ותרא רחל וגו' ותקנא באחותה. קנאתה במעשיה הטובים. אמרה אלולי שהיא צדקת לא היתה יולדת.

ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. בקש עלי רחמים. כשם שביקש אביך בעד רבקה. דכתיב ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו (בראשית כה כא).

ואם אין מתה אנכי. אמר שמואל ד' חשובים כמתים. עני. ומצורע. וסומא. ומי שאין לו בנים.

ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. ממך מנע. ממני לא מנע. אמרה לו רחל הלא אביך בקש רחמים על אמך. אמר לה יעקב. אבי לא היה לו בנים. לי יש לי בנים. אמרה לו הלא זקניך בקש רחמים. אמר לה זקינתי מדה אחרת עשתה. שהכניסה שפחתה צרתה. אמרה לו אם זה מעכב ג) הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה. שכשם שנבנתה שרה ע"י שפחתה. אבנה גם אנכי.

ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה. ולא לפילגש.

ותהר בלהה ותלד ליעקב בן. מיוחס כשאר השבטים על שם יעקב.

ותאמר רחל דנני אלהים. דנני וחייבני. דנני וזיכני. חייבני. כמו ורחל עקרה. וזיכני. כדכתיב ויתן לי בן.

על כן קראה שמו דן. מרובה באוכלוסין. גבורי חיל.

ותהר עוד ותלד בן שני ליעקב. נתייחס ליעקב.

ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי. לשון תפלה נתנפלתי לפני אלהים ושמע תפלתי.

עם אחותי. שיהיה לי גידול בנים כאחותי.

וגם יכולתי. והוצלחתי.

** ד"א נפתלתי.** לשון פתלתול. כלומר בשעה שהכניסו את לאה לבעלי רימו את בעלי כאילו רימו דעת של מעלה.

וגם יכולתי. הייתי יכולה לה להודיע לו ליעקב כי כן הם עושים. אבל לא רציתי לבזות את אחותי.

ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה. לאשה ולא לפילגש. אלא שחררה אותה ודרך אישות לקחה.

ותלד זלפה שפחת לאה. בכולן כתוב ותהר. וכאן כתוב ותלד. לפי שהיתה בחורה ילדה ולא נכרה בעוברה.

ותאמר לאה בא גד. בגד כתיב. בא גדא דבייתא. שמור לשון ארמית גדא.

** בגד.** ב' שני בנים של זלפה. ג"ד שבעה בנים נולדו ללאה עם דינה והכל תשעה. מנין בג"ד. ד' בראשונה וג' באחרונה עם דינה. וב' לזלפה. הרי בג"ד. ד"א בא גד. בא מי שהוא גודד את האומות. וכן מצינו כשהמליכוהו את דוד. בדברי הימים כתוב. ומן הגדי נבדלו אל דויד למצד מדברה גבורי החיל. אנשי הצבא למלחמה עורכי צנה ורומח ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים (דה"א יב ט). וכתוב אלה מבני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף (שם שם טו). לפיכך יש אם למקרא. בראשית רבה נימנו חכמים (אלו הם) [אליהו] מבני בניו של רחל מבנימין.

ותלד זלפה בן שני ליעקב. גם זה מתיחס על יעקב.

ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות. א"ר לוי שהיו בנותיהם של שבט אשר נאות כמותו. והיו נשואות לכהנים ולמלכים שנמשחו בשמן המשחה בשמן זית.

וילך ראובן בימי קציר חטים. מיכן לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל. זה היה מעשה בשנה חמישית לכינוס לאה בשנה שנתנה זלפה ליעקב אבינו. והיה בזמן ההוא ראובן בן ארבע שנים.

וימצא דודאים בשדה. ר' חייא בר אבא אמר יברוחין. מיני פירות הן וכה"א הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שה"ש ז יד). ומצאנו לדודאים שהן כמין סלים שבהן מכניסין את הפירות. כמו שני דודאי תאנים (ירמיה כד א). הדוד אחד תאנים טובות (שם שם ב). ועיקר הדבר הם הפירות. ויצא בימי קציר חטים בימים שכל מיני איפורה ובכורים. ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר. להודיעך עד היכן היו שומרין עצמן מן גזל הארץ. כל שכן מן שאר גזל.

ויבא אותם אל לאה אמו. להודיעך עד היכן היה כבוד אמו עליו. שלא טעמן עד שהביאן לאמו.

ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. תני רשב"י לפי שזילזלה על על הצדיק ואמרה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך לפיכך אינה נכנסת עמו לקבורה. היא אמרה לכן ישכב עמך הלילה. וכן היה הוא שוכב עמה בקבר ולא עם רחל.

ויבוא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג) וכן אמרו רז"ל השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב ואין מנהג המקום להשכים ולהעריב. אין יכול לכופם. א"ר אבהו מקום שאינו מנהג. תנאי בית דין הוא שתהא הוצאה משל בעל הבית. והכנסה משל פועל. הוצאה משל בעה"ב. דכתיב תזרח השמש יאספון (שם שם כב). מכאן ואילך יצא אדם לפעלו. הכנסה משל פועל. דכתיב ולעבודתו עדי ערב. כלומר מבעוד יום יצא מן העבודה.

ותצא לאה לקראתו. מלמד שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו.

ותאמר אלי תבוא. א"ר אבהו ראה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים. לכך כתב הכתוב אלי תבוא. א"ר לוי בוא וראה מה יפה היה ערבותן של דודאים שהעמידו על ידן שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון. יששכר יושב ועוסק בתורה זבולון יוצא בשיירה ומפרש בימים. ובא ונותן בתוך פיו של יששכר.

** התורה רבה ביששכר.** לכך נאמר הדודאים נתנו ריח.

וישכב עמה בלילה הוא. מלמד שהמקום העירו לישכב עמה. כי בא טרוח מן השדה.

וישמע אלהים אל לאה. (לו) בא לטהר מסייעין אותו.

ליעקב בן חמישי. חמישי היה ליעקב מן לאה שהוא תשיעי לבנים. והוא הקריב שני למלך בנשיאים. דכתיב ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז יח). שהיה בן תורה. שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו' (דה"א יב לג).

ותאמר לאה זבדני אלהים וגו' יזבלני אישי. לשון יזבלני מענין זבול. שכשם שהזבול מחסה ומסתר לבני אדם כן בעלי יזבלני.

ואחר ילדה בת. אחר שהתפללה לאה יהא רצון שיהא עובר זה נקבה. כדי שתלד אחותי זכר שלא תהא פחותה מן האמהות שילדו שנים שנים.

מיד כב) ויזכר אלהים את רחל וגו' ויפתח את רחמה. מפתח של הריון לא ניתן ביד שליח. שנאמר ויפתח את רחמה.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי. א"ר לוי בר זכרי' עד שלא תלד האשה החסרון נתלה בה. משתלד החסרון נתלה בבנה. לכך נאמר אסף אלהים את חרפתי.

ותקרא את שמו יוסף לאמר. מלמד שאמהות נביאות היו. היא אמרה אסף אלהים את חרפתי. וכתיב יוסף ה' לי בן אחר. שידעה ששנים עשר בנים היו עתידים לצאת מיעקב. אמרה יהי רצון שיהא הנותר ממני.

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד יוסף. נולד שטנו של עשו הרשע. מיד בטח ברחמי שדי ונתן בלבו לצאת. דא"ר פינחס בש"ר נחמן. מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. הה"ד והיה בית יעקב אש. ובית יוסף להבה. ובית עשו לקש. ודלקו בהם ואכלום (עובדיה א יח). ואומר אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיה מט כ).

תנה את נשי ואת ילדי. אלו ד' אמהות וילדיהן.

את עבודתי אשר עבדתיך. כשם שבשבע שנים הראשונות עבדתיך באמונה. כך בשבע האחרונות.

ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי. נסיתי ברצוני.

ויברכני ה' בגללך. שבתחלה לא היה לו ללבן בנים. דכתיב ורחל באה עם הצאן אשר לאביה (בראשית כט ט). ואח"כ היה לו בנים. דכתיב וישמע את דברי בני לבן לאמר. תכף צדיקים ברכה. דכתיב נחשתי ויברכני ה' בגללך.

ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה. לפי שהשלימו י"ד שנים של עבדות. הוצרך להתנות לו בתחלה.

** נקבה.** פרש. מלשון אשר נקבו בשמות (במדבר א יז).

ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך. באמונה ולא בעצלות.

ואת אשר היה מקנך אתי. שהיו מעוטים ונתברכו.

כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב. ר' יהודה ב"ר סימון בש"ר חזקיהו אמר כמה היו לו שבעים. כתיב התם ויגר שם במתי מעט (דברים כו ה). וכתיב הכא כי מעט. מה התם שבעים. אף הכא שבעים.

ויברך ה' אותך לרגלי. כ"מ שהצדיקים הולכים ברכה הולכות שם.

ויאמר מה אתן לך ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה. ממון ונכסים.

אם תעשה לי הדבר הזה. שתתן לי תנאי שאומר לך אשובה ארעה צאנך אשמור. יש רועה ואינו שומר. ויש שומר ואינו רועה. אבל אני רועה ושומר.

אעבור בכל צאנך היום הסר משם. כלומר אסיר משם מן הצאן. כלומר אוציא כל שה נקוד וטלוא. שאוציא הנקודים והטלואים. נקוד שעליהם נקודים נקודים. וטלוא הוא השה שיש בו כמו מטולאות על גבו. כמו בגד ישן שנקרע קרעים קרעים. ושמו בו חתיכות חדשות ונראים הטלאים מרחוק.

וכל שה חום. אוציא מן הכשבים השחורים. (נג) כמו חם שהוא שחור כך החום שחורים. וכך עשה שהפריד הכשבים הלבנים. ועזים שחורים. והיו ביד יעקב. והתנה עמו שאם נולדו מן הכשבים הלבנים שחורים. ומן העזים השחורים עקודים וטלואים. יקחם יעקב בשכרו. שנאמר וענתה בי צדקתי. ומן העזים לקח הנקודים והטלואים. והיו לו ללבן והפרידם לבדם. ומכאן ואילך כך היה מנהגו אם היה נולדים בכשבים חום ובעזים נקוד וטלוא. היה נוטל יעקב אבינו. לכך אמר לו וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבא על שכרי. לראות את צאני. אם לא תמצא חום ושחום בכשבים. וטלוא ונקוד בעזים גנוב הוא אצלי.

ויאמר לבן הן לו יהי כדבריך. כסבור היה לבן כי מעט יהיה מזה הענין. לכך נתרצה במהרה.

ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים. בכלל נקודים היו העקודים כי עקודים שארבעת רגליהם לבנים. כמו עקידת יד ורגל. וכן כל העזים הנקודות והטלואות כתנאו שהתנה.

כל אשר לבן בו. שהיה בו לבן חיור.

וכל חום בכשבים כאשר אמרנו למעלה.

ויתן ביד בניו. של לבן. כי אחרי שהפריד החום והנקוד והטלוא. מיכן ואילך אם נולדו בזה הענין היה ליעקב. לפיכך שם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. שלא יתערבו אלו החום והנקודים והטלואים. עם העתידים להוולד. כי כל העתידים להוולד היה ליעקב. אבל הראשונים שנמצאו באותו העת היו ללבן. ומה שאמר והיה שכרי. מיכן ואילך יהיו שכרי אלו.

ויקח לו יעקב מקל לבנה. מקלות לבנות לחום של אילן לוז וערמונים. לוז כנגד המקום שנראה אליו ה'. שנא' אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי (בראשית מח ג). וכתיב ואולם לוז שם העיר לראשונה (שם ז יט). וערמון על שם ערמימות של לבן. שהיה מחליף את משכורתו.

ויפצל בהם. כמו ויפסל.

פצלות לבנות. כדמות עקודים וטלואים.

מחשוף הלבן. כמו חשוף חשפה והשליך הלבינו שריגיה (יואל א ז). היה נותן את המקלות בתוך הבריכות של מים. והיתה הבהמה באה לשתות. והיתה רואה את המקלות. ונרתעת לאחוריה. והזכר רובעה. והיתה יולדת כיוצא בו. שנא' ויחמו הצאן אל המקלות.

ויצג. כמו ויצב. פיצל. פיסל כמו פסל לך (שמות לד א).

ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים. ואם תאמר היאך עשה יעקב ככה להציג את המקלות על הבריכות ליחמנה במקלות. והדבר נראה כגניבה. תשובה חלילה אין זה גניבה. שהמלאך כבר אמר לו. שנאמר ואשא עיני ואראה. מה שעשה על פי המלאך עשה. שכן דרך האות שיבוא על עשיית המעשה. כמו שעשה משה רבינו במצרים בשחין שזרק פיח כבשן ונעשה שחין. וכן הכנים. וכיוצא בהן. ואלישע שחתך עץ וזרק בתוך המים ויצף הברזל. וכן ביריחו ששם המלך בתוך המים ונמתקו. כך עשה יעקב אבינו על ידי מעשה. והיה המלאך מסייע לו. וילדו כיוצא במקלות. ואם לא יאמינו בזה הדבר. שעל ידי המלאך היה. כל מי שהוא רוצה לעשות כל צאנו לבנים ישים מקלות לבנות בשקתות המים יהיו כן. הלא כלא כלום. אלא ללמדך כי סייעתא מן שמיא היה.

והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד. כלומר היה נותן הכשבים על מקום נקוד. הוא מקום חושך. שכשם שהחושך אין אדם יכול להלוך. כך העקוד אינו יכול להלך. ולמה היה עושה כך. כדי שיהיו הכשבים שחורים שנולדים בחשך. שכן התנה עמו. וכל חום בצאן לבן. כלומר וכל השחורים בצאן לבן הארמי שהיו ביד יעקב היו מולידים לבנים.

וישת לו עדרים לבדו. זה יעקב.

ולא שתם. לא שם הצאן שלו על צאן לבן הארמי. (ס) כ"א והכשבים הפריד יעקב. ולא אמר זה עשה מהם.

ויתן פני הצאן אל עקוד. אלו התישים העקודים.

וכל חום. והיו נעשין (חוץ) [חום].

בצאן לבן. בלבנים שנעשים שחורים. ולו היה לו עבדים והיו רועים אותם והוא היה רועה את צאן לבן.

והיה בכל יחם הצאן. שהיה זמן עבורם.

המקושרות. אלו השמנים והטובות שהיה בהן כח להתקשר. ולרוץ אל שקתות המים. היה משים המקלות ברהטים ליחם הצאן המקושרות. והיו מולידים עקודים נקודים וטלואים.

אבל מב) בהעטיף הצאן. כשהיו באות עטופי הצאן. הם החלשות. עטופים עילופים. שמשים ראשו בין ברכיו ומתעלף. והוא הצאן החלש. ולא היה משים המקלות בזמן ששותות הצאן החלשות. כי אם בזמן שמתייחמות הצאן הבריאות. לכך נאמר ובהעטיף הצאן לא ישים. והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב.

** ד"א המקושרות.** כשהיו מולידים בפעם ראשון. אז היה משים המקלות. אבל ובהעטיף הצאן. כשהיו מולידים בפעם שני. והיה העטופים ללבן. כלומר שהיו נולדים בפעם שני היו ללבן. והקשורים ליעקב. אותם שהיו נולדים בפעם ראשון היה ליעקב.

ויפרוץ האיש מאד מאד. ר' סימון בש"ר שמעון בר אבא אמר שפרצה לו פרצה מעין העולם הבא.