פס'. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. דברו אל בני ישראל. הרי משה במשמע. לאמר אליהם. לבנים. זאת החיה. מלמד שהיה משה רבינו מראה להם לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. לפי שנאמר לבני נח (בראשית ט׳:ג׳) כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר:

פס'. זאת החיה. מלמד שהחיה בכלל בהמה וכן בהמה בכלל חיה שנא' זאת החיה אשר תאכלו. מכל הבהמה. הוציא את שבים:

פס'. כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע וגו'. לרבות את השליל. מפרסת פרסה. זו סדיקי. פרסה. לשון תקל ופרסין. פריסת מלכותך. שהפרסה נסדקת לשנים. ושוסעת שסע. כענין (שופטים יד) וישסעהו כשסע הגדי. פרסות. אלו טלפים שאחורי הרגל שהן נשסעות זו מזו לפיכך קורא אותו בלשון שסע. אבל שלפני הרגל נפרדות ואינן נשסעות. מעלת גרה בבהמה. זה ראש הגרון שעולה בשעה שמעלת המזון ממעיה ואם נשחטה במדבר ולא הספיק לראות בה אם מעלת גרה היא ואם לאו ופרסותיה סדוקות וגם שסועות שסע רואין כל שאין לה שנים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ואם יש לה שנים למעלה בפנים בידוע שהיא טמאה שהרי אינה מעלת גרה. כל. לרבות טמא הבא מן הטהור שהוא טהור אע"פ שאין מפריס פרסה ולא מעלת גרה. בבהמה. לרבות השליל שבמעיה שהוא ירך אמו ואין בו משום אותו ואת בנו שהרי (אינה) אשה מעוברת המחוייבת מיתה אין ממתינין לה עד שתלד אלא מתה כשהיא מעוברת שנא' (ויקרא כ׳:י׳) מות יומת הנואף והנואפת. ואי משום וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. שחיטת אמו מטהרתו שאין קרויה בהמה אלא כשהיא לעצמה אבל כשהיא במעי אמה היא כאבר אחד מן האברים של בהמה שחיות האבר תלוי באם וכן לענין מעשר יצאת מעוברת בעשירי העובר קדש עם אמו שנאמר (שם כז) כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'. וכן לענין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בכל מקום העובר ירך אמו. וכן לענין קרבנות שלמים ושעירת נקבה לא הפליגה תורה בין מעוברת לשאינה מעוברת לשם עונש. ואיסור והקדש כולן דין אחד להן:

פס'. את זה תאכלו. לא הוצרכו לפרט את אלו אלא מפני שיש להן סימני טהרה. את הגמל כי מעלה גרה הוא. כלומר אע"פ שמעלה גרה הוא הואיל ואינו מפריס טמא הוא. למדנו מפריס פרסה הוא חילוק הפרסה עד למטה שהרי הגמל למעלה חלוק ולא למטה ואסור. שפן מין חיה הוא וטלפו כשל חתול וכן הארנבת טלפיה דומות לחתול. טמאה היא. הוציאה הכתוב בלשון נקבה. יש אומרים לפי שיש בה מין אנדרוגינוס ויש אומרים שדמיה מצויין לה כעין הנשים:

פס'. ואת החזיר. שמחזר כל גופו ואינו מחזר צוארו. כי מפריס פרסה הוא. ושסע שסע פרסה. הם חילוק הטלפים מלפנים ומלאחור. והוא גרה לא יגר. כלומר לא יקבץ מאכלו להעלותו אל פיו מלשון (חבקוק א׳:ט״ו) יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו. דבר אחר והוא גרה לא יגר. כלומר לא יקבץ מאכלו אע"פ שהוא הולך ועובר באשפה וחוזר ויושב ומראה טלפיו כלומר ראו שיש בי סימני טהרה. אמר והוא גרה לא יגר ואין מועילו לטהרו. טמא הוא לכם. להביא כל שאר בהמות טמאות הסוס והפרד והחמור למדנו לשאר בהמות מקל וחומר. טמא הוא לכם. לרבות טהור הנולד מן הטמא הואיל ויצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. לכם. אתכם הבדלתי מן הכנענים. לקדשכם. לכם נתתי חוקים ומצות ולא לכל גוי:

פס'. מבשרם לא תאכלו. ולא העצמות ולא הגידים ולא הטלפים שלהם. ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל חייבין מלקות על מגע נבילות משום שנא' ובנבלתם לא תגעו ת"ל (ויקרא כ״א:א׳-ב׳) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. ומה אם טומאת המת אין ישראל מוזהרין עליה אלא הכהנים. נבלה לא כ"ש. אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל. מכאן אמרו צריך אדם לטהר את עצמו ברגל. טמאים הם לכם. מה ת"ל מלמד שמצטרפין זה עם זה לכזית ואפילו צירן ורוטבן והקיפה שלהם. לבם. שלכם יהו מלמד שמותרין בהנאה שהרי אדם משתכר בבהמה טמאה כדרך שמשתכר בבהמה טהורה. אך את זה לא תאכלו. אך חלק יש לך מעלה גרה ומפריס שאין אתה אוכל:

ואלו הן הטריפות ששנינו במסכת חולין. נקובת הושט. ופסוקת הגרגרת ברובה. ניקב קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו. נפסק חוט השדרה. נטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום. הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתינקב לבית הסימפונות. ניקבה הקיבה. ניקבו הדקין. רבי יוסי בר' יהודה אומר אף ניקבה המרה פסולה. הכרס הפנימי שניקב או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר בגדולה טפח בקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. נפלה מן הגג ונשברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב. דרוסת הנץ בעוף הדק. ודרוסת הגס בעוף הגס (יכול אפילו) נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח. ולא ניקב הלב לבית חללו. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. ניטל הטחול. ניטלו הכליות. ניטל לחי התחתון. ניטלה האם שלה. חרותה בידי שמים כשרה. בידי הבריות טרפה. נבלה וטרפה, מה נבלה שאינה בת חיים אף טרפה שאינה בת חיים יצאת זו שהיא בת חיים. זה הכלל כל שכמוה חיה כשרה. אין כמוה חיה טרפה. הגלודה שלא נשתייר עליה בסלע עור טרפה. נקובת הושט במשהו בין בצפורן בין במחט בין בקוץ טרפה. אמר רבא שתי עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר והלכה זו בקרקבן של עוף לפי שהוא מונח ואינו נמתח אבל בושט הכרס שבצואר הואיל ונמתח חיישינן שמא יתחברו שני הנקבים ויהיה הנקב מפולש וטרפה. ופסוקת הגרגרת על רוב חללה של קנה. נסדקה הקנה אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. וחוט השדרה עד בין הפרשות והוא דומה לחרות של דקל לפי שבא מן המוח של ראש ויורד עד האליה ומתפרש לשלש. אחת לירך זו ואחת לירך זו ואחת לעצם האליה. ואם נשתייר מן הכבד כזית במקום המרה וכזית במקום שהיא חיה. וזהו מקום שהכבד תלוי כשרה. נקבה המרה טרפה. ניטלה המרה קורע במקומה וטועמה אם יש בו טעם מרה כשרה ואם לאו טרפה. מעשה היה ונמצאת המרה בלועה בתוכה והכשירוה. ניטלה המרה אם יש שם התלי בידוע שמרה בלועה בכבד וכשרה. אבל אין התלי שם הרי היא (מתירא) [חסירה] וטרפה. נמצאו שתי מרות או שתי מסוסות אם שופכות אחת לאחת כשרה ואם לאו שתים הן והוי יתיר וכל יתיר כנטול דמי, וכן מחט קטנה בידוע שנקבה וטרפה אבל מחט גדולה ואין הנקב נראה שמא לא ניקבה וכשרה. ומעשה במחט שנמצא בעובי הכבד וטריף מר בר רב אדי והכשיר רבינא והלכה כרבינא. הכבד שיבש טרפה. התליע הכבד כשרה. ריאה שנקלפה כתמרה אדומה אם אין הרוח יוצא הימנה כשרה. ריאה שנפרכת בצפורן טרפה. ריאה שיש בה גוונים הרבה אדומות ירקות כשרות. בהלכות שחיטה תמצא בגוונים יותר מזה. ריאה שיש בה שתי בועות שסמוכות זו לזו טרפה. ואם אחת נראית כשתים נוקב האחת בקוץ אם שופכת האחת לחברתה כשרה. ואם לאו הרי הן שתים. אחת מהן היא נקובת מכה וחברתה סותמת טרפה. שתי אונות של ריאה אם נסרכות כסדר כשרה ואם לאו טרפה. חמשה אונין לריאה ג' מימין וב' משמאל כשרה. ואם חסרו או יתרו ואין נספרת עם האחרות טרפה. מחזיר את הריאה כלפי הבודק אם ג' מימין וב' משמאל כשרה. אוזן הריאה שיבשה ואין הרוח נכנס בה טרפה. ריאה שדומה לכבד כשרה לבשר טרפה. אטום בריאה שאין הרוח נכנס בו קורעין באותו מקום כמעט ומניחין שם תבן או רוק אם מבצבץ כשרה. ריאה שיש לה קול הברה בשעה שנופחין אותה בקיץ מניחין אותה בספל מים קרים ובחורף במים חמין ונופחין בה אם המים בורחין אילך ואילך בידוע שניקבה וטרפה ואם לאו לא ניקב קרום העליון אלא התחתון והרוח מסובב בין הסימפונות וכשרה. ריאה שנשפכה כקיתון מביאין לה כלי קוניא ושופכין אותה לתוכו אם יש בה מאותם הגידים שהם סימפונות שלה בידוע שנתחתכו ונפסקו וטרפה ואם אין בה כלום כשרה. ריאה שנסרכה בדופן מפרידין בסכין דק אם אין מבצבצת הריאה ואין יוצא הרוק הימנה כשרה. ואם לאו טרפה. והני מילי באונין אבל באומות טרפה. בהמה שנפלה מן הגג ואין ידוע אם דחפתה חברתה או היא נפלה מאליה חוששין שמא תנקב הריאה. תרנגולת טרפה ביצתה אסורה. עוף שנשברו כרעיו למטה מן צומת הגידין כשרה. למעלה מן צומת הגידין טרפה. מקום צומת הגידין בארכובה מקום שהגידים צומתים ובעוף כיון שאתה מנפץ צומת הגידין הם ט"ז חוטין אם נפסק אחד מהם טרפה. בהמה שנשבר בה עצם ויצא לחוץ אם העור והבשר חופה את רובו כשרה ואם לאו פסולה. כל בהמה וחיה שיש בו ספק לישוך נחש תעשה בשפוד אם מתנפלת בידוע שמארס הוא ואסור. השוחט אמה ובתה ביום א' במזיד היו מלקין אותו על השני והבשר מותר לערב. ואותו ואת בנו אינו נוהג בעופות. והשוחט ונתנבלה בידו מותר לשחוט בנה אחריה מפני שאינה שחיטה: (נשוב לענינינו)

פס'. את זה תאכלו. ממשמע שנאמר אכול את שיש לו. ידענו אל תאכל את שאין לו. ולמה נישנו ליתן עליהן עשה ולא תעשה. מכל אשר במים. לרבות בורות שיחין ומערות. כל אשר לו סנפיר וקשקשת. סנפיר אלו כנפים ששוחין בה במים. קשקשת אלו הקליפין. וכן הוא אומר (ש"א יז) ושריון קשקשים פחות משנים שנא' קשקשת (בימים) [במים] כלל. בימים ובנחלים פרט. בימים זה ים הגדול שנאמר (בראשית א׳:י׳) ולמקוה המים קרא ימים. נחלים אלו נהרות אין לי אלא ימים ונחלים שהם בימות הגשמים ובימות החמה. ומנין לרבות כל מים ת"ל (בימים) [במים]. אותם תאכלו. לרבות טהור במעי טמא מה שאין כן בבהמה שהבהמה הנולד מן הטמא טמא ומן הטהור טהור. אבל בדגים היוצא מן הטמא והוא טהור טהור לפי שאין גידוליו בו:

פס'. וכל אשר אין לו סנפיר. אע"פ שעתיד לגדל לאחר זמן הואיל ועכשיו אין לו אסורין. אבל היו לו והוא משירן בשעה שעולה מן המים מותרין כגון אקונס ואתונס וכולן מבוארין במסכת ע"א ובשחיטת חולין. וסימן אחר עוד בדגים כל שאין זנבו*) שוה אלא צד א' ארוך וצד א' קצר אסור עד שיהא שוה בשוה וכסימני ביצים כך סימני קרבי דגים כל (שבודדת ועגולגלת) [שכודרת ועגולות] ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה. שני ראשיה חדין שני ראשיה כדין טמאה. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים משכחת לה טהורה ומשכחת לה טמאה. חלמון וחלבון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. מכל נפש החיה. או חית הים. נפש. לרבות דגים קטנים שבכדים ושבחביות:

פס'. ושקץ יהיו לכם. לאסור את צירן ואת רוטבן ואת הקופה*) שלהם. לכם. ללמד שמותרין בהנאה למכרם לעובד כוכבים. ושקץ יהיו לכם. לאסור את עירוביהן. כמה יהא בו ויהא אסור שיערו חכמים בברייתא קרוב למאתים דתניא כל גרב שהוא מחזיק מאתים ובו דג טמא צירו אסור. רבי יהודה אומר רביעית בסאתים אע"פ שכל האיסורין שבתורה בששים ציר דג טמא אחד מרביעית הלוג בסאתים שהם בסאתים ק' וצ' ושנים רביעית למדנו שאיסור ציר דג טמא קרוב למאתים אחד בקצ"ב. מבשרם. ולא העצמות ולא הסנפירין שלהן. ואת נבלתם תשקצו. להביא את היבחושין שסיננן שאסורין:

פס'. כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים. מה בא ללמדנו שאם אין [לו] כלל הוא אסור, אבל יש לו במים ואין לו בשעה שעולה מן המים מפני שהוא משירן מותר:

פס'. ואת אלה תשקצו מן העוף. הסמיך שקץ דגים לשקץ העוף לפי שבבראשית הקדים דגים לעופות וכאן הסמיך עופות לדגים. ואת אלה. לפי שהיו הטהורין מרובין על הטמאין בא הכתוב להודיע על הטמאים שהן עשרים כאן לפי שבמשנה תורה הוחלפו מהם והוספו. תשקצו. לאסור צירן ורוטבן והקופה ואת ביציהן ואת עורותיהן ואת עירוביהן. מן העוף. להוציא החרטום והצפרנים והכנפים והנוצה. לא יאכלו. לחייב המאכיל כאוכל. שקץ הם. באכילה אסורין ובהנאה מותרין. את הנשר, מה נשר דורס ואוכל אף כל כיוצא בו. איה. היא דיה האמורה במשנה תורה. הראה. היא הראה שרואה ביותר. ואת כל עורב למינו. להביא עורב העמקי ועורב הבא בראש יונים והזרזיר והסנונית:

פס'. ואת בת היענה. בת זו ביצת היענה. יצאת זו ללמד על כל הביצים של עופות הטמאים, יענה. הם היענים אשר במדבר שאינה חוזרת על בניה לעולם. וכן אמר ירמיהו (איכה ד) בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ואומר (מיכה א) ואבל כבנות יענה. אבל התנים אע"פ שהן מניחין ילדיהם עוד חוזרים ומניקים. שנאמר (איכה ד) גם תנים חלצו שד הניקו גוריהן. ואומר (מיכה א) מספד כתנים. שמצערין בניהם. ואת הנץ למינהו. למינהו ד' פעמים כנגד סימני טהרה לא אצבע יתירה ולא זפק וקרקבנו נקלף ואינו דורס ואוכל כיוצא בהם מותר. את הכוס ואת השלך. זה השחר השולה את הדגים מן הים. ואת החסידה. הוא העוף הלבן הבא קרוב לחג המצות וכה"א (ירמיה ח) גם חסידה בשמים ידעה מועדיה. ותור וסיס ועגור (ידעו) [שמרו] את עת בואנה. ואומר (תהלים קד) חסידה ברושים ביתה. ואע"פ שיש לה סימני טהרה שקרקבנה נקלף לפיכך נזכרו אלו העופות. מלמד שיש מהם שיש להן סימני טהרה והן אסורין כגון הגמל והשפן והארנבת והחזיר. ועוף טהור נאכל במסורת דור אחר דור כגון האווז ואווז בר ותרנגולת:

פס'. כל שרץ העוף ההולך על ארבע. כגון הצרעין והזבובין והדבורין והיתושין. אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע. יכול הכל יהא אסור ת"ל את זה תאכלו מכל שרץ העוף. יכול הכל יהא מותר ת"ל ארבה וסלעם וחרגל וחגב. אשר לא כרעים. לא כתיב לו קרי ללמדך שאפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כשר. כרעים ממעל לרגליו, שכנפיו וקרסוליו חופין את רובו ע"י הדחק כשר.

פס'. את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו. למינהו רבה ה"א כיצד הוי למד מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופות את רובו. וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם. אם יש לו חמש טהור. שקץ הוא. פרט לעירובו מכאן אמרו חגבים טהורים לא פסלו את צירן. זה חומר בדגים מבחגבים שדגים טמאים צירן אסור ובחגבים צירן מותר. וכן תנינן העיד רבי (יצחק) [צדוק] על ציר חגבים טמאים שהוא (אסור) [טהור]:

פס'. ולאלה תטמאו. במה שעתיד לומר ולא במה שאמר למעלה דגים ועופות וחגבים אלא במה שעתיד לומר לכל הבהמה. כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. אינו טעון כיבוס בגדים וכל הנושא טעון כיבוס בגדים. ומה בין טומאת בהמה טמאה לטומאת נבלת בהמה טהורה אלא שטומאת נבלת בהמה טמאה טעון קרבן בביאת המקדש כמו שנאמר בפרשת ויקרא או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה וגו':

פס'. לכל הבהמה. להביא את השליל. אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת. הט אזנך ושמע איזו היא בהמה זו שהיא מפרסת ואיננה שוסעת אם בגמל הא כתיב ופרסה איננו מפריס ואם בשפן הא כתיב ופרסה לא יפריס. ואם בארנבת הא כתיב ופרסה לא הפריסה. ואם בחזיר הא כתיב בו מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה אלא לא בא הכתוב ללמדך אלא כלל לכל הבהמה שיש בה אחד מסימני טהרה הואיל ואין בה שלשת סימני טהרה הרי נבלתה מטמאה להיות טעון כיבוס בגדים. ואבר מן החי ממנה מטמאה ולענין האמור בתורת כהנים בענין ולאלה תטמאו. והלא החזיר מפריס פרסה ושוסע שסע יכול לא תטמא בנבלתו או אבר מן החי ממנו ת"ל וגרה איננה מעלה טמאים הם לכם לרבות הציר היוצא ממנו. ד"א טמאים הם מלמד שהן מצטרפין זה עם זה. הנוגע בהם יטמא. להביא בהמה טמאה שלא תהא [שחיטתה] מטהרתה:

פס'. וכל הולך על כפיו. מוסיף על ענין ראשון שתהא נבלתם מטמא במגע וטעונין כיבוס בגדים במשאן. הולך על כפיו. זה הקוף והדוב והכלב והחתול. בכל החיה. להביא את הפיל. כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. נאמר למעלן ונאמר למטן אלא שהעליונים באבר מן החי והתחתונים באבר מן המת. מה אבר מן המת שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לה חליפין:

פס'. והנושא את נבלתם יכבס בגדיו. מלמד שהנושא מטמא בגדים. טמאים המה לכם. הם מיטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקין ולא כלים במשא והנושא ולא הנישא לכך נאמר המה מטמאין ולא אחרים:

פס'. וזה לכם הטמא. תנן התם במסכת טהרות אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וכו' ותנן במסכת שבת שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב לפי שיש להן עורות וכשהוא חובל בהן בשבת חייב שהוא צובע את העור. והחולד והעכבר הזכירם בפרט לפי שאלה מטמאין אדם וכלים. וזה לרבות שיטמא דמו כבשרו. החולד והעכבר. מה חולד שהוא בארץ אף עכבר שהוא בארץ יצא עכבר שבים שנא' על הארץ ומנין אפילו ירד לים שהוא טמא שנא' השרץ. (כשרץ) [בשרץ] להביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. הנוגע בבשר טמא והנוגע באדמה טהור. צב. זה השרץ שהוא מכוסה כגון גביע. למינהו. להביא סלמנדרא הגדלה באש יש בריות הגדלות במים עלו ליבשה מיד מתים. והגדלות ביבשה עלו לים מתים והגדלות באש עלו מן האש מיד מתים. והגדלות באויר נכנסו לאש מיד מתים. עליהם אמר רבי עקיבא יפה אמר דוד מלך ישראל (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית:

פס'. אלה הטמאים לכם. לרבות עורותיהן. ד"א הטמאים לרבות ביצת השרץ. יכול אע"פ שלא ריקמה ת"ל בכל השרץ מה שרץ משריקם אף ביצה משתרקם. כל הנוגע בהם את שאפשר ליגע טמא עד שתנקב עד כשעורה שכן אפשר לו ליגע כשעורה. כל הנוגע בהם. לרבות את ידות הכלים:

פס'. וכל אשר יפול עליו מהם במותם. ולא בחייהם. במותם. כשהם לחים יכול בכולם ת"ל מהם. אי מהם יכול במקצתן ת"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחלת בריתו בכעדשה. מכל כלי עץ. יכול הסולם וכל הדומין לו ת"ל מכל כלי עץ לא כלי עץ אלא דומיא דשק מה שק מיוחד שהוא משמש האדם ואת משמשי האדם לפיכך אני מרבה את השלחן ואת הדלופקי שהן משמשין אדם ואת משמשי האדם יצא סולם וכל פשוטי כלי עץ שהן משמשין אדם ולא את משמשי האדם. כלי עץ. יכול אף השידה והתיבה והמגדל ת"ל שק מה שק מטלטל מלא וריקם אף כל כלי עץ מטלטל מלא וריקם. או בגד. כל מקום שנאמר בגד בתורה סתם אינו אלא צמר ופשתים. שנאמר (ויקרה יג) בבגד צמר או בבגד פשתים. או עור. יכול אפילו עורות שבים. טימא בנגעים וטימא בשרצים. מה בנגעים פרט עורות שבים אף שקצים פרט עורות שבים. והתם מנא לן דכתיב (שם) בכל מלאכת עור. יצאו עורות שבים. או שק. מה שק טוי ואריג אף כל טוי ואריג. יצאו משיחות וחבלים. כל כלי. להביא הקלע והקמיע והתפלה. אשר יעשה מלאכה בהם. להביא חפוי הכלים. במים יובא. כולו כאחת ואעפ"כ וטמא עד הערב. הא כיצד טהור הוא לחולין מבעוד יום ולתרומה עד שתחשך:

פס'. וכל כלי חרש. לרבות כלי נתר. אשר יפול מהם. פרט לתרנגול שבלע שרץ ונפל התרנגול לתנור שהוא טהור ואם מת התרנגול טמא התנור. אל תוכו. את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט לכסא ולספסל. אל תוכו. מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו. אל תוכו. ולא לתוך תוכו כגון החבית שבתנור ופיה למעלה השרץ בחבית האוכלין שבתנור טהורין. ואותו תשברו. למדנו לכלי חרש שאין לו טהרה במקוה:

פס'. מכל האוכל אשר יאכל. למדנו לאוכלי בהמה שאין מטמאין באויר כלי חרש שנאמר אשר יאכל. ד"א אשר יאכל פרט לאכל סרוח. ד"א אשר יאכל מלמד שאין אוכלין מיטמאין פחות מכביצה שכן אין אכילה פחותה מכביצה. אשר יבוא עליו מים יטמא. יכול אין לי אלא מים ומנין לרבות אף הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב ת"ל וכל משקה. יכול שאני מרבה אף מי תותים ושאר מי פירות ת"ל מים. מה מים שאין להם שם לווי יצאו מי פירות שיש להם שם לווי. אשר ישתה בכל כלי יטמא. מלמד שאין המים מכשירין ליטמא אלא אם היו בכלים. יצאו בבורות שיחין ומערות. ואם נתקבלו בכלי הרי הן מכשירין לטומאת עצמן. אשר ישתה. פרט למשקה סרוח. ד"א אשר ישתה להביא שחישב עליהן לשתיה שהן מכשירין. בכל כלי יטמא. מלמד שהמשקין מטמאין את הכלי דברי ר' יהודה. רבי יוסי אומר אין טומאת משקין לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים:

פס'. וכל אשר יפול מנבלתם עליו. בין באבר מן החי בין באבר מן המת בין מנבלת עצמן. מנבלתם. ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים ולא מן השער. תנור. בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא נתוץ שנא' תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה יש לו טומאה כגון כלי חרש ואת שאין לו נתיצה טהור את שצריך נתיצה טמא. ד"א תנור וכירים יותץ את שיש לו נתיצה יש לו טומאה כגון כלי חרש ואת שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת וכירה של אבן ושל מתכת והוא הדין לכל כלי אבנים וכלי גללים שאינן מקבלין טומאה. מכאן אמרו במסכת כלים בטהרות כירה של מתכת ושל אבן טהורה וטמאה משום כלי מתכות. טמאים הם. מלמד שמותרין לקיימן לצורך אחרת. וטמאים יהיו. יהיו לרבות ידות הכלים מכאן אמרו האבן היוצאת מן התנור טפח ומן הכירה ג' אצבעות חבור שכל המחובר לטמא טמא. לכך נאמר וטמאים יהיו לכם לצרכיכם למי רגלים ולעבודה:

פס'. אך מעין ובור. לפי שאמר תנור וכירים יותץ הוצרך לומר אך מעין ובור חלקו מן הטומאה. מעין שנעשה מעשה בראשית בידי שמים ובור שמעשיו בידי אדם אלא שמחובר לקרקע. מקוה מים. מלמד שכל דבר טהרתו במי מקוה.יהיה טהור. המקוה יהיה טהור ולא המים. יכול יש בו אפילו ארבעים סאה ת"ל מקוה מים יהיה טהור מלמד שארבעים סאה אינן מקבלין טומאה. ונוגע בנבלתם יטמא. מה בא ללמדינו לימד שאפילו בתוך המים הנוגע בשרץ והוא בתוך המים שהוא טמא עד שיזרוק את השרץ. מכאן אמרו הטובל והשרץ בידו אפילו כל היום כולו לא עלתה לו טבילה. זרקו מיד נטהר:

פס'. וכי יפול מנבלתם. יש מנבלתם מטמאה ויש מהם אינה מטמאה פרט ליבשה שאינה יכולה להישרות. על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. מלמד שהזרעין שמטמאין שזרען טהרו:

פס'. וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם. בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא בהכשר יכול אע"פ שלא חישב עליהן ת"ל יתן כתיב יתן וקרינן יותן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה. ונפל מנבלתם עליו. לרבות אפילו ידות כגון *) ידות האשכולות (וכשל) [וידות] מכבדות תמרים. יכול ואפילו בססן ת"ל הוא בזמן שהוא עמו מקבל טומאה פירשו הידות מן האוכלין אין מקבלין טומאה:

פס'. וכי ימות מן הבהמה. הרי זו מיתה ודאי. מן הבהמה. פרט לטרפה ששחטה שהשחיטה מטהרתה מידי נבלה. אשר היא. היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא. לכם. להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא. לאכלה להביא (בקרבן) [בן] שמונה תהא שחיטתו מטהרתו. הנוגע בנבלתם. ולא בעצמות ובגידים ולא בקרנים ולא בטלפים בזמן שהופרשו מן הבשר. בנבלתה. ולא במפשיט לשטיח כגון נודות העובדי כוכבים:

פס'. והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו. יכול תהא נבלת בהמה טמאה מטמאה בגדים בבית הבליעה ת"ל (ויקרא כ״ב:ח׳) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. את שאין לו טומאה אלא באכילה כגון נבלת עוף טהור יצאת בהמה שהיא מטמאה קודם שיאכילנה שהרי מטמאה במגע שנאמר הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב. יכול נבלת העוף מטמא מן הכתוב ונבלת בהמה תטמא בגדים אבית הבליעה ואין מטמאה בנבלת בהמה בבית הבליעה א"כ למה נאמר והאוכל מנבלתה ליתן שיעור למגע נבלה. נאמר למעלה הנוגע בנבלתה ונאמר למטה והאוכל מנבלתם מה אוכל בכזית אף נוגע בכזית מכאן לנבלת הבהמה בכזית ואע"פ שלענין טומאת אוכלין אמרו חכמים בכביצה לענין טומאת נבילה בכזית לפי שהאוכלין כתיב מכל האוכל אשר יאכל שיערו אכילה מעולה והיינו כביצה אבל בטומאת נבלה כתיב והאוכל מנבלתה אפילו אכילה פחותה ופחות מכזית אינה אכילה וכן לענין חמץ בפסח וכן לענין כל חלב וכל דם לא תאכלו בכזית. (וכבס) [יכבס] בגדיו כולן לאחת. יטמא עד הערב. לענין אכילת תרומה. והנושא. אמר רבי עקיבא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ואיזו זו זו כזית נבלה:

פס'. וכל השרץ השורץ על הארץ. להוציא שבתוך הקטניות כגון הזיזין שבעדשים ותולעים שבתמרים ושבגרוגרות. לא יאכל. לחייב המאכיל כאוכל:

פס'. כל הולך על גחון. זה נחש והשלשולים ואת הדומה לדומה. על גחון. וא"ו ארוך רמז לחצי אותיות שבתורה. וכל הולך על ארבע. זה עקרב שכן המנחשים אוכלין את הנחשים ואת העקרבים על ידי לחישה תופשין אותם והורגין אותם וזורקין הארס ואוכלין הגוף. כל. להביא החפושין. עד כל מרבה רגלים. זה נדל. לכל השרץ השורץ על הארץ. להביא התולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי תאנים. לא תאכלום. לא תאכילום לתינוקות:

פס'. אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ. להביא את התולעים שבקטניות שפירשו לארץ וחזרו שהם אסורין. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. חסר אל"ף שאם חסר מטמא עצמו מעט שהוא מטמא הרבה. ד"א ונטמתם מלמד שהטומאה מטמטמת את הדעת ומרבה (פושפשות) באדם. והטהרה והקדושה משרה בו באדם רוח הקדש שנא' (משלי ג׳:ל״ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן:

פס'. כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים. כשם שהקב"ה קדוש כך תהיו קדושים. ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. אע"פ שאינו פרה ורבה כגון שבתוך הקטניות לאחר שפירשו ותולעים שבגבינה לאחר שפירשו:

פס'. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים. על תנאי כך העליתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו את המצות שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים. להיות לכם לאלהים. על כרחכם. והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש כך תהיו לי קדושים:

פס'. זאת תורת הבהמה והעוף. מלמד שצריכין הוראה בישראל להזהיר את ישראל בכל עת. זאת תורת הבהמה והעוף. שוותה הבהמה לעוף לשחיטה מן הצואר. וכל נפש החיה הרומשת. חזר על איסור והיתר. הרומשת במים. אלו דגים. ולכל נפש השורצת על הארץ. אלו החגבים. למה בא להבדיל שנא' להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וכי להבדיל בין חמור לפרה אלא להבדיל בין טמאה לך לטהורה לך. בין שנשחט רוב הקנה לשלא נשחט רובו. וכמה בין חציו לרובו מלא שערה. ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. והלא כבר הם מפורשים ולמה בא אלא ללמדך ולהבדיל בין טמאה טריפה וכשרה לפסולה, אשר לא תאכל. ליתן אזהרה לחיה. ברוך שבחר בעמו ישראל וקדשם לשם קדשו: