ויאמר אלהים אל יעקב. לפי שהיה מתיירא מיושב הארץ. שנאמר להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי. א"ל הקב"ה קום עלה בית אל. קימה יש לך. עלייה יש לך.

ושב שם. אין ישיבה אלא איחור. ששהה שם ששה חדשים מקריב עולות. ומשלם נדרים.

ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. תנן התם המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. לפי שע"ז אסורה בהנאה. שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. (דברים יב ג).

והטהרו. למדנו שיש טהרה בלא אפר פרה. לפי שע"ז מטמא כנדה. שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב). כלומר צא תאמר. הכנס לא תאמר לו.

ונקומה ונעלה בית אל. ביתו של אל.

ויהי עמדי. (ג) שנאמר ואהיה עמך ואברכך (בראשית כו ג).

ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו' ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם. טמנם שלא יכשלו בהם אחרים.

אשר עם שכם. זה מודיע כי היה שם המקום שכם ולא שלם. ושלם על שם יעקב שבא שלם בגופו.

ויסעו ויהי חתת אלהים. זש"ה והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י). אמרו מה שנים מהם הרגו עיר שלמה. כולם על אחת כמה וכמה. ומה עשו בא עליהם בארבע מאות איש. שכל אחד ואחד היה כנגד ארבע מאות איש.

ויבא יעקב לוזה. היה צריך לומר ללוז. ותחת למ"ד הטיל לה ה"א בסוף.

הוא בית אל. ששם לן יעקב. על שם אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כח יז).

הוא וכל העם אשר עמו. מה הוא שלם. אף הם שלמים.

ד"א הוא וכל העם. בזכותו בא כל העם.

ויבן שם מזבח. חידש האבן אשר שם מראשותיו. דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה (שם שם כב). ואימתי היה בית אלהים. בבואו מפדן ארם. שנאמר ויבן שם מזבח.

כי שם נגלו אליו האלהים. שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (שם כח יב). ופירשו כדמתרגמינן איתגליא ליה מלאכיא.

ד"א כי שם נגלו אליו האלהים. זה הקב"ה. והיינו דא"ר יוחנן כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן. וזה אחד מהם כי שם נגלו אליו בלשון רבים. תשובתן בצידן לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי. ולמה הוציאו בלשון רבים. ישתבח שמו וסנקלוטין עמו.

ותמת דבורה. שאילה מהיכן נמצאת דבורה עם יעקב והכתיב כי במקלי עברתי (שם לב יא). אלא מלמד ששלחה רבקה אמנו להביא את יעקב. וכה"א עד שוב אף אחיך ממך ושלחתי ולקחתיך משם (שם כז מה).

מינקת רבקה. לבאר לנו כי היתה דבורה. כי לא נזכר שמה עד עתה. שנאמר וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה (שם כד נט). ובא הנה להזכיר את שמה.

ותקבר מתחת לבית אל. במקום קדוש. מלמד שזכותה גרמה לה להקבר שם. וכה"א ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א). ללמדך שמעשיה גרמה לה.

ד"א למה נאמר ותקבר בדבורה ורחל ומרים. הוא שארז"ל אין מניחין את המטה ברחוב במועד מפני שמרגילין את ההספד. ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם (שם שם שם). סמוך למיתה קבורה.

ויקרא שמו אלון בכות. שתי בכיות. דא"ר שמואל בר נחמן לשון יונית הוא אלון אחר ואע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. יש בו לדרוש אלון אחר. משום דכתיב בכות שעד שהוא מתאבל על דבורה באה לו שמועה של אמו.

מיד ט) וירא אלהים וגו' ויברך אותו. שבירכו ברכת אבלים. וכן מצאנו ביצחק ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא). וירא אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. זש"ה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח ו). לכך נאמר ויברך אותו. שהרי בבואו אל חמיו נטען ברכות ואל שדי יברך אותך. ובצאתו טענו ברכות.

ויאמר לו אלהים שמך יעקב. אין קיום השטר אלא חותמיו. לפי שאמר לו המלאך לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (בראשית לב כט).

ויקרא את שמו ישראל. הקב"ה קראו ישראל. אבל לא הוזהרו ישראל שלא לקרותו יעקב. משה רבינו קראו יעקב. שנאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (שמות לב יג). ומנין היה לו למשה רבינו לקרותו יעקב. לפי שנאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו (שם נ ו).

ויאמר לו אלהים אני אל שדי. אני הוא שאמרתי לעולם די. לפי כשנברא שמים וארץ היו נמתחין והולכים עד שאמר להם הקב"ה די.

גוי וקהל גוים יהיה ממך. כבר נולדו אחד עשר שבטים. ובנימין כבר נתעברה ממנו אמו. וכבר יצאו מחלציו. אבל עדיין לא יצא בנימין מבטן אמו. לכך נאמר לו גוי זה בנימין. וקהל גוים זה מנשה ואפרים. שנאמר מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי. (בראשית מח ה).

ומלכים מחלציך יצאו. זהו ירבעם ויהוא. ירבעם מאפרים. ויהוא ממנשה. רבנן אמרי ומלכים מחלציך יצאו. זה שאול ואיש בושת שיצאו מבנימין. מדרש זה דרש אבנר בן נר והמליך את איש בושת בן שאול ומלכים מחלציך יצאו.

ד"א גוי וקהל גוים. שבט בנימין נולד לו ונקרא קהל. מיכן א"ר יהודה במס' הוריות חייב כל שבט ושבט להביא פר בהוראה למה כי שבט אחד מקרי קהל. שנאמר גוי וקהל גוים. ומה הוה ליה למילד בנימין. שמע מינה דשבט אחד מקרי קהל. שנאמר גוי וקהל גוים. זה טעמו של ר' יהודה דמחייב פר על כל שבט ושבט דאיקרי שבט קהל. כמו שאמר מבנימין. והאי דכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל (ויקרא ד יג). הוא שבט אליבא דר' יהודה. וחכמים פליגי עליה. ועיקר המחלוקות במסכת הוריות.

ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. ג' נתינות כתוב כאן. כנגד אברהם ויצחק ויעקב. ס"א כנגד ג' ארצות יהודה. ועבר הירדן. והגליל.

ויעל מעליו אלהים. אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה. שנא' ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז כב). והנה ה' נצב עליו (שם כח יג). אשריהן לצדיקים ששכינה למעלה מראשיהן. מיכן ארז"ל אסור לאדם להלוך ד' אמות בקומה זקופה. לפי ששכינה למעלה מראשו.

במקום אשר דבר אתו. מלמד ששני פעמים נגלה אליו בבית אל אחרי שובו מפדן ארם חוץ מפעם הראשונה. שנאמר כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו (בראשית לה ז). לכך נאמר במקום אשר דבר אתו. ההוא המקום הראשון אשר דבר אתו. וכתיב יד) ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן. מפרש מה המצבה שהציב במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן.

ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו שם אלהים בית אל. ללמדך שהוא המקום הראשון שהציב שם מצבת אבן. אשר היתה תחת מראשותיו והוא מקום בית אל ששם העיר היתה בראשונה לוז. ועם הפעם הראשונה בלכתו אל פדן ארם. ג' פעמים נראה אליו במקום ההוא. לכך נאמר ג' פעמים אשר דבר אתו. הראשון במקום אשר דבר אתו. השני במקום אשר דבר אתו. השלישי ויקרא יעקב את שם המקום אשר דבר אתו.

ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ. שהחמה בעולם והארץ נכברת ככברה. א"ר אליעזר בן יעקב בשעה שהארץ חלולה ככברה והבר מצוי.

ותלד רחל ותקש בלדתה. מלמד שאין האשה נבדקת אלא בשעת לידה. והיינו דתנן על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בחלה בנדה ובהדלקת הנר. ואע"פ שבכל אלו הג' לא נתחייבה רחל אמנו. מ"מ לפי שנאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב). נענשה רחל ולא נגבה דינה אלא בשעת לידתה. והיינו דאמרי אינשי נפל תורא חדוד סכינא. וכן האנשים אין נגבה דינם אלא במקום סכנה. כגון גשר וקיר נטוי וספינה. וכל מקום שיש בו סכנה מזכירין לו עונותיו.

ותלד רחל ותקש בלדתה. שלשה נתקשו בשעת לידתן ומתו. רחל ואשת פנחס ומיכל בת שאול. רחל כדאמרן. אשת פנחס הרה ללת וגו' (ש"א ד יט). ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (ש"ב ו כג). ביום מותה היה לה.

ויהי בהקשותה בלדתה וגו' כי גם זה לך בן. אמר אבא חלבו בר קרייה תאומה יתירה נולדה עם בנימין. שכל השבטים נולדה תאומה עמהם. וכאן תאומה יתירה. לכך נאמר גם זה.

ויהי בצאת נפשה כי מתה. ג' מתין עד שהן משיחין. חיה. והדרקון. וחולי מעים. והכתוב מוקדם ומאוחר.

ותקרא שמו בן אוני. כלומר בן צערי. כמו מה יתאונן אדם חי (איכה ג לט).

ואביו קרא לו בנימין. מלא קראו בלשון הקודש בנימין. כמו בן ימים. בנימין מלא. לפי שאמר לו הקב"ה גוי וקהל גוים יהיו ממך ומלכים מחלציך יצאו.

ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת. אלא צפה שהגליות עתידות לעבור משם. הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו' (ירמיה לא יד).

ויצב יעקב מצבה על קבורתה. מלמד שכל אחד מהבנים שמו אבן על האבנים ההם. על שם אחד עשר שבטים.

הוא מצבת קבורת רחל. האבן של יעקב הוא על כולן כי שמו י"ב אבנים זו למעלה מזו. לכך נאמר מצבת קבורת רחל. כי לשון צב הוא כופה. כמו שש עגלות צב (במדבר ז ג).

עד היום. כל מקום שנאמר עד היום זוכר לדורות ומרחמן.

ויסע ישראל ויט אהלה. מה ת"ל אהלה בה"א. לפי שנותרה לאה גבירה לפיכך נטה אהלה תחלה.

מהלאה למגדל עדר. זה שאמר הכתוב ואתה מגדל עדר עופל בת ציון וגו' הממשלה הראשונה (מיכה ד ח). זו זכות יעקב אבינו.

ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו. ארז"ל מנוקה אותו הצדיק מאותו עון. אפשר עתידין בניו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו (דברים כז כ). והוא אומר וישכב את בלהה. אלא מלמד שתבע עלבון אמו. אמר אחות אמי היתה צרה לאמי. שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי. עמד ובלבל מצעה. לכך נאמר וישכב את בלהה. שמעלה עליו הכתוב כאילו שכבה.

וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. הפסוק הזה מופלג לשנים. כדי לייחס את ראובן עם שאר בני יעקב. שנאמר ויהיו בני יעקב. א"ר סימון קשה לפני הקב"ה לעקור ג' ייחוסם ממקומם. הה"ד ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור. ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ולא להתייחס לבכורה (דה"א ה א). אמור מעתה בכורת ממון ניטלה ממנו. ולא ניטלה ממנו בכורת רחמים. שנא' ולא להתייחס לבכורה. אין מייחסין ליוסף אלא לראובן. הה"ד ויהי בשכון ישראל בארץ וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר.

בני לאה בכור יעקב ראובן. א"ר יודן בש"ר אחא ראובן בכור לעיבור. בכור ללידה. בכור לבכורה. בכור לנחלה. ובכור לנבואה. דכתיב תחלת דבר ה' בהושע (הושע א ב).

** בני רחל יוסף ובנימין.** לכך נאמר ולא להתייחס לבכורה (ד"ה א ה א).

ובני בלהה. לפי שהקדימה בלהה לבנים קידמה בייחוס. ואחריה כו) ובני זלפה שפחת לאה גד ואשר אלה בני יעקב. מטה שלמה בלא דופי. אלה פסל עשו וישמעאל. לכך נאמר אלה בני יעקב אשר ילד לו ייחסם כאחד.

ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא. בן צ"א שנים היה יעקב כשנולד יוסף. הוסיף ו' שנים שעבד בצאן. וב' שעשה בדרך. מצאנו ליעקב בן צ"ט כשבא אל יצחק אביו. הרי ליצחק קנ"ט כשבא יעקב מפדן ארם. נמצא שחיה יצחק אחרי כן כ"א שנה. צא מהם שבעה עשר שהי' יוסף כשנמכר. נשארו ד' שנים ליצחק מלמד שחיה יצחק אחר מכירתו של יוסף ארבעה שנים. הוא שאמר הכתוב ויבך אותו אביו (בראשית לז לה). זה זקינו יצחק.

ממרא קרית הארבע. הוא שאמרו למעלה ענק וג' בניו אחימן ששי ותלמי.

הוא חברון. הוא על שם העיר. הוא כתוב שנקרא שם המקום בלשון זכר.

אשר גר שם אברהם ויצחק. זש"ה כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהלים ל"ט י"ג).

ויהיו ימי יצחק וגו' ויגוע. הצדיקים נאמר בהם גויעה.

ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. מלמד שעמד על שבועת הבכורה שהרי הקדימו הכתוב.