פרשת אמור אל הכהנים

כתוב מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי טוב מן האריה המת: (קהלת ט׳:ד׳)

כי מי אשר יחבר קרי כלומר מי הוא אשר בחר בו הקב"ה ונתחבר לו החיות ודומה לו אמר דוד (תהלים פט) מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. ד"א כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון פירושו כל זמן שהאדם בחיים יש בטחון לחזור בתשובה ומשמת אין לו דרך לעשות תשובה ומעשים טובים שנאמר (שם פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ואומר (שם קטו) לא המתים יהללו יה. ואומר (שם קמו) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. (קהלת ט׳:ד׳) רבותינו אמרו תנוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. מן האריה המת. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תנן התם במסכת ידים אמרו צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וספרי המוכסים אין מטמאין את הידים. אמר רבן יוחנן בן זכאי וכי אין לנו מן הפרושים אלא זו בלבד הרי הן אומרים עצמות חמור טהורין שנאמר (ויקרא י״א:ח׳) ובנבלתם לא תגעו פרט לעצמות שאינן קרוין נבלה. ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים שנאמר (במדבר י״ט:ט״ז) או במת או בעצם אדם או בקבר. אמרו לו כפי חיבתן הן טמאין שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן היא טמאתן. וספרי המוכסין אינן חביבין ואין מטמאים את הידים. והקב"ה קידש את ישראל במצותיו ואמר להן קדושים תהיו אבל לא הזהיר מליטמא למתים אלא הכהנים שנאמר ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן. בני אהרן הוזהרו ולא שאר ישראל הוזהרו. בני אהרן הוזהרו ולא בנות אהרן. הכהנים. להוציא את החללים. בני אהרן. להביא את הקטנים. ואמרת אליהם. להזהיר הגדולים על הקטנים. לנפש לא יטמא. להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בל יטמא לו. לפי שישראל מיטמאין למתים הזהיר הקב"ה לכהנים שלא ליטמא בהם שהם קרובין לעבודת הקדש. בעמיו. בזמן שעמיו שם. כלומר בזמן שיש לו למת קוברין. בעמיו. שעושין מעשה עמיו. ומתעסקין בו מלמד שמיטמא הכהן למת מצוה. ואי זה הוא מת מצוה שהכהן מיטמא לו כל שקורא ואין מי עונהו. ומת מצוה קנה מקומו ואין אדם רשאי לפנותו. כהן שמטמא במזיד לוקה משום דכתיב לא יטמא יש שנטמא ואינו לוקה:

פס'. כי אם לשארו הקרוב אליו. שארו זו אשתו וכן הוא אומר (משלי י״א:י״ז) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. וכתיב(שם) עוכר ביתו ינחל רוח מה זה באשתו מדבר אף זה באשתו מדבר. ד"א שארו בשרו דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד לכך אמרו רבותינו שארו זו אשתו וכן הוא אומר שאר אביך אחות אביך. הקרוב אליו. אליו שבעה קרובים שבפסוק.ד"א הקרוב ולא הארוסה. מכאן אמרו אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה מתה אינה יורשה. מת הוא גובה כתובתה מנכסי הבעל. אליו. ולא הגרושה. לבנו. מי שיש לו בן מכל מקום ואפילו ממזר הרי בנו לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. שהבן הולך אחר האם בשפחה ובנכרית. (ואם תאמר הקרוב לשון זכר הארוסה נקבה היא והיאך אתה דורש ולא ארוסה. תשובתו משום שארו שהוא לשון זכר אמר הקרוב ודומה לו אותו ואת בנו משום אותו אמר בנו הוא) פירושו שפחה ונכרית הבנים הולכין אחריהם. שפחה דכתיב (שמות כ״א:ד׳) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. נכרית דכתיב (דברים ז׳:ד׳)כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מאיש קרוי בנך ואין בנך מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה. כל שמטמא להם קורע עליהם וחולץ ומתאבל. לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו פתח הכתב באמו לפי שהיא ודאי אבל אביו שהוא מחמת חזקה שהבנים בחזקת שהן מן אביהם תאמר לא יטמא לו לפיכך נאמר לאמו ולאביו. ולבנו ולבתו. לפי שיש בבן מה שאין בבת. שהבן האב מחויב בו מצות הרבה למולו ולפדותו אם בכור הוא. וללמדו תורה ואומנות. לפיכך הקדים הבן לבת. והקדים האם והאב לבן ולבת לפי שהאם והאב חייב בכבודם מה שאין כן לא בבן ולא בבת. ולאחיו ולאחותו. הקדים את הבן ואת הבת לאחיו ולאחותו שהרי הבן חייב בו האב במצות שאמרנו והבת האב זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה. מה שאין כן לא באחיו ולא באחותו. והקדים הכתוב אחיו לאחותו שהרי הבן שאחיו מת מטמא לו בין שהוא נשוי בין שאינו נשוי אבל אחותו לפנויה מטמא. ולא לנשואה. שנאמר הבתולה הפנויה ולא הנשואה. ד"א ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מה בנו ובתו שהם יורשיו אף אחיו ואחותו שהם יורשיו יצא אחיו ואחותו מאמו שאינן יורשין אותו:

פס'. ולאחותו הבתולה. פרט לאנוסה ומפותה. הקרובה. לרבות את הארוסה שהיא עדיין קרובה לו שהרי אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה לאח. אליו. לרבות את הבוגרת שהוא מטמא לה. הואיל ולא נבעלה מאיש. אחיה כהן מטמא לה. לה יטמא. מצוה. לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו. מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו. ד"א לה יטמא. מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק. ד"א לה יטמא. שלא יאמר הואיל ונטמאתי לה יטמא גם באחרים ת"ל לה יטמא. ד"א לה יטמא ואינו מטמא לאבריה:

פס'. לא יטמא בעל בעמיו. מה ת"ל לפי שמצאנו שהוא מטמא לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו בין שהן כשרין בין שהן פסולין יכול אף לאשתו יטמא לה בין שהיא כשרה בין שהיא פסולה ת"ל לא יטמא בעל. יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואין מטמא לאשתו פסולה. בעמיו. של בעל שלמעלה שאמר מטמא הוא לכשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. ומנין שנאמר בעמיו בזמן שהן עושין מעשה עמיו ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור. שני פעמים כתובים בעמיו. הראשון בזמן שעמיו שם. כלומר בזמן שיש לו קוברים לא יטמא הא אם אין עמיו שם יטמא כהן גדול. והשני בעמיו יטמא לקרוביו שאם עושין מעשה עמיו מטמא להן בין כשרין בין פסולין הא פירשו אבותיו מדרכי צבור אין מטמא להן, להחלו. מלמד שאם לא נוהג במצוה הזאת הרי הוא חולין. ד"א לא יטמא בעל בעמיו שאינו מטמא לנשיא. להחלו. בזמן שהוא מתעסק בו הרי הוא חולין. פירש וטבל והזה הרי הוא בקדושתו:

פס'. לא יקרחה בה"א כתיב מלמד שאם סך בה' אצבעות או בדבר המסיר את השער ועשה חמש קרחות בבת אחת חייב על כל קרחה וקרחה. בראשם. מה ת"ל לפי שנאמר (דברים י״ד:א׳) לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד ת"ל בראשם לרבות את כל הראש. והוא הדין לישראל שהרי נאמר כאן קרחה לא יקרחה קרחה בראשם. ונאמר להלן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. מה כאן חייב על כל הראש אף להלן חייב על כל הראש. ופאת זקנם לא יגלחו. ולהלן כתיב (ויקרא י״ט:כ״ז) ולא תשחית את פאת זקניך. איזה הוא גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומה להלן על חמש פאות אף כאן כיוצא בהם שתים מכאן ושתים מכאן ואחת באמצע. ובבשרם לא ישרטו שרטת. חייב על כל שריטה:

פס'. קדושים יהיו לאלהיהם. (כא) על כרחן. ולא יחללו את שם אלהיהם כי את אשי ה' וגו' הם מקריבים. ולא הלוים. והיו קדש. לרבות בעלי מומין:

פס'. אשה זונה. רבנן אמרי אין זונה אלא גיורת ומשוחררת לפי שלא היתה בחזקת שימור ושנבעלה בעילת זנות וחללה. זו שנתחללה שבא אביה על אחת מן הפסולות לו. כהן שנשא גרושה או חלוצה בנה חלל ובתו חללה. לא יקחו ואשה גרושה מאישה. לרבות את החלוצה. את זו דרש ר' אלעזר בן מתיה מאישה שתהא גרושה מאישה ולא שתהא גרושה מאיש שאינו אישה שאם הלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונתקדשה לאחר ואח"כ בא בעלה קודם שנבעלה אע"פ שטעונה גט מאחרון הואיל ואינה גרושה מאישה לא נפסלה. לא יקחו. שתי פעמים מלמד שאף האשה מוזהרת ע"י האיש. כי קדוש הוא לאלהיו. להגיד מה גרם:

פס'. וקדשתו. בעל כרחו ואם אינו רוצה דפנו כלומר הכריחהו. וכן אמרו רבותינו ז"ל במסכת כתובות אין מעשים אלא לפסולות כגון מאן אמר רב יהודה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. וכל הפוסל את עצמו ומחלל את זרעו ראוי לנדותו ולשמתו שנאמר וקדשתו בעל כרחו. קדוש יהיה לך. אע"פ שאין קרבנות להקריב. ד"א קדוש יהיה לך אפי' בעלי מומין. כי קדוש. להזהיר בית דין על כך. אני ה' מקדשכם:

פס'. ובת איש כהן כי תחל לזנות. יכול אם חללה שבת או אם חללה שבועה תשרף ת"ל לזנות שחללתה זנות ולא דבר אחר. ד"א כי תחל שתחלת ביאתה בזנות כגון נערה ארוסה ומנין לרבות נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקנה ת"ל ובת איש כהן מכל מקום. את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול. אומרין ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזו יצאת מחלציו. אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא. באש תשרף. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה ואין זוממיה בשריפה אלא זוממיה בכלל מיתת בועלה הן במיתת חנק:

פס'. והכהן הגדול. זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה. הגדול מאחיו. שיהא גדול מאחיו. בנוי בכבוד בעושר ובחכמה. ד"א מאחיו אין לו ממון גדלהו מאחיו כמעשה דר' פנחס איש (הבינ') [הבנאי] שמצאוהו חוצב ומילו עליו את המחצב זהב. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת. ומלא את ידו. אפילו (נטיבה) יום אחד ואפילו שעה אחת. את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. כדרך שבני אדם פורעין ופורמים על מיתיהן. כיצד כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה:

פס'. ועל כל נפשת, חסר וי"ו מלמד שאפילו רביעית דם שיצא משני מתים מטמא באהל. לא יבא. חייב בבל יבא ובל יטמא, לאביו ולאמו לא יטמא. אבל מטמא הוא למת מצוה:

פס'. ומן המקדש לא יצא. מקדושתו לא יצא הא כיצד הן נכסין והוא נגלה. ויוצא עמהן עד פתח העיר דברי ר' מאיר. ולא יחלל את אלהיו. מלמד שהכהן אונן מחלל. בכ שמן משחת אלהיו עליו. לרבות מרובה בגדים שהית בבית שני משנגנזו שמן המשחה. עליו אני ה'. להגיד מה גרם:

פס'. והוא. הוא ולא מלך. הוא ולא נזיר. והוא. לרבות כהן משוח מלחמה. אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה ואיזו זו (זו) יתירה על שנים עשרה שנה (שהרי י"ב יתרין) שלא אמר בתולה אלא בבתוליה:

פס'. אלמנה. על שם מנה. מלמד שכתובתה מנה. ולפי שהותרה לכהן הדיוט הוצרך הכתוב לאסרה לכהן גדול ללמדך שאין בנו ממנה ממזר אלא חולין באת אלמנה להחמיר עליה שאע"פ שמותרת לכהן הדיוט לכהן גדול זרעו ממנה חולין ובאת גרושה להקל עליה שאע"פ שאסורה לכהן הדיוט אין ממנה ממזר לכהן גדול אלא חולין כדין כהן הדיוט. וחללה זו שנולדה מאחד מן הפסולין. זונה. לגזירה שוה מה זונה אמורה בכהן גדול עשה זרעו מן הפסולים ממנה חולין אף כהן הדיוט כן. את אלה לא יקח ולא יחלל. אין זרעו מן הנדה חולין ואע"פ שהיא בכרת. כי אם בתולה מעמיו מלמד שהוא מצוה על הבתולה. מעמיו להביא בת גיורת ועמונית שתהא כשרה לכהונה. יקח אשה שאם ארס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכניסנה. כמעשה דיהושע בן גמלא שקידש את מרים בת בעתוס. מפורש בפרקא קמא במסכת יומא תרקבא דדינארי עיילא ליה מרים בת בעתוס לינאי מלכא לעיולי ליהושע בן גמלא לכהן גדול. יקח אשה. ולא יבמה:

פס'. ולא יחלל זרעו בעמיו. להביא את האשה שמתחללת כשם שזרעו מתחלל. אני ה' מקדשו. להגיד מה גרם:

פס'. ויאמר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן לאמר. א"ר אלעזר ברבי יוסי תינוק פסול לעבודה אע"פ שהוא תמים מאימתי עבודה כשרה משיביא שתי שערות. אבל אין אחיו הכהנים מקריבין אותו לעבודה עד שיהא בן כ' שנה משום שנאמר איש מזרעך ולא כל זרעך עד שיהא הגון לעבודה. אשר יהיה בו מום. בין ממעי אמו בין שנולד בו לאחר מיכן. לא יקרב להקריב להם אלהיו אלו הקרבנות. שנאמר (במדבר כ״ח:ב׳) את קרבני לחמי לאשי ומנין לרבות שאר הקרבנות ת"ל להקריב. וכן הוא אומר ויקריבו בני אהרן (לחם) מה לחם שהוא מיוחד לעבודה:

פס'. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. בין מום קבוע בין מום עובר. איש עור. בין סומא בשתי עינים בין סומא באחת מעיניו. חוורור הקבוע כעין המים הקבועין בעין כדמפורש במסכת בכורות. הכל בכלל עור. או פסח. בין בשתי רגליו בין ברגלו אחת. רגלו חלולה עקומה דומה למגל הכל בכלל פסח. או חרום. שחוטמו שקע חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוסף. הכל בכלