[מז] ב) ב) אחיו לקח חמשה אנשים. מן החלשים שבשבטים. אמר שמא מרוב גבורתם יעשו דבר וישימם על החיילות לצאת לצבא. לכך לקח חמשה מן שאינן גבורים כל כך ומי הם אותן שלא נכפלו שמותם בפרשת וזאת הברכה. ושמות הגבורים כפל. כמו וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג ז). ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך (שם שם יח). ולגד אמר ברוך מרחיב גד (שם שם כ). ולדן אמר דן גור אריה (שם שם כב). ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון (שם שם כג). ולאשר אמר ברוך מבנים אשר (שם שם כד). וכן יוסף מוכפל שמו. וליוסף אמר וגו' תבואתה לראש יוסף (שם שם טז). למדנו שהיו. ראובן. שמעון. לוי. יששכר. ובנימין.

ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. כיון שאמר להם מה מעשיכם. אמרו לו רועי צאן עבדיך. בקש להם מה הנאה יש לי מכם שבאתם בארצי. הלא כל רועי צאן הוא תועבת מצרים. וקודם שדבר הוא. התחילו הם לומר לגור בארץ באנו. לא ירדנו פה להשתקע אלא לגור בארץ באנו. כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. הא אם היה מרעה. לא באנו למצרים. ושמא תאמר לא היה רעב גדול. ת"ל כי כבד הרעב. הא תדע כי אנוסים ירדנו.

ארץ מצרים לפניך הוא. שכן אמר לו ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו (בראשית מא מד).

ויבא [וגו'] ויברך יעקב את פרעה. מה ברכה ברכו. אמר לו יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך.

ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. מה ראה פרעה לשאול ליעקב כמה ימי שני חייך. לפי שהיה איקונין של יעקב אבינו דומה לאברהם אבינו וכסבור היה שהוא אברהם.

ויאמר יעקב ימי שני מגורי. מה מגורי. לפי שהצדיקים בעוה"ז גרים. וכה"א כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה כג). וכתיב בדוד כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (תהלים לט יג). כשם שהגר בכל יום מצפה לצאת מן המקום. כך הצדיקים חושבים יום המיתה. והם כגרים בארץ. אבל הרשעים אין חוששין ליום המיתה. שנא' כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (שם עג ד). אין חרצובות אינן חרדין ועצבין מיום המיתה.

מעט. שהרי אברהם אבינו חיה קע"ה. ואבינו יצחק ק"פ. ואבינו יעקב קמ"ז.

ורעים. ברח מפני עשו. בבית לבן אכלוהו חורב וקרח בלילה. בארץ כנען טרף טורף יוסף.

בימי מגוריהם. בחייהם על האדמה.

ויברך יעקב את פרעה. ברכה בתחלה. וברכה בסוף. להודיעך דרך ארץ היאך אדם יכנס לראות פני המלכות.

ויושב יוסף את אביו. בארץ גושן היה מושבותם. ואחוזתם בארץ רעמסס.

ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. זהו שארז"ל שהיו ישראל מצוינים שם. שכל זמן שהיו ישראל פרים ורבים היו נכתבים שמותם בבית המלכות. כדי שיטול פרס שלו מבית המלכות. פלוני יש לו עשרים נפשות יטול כך וכך. פלוני יש לו שלשים נפשות יטול כך וכך. הוא שהמצריים אומרים הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א ט).

לחם לפי הטף. יותר ממה שהתינוק אוכל מפרפר.

ולחם אין בכל הארץ וגו' ותלה. לשון עיפות. תרגום עיף ויגע (דברים כה יח) משלהי ולאי. כלומר ויגעו.

וילקט יוסף את כל הכסף. כדי להתיש כחן של מצריים.

ותתם השנה ההוא ויבואו אליו בשנה השנית. יש לומר שהוא שנה שניה לרעב. וא"ת והרי למעלה מהענין כתוב כי זה שנתים הרעב (לעיל מה ו). וזה המעשה שמכרו המצריים איש שדהו לא היה אלא אחר שבאו אחיו למצרים. יש להשיב שהענין מוקדם ומאוחר. ונאמר שזה המעשה היה בשנה שבא יעקב אבינו ובניו למצרים. ומשבאו נפסק הרעב והתחילו לזרוע. והוא מסייע למה שארז"ל ויברך יעקב את פרעה. אמר לו יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך. וכן היה. כי בשנה הראשונה מכרו הכסף והמקנה. ובשניה גם שדותיהם. ומקניהם ואת עצמם. ומכאן ואילך נפסק הרעב והיו זורעין ונותנים חמישית לפרעה. ואם רצונך אמור. כי הכתוב אומר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם). ואיך היו זורעין בשנה השלישית. אלא זה שאמר הכתוב ויבואו אל יוסף בשנה השנית. שנית למכירת מקניהם. שהוא שביעית בסוף שני הרעב. כי מה שאמר למעלה ותלה ארץ מצרים (פסוק יג). הוא בשנה הששית עד כי תם הכסף ומקנה הבהמה. ובשביעית מכרו גויתם ואדמתם. וכן הוא אומר יט) ותן זרע ונחיה ולא נמות. כי לא בקשו בר לקנות לאכול. כי אם לזרוע. כי כלו שבע שני הרעב. וכן עשה.

