ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך. ברשות נכנס וברשות יצא.

כי אותך ראיתי. מי גרם לך שתינצל.

צדיק לפני. מיכן אמרו רז"ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. וכולו שלא בפניו. הכא כתיב צדיק. והתם צדיק תמים וגו' את האלהים התהלך נח.

מכל הבהמה הטהורה. הם הטהורים לנו למאכל.

שבעה שבעה. שהיה צריך להקריב מהם קרבן בצאתו מן התבה.

איש ואשתו. מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. ומנין היה יודע. א"ר חסדא לפני התבה העבירן כל שהתבה קולטתו בידוע שלא נעבדה בו עבירה. ר' אבוהו אמר מאותן הבאים מאליהן.

אשר לא טהורה הוא. עקם הכתוב כמה אותיות לדבר בלשון נקיה. לכך נאמר ותבחר לשון ערומים (איוב טו ה).

שנים איש ואשתו. נאמר בבהמה איש ואשתו לפי שהיו נרבעים הוצרך לומר איש ואשתו להביא כשרים. אבל העופות לא נרבעו לכך נאמר זכר ונקבה.

גם מעוף השמים שבעה שבעה. ארבעה עשר מכל מין ומין. שאם תאמר שבעה מכל מין ומין. נמצא אחד בלא זוג.

לחיות זרע. לא שאני צריך להם אלא לחיות זרע על פני כל הארץ.

כי לימים עוד שבעה. בעשור לחדש השני היה הדבור הזה. ומה היו אלו שבעת הימים. אמר רב אלו היו שבעת ימי אבלו של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורענות.

ד"א שנתן להם זמן קטן אחר זמן גדול. והיו ימיו מאה ועשרים שנה והדר שבעת ימים.

ד"א ששינה הקב"ה עליהן סדרי בראשית. שהיתה חמה זורחת במערב ושוקעת במזרח. שמא יראו ויחזרו בתשובה.

ד"א לימים עוד שבעה. כנגד ז' ימי שבת. שבו נברא העולם.

ונח בן שש מאות שנה. נמצא בכורו בן מאה שנה.

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול. עד שראו שהיו המים מגיעים עד קרסוליהם לא נכנסו. שנאמר מפני מי המבול.

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. עוד שינה הכתוב להוציאו בל' טהרה. כיוצא בו את הגמל כי מעלה גרה הוא (ויקרא יא ד) התחיל בטהרה.

ויהי לשבעת הימים. אשר נקבעו להם. אולי יחזרו בתשובה.

בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני. והוא מרחשון. כי בתשרי נברא העולם. לכך נקרא מרחשון ירח בול. כי בו ירד המבול. חסר מ'. כנגד מ' יום שחסרו מן העולם.

בשבעה עשר יום. כתב לנו השנה והחודש ובכמה בחודש. ללמדנו כי שנה תמימה היה בתבה. והיה מחשב חדשים מחשבון שמסר לו הקב"ה לאדם הראשון. ואדם הראשון מסרו לנח.

נבקעו כל מעינות תהום רבה. התהומות העלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות. ואחר כך וארובות השמים נפתחו. ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים.

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. א"ר יוחנן לפי שהם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום. לפיכך מ' יום ומ' לילה.

בעצם היום הזה. א"ר יוחנן בעצומו של יום. שלא יהא דורו אומרים בלילה נכנס ולא היינו רואין. שאם היינו יודעים לא היינו מניחים אותו ליכנס.

המה וכל החיה למינה. המה עיקר והכל טפילה להם.

כל צפור כל כנף. ר' אלעזר בשם ר' אסי פרט לסרוחים ולמחוסר אברים. הפסולים לקרבנות בני נח.

ויבאו אל נח. שמא תאמר אל ביתו של נח. ת"ל אל התבה. מאחר שבאו אל התבה באו אליו.

שנים שנים. זוגות זוגות. הטהורים ז' זוגות היינו ארבעה עשר.

אשר בו רוח חיים. ולא חולים. ודומה לו שתי צפרים חיות טהורות (ויקרא יד ד). בריאות ולא חולות.

והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. מעצמם באו.

ויסגור ה' בעדו. מפני הרשעים שהיו רוצים להפוך התבה והביא הקב"ה דובים ואריות וסיבבו את התבה ולא יכלו ליגע בה.

ויהי המבול ארבעים יום. הכליל הלילה עם היום. קס"ד לפי שכל מקום נאמר ארבעים יום וארבעים לילה. וכאן נאמר ארבעים יום בלבד. שלא היה הפרש בין היום ובין הלילה. שהגשם היה תדיר. לכך נאמר ארבעים יום. והכליל הלילה עם היום. ואם תאמר למה לא אמר מ' לילות אלא מ' יום. זו תשובתו. יש בכלל יום לילה. ואין בכלל לילה יום. שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה). תדע שהרי בגליות כתיב ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז טז). לפי שלא היה מתיצב בלילות. הא אם היה מתיצב אף בלילות. הוצרך לומר ארבעים יום וארבעים לילה.

ותרם מעל הארץ. כיון שרבו המים אחד עשר אמה מיד ותרם.

ויגברו המים וירבו מאד. אלו המים שעל אחת עשרה אמה מאחר שגבהה התבה. כדמפורש לפנינו.

והמים גברו מאד מאד. אלו שעל ההרים. מאד מותר מהתבה. מאד השני הוא מעל ההרים.

חמש עשרה אמה מלמעלה. אלו חמש עשרה אמה ממעל להרים הרמים.

ויגוע כל בשר. לפי שלא מתו כולם ביחד אלא יש מהם ממתינים במיתתן כמו העופות. לפיכך נאמר בהם גויעה.

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. ולא דגים שבים שלא נגזרה עליהם גזירה. שלא היו בכי השחית כל בשר. לפיכך ניצולו.

וימח את כל היקום. כי אמרו רז"ל מי המבול עבין וקשין כשכבת זרע. שבדבר שקלקלו בו נידונו.

וישאר אך נח. אך לשון צער. שהיה גונח דם מפני הצינה.

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. שהן חמשה חדשים. ומכלות הגשם עד שבעה עשר יום לחדש השביעי עד שנחה התבה על הרי אררט. והיו המים חמש עשרה אמה על ההרים. ומעת עמידת המטר עד שנראו ראשי ההרים עברו קפ"א ימים. ובאלה הימים חסרו המים. שהיו חמש עשרה אמה מלמעלה. חלק קפ"א ימים לחמש עשרה אמות נמצא באמה שנים עשר יום כי חמשה עשר פעמים שנים עשר הם מאה ושמונים יום. למדנו כי בכל שנים עשר יום היו המים נחסרים אמה. ועתה יש לנו מעת שעמד הגשם עד שנחה התבה ק"י ימים. המה ל"ט חלקים מן י"ב ימים. ונחסרו בהם תשע אמות ונשארו בהרים עוד שש אמות. ולא היו יכולים לסבול התבה ונחה. למדנו כי שש אמות היתה טבועה במים. אבל זה החשבון טעות יש בו. כי חושב חמשים ומאת יום עם הגשם עצמו. ולא הוא שהרי כתוב מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסר. והחשבון של רבותינו הוא עיקר.