה. אע"פ שלא ספר הענין כי קצרו הנה להכליל ששת ימי המעשה ולהזכיר יום השבת הכל בכלל היה.

והנה טוב מאד. לא אמר מאד עד שבא אל האדם. שהוא מעולה מכל. מ"א"ד א"ד"ם למפרע.

ד"א את כל אשר עשה והנה טוב מאד. להרבות המות. לפי שצפה הקב"ה בעולם וצפה שטוב המות לבריות לכך אמר את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. מפני מה נתוספה ה"א בששי. דאמר ריש לקיש מלמד שהותנה הקב"ה עם מעשה בראשית. אמר להם אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.

ד"א יום הששי. בשעה שנתן הקב"ה תורה למשה רבינו בהר סיני סיפר לו כל מעשה בראשית מתחלה ועד סוף. בשעה שאמר הקב"ה זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי (שמות כ ח ויא). ומשה רבינו סידר בספר כל מעשה בראשית. וכתב יום הששי. יום שהיתה בו גמירת מלאכת העולם. וכן הוא אומר. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שם טז ה). לפיכך אמר גם הנה יום הששי. כלומר הששי של מעשה.

** ת"ר אדם יחידי נברא.** מפני מה נברא יחידי. שלא יהיו המינין אומרים רשויות הרבה בשמים.

ד"א מפני הצדיקים ומפני הרשעים. שלא יהיו צדיקים אומרים אנו בני צדיקים ורשעים אומרים אנו בני רשעים.

ד"א מפני המשפחות שלא יהיו מתגרות זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחיד מתגרות. אם נברא שנים על אחת כמה וכמה.

ד"א מפני הגזלנין ומפני החמסנין. ומה עכשו שנברא יחידי גוזלין וחומסין אם נבראו שנים על אחת כמה וכמה.

** מתניתין.** ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד. וכולן דומין זה לזה אבל הקב"ה טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון. ואין אחד מהם דומה לחבירו. שנא' תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש (איוב לח יד). ומפני מה אין פרצופותיהן דומות זו לזו. שלא יראה אדם דירה נאה לחבירו. ואשה נאה לחבירו. ויאמר שלי הן. שנא' וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר (שם שם טו). תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם נשתנה מחבירו. בקול. ובמראה. ובדעת. בקול ובמראה משום ערוה. בדעת מפני הגזלנין ומפני החמסנין.

ת"ר אדם בערב שבת נברא. ומפני מה נברא בערב שבת. שלא יהיו מינין אומרים שותף היה לו להקב"ה במעשה בראשית.

ד"א שאם תזוח דעתו עליו. אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית.

ד"א כדי שיכנס למצוה מיד.

ד"א כדי שיכנס לסעודה מיד.

משל למלך ב"ו שבנה פלטורין ושכללו והתקין סעודה. ואחר כך הכניס אורחין. שנא' חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת (משלי ט א ב ג) חכמות בנתה. זו מדה של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמתו. חצבה עמודיה שבעה. אלו ז' ימי בראשית. טבחה טבחה מסכה יינה. אלו ימים ונהרות וכל צרכי העולם. שלחה נערותיה תקרא. זו אדם וחוה. על גפי מרומי קרת. רבא רמי כתוב על גפי. וכתיב על כסא. בתחלה על גפי ולבסוף על כסא.