והנחש היה ערום. הנחש הזה שהוא בעולם היה ערום כמו שהוא עדיין.

ויאמר אל האשה. ואדם היכן היה. היה עובד בגן כאשר נצטוה.

אף כי אמר אלהים. שלשה פתחו באף ולא הצליחו. הנחש. ושר האופים. והמן. הנחש. אף כי אמר אלהים. שר האופים. אף אני בחלומי (בראשית מ טז). המן. אף לא הביאה (אסתר ה יב).

שאילה מאין היה יודע הנחש כי אמר אלהים לא תאכלו. תשובה כי שמע הנחש שנצטוו. ולכך צוה אותם בפני הנחש כדי להזהירם להיענש באחרונה. כי לא ענש אלא אם כן הזהיר. כמו הנביא אשר נשתלח אל ירבעם ואמר לו אל תאכל לחם במקום הזה (מ"א יג ח). וכל הענין. ולא שמר ושמע לאשר הסיתו ולקה בגופו. כן אדם וחוה לקו בגופן כי לא שמרו מצות ה'.

אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. (ג) אע"פ שלא אמר הקב"ה לאדם לא תגע בו. הוא צוה לחוה לא תגע בו. להחמיר עליה להרחיקה מן העבירה. זה שאמרו רבותינו ז"ל כל המוסיף גורע. כי הנחש דחף את חוה ונגעה באילן ולא מתה. אמר לה הנחש הלא תראי כי כשם שנגעת בו ולא מתה כך אם תאכלי ולא תמותי ובכך נתפתתה. שנא' ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון. ובאיזה לשון דבר הנחש עם האשה בלשון הקדש. כי כתוב בו והנחש היה ערום. והיה מהלך בקומה זקופה. והיה יודע לשון האדם ותוכל לומר בלשון שלו. כי הבהמות יש להם לשון כל מין ומין לבדו. וכשם ששם להם שמות כי היה יודע לשום שמות לכל אחד ואחד כך היה מדבר עם הנחש.

מכל חית השדה. תני ר' מאיר לפי גדולתו היה מפלתו. ערום מכל. ארור מכל.

אף כי אמר אלהים. א"ר חנינא בן סנסן ארבעה נאמר בהן אף בתחלת הדבור וכולן נאבדו. נחש. ושר האופים. ועדת קרח. והמן. נחש. אף כי אמר אלהים. שר האופים אף אני בחלומי (בראשית מ טז). עדת קרח. אף לא אל ארץ (במדבר יו יד). המן. אף לא הביאה (אסתר ה יב).

ותאמר האשה אל הנחש. והיכן היה אדם באותה השעה. אבא בר חילפא בר קורייא אמר נתעסק בדרך ארץ וישן לו.

כי יודע אלהים. גלוי וידוע לפניו. כי ביום אכלכם ממנו. יש ביום שהוא כשעה. כענין שנאמר ביום אחד ימותו שניהם (ש"א ב לד) והוא בשעה אחת. כך ביום אכלכם בשעה שתאכלו ממנו.

ונפקחו עיניכם. וכי סומים היו. אלא להשכיל בין דבר לדבר. שלא תהיו כבהמות שמשמשין זה בפני זה.

והייתם כאלהים. כמלאכי השרת.

יודעי טוב ורע. להתבונן בצורכי העולם הזה. ולא כהבמות שנשחטים זה בפני זה ואינם מרגישים.

ותרא האשה. כי הבינה מדעתה. כמו ולבי ראה הרבה (קהלת א טז).

כי טוב העץ. ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרה אמר שלשה דברים נאמרו בעץ. טוב למאכל. ויפה לעינים. ומוסיף חכמה.

העץ להשכיל. מיכן שגפן היה אותן האילן. וכן אמר שלמה כשאמרה לו אמו אל למלכים שתו יין (משלי לא ד). חזר והודה ואמר. כי בער אנכי מאיש (שם ל ב). זה נח שנאמר ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט כ). ולא בינת אדם לי (משלי שם). זה אדם הראשון.

ותתן גם לאישה. לשון ריבוי מלמד שהאכילה את הבהמה והחיה והעופות חוץ מעוף אחד ושמו חול. שלא שמע לאכול. הה"ד ואומר עם קיני אגוע וכחול ארבה ימים (איוב כט יח). ר' יודן בשם ר' שמעון אמר חול זה חי אלף שנים. ובסוף אלף שנה גופו כלה. וכנפיו מתמרטין. ומשתייר כביצה. והוא חוזר ומגדל אבריו.

ותפקחנה עיני שניהם. וכי עורים היו. אלא הבינם בוראם. מה טובה אבדו מן העולם. כמה דורות איבדו.

וידעו כי ערמים הם. עירומים מן המצוה שנצטוו.

ויתפרו עלי תאנה. א"ר שמעון בן יוחי לפי שבאה עליהם המיתה בתואנה תפרו עלי תאנה.

ויעשו להם חגורות. חגורי חגורות. מיני לבושין רבים הצריכין לאיש ולאשה.

וישמעו את קול ה' אלהים. למדנו הילוך לקול.

מתהלך בגן. שהיתה שכינה מתהלכת ממנו על שחטא. שהצדיקים משרים שכינה עמהם. שנא' וצדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים לז כט). והרשעים מסלקין את השכינה מן העולם.

לרוח היום. שהרויח לו הקב"ה היום. שלא מת באותו יום עד תתק"ל שנים ושבעים הניח לו לדורותיו. שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה (שם צ' י).

לרוח היום. לרוח מערבית. לרוח שהוא שוקעת עם היום. שכל היום שהוא עולה מרתיח.

ויתחבא האדם ואשתו. מלמד שכפפו קומתן.

בתוך עץ הגן. א"ר לוי רמז לתולדותיו שיהא ניתנין בתוך ארונות של עץ.

ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. איך היה לך. איך נטה דעתך.

ויאמר את קולך שמעתי בגן. הייתי שומע סילוק שכינתך.

ואירא כי עירום אנכי. מן המצוה.

ואחבא. במחבואות מרוב דאגתי על החטא.

המן העץ אשר צויתיך. הוא פתח לדבור שאע"פ שידע הקב"ה שאכל מאותו העץ אמר לו המן העץ.

ויאמר האדם האשה. נמצא כפוי טובה. כי לא די שניתן לו עזר כנגדו. אלא מתרעם ואומר. האשה אשר נתתה עמדי. ארבעה דברו בדרך זה. אדם. וקין. וחזקיהו. ובלעם. אדם. שנא' האשה אשר נתתה עמדי. קין. אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי. חזקיהו. אמרו לך האנשים האלה ומאין באו אליך (מ"ב כ יד). בלעם. מי האנשים האלה עמך (במדבר כב ט). אבל יחזקאל נמצא בקי. שנא' בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת (יחזקאל לז ג).

ותאמר האשה הנחש השיאני. הטעני. היאך מה דאתמר לא ישיא אויב בו (תהלים פט כג). ואומר אל ישיא אתכם חזקיהו (דה"ב לב טו).

ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשיתי זאת. עם אדם נשא ונתן עם חוה נשא ונתן. ועם הנחש לא נשא ונתן. אמר הקב"ה רשע זה הנחש בעל תשובות הוא. ואם אומר לו למה עשית זאת. יאמר לי אתה צויתה אותם למה הניחו צוייך והלכו להם לאחר ציווי. לפיכך קפץ עליו ופסק לו את דינו. מיכן שאין טוענין למסית.

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת. תני ר' חייא בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו (ויקרא י יב). בקלקלה מתחילין מן הקטן. שבתחלה נתקלל הנחש. ולבסוף חוה. ולבסוף האדם. מתחלת הספר ועד כאן ע"א אזכרות. מלמד שנידון בסנהדרין שלמה. שלשה משמשים פנים כנגד פנים. אדם. ונחש. ודג. לפי שנדברה עמהם שכינה. אדם ונחש הא דאמרן. דג דכתיב ויאמר ה' אל הדג ויקא את יונה (יונה ב יא).

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. הכלב הוא מין חיה. ומוליד לחמשים יום. ובהמה גסה טמאה יולדת לשנה אחת שהוא שבעה פעמים חמשים שלש מאות וחמשים יום והנחש נתקלל מהם שהוא מוליד לשבעה שנים.

על גחונך תלך. הוא גרם לדורות להיות ממעכין על מתיהן. לפיכך אמר על גחונך תלך.

ועפר תאכל. הוא גרם לדורות לשוב לעפר לפיכך עפר תהא מאכלו.

כל ימי חייך. אפי' לעתיד לבא. שכל העולם מתרפאין והוא אינו מתרפא.

כתוב ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה). א"ר אלעזר אפילו קללתו יש בו ברכה. שנאמר על גחונך תלך. שהוא בורח לחור וניצל. ועפר תאכל. שכל מקום שהולך מזונו עמו.

ואיבה אשית בינך ובין האשה. אמר הקב"ה אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה. ואיבה אשית בינך ובין האשה. מה שביקש לא ניתן לו ומה שבידו ניטל הימנו. וכן מצינו בעשרה בני אדם. בקין. בקרח. בלעם. דואג. ואחיתופל. וגיחזי. ואבשלום. אדוניהו. ועוזיהו. והמן. מה שביקשו לא ניתן להם. ומה שבידם ניטל מהם. בלוש ותשכח.

הוא ישופך ראש. שהנחש התחיל בראש לפיכך לקה בראשו.

ואתה תשופנו עקב. עקבמו של אדם הוא העקב והחוטם.

אל האשה אמר הרבה ארבה. מנין הרבה. רי"ב יום חי.

עצבונך. זה צער העיבור.

הרונך. זה צער העידוי.

בעצב. זה צער הנפלים.

תלדי. זה צער הלידה.

בנים. זה צער גידול בנים.

ואל אישך תשוקתך. בשעה שהוא יושבת על המשבר. היא אומרת איני נזקקת לבעלי מעתה. והקב"ה אמר לה שובי לתשוקת אישך. לשון תשוקה תאוה וחימוד. כמו ועלי תשוקתו (שה"ש ז יא).

והוא ימשול בך. ברצונו משמש ולא ברצון האשה.

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל. מה לאמר אמר הקב"ה צויתה להזהיר אפי' לבהמה ולחיה שלא יאכל ממנו ואתה בעצמך אכלת.

ארורה האדמה בעבורך. שתהא מעלה לך דברים רעים כגון יתושים וצרעין וזבובין ופרעושין.

בעצבון. אמר רב אסי קשה היא פרנסה מן הלידה שנא' בעצבון תאכלנה. ובלידה כתוב בעצב תלדי בנים.

וקוץ ודרדר. לא זכית להצמיח אילני גן עדן. עכשיו קוץ ודרדר.

ואכלת את עשב השדה. אמר רב אשי נוח היה אם הי' עומד בקללתו שלא יהא טורח אחר הלחם. אלא אמר לו בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה.

ואל עפר תשוב. מיכן רמז לתחיית המתים. שכבר אמר שובך. מה ת"ל תשוב. אלא לתחיית המתים.

** חוה.** חיה כמו שפי ואינם (בראשית לו כג). שפו ואינם (דה"א א מ).

כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כלי פשתן נהיו להם בדברו דבר שהעור נהנה ממנו. דבר הסמוך לעור.

ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. ר' עקיבא אומר מה ת"ל כאחד ממנו. לפי שנתן לו הקב"ה מלפניו שני דרכים. דרך החיים. ודרך המות. ובירר לו דרך המות.

ד' א הן האדם היה כאחד ממנו. כלומר אחד ממלאכי השרת. שכן כתוב בגבריאל ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים (יחזקאל ט ב). כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה.

ממנו לדעת טוב ורע. כלומר ממנו ילמדו הדורות לדעת טוב ורע.

ועתה. אין ועתה אלא לשון תשובה. וכה"א ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י יב).

מתחלת הספר ועד כאן ע"א אזכרות. מלמד שנידון בסנהדרין שלמה.

פן ישלח ידו. לא ישלח ידו. כמו פן תאמר בלבבך (שם ז יז). ולא שהוא מי שמפחד פן ישלח ידו אלא דבר ברור הוא. לא ישלח ידו לאכול מעץ החיים להיות חי לעולם.

ד"א ויאמר ה' אלהים הן האדם היה. א"ר יהושע כשנבראו במדת הדין ובמדת הרחמים נבראו. וכשנטרדו נטרדו במדת הדין ובמדת רחמים.

הן האדם. אפי' במצוה אחת לא היה לו יכולת לעמוד.

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן. זה שאמר הכתוב ואדם ביקר בל ילין (תהלים מט יג).

ויגרש את האדם. ר' לולייני בשם ר' טברי בשם ר' יצחק אמר מהו ויגרש. למגרשה של גן עדן טרדו.

וישכן מקדם לגן עדן. א"ר בכל מקום רוח מזרחית קולטות. אדם הראשון. שנא' וישכן מקדם לגן עדן. קין. וישב בארץ נוד קדמת עדן (בראשית ד טז). רוצח. אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש (דברים ד מא).

** את הכרובים.** אלו המלאכים. שנא' כי היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י כ). מלמד ששם מלאכים לשמור את הגן.

ואת להט החרב. אלו המלאכים וכן הוא אומר משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד).

המתהפכת. שמתהפכין לכל ענין פעמים אנשים ופעמים מלאכים ופעמים רוחות.

ד"א וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים. לפי שהגן למזרח העדן הוא. שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם.

כל זה היה ביום ששי ולא הספיק ללון. שנאמר ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מט יג). א"ר תנחומא מאי דכתיב כי גדול אתה ועושה נפלאות (שם פו י). למה לפי שאתה אלהים לבדך.

ששה דברים קדמו לבריאת עולם. יש מהם שנבראו. ויש מהם שעלו במחשבה לבראות. התורה וכסא הכבוד נבראו קודם לעולם. התורה. שנא' ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב). כסא הכבוד. דכתיב נכון כסאך מאז (תהלים צג ב). האבות. עלו במחשבה לבראות. שנא' כבכורה בתאינה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט' י). ישראל. עלו במחשבה להבראות. שנא' זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב). בית המקדש. עלה במחשבה לבראות. שנא' כסא כבוד מרום מראשון וגו' (ירמי' יז יב). שמו של משיח. עלה במחשבה לבראות. שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז). ר' אחא ב"ר זעירא אמר אף התשובה. שנא' בטרם הרים יולדו (שם צ ב). וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (שם שם ג).

תורה קדמה לכסא הכבוד. שנא' ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב) לאותו שכתוב בו. נכון כסאך מאז (תהלים צג ב). א"ר יונתן תנאים התנה הקב"ה עם מעשה בראשית. שנא' אף ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעי' מה יב). צויתי את הים שיקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה. שנא' האזינו השמים ואדברה (דברים לב א). וצויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע. שנא' שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י יב). צוית את הכוכבים שילחמו עם סיסרא. שנאמר הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה כ). צויתי את העורבים לכלכל את אליהו. שנאמר והעורבים מביאים לו וגו' (מ"א יז ו). צויתי את האור שלא תזיק חנניה מישאל ועזריה. צויתי את האריות שלא להזיק לדניאל. צויתי את הדג להקיא את יונה. שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה (יונה ב יא). הן אלה קצות דרכיו. בוא וראה כמה גדול מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. ומה אדם שלא נצטוה אלא מצוה אחת. ולפי שעבר גרם לו ולדורותיו אחריו מיתה. צדיקים על אחת כמה וכמה שיזכו להן ולדורותיהם עד סוף כל הדורות. כיון שראה אדם שחטא פירש מן האשה. כיון שצפה שעתידין ישראל לקבל תורה בסוף כ"ו דורות מיד והאדם ידע.