והאדמה לא תשם. מלמד שהאדמה נאה בזמן שבני אדם עליה. כלו האנשים. האדמה משוממת.

ואת העם העביר אותו לערים. למה עשה כן. כדי שלא יאמרו לא מכרנו שדותינו. שכיון שהגלם מעיר לעיר. ידעו כי לא נותר להם נחלה בשדותיהם. ס"א כדי שלא יאמרו מצרים לאחיו של יוסף בני גולה אתם. גרים אתם. לפיכך הגלם יוסף מעיר לעיר. שלא יהא להם פתחון פה על אחיו שלא יתגאו עליהם. וכה"א מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן (משלי כ כו). מלך חכם זה יוסף. שנא' טוב ילד מסכן וחכם (קהל ד יג). שזירה את המצריים מקצה גבול מצרים עד קצהו. ועליו הכתוב אומר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כה ג).

רק אדמת הכהנים. אלו כומרי פרעה.

ואכלו את חקם. את מזונותיהם. כענין שנאמר הטריפני לחם חקי (שם ל ח).

הא לכם זרע. מלשון היליכי (שמות ב ט). אלא שניתוסף א' הנה והוא תיבה לעצמה. ס"א הא לכם זרע. כי שש שנים מנין ה"א מתפרנסין משלהם. מיכן ואילך נמכרו. לכך נאמר ה"א.

והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה. מה ראה יוסף לשום עליהם חומש לפי שעתידין היו ללקות באצבע שהיא חומש היד עשר מכות.

ד"א כנגד חמשה דברים שעשה עמו פרעה. וילבש אותו בגדי שש. וישם רביד הזהב. וירכב אותו במרכבת המשנה. ויקראו לפניו אברך. ונתון אותו על כל ארץ מצרים (בראשית מא מב ומג). הרי חמש.

וישב ישראל בארץ מצרים [וגו'] ויאחזו בה. לקחו אחוזה בה.

ויפרו וירבו מאד. ישתבח אלהינו שהוא מבטיח לצדיקיו ועושה עמהם כל טוב. שכן הוא אומר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

סליק פרשת ויגש.

ויחי יעקב. כתוב טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח (קהלת ד ו). טוב היה לאבינו יעקב. אלו שבע עשרה שנה במצרים. שנא' ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. שחיה אותם בנחת. והשבטים סביבותיו. ובני בניו פרים ורבים. ועיניו רואות ולבו שמח. אין שטן ואין פגע רע. ויוסף בנו מלך על הארץ. ומביא ונותן לתוך פיו. שנאמר ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף (בראשית מז יב). ממלא חפנים עמל ורעות רוח. ממאה ושלשים שנה שלא היה אלא כולם בעמל. שנאמר וישטום עשו את יעקב (שם כז מא). וכתיב ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך (שם שם מג). וכתיב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (שם לא מ). וכתיב את עניי ואת יגיעי כפי (שם שם מב). ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (שם לד ל). ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים (שם לז לד). כל אותם השנים היה עמל ורעות רוח. לכך נאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. אלו השבע עשרה חיה בהם חיים טובים.

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. חזר הכתוב והכליל הי"ז עם הק"ל. היינו דאמרי אינשי סופך טוב כולך טוב. אשריהן לצדיקים שהקב"ה מייסרן בייסורין בתחלתן. ובסוף מרחם עליהם. ומביאם אל קבר בשיבה טובה. וע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז ח).

ויחי יעקב בארץ מצרים. למה הפרשה זו סתומה. שכיון שנפטר יעקב אבינו התחיל השעבוד. ד"א למה הפרשה זו סתומה. לפי שמשבא יעקב אבינו למצרים נסתתמו ממנו הצרות. שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז).

ד"א למה הפרשה זו סתומה. לפי שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתתם ממנו.

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף. זש"ה כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו [עלי ארץ ואין מקוה] (דה"א כט טו). והלואי כצלו של כותל. או כצלו של אילן. אלא כצלו של עוף. שנאמר ימיו כצל עובר (תהלים קמד ג). כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה. ואין מי יקוה שלא ימות. הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים. אברהם אמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו ב). יצחק אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (שם כז ד). יעקב אמר ושכבתי עם אבותי (שם מז ל). זה שאמר הכתוב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח (קהלת ח ח).

ויקרבו ימי ישראל למות. מפני מה נאמר ביעקב אבינו ויקרבו. ולא נאמר באברהם וביצחק. ארז"ל כל מקום שנאמר בו קריבה של מיתה. לא השיגו לחיי אבותם. אברהם אבינו חיה קע"ה שנה. יצחק אבינו חיה ק"פ שנה. יעקב חיה קמ"ז שנה. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות. שחסרו שלשים ושלשה שנה מחיי אביו. וכן במשה רבינו כתוב. הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). לפי שלא הגיע לשני חיי אבותיו. שהרי לוי חיה קל"ז. וקהת בנו חי קל"ג. ועמרם בנו חיה קל"ז. ומשה רבינו לא חיה אלא ק"כ שנה. לכך נאמר בו קריבה. וכן בדוד הוא אומר ויקרבו ימי דוד למות (מ"א ב א). למה שלא השיג לשני חיי אבותיו. ישי עובד ובועז. ארז"ל יותר מארבע מאות שנה חיו. וראיה לדבר. שהרי נחשון בן עמינדב הקריב קרבנו בחנוכת המזבח. וכתיב נחשון הוליד את שלמון. ושלמון הוליד את בועז. ובועז הוליד את עובד. ועובד הוליד את ישי. וישי הוליד את דוד (רות ד כ כא כב). וכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים הוא השנה הרביעית למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה' (מ"א ו א). צא מהן [ארבעים] שנה שהלכו ישראל במדבר נשארו ת"מ שנה לשלמון בועז ועובד וישי. למדנו כי יותר מארבע מאות שנה חיו אלו הארבעה דורות. ואעפ"כ כתוב פסוק מלא על ישי. והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א יז יב). אבל דוד לא חיה אלא שבעים שנה. בן שלשים שנה היה במלכו. וארבעים שנה מלך. לכך נאמר בו קריבה.

ויקרא לבנו ליוסף. למה קרא ליוסף ולא קרא לראובן שהיה בכור. ולא קרא ליהודה שהיה מלך בשבטים. אלא לפי שידע שיוסף היה בידו יכולת לעשות.

ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי. השביעו כדרך שהשביע אברהם אבינו את אליעזר.

ועשית עמדי חסד ואמת. וכי יש חסד של שקר. אלא כל חסד שהוא שלא בפניו הוא חסד של אמת. אבל חסד שבפניו הוא חסד של חנופה. מתלא אמרי אינשי. מית בר חברך טעון. מית חברך פרוק. ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לעולמו והוא עשה עמו חסד שלא בפניו. לכך נאמר חסד ואמת.

ארז"ל גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. הצדקה לחיים. וגמילות חסדים לחיים ולמתים. הצדקה לעניים. וגמילות חסדים לעניים ולעשירים.

אל נא תקברני במצרים. אין נא אלא לשון בקשה. למה בקש יעקב אבינו שלא להקבר במצרים. לפי שידע שעתידה ארץ מצרים ללקות עפרה בכנים. כדי שלא יהא הכנים מרחשות תחת גופו.

ד"א שלא יעשוהו המצרים אלוה. וכבר עתיד הקב"ה להפרע מן האומה הזו ומן אלהיהם. שנאמר ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג ד).

ושכבתי עם אבותי. כל מקום שנאמר בו שכיבה. הניח בנים כמותו. שנאמר והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מ"א יא כא). נאמר שכיבה בדוד. ומיתה ביואב. מפני מה. דוד שהניח בן כמותו ראוי למלכות. נאמר בו שכיבה. יואב לא הניח בן גבור כמותו. נאמר בו מיתה. וכן במשה. הנך שוכב עם אבותיך (דברים לא טז). לפי שרבו בניו למעלה מכל ישראל. שנאמר ובני משה גרשום ואליעזר. ובני גרשום [שבואל הראש ויהי בני אליעזר] רחביה הראש. ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג טו טז יז). ואמרו רבותינו ז"ל מאי למעלה. למעלה מששים רבוא. אבל בשמואל כתיב ושמואל מת (ש"א כח ג). וימת שמואל (שם כה א). לפי שכתוב בבניו ולא הלכו בניו בדרכיו (שם ח ג). לכך נאמר ושכבתי עם אבותי. שהיו צדיקים דור אחר דור. וגם הניח צדיקים אחריו כמותו.

ד"א ושכבתי עם אבותי. לפי שאין קוברין צדיק אצל רשע. שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו (מ"ב יג כא). על רגליו קם ולביתו לא הלך.

ד"א ושכבתי עם אבותי למה. כי האבות מחבבין קבורת ארץ ישראל. א"ר אלעזר דברים בגו. א"ר חנינא א"ר יהושע בן לוי מה דברים בגו. אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז ט).

ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. אמר קרנא דברים בגו. יודע היה יעקב אבינו בעצמו שצדיק גמור הוא. אם מתים שבחוצה לארץ חיין. למה הטריח בניו. והשיבוהו שלא לקבל עליו צער מחילות.

ויאמר אנכי אעשה כדברך. וכה"א וישבע יוסף את בני ישראל [לאמר] פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה (בראשית נ כה). אע"פ שידע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור הוא. לא קיבל עליו צער מחילות.

ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה. השתחוה כלפי שכינה. שזיכהו לבן כזה.

ד"א וישתחו ישראל על ראש המטה. לקיים מה שנא' הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה (שם לז י). היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה.