פס'. ואל בני ישראל תדבר. ואל בני ישראל תאמר. אמור אל בני ישראל. דבר אל בני ישראל. צו את בני ישראל. ואתה תצוה את בני ישראל. ר' יוסי אומר דברה תורה בלשונות הרבה וכולן צריכין לידרש. תדבר על עשית המצוה ההיא לאלתר. אמור אל בני ישראל על אזהרת מצוה. אמור כגון אמור אליהם לדורותיכם. דבר אל בני ישראל לשון זרוז מיד. ואתה תצוה לשון נופל במקום חסרון כיס. ואל בני ישראל תאמר. לשון עונש ואזהרה. איש איש. להביא את הנשים. מבני ישראל ומן הגר. להביא דין הגר כדין ישראל. הגר בישראל. לרבות נשי הגרים. אשר יתן מזרעו למולך. כל שהמליכו עליו נקראת עבודת כוכבים לפי שהזהיר למעלה ומזרעך לא תתן להעביר למולך לפיכך בא להענישו שאם מסר את בנו לכומרים והעבירוהו באש חייב שנא' כאן העברה ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. מות יומת. בבית דין. ומנין שאם אין כח בבית דין שעם הארץ מסייעין אותם ת"ל עם הארץ ירגמוהו באבן ולמה נקראו ישראל עם הארץ עם שבגינן נברא הארץ:

פס'. ואני אתן את פני. פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. באיש. ולא בצבור. ההוא. לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. והכרתי אותו מקרב עמו. ועמו שלום. כי מזרעו. אפי' מזרע זרעו. למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. להודיע מה גרם:

פס'. ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם. מלמד שאם העלימו בדבר סוף שהם מעלימים דברים אחרים הרבה. ואם העלם יעלימו. שאם העלים בית דין אחד סוף שמעלימין בתי דינין הרבה. בתתו מזרעו למולך. כל זרע שיש לו בין כשר בין פסול. לבלתי המית אותו בכל מיתה שירצו:

פס'. ושמתי אני את פני באיש ההוא. פונה אני מכל עסק ועוסק בו ובאיש ההוא ובמשפחתו. א"ר שמעון וכי מה חטאת המשפחה אלא ללמדך שאין משפחה שיש בה מוכס שאין כולן מוכסין. שיש בה לסטים שאין כלם לסטים מפני שמחפין עליו וכן מתרגם ובסעדוהי. ואעפ"כ והכרתי אותו. אותו בהכרת ואין משפחתו בהכרת אלא ביסורין. ואת כל הזונים אחריו בטעות ההוא. לזנות אחרי המולך. לרבות שאר עבודת כובבים בהכרת. מקרב עמם ועמם שלום:

פס'. והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. העושה מעשה ולא האוחז את העינים. ואע"פ שהוא אסור לעשות. להתלמד מותר שנאמר לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:

פס'. והתקדשתם והייתם קדושים. אם מקדשים אתם עצמיכם מעט אני מקדש אתכם הרבה. מלמד ששאלת אוב וידעוני נקראו טומאה מפני שרוח הטומאה שורה עליו וכן הוא אומר (זכריה י״ג:ב׳) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ:

פס'. ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם. מלמד שהתלמוד מביא לידי מעשה שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

פס'. כי איש איש. לרבות את האשה. אשר יקלל. שקיללם בשם ה'. את אביו. ולא אבי אביו. ואת אמו. ולא אם אמו. אביו הודאי ולא הספק. אמו הודאי ולא הספק. אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו. אביו בלא אמו. ואמו בלא אביו מנין ת"ל אביו קלל אמו קלל אפילו אחד מהן. דמיו בו. בסקילה. ד"א אביו ואמו קלל. מלמד שחייב על הקללה אפילו לאחר מיתה זה חומר במקלל יותר מבמכה:

פס'. ואיש אשר ינאף את אשת איש. לרבות העוקף [א] אחר המנאף. את אשת איש. זו שנכנסה לחופה שהיא בדין הזה במיתת חנק שנאמר מות יומת. נאמרה מיתה בידי אדם סתם ונאמרה מיתה בידי שמים סתם מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ואיזו זו זו חנק כדתנן מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה לכך נאמר את אשת איש שהרי הארוסה יצאת לידון בסקילה שנאמר (דברים כ״ב:כ״א) והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וגו'. ד"א את אשת איש פרט לאשת קטן מלמד שאין קדושיו כלום. אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת אחרים שהרי הבא על הגויה אינו בכרת שנאמר (מלאכי ב׳:י״א) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' וגו' ובעל בת אל נכר. וכי בת יש לו לאל נכר אלא זה הבא על הכנענית ונעשה חתן לע"ז וכתיב בתריה (שם) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה'. אם תלמיד חכם הוא לא יהא לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם כהן עם הארץ לא יהא לו בן מגיש מנחה. וכן אמרו רבותינו הבא על הכנענית חייב עליה משום נשג"ז נדה שפחה גויה זונה. וכן אמר לו פנחס למשה רבינו אחי אבי אבא לא כך למדתנו ברדתך אל הר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. לכך נאמר את אשת רעהו בחנק הא אשת אחרים בהיכרת כדאמרינן. הנואף והנואפת. לפי שאמר למעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה זו אזהרה. הוצרך לומר עונש דינם במה. מות יומת הנואף והנואפת לרבות את העובר וכה"א במשנה תורה ומתו גם שניהם לרבות העובר:

פס'. ואיש אשר ישכב את אשת אביו. משמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. מות יומתו שניהם דמיהם בם. בסקילה. כל מקום שנאמר דמיהם בם דמיו בו בסקילה. ואיש אשר ישכב את כלתו. זו אשת בנו בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו. תבל עשו. שתיבלו את החוט ודומה לו (ישעיה י) על תבליתם והיא תועבותם לשון בלבול. דמיהם בם. בסקילה:

פס'. ואיש אשר ישכב את זכר. בין קטן בין גדול. משכבי אשה. זה בא ללמד ונמצא למד מגיד ששני משכבות לאשה לחייב על העריות מיתה בשני משכבות בין כדרכה בין שלא כדרכה. תועבה עשו. שלא נהגו אפילו מנהג הבהמות שהבהמות אין הזכר בא על הזכר וזה התעיב את דרכו יותר מן הבהמות. דמיהם בם. בסקילה:

פס'. ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא. נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה שארה הנה זמה היא מה באזהרה ג' דורות למטה לבתה ובת בתה ובת בנה אף בעונש ג' דורות למעלה חמותו ואם חמותו ואם חמיו מה כאן בשריפה שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן אף להלן בשריפה זו היא ששנינו במסכת סנהדרין אלו הן הנשרפין חמותו ואם חמותו ואם חמיו. בתו ובת בתו. ובת בנו. בת אשתו. בת בתה. ובת בנה. באש ישרפו. יכול שריפה ממש כשריפת פרים הנשרפים. נאמר כאן שריפה ונאמר בעדת קרח שריפה שנאמר (במדבר י״ז:ד׳) אשר הקריבו השרופים. מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים דכתיב בנפשותם שנפשותם נשרפים וגופם קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים זו היא ששנינו במסכת סנהדרין מצות הנשרפים שוקעים אותו בזבל עד ארכובותיו. ומסקנא מדליק את הפתילה של אבר ופותח את פיו בצבת וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. אותו ואתהן את אחת מהן שהרי אם בא על חמותו לא נתחייבה אשתו שריפה. ואם בא על בת אשתו לא נתחייבה אשתו שריפה. ולמה הוציאו הכתוב בלשון אתהן שמשמע את שתיהן כדי ללמדך על שתיהן דין אחד באשה ובאמה באשה ובבתה והוא הדין לדורות שניתוספו עליהן בת בתה ובת בנה:

פס'. ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה. בין גדולה בין קטנה. מות יומת ואת הבהמה תהרוגו. כדין הבהמה כן דין הנרבע נאמר כאן תהרוגו ונאמר להלן (דברים י״ג:י׳) כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את (האיש) [האשה] ואת הבהמה. מפני מה אמרה תורה להרוג את הבהמה שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו בהמה זו נסקל פלוני על ידיה. דמיהם בם. בסקילה: פם'. ואיש אשר יקח את אחותו. אטו בראיה תליא מלתא אלא עד שיתארו בו שיראוהו טעמו של דבר. מכאן בנין אב לכל המומתין שצריכין התראה. חסד הוא. שהרי קין נשא אחותו שנא' (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. ואעפ"כ חסד הוא. מתרגם קלנא הוא. ודומה לו (יונה ב׳:ט׳) משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. כלומר חרפתם עבודת כוכבים שלהם ועבודת כוכבים נקראת בושת שנאמר (ש"ב יא) הלא בן ירובשת והוא היה ירובעל. ונכרתו. אחותו בכלל כל העריות היתה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ולמה יצאת לדונה בכרת ולא במלקות. עונו ישא. למדנו שכל מקום שנאמר עונו ישא הרי הוא בכרת:

פס'. ואיש אשר ישכב את אשה דוה. ממשמע את הנדה ואת הזבה ואת היולדת ואת שומרת יום כנגד יום שנאמר דוה כל שהוא. וגלה את ערותה את מקורה הערה, למדנו חומרה על כל העריות שהרי גלה בה שהמערה בה כגומר ואי זו היא העראה זו נשיקת האבר לפי שאי אפשר לה בלא מיעוך ומכאן אתה למד לכל העריות שהעראה כגמר ביאה. ונכרתו שניהם מקרב עמם. ועמם שלום:

פס'. וערות אחות אמך ואחות אביך. יצאו אלו בכרת דכתיב עונם ישאו:

פס'. ואיש אשר ישכב את דודתו. זו אשת אחי אביו. ערות דודו גלה עשה נקבות כזכרים. ערירים ימותו. שאם יש להם בנים קוברין אותם כענין (ירמיהו כ״ב:ל׳) כתבו את האיש הזה ערירי:

פס'. ואיש אשר יקח את אשת אחיו. בזמן שיש לו בן. נדה היא. למה יצאת בלשון נדה. לומר לך מה נדה יש לה היתר. אף אשת אחיו יש לה היתר. כגון שמת ובן אין לו שמקיים בה מצוה יבום. ערירים יהיו. שאינן זוכין לבנים:

פס'. ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי. ליתן שמירה ועשיה לחקים ושמירה ועשיה למשפטים. ולא תקיא אתכם הארץ. אני איני מביא אתכם על מנת לירש. ולא תלכו בחקות הגוים. אלו המצרים וכה"א (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי וגו'. אשר אני משלח מפניכם אלו הכנענים. כי את כל אלה עשו. מלמד שהיו הכנענים שטופים במעשה זמה. ואקוץ בם כאדם שהוא קץ ממזונו:

פס'. ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם. אתם נאים שתרשו אותה ואני אתננה לכם לרשת אותה לפי שהיא לכם ירושה משם בן נח שהרי היא היתה חלקו של שם בן נח, שנאמר (בראשית י״ד:י״ז-י״ח) ומלכי צדק מלך שלם. ואלו הכנענים הם ביניהם ולא היו יושבין בה אלא כדי לטייבה עד שתבאו ותירשו. אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. ראו כמה ביניכם ולעובדי כוכבים שהבדלתי אתכם לשם קדשי:

פס'. והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה. לא בין חמורה לפרה אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של קנה בין שנשחט חציו. וכמה בין חציו לרובו מלא שערה. ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו'. מצוה זו עליכם לטמא ולאסר:

פס'. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם וגו'. אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם לכנענים. ד"א להיות לי שלא לחבר עמדי אחר שנאמר (שמות כב) בלתי לה' לבדו. ד"א [להיות לי] להיות עוסקים בתורתי הנתונה מנין ל"י ימים. ד"א להיות לי שתקבלו עול מלכותי עליכם:

פס'. ואיש או אשה. לרבות טומטום ואנדרוגינוס. כי יהיה בהם אוב. העושה מעשה ולא הנשאל בהם. מכאן אמרו העושה מעשה במיתה והנשאל בהם באזהרה. אוב. זה פיתום המדבר משחיו וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ט:ד׳) והיה כאוב מארץ קולך וגו'. ידעוני. המניח עצם ידוע בפיו ומדבר מאליו. מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם. זה בנין אב לכל דמיהם בם דמיו בו שהוא בסקילה. ולמה נסמכה פרשת אוב וידעוני לטומאת מת לפרשה הסמוכה כגון לנפש לא יטמא בעמיו. לפי שרוח אוב וידעוני ודורש אל המתים דומים זה לזה והלא דברים ק"ו ומה המרעיב עצמו שתשרה עליו רוח טומאה הרי היא שורה עליו. המרעיב עצמו שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה שתהא רוח הקדש שורה עליו. מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי מעשים טובים וכו' חסידות מביאה לידי רוח הקדש: