טוב פריי מחרוץ ומפז, תבואתי מכסף נבחר (משלי ח׳:י״ט) אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולמים טוב פריי מחרוץ ומפז שהרי הוצאת את עמך ממצרים ואמרת להם (שמות כ״ה:ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ומהו תיקונו ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחושת. כתיב (שם כו) ואת הקרשים תצפה זהב ועשו ארון עצי שטים והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם אשר זהב זהב ואשר כסף כסף. ועשו את האפוד (שם כח) ולא יזח החושן מעל האפוד אבני שהם ואבני מלואים וכולם היו כפרה לישראל עדות לכל באי העולם ששכינה ביניהם וכן בגדי כהונה היו לישראל לכפרה. כתונת מכפרת על שפיכות דמים וכן הוא אומר (בראשית ל״ז:ל״א) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. מכנסים מכפרים על העריות וכן הוא אומר (שמות כ״ח:מ״ב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת מכפרת על גסי הרוח יבוא דבר שבגבוה ויכפר על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב על מקום שהוא מהרהר. חשן מכפר על הדינין וכן הוא אומר (שם) ועשית חשן משפט. מעיל מכפר על לשון הרע יבוא דבר שבקול ויכפר על קול. ציץ מכפר על עזי מצח. וכן הוא אומר (שם) והיה על מצח אהרן. ללמדך שחפץ הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. מזבח מזיז עונות ומחבב את ישראל לאביהן שבשמים. ועל כל זאת חטאו ישראל ואבדו את כל הסניגורים הללו במה הן קיימין ובמה הן מתכפרין ובמה מתרצין לפני אביהן שבשמים. אין לנו אלא דברי תורה. לכך נאמר טוב פריי מחרוץ ומפז. חרוץ. אלו אבנים טובות ומרגליות. ופז. (מ"א י) זהב מופז. ותבואתי. ומה תאמר מה חרוץ ופז אינן עושין פירות אף כך דברי תורה תלמוד לומר ותבואתי. אמר פרי ואמר תבואה. שהפירות אינן מוציאין פירות כגון תפוחים ושאר פירות לכך נאמר ותבואתי שכשם שהתבואה פרה ורבה ובה ניזונין כל באי העולם כך התורה פרה ורבה ובה מתפרנסין וניזונין בעליה בעולם הזה ובעולם הבא. פרה ורבה. דכתיב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. ובה ניזונין שנאמר (משלי ג׳:י׳) וימלאו אסמיך שבע. ואומר (תהילים קמ״ד:י״ג) מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן. ומתפרנסין בה שנאמר (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. נאמר טוב פריי מחרוץ ומפז שכל עושר וכבוד שיש לו לאדם בעולם הזה בשעה קלה מאבדן. וכן הוא אומר (איוב כ״ז:י״ט) עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו. אבל התורה עומדת לו לעולם שנאמר (דברים כ״ט:ח׳) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם. ואמר רבי (ד) (שמעון) בן לוי דבר זה כתוב בתורה. ושנוי בנביאים. משולש בכתובים. כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו. כתוב בתורה הא דאמרן ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. שנוי בנביאים (יהושע א׳:י״ח) רק חזק ואמץ [מאוד] לשמור לעשות וגו'. משולש בכתובים דכתיב (תהילים א׳:ג׳) וכל אשר יעשה יצליח. טוב פריי מחרוץ שהתורה עומדת לו לזקנותו שנאמר (שם צב) עוד ינובון בשיבה וגו'. טוב פריי שהתורה עומדת לו לעולם הבא שנאמר (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך וגו'. טוב פריי מחרוץ ומפז שכל כסף וזהב שהיה לו למשה רבינו לא נשתבח בו אלא בתורה שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו. התורה ניתנת בחורב ונישנת באוהל מועד ונשתלשה בערבות מואב. בחורב כתיב (במדבר כ״ח:כ״ד) עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו' דכתיב (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. בערבות מואב כתיב (במדבר ט״ו:ג׳) לפלא נדר או בנדבה. וכיון שהקים משה את המשכן מיד נתמלא כבוד שנאמר (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה) וכבוד ה' מלא את המשכן. וכתיב (שם) ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. מיד ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. בוא וראה כמה גדול כחו של משה שדבר שלא יכלו ששים רבוא מישראל לסבול שנאמר (דברים ה׳:כ״ב) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. היה הוא סובל שנא' ויקרא אל משה לפיכך נקראו נביאים מלאכים. משה נקרא מלאך שנאמר (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. פינחס נקרא מלאך שנאמר (שופטים ב) ויעל מלאך ה' וגו'. חגי נקרא מלאך דכתיב (חגי א) ויאמר חגי מלאך ה' וגו'. ויקרא אל משה ששה שמות נקרא. ירד. אבי גדור. חבר. אבי סוכו. יקותיאל. אבי זנוח. רבי יהודה ברבי אלעאי אומר אף טוביה שמו שנאמר (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא. רבי שמואל בר אמי אמר אף שמעיה שמו שנאמר (ד"ה א' כד) ויכתבם שמעיה בן נתנאל ששמע תפלתו. בן נתנאל שנתן אל תורה לישראל על ידו. הסופר שהיה סופרן של ישראל. מן הלוי משבטו של לוי. לפני המלך והשרים. לפני מלך מלכי המלכים ובית דינו. וצדוק הכהן. זה אהרן הכהן. ואחימלך שהיה אחיו של מלך. בן אביתר. שביתר את העגל ומכולם לא קראו הקב"ה אלא משה. על שם שמשה את ישראל ממצרים. וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה (עבדו) [עמו] וגו': ויקרא אל משה משל למלך שבנה לו שר צבאו היכל ועל כל פינה ופינה הוא כותב שמו של מלך כיון שנכנס המלך ראה שמו כתוב על כל עמוד ועל כל פינה נאה. אמר מי שסידר את כל זה הענין קראו לו ויבוא. כך כיון שעשה משה את המשכן על כל מעשה ומעשה אמר כאשר צוה ה' את משה. שמונה עשר פעמים כנגד י"ח חוליות שבאדם אמר ולמה יעמוד בחוץ קראו לו ויכנס לכך נאמר ויקרא אל משה שמא תאמר כנגד שנאמר באברהם אבינו (בראשית כ״ב:י׳-י״א) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים תלמוד לומר ויקרא וידבר ויקרא אל משה. נאמר כאן קריאה ונאמר באור קריאה (שם א) ויקרא אלהים לאור יום ואין אור אלא תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. ומשה שבה את התורה שנא' (תהילים ס״ח:י״ט) עלית למרום שבית שבי וגו' לכך נאמר ויקרא אל משה לא היה שם גדול ממשה. ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור לימדה תורה דרך אריץ שלא ידבר אדם לחבירו אא"כ קראו תחלה. ויקרא אל משה. מיכן לא יכנס אדם לבית חבירו אא"כ יאמר לו הכנס. קל וחומר ממשה (שמות מ׳:ל״ה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וגו' וכתיב ויקרא אל משה. ויקרא וידבר למדנו לכל הדברות שבתורה תחלה היה קוראו ואחר כך וידבר. (טו) וזו אחת משלש עשרה מדות שאמר רבי ישמעאל בתורת כהנים שהתורה נדרשת בהם מקל וחומר מגזרה שוה. וכו' קל וחומר לשכינה י"ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודבר זה נאמר בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים. בתורה (במדבר י״ב:י״ד) ואביה ירוק ירק בפניה. קל וחומר לשכינה י"ד אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. תסגר שבעת ימים. נידון נקרא דבר שבא לידון הימנו. ק"ו מן הנביאים (שמואל א כ״ג:ג׳) הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה. מן הכתובים (אסתר ט׳:י״ב) בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ובשאר מדינות המלך מה עשו. וכאלה הרבה במקרא. גזרה שוה מנין תלמוד לומר נאמר בשומר שכר (שמות כ״ב:ז׳) אם לא שלח ידו ללמדנו שהיורשים פטורים בשומר שכר בשומר חנם. ובשומר (חנם) גופיה מנא לן דפטר את היורשים שנאמר (שם) שבועת ה' תהיה בין שניהם להוציא את היורשים שאין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי פרשה הראשונה נאמר בשומר חנם וילמד העליון מן התחתון. מבנין אב לא המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב. הצד השוה שבהם שהן עשוין לנוחת אדם לבדו הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ומשא ולטמא בגדים. (כל שהוא) עשוי לנוחת אדם לבדו הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. משני כתובים. כגון פרשת (נדות) [נרות] ופרשת שלוח טמאים הצד השוה שביניהן שהן (בנו) [בצו] מיד ולדורות אף כל שהוא (בנו) [בצו] מיד ולדורות. מכלל ופרט כיצד מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחרינא לא. מפרט וכלל כיצד (שם) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל נעשה כלל מוסיף על הפרט לרבות (כל הבהמה). מכלל ופרט וכלל. דכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. כלל. בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט. ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. אי אתה דן אלא כעין הפרט לרבות הדומין לפרט וולד וולדות בארץ אף כל שהוא וולד וולדות בארץ יצאו דגים וכיוצא בהם שאינן מן הארץ אלא מן המים. גמרינן במסכת נזיר (דף לה) בפרק שלשת מינין (וג') מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינין. כללא בתראה מאי אהני. אהני לאוסופי כל דדמי ליה. ותו פרט וכלל ופרט כעין הפרט דיינינן פרטא בתראה מאי אהני. אהני דאי לאו פרטא בתראה הוה אמינא נעשה כלל מוסיף על הפרט. מכדי תרי כללי ופרטא. וכללא כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני ביני איכא דאילו תרין כללא ופרטא אי איכא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן. תרי פרטי וכללא אי איכא דדמי בשני צדדין מרבינן. כחד צד לא מרבינן. מכדי פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל מאי איכא בין מיעט וריבה לפרט וכלל. איכא. דאילו פרט וכלל מרכין אפילו עלין לענין נזיר מיעט וריבה (לפרט) לולבין אין עלין לא. וכן מצאתי במסכת זבחים בפרק ראשון (ד' ע"ב) יעשה זבח שלמים הוה ליה כלל שאינו מלא וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט. וכן כלל ופרט המרוחקין דתניא (סנהדרין מ"ה ע"ב) כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים במאי קא מיפלגי בהאי קרא (דברים כ״א:כ״ג) והומת ותלית כלל. כי קללת אלהים פרט. מגדף אין מידי אחרינא לא. כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל כיצד (שמות י״ג:ב׳) קדש לי כל בכור יכול אף הנקבה במשמע תלמוד לומר זכר אי זכר יכול אפילו יצאת נקבה לפניו תלמוד לומר פטר כל רחם אי פטר רחם יכול אפילו נולד לאחר יוצא דופן תלמוד לומר בכור. זה כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כדמפרש דבי רב. ויקרא אל משה. נאמר כאן קריאה ונאמר בסנה קריאה מה להלן משה משה אף על כל קריאה כך. ומה להלן היה עונה הנני (הנני) אף על כל קריאה היה עונה הנני. אל משה. הוא משה עד שלא נדבר עמו. הוא משה לאחר שנדבר עמו. ד"א ויקרא אל משה מלמד שכיון שהוקם המשכן נתייאש משה אמר מעתה אין לי עבודה אמר לו הקב"ה עמוד ללמד לישראל סדר קרבנות. ללמדך שכל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו לכך נאמר ויקרא אל משה וידבר לאלתר. דבר אחר וידבר כאשר ידבר איש אל רעהו שנאמר (שם לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. כל הנביאים היו רואין מתשע אספקלריות ומשה מתוך אחת. של כל הנביאים [לא] היו צלולות ושל משה היתה צלולה. ה'. זה השם הנכבד שאינו נקרא ככתבו נכתב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. אליו. למעט את אהרן. מאהל מועד. יכול מכל הבית תלמוד לומר (שם כה) ודברתי אתך מעל הכפרת. יכול מכל הכפרת תלמוד לומר מבין שני הברוכים דברי רבי עקיבא. מאהל מועד. רבי אליעזר אומר הרי הוא אומר (שם כט) ונועדתי שמה לבני ישראל זה יום שמיני שנא' (ויקרא ט׳:כ״ד) וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא לחוץ יכול מפני שהקול נמוך תלמוד לומר (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול. קול שמפורש בכתובים שנאמר (תהלים כט) קול ה' בכח קול ה' בהדר. לאמר. לך אמור לישראל שלא היה מדבר עמו אלא בשביל ישראל. ד"א לאמר מיכן אמרו חכמים מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר לאמר. ד"א מאהל מועד לאמר אמר רבי אלעזר אפילו שניתנה התורה מהר סיני לא נענשו ישראל עליה עד שנתפרש להם באהל מועד. וכן אמר שלמה (שיר השירים ג׳:ד׳) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. עד שלא ניתנה התורה לישראל היתה נבואה מצויה באומות העולם כיון שניתנה פסקה מאומות העולם וניתנה לישראל שנאמר אחזתיו ולא ארפנו. ואם תאמר הרי בלעם. תשובתך לטובתן של ישראל נתנבא שנאמר (במדבר כ״ד:ה׳) וירד מיעקב. לא הביט און ביעקב. מה טובו אהלין יעקב. עד שהבאתיו אל בית אמי. זה סיני. שנאמר (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב. ואל חדר הורתי. זה אהל מועד חדר שממנו יצאת הוראה לישראל:

פס'. דבר אל בני ישראל. על כל מצוה ומצוה מזכיר את בני ישראל לפי שהם יקרים לפני הקב"ה. כענין שנאמר (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. עשרה נקראו יקרים. התורה. והנבואה. והתבונה. והדעת. והסכלות. והצדיקים. ומיתתן של צדיקים. והעושר. והחסד. וישראל. תורה. דכתיב (משלי ג׳:ט״ו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. נבואה. דכתיב (שמואל א ג׳:א׳) ודבר ה' היה יקר בימים ההם. הבינה. דכתיב (משלי י״ז:כ״ז) יקר רוח איש תבונה. דעת. דכתיב (שם כ) וכלי יקר שפתי דעת. סכלות. [דכתיב] (קהלת י׳:א׳) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. עושר. דכתיב (משלי י״ב:כ״ז) הון אדם יקר חרוץ. חסד. דכתיב (תהילים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים. הצדיקים נקראו יקרים. דכתיב (שם קלט) ולי מה יקרו רעיך אל. ומיתתן של צדיקים. דכתיב (שם קטו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ישראל דכתיב (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מכל האומות אין אתה מצוינו אלא על ישראל בלבד אמר לו לפי שהן המליכוני עליהם על הים שנאמר (שמות טו) ה' ימלוך לעולם ועד. משל לאדם שהיה מזהיר עבדו על חלוקו יותר מכל בגדיו. אמר לו אדוני למה תזהירני על חלוקך יותר מבגדיך אמר לו לפי שהוא קרוב לבשרי לכך מצוה הקב"ה למשה על ישראל בלבד. ד"א דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים:

פס'. אדם. אמר להם כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל ומן החמס לפי שהיה יחיד כעולם כך אתם לא תקריבו מן הגזל ומן החמס לפי שאני שונא גזל בעולה. דבר אחר אדם כי יקריב מכם קרבן. ולהלן הוא אומר (ויקרא י״ג:ב׳) אדם כי יהיה בעור בשרו ולא אמר מכם. מיכן שהכתוב חלק כבוד לישראל. דבר אחר אדם כי יקריב רשות. קרבן לה'. שיקדים הקדישו להקרבתו דברי רבי יהודה ר' שמעון אומר מיכן שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ומה אם על הקדש אמר הכתוב קרבן לה' לדבר הרשות על אחת כמה וכמה. רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד שלא ליתן מקום למינים לרדות. מן הבהמה. להוציא את הרובע ואת הנרבע. מן הבקר. להוציא את הנוגח. תקריבו את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת שנים, דבר אחר את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא. (מג) ואם תאמר מאחר שאמר מן הבהמה למה לי מן הבקר ומן הצאן אלא לפי שהחיה קרויה בהמה שנאמר (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו מבל הבהמה אשר על הארץ. שור שה כשבים. חזר ושנה עליו תקריבו את קרבנכם לעכב שלא יביא אלא בקר וצאן למה זה דומה למי שאמר לו רבו אל תביא אלא מן חטים (הלך והביא גם שעורים הרי זה מוסיף על דבריו):

פס'. אם עולה קרבנו. להביא עולת חובה שתהא כדין עולת נדבה. זכר. להוציא טומטום ואנדרוגינוס. תמים. כשם שהקרבן שאם אינו תמים אינו לרצון כך האיש אם אינו כענין הזה אינו לרצון. תמים יקריבנו. תמים יקדישנו, רבי יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו. א"ר יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר חייב חטאת. ויביא תמיד אחר. ותנן נמי במסכת תמיד (פרק ג) נכנסו ללשכת הכלים הוציאו משם תשעים (ותשעה) [ושלשה] כלים כלי כסף וכלי זהב והשקו את התמיד בכוס של זהב אע"פ שהיה מבוקר מבערב היו בודקין אותו לאור האבוקות. אל פתח אהל מועד. מטפל בו ומביאו אל אהל מועד. יקריב אותו. שאם נתערבה עולה בעולה עולה בתמורה עולה בחולין. יקריב אותו. יכול אפילו נתערבה בפסולין תלמוד לומר יקריבנו. אוציא את שנתערב בפסולין שאינן כשרין ליקרב. ד"א יקריב אותו. מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני שנאמר לרצונו לפני ה'. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. לפני ה'. אע"פ שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים. ותנן גבי תמיד כך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב השוחט עומד במזרח ופניו למערב:

פס'. וסמך ידו. ולא יד בנו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. על ראש העולה. ולא על הצואר ולא על הגב. עולה. אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה. ד"א העולה פרט לעולת העוף (שהרי בבקר וצאן שוה לבקר לשחיטה ולקבלה ולזריקה ולחלבים ונרצה לו. מלמד שהקב"ה רוצה לו שמכפרת העולה על עשה ועל לא תעשה שיש בו קום עשה. ד"א ונרצה לו לכפר. אי זהו מכפר זה הדם. אין לי אלא טהור. טמא מנין ת"ל (שמות כ״ט:מ״ד) ונשא אהרן את עון הקדשים. אי זה הוא עון הוא נושא עון טומאה שהותר מכללה בצבור (שנאמר (במדבר ט׳:י׳) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין). (שם) לכל מתנות קדשיהם. לרבות הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משוה ומנחת נסכים שהציץ מרצה. דבר אחר ונרצה לו לכפר. לימד שאם עשה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר וכיפר כיפר גברא ולא כיפר קמי שמיא. והכי מפורש במסכת זבחים בפרקא קמא. לכפר עליו. ר' שמעון אומר את שעליו כמשא חייב באחריותו. כגון נדר. דאמר הרי עלי נדר. ואת שאינו עליו משא אינו חייב באחריותו. כגון דאמר הרי זו דהיינו נדבה:

פס'. ושחט את בן הבקר. כתיב וסמך וכתיב בתריה ושחט מכאן אמרו תכף לסמיכה שחיטה. וכן תכף לנטילת ידים ברכה שנאמר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ותכף לגאולה תפלה (שם יט) ה' צורי וגואלי וסמיך ליה (שם כ) יענך ה' ביום צרה. ושחט. לימד ששחיטה בכל כשרה בזרים בנשים ובעבדים ואפילו קדשים. את בן הבקר. בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה'. והקריבו. זו קבלת הדם לימד שתהא כשרה אלא בכהן כשר. ובכלי שרת שנאמר בני אהרן הכהנים. מה אהרן כשר אף בניו כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. את הדם וזרקו את הדם מה תלמוד לומר הדם הדם שני פעמים להביא דם עולה שנתערב בשאר דמים כגון דם בכור ומעשר ופסח. וזרק, יכול זריקה אחת ת"ל סביב. אי סביב יכול יקיפנו ת"ל וזרקו הא כיצד הפסק ד' מתנות. ד"א והקריבו בני אהרן את הדם שני פעמים שאם נשפך מן הכלי על הרצפה כשר אבל מן הצואר על הרצפה פסול. שנאמר ושחט. והקריבו זו קבלה שאם נתקבל ונשפך כשר. על המזבח סביב בזמן שהמזבח שלם שאם נפגמה קרנו של מזבח עבודתו פסולה. אשר פתח אהל מועד, מלמד שהמזבח לפני אהל מועד ומה אני מקיים ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח בבנין המזבח משוך כלפי דרום:

פס'. והפשיט את העולה. יכול יהא מפשיט אבר אבר ומנתח ת"ל את העולה כולה מפשיטה ואחר כך מנתחה. ונתח. יכול יהא מנתח נתחיה לנתחים ת"ל אותה לנתחיה ואין נתחיה לנתחים כדמפורש במסכת תמיד(פ"ד מ"ב) חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ובית שחיטתו מלמעלה וכו'. (נז) אותה לנתחיה הכשרה ולא הפסולה:

פס'. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. אמר רבי יודן מנין להצאת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת ת"ל ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. ד"א על המזבח אמר רבי ישמעאל לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח. הכהן בכיהונו לימד על כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה. ד"א ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבאו לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד ימי מנשה בן חזקיהו. וערכו עצים על האש. לא האש על גבי עצים. אמר ר' שמעון מנין לרבות שני גזרי עצים (נט) למערכה ת"ל וערבו עצים על האש:

פס'. וערכו בני אהרן הבהנים את הנתחים. וערכו הכהנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מלמד שהטלה היה קרב בששה כהנים. ה"א של הכהנים לרבות את הקרביים. את הנתחים מה תלמוד לומר את הראש ואת הפדר. פדר זה חלב שעל הקרב מלמד שהיה פורס את הפדר על בית שחיטת הראש מלמעלה וזהו כבודו כמפורש במסכת תמיד נטל את החלב ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה. רבי חייא אומר מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים מה ת"ל את הראש אלא (ס) ללמד שכבר הותז. על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש. תנן התם (תמיד פ"ב) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן מפני שהיין והשמן קרבין על גבי המזבח. הצילו הפירות את האילנות מיכן שהבן הטוב מציל את אביו מדינה של גיהנם. וכן מצאנו באברהם אבינו שהציל את תרח שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבוא אל אבתיך בשלום. מלמד שבישרו שיש לאביו חלק לעולם הבא. ויש אומרים מפני ישוב ארץ ישראל לא היו מביאין עץ פרי. וכן היה רבי אלעזר מוסיף אף של חרוב ושל דקל. אבל באילו היו רגילין מורביות של תאנה ושל אגוז ושל עין שמן. ד"א על העצים לימד (בה) [מה] מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור שלא יהא נודר עולה ומביא אש ועצים עמה. ד"א על העצים אשר על האש שלא יהו גזרין יוצאין חוץ למערכה:

פס'. וקרבו וכרעיו. אלו הדקין. ירחץ במים. כל שהן. שאין צריכין מ' סאה. במים. להכשיר כל מים. והקטיר יכול אע"פ פסול אע"פ פגול אע"פ נותר אע"פ יוצא. ת"ל המזבחה לא אמרתי שהציץ מרצה אלא כשהן בראש המזבח אבל כשהן למטה לא. את הכל לרבות את העצמות ואת הגידים והקרנים והטלפים והצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים ובלבד שלא פירשו אבל אם פירשו אע"פ שהן בראש המזבח ירדו. עולה לשם עולה. אשה לשם אשים. ניחוח לשם נחת רוח. לה' לשם מי שאמר והיה העולם:

פס'. ואם מן הצאן. וא"ו מוסיף על ענין ראשון ולמה הופסק ליתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה. מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם. קרבנו להוציא את הגזל. כשבים ועזים להוציא את הכלאים. לעולה לרבות תמורתה. זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס. תמים יקריבנו. תמים יקדישנו:

פס'. ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. אותו בצפון ואין העוף בצפון. ר' אליעזר בן יעקב אומר אותו בצפון ואין הפסח בצפון. על ירך המזבח צפונה הירך בצפון והפנים לדרום לימד (שכשבים) [שהכבש] בדרום שנא' (יחזקאל מ״ג:י״ז) ומעלותהו פנות קדים שיהא פונה למזרח לימד (שהכשבים) [שהכבש] בדרום. המזבח צפונה לימד שהמזבח ראוי להיות בצפון. דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר מחצי מזבח ולצפון בצפון מחצי מזבח ולדרום בדרום:

פס'. ונתח אותו לנתחיו. ולא נתחיה לנתחים. את ראשו ואת פדרו מלמד שהראש והפדר קודמין לכל האברים. וערך הכהן אותם כסדרן. על העצים אשר על האש שלא [ישנה] בהם מקום מערכה:

פס'. והקרב והכרעים ירחץ במים. בכל שהן. והקריב הכהן את הכל לכבש. עולה הוא אע"פ שלא הפשיט ושלא נתח. לה' לשם מי שאמר והיה העולם:

פס'. ואם מן העוף. עולה אין זבחי שלמים. מן העוף ולא כל העוף אע"פ (שיש) [שאין] תמות וזכרות בעוף אבל נסמית עינה נקטעה רגלה יבש גפה פסולה שנאמר מן העוף ולא כל העוף. עולה קרבנו היחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף. יכול כל עוף כולו יהא בשר ת"ל והקריב מן התורים או מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הצהוב שבזה ושבזה. מאימתי תורין כשרין משיזהיבו. ומאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו. מפני מה תורין גדולין כשרין שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר אבל היונה היא פותה אין לה לב לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו:

פס'. והקריבו הכהן. אפי' פרידה אחת. ומלק את ראשו. מלמד שלא תהא מליקה אלא בכהן. אמר ר' עקיבא אומר אני וכי עלה על דעתך שזר מקריב על גבי המזבח אם כן למה נאמר והקריבו הכהן אל המזבח ומלק שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן. ומלק את ראשו ממול העורף והקטיר המזבחה מה מצאנו בהקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ונמצה דמו כולו אוחז בגוף ובראש וממצה משניהם על קיר המזבח. כיצד (עולה) [עושה] עולה לכבש ופונה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומוצה דמה על קיר המזבח ואם עשאה למטה מרגליו (עז) אפי' אמה אחת פסולה:

פס'. והסיר את מראתו זה זפק. בנוצתה יטלנה עם הנוצה. אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה. ר' תנחום בן חנילאי אומר משום שנאמר (ישעיהו ס״א:ח׳) שונא גזל בעולה לפיכך והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה כשרה לא פסולה. אצל המזבה. סמוך למזבח. קדמה. במזרחו של כבש. אל מקום הדשן ששם היו נותנין הדשן. דישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין היו במקומן:

פס'. ושסע אותו בכנפיו. אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשיסוע. בכנפיו.להכשיר את העור. ולא יבדיל יכול אם הבדיל יהא אסור ת"ל והקטיר. עולה לשם עולה נאמר בשור הגס ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף ריח ניחוח במנחה ריח ניחוח. מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את לבו לשמים: