ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. א"ר יהושע בן לוי חזרתי על בעלי הגדה שבדרום. שיאמרו לי פסוק זה. מפני מה כתוב לאלהי אביו יצחק. ולא אביו אברהם. ולא אמר לי כלום עד שעמדתי עם רבי יהודה פן פדייה בן אחותו של בן הקפר ואמר לי. הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך. בתחלה שואלין בשלום התלמיד. ואח"כ שואלין בשלום הרב. א"ר הונא כי אתא ר' יהושע בן לוי לטבריא שאליה לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אומר שאדם חייב בכבוד אביו יותר מבכבוד זקינו. לפיכך לאלהי אביו יצחק. בר קפרא אמר למה אביו יצחק. אמר יעקב אבינו אבי היה להוט אחר גרונו. ואני להוט אחר גרוני. ולפיכך אני יורד מצרימה. דכתיב וכלכלתי אותך שם.

** ד"א אביו יצחק.** אמר יעקב אבינו. אבי ברכני ברכות יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (בראשית כז כט). סבור אני שהקב"ה מברכני מאותן הברכות. ור' ברכיה אמר שאין הקב"ה מייחד שמו על אדם חי אלא על בעל יסורים. ויצחק אבינו היה בעל יסורים. שנאמר ותכהין עיניו (שם שם א). לפיכך לאלהי אביו יצחק.

ורבנא טוביהו ב"ר אליעזר פירש לאלהי אביו יצחק על שהיה יצחק אבינו חי במכירתו של יוסף. כדאמרינן ויבך אותו אביו (שם לז לה). זה יצחק. והיה יצחק חי אחר מכירתו של יוסף שנים עשר שנה. שהרי יעקב אבינו אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט). צא מהם למפרע ב' שני רעב. וז' שני השובע. ושלשים של יוסף. נשארו ליעקב כשנולד יוסף צ"א. הוסיף על צ"א י"ג. דכתיב בן שבע עשרה שנה (שם לז ב). נמצא יעקב בן ק"ח שנה במכירת יוסף. וטול ששים ליצחק אבינו קודם שנולד יעקב אבינו. היה ליצחק קס"ח כשנמכר יוסף. וכל ימי יצחק אבינו ק"פ. למדנו שי"ב שנים היה יצחק אחר מכירת יוסף. ולפי שהיה מצטער על יוסף. בלכת יעקב מצרים זיבח זבחים לאלהי אביו יצחק.

ב) ויאמר אלהים לישראל [במראות הלילה] ויאמר יעקב יעקב. לשון חיבה. לשון זירוז.

ג) ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. אמר יעקב אבינו. יצחק אבי בקש לרדת מצרימה. אמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה (בראשית כו ב). ואני היאך אני יורד. לפיכך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. על שם שעיכבו ליצחק מלרדת מצרימה. וליעקב צוה לרדת. וראיה לדבר שהרי אמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה. אע"פ שעכבתי את אביך מלרדת. אתה רד. ונראין הדברים שהרי ענה לו הקב"ה מעין מחשבותיו. לפיכך רבנא טוביהו אמר כי בודאי דאג יעקב אבינו היאך ירד מצרימה. עד שאמר לו הקב"ה אל תירא.

כי לגוי גדול אשימך שם. וכה"א ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א ז) ששה מדות כנגד ששה דברים שבהבטחה. שלשה אמירות. שלשה אנכי. אנכי האל. אנכי ארד עמך. ואנכי אעלך גם עלה. שלשה אמירות. ויאמר אלהים לישראל. ויאמר יעקב יעקב. ויאמר אנכי האל.

ויוסף ישית ידו על עיניך. (יא) זו עצימת העיניים.

ויקם יעקב מבאר שבע וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם. חביב קודם.

בניו ובני בניו [אתו] בנותיו ובנות בניו. א"ר יהודה בר אלעאי בנות בנים כבנים לירושה. ובני בנות אינם כבנים. דכתיב בנות בניו ולא בני בנותיו.

ואלה שמות בני ישראל. כולם מטה שלימה.

בכור יעקב ראובן. נתייחס על הבכורה. משום דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז כא).

אלה בני לאה וגו' כל נפש [וגו'] שלשים ושלש. דע כי הם שלשים ושתים נפשות. כי ער ואונן מתו. נשאר ל"ב ללאה. אלא עם יעקב הרי ל"ג.

וי"ו לזלפה. וארבע עשר לרחל עם יוסף מנשה ואפרים. ושבעה לבלהה הרי שבעים. צא מהם יעקב יוסף מנשה ואפרים והם ס"ו ועם יעקב יוסף מנשה ואפרים הרי שבעים.

וי"א כי יוכבד בת לוי נולדה בין החומות בכניסתו למצרים. הוצא את יעקב אבינו ושים את יוכבד הרי שבעים.

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. וכן דרך העולם להודיע לחבירו שהוא בא. שכן אתה מוצא ביתרו. ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך. (שמות יח ו). מיכן ארז"ל לעולם אל יכנס אדם פתאום בתוך ביתו כל שכן לבית חבירו.

הגדה להורות. לאורות. אורות שש מאות ושלש עשרה מצות. מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עוסקים בחכמת התורה עד שלא ניתנה. הוא שאמרו כי בפרק עגלה ערופה היה מתעסק. שהרי עגלה ערופה היתה באה על לא נודע מי הכהו. וכן יוסף לא נודע מי הכהו. וכיון שראה יעקב את העגלות זכר את הפרק. מיד ותחי רוח יעקב אביהם. ועיקרו של דבר. ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף. למה יהודה. לפי שיהודה היה חביב על יוסף מכל השבטים. שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו להצילו אלא יהודה. שנאמר ויגש אליו יהודה ויאמר ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני.

לפניו. לפניו של יעקב אבינו.

להורות לפניו. מתרגם לפנאה קדמוהי.

להורות לפניו גשנה. לאמר לו כי אביך בא עד גושן.

ויאסור יוסף מרכבתו. הוא בעצמו. לפי שהאהבה מקלקלת השורה של גדולה.

וירא אליו. פנים בפנים.

ויבך על צואריו עוד. מה עוד. לפי שבכה על אחיו בראשונה. לכך נאמר ויבך על צואריו עוד.

ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם. כלומר אם אפילו אני מת. הפעם הזאת איני חושש.

ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו. אלו בני אחיו.

והאנשים רועי צאן. הקל אותם בכדייהם כדי שלא יפיל עליהם טורח החיילות. וכן הוא אומר כי תועבת מצרים כל רועי צאן. הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתהדר לפני מלך (משלי כה ו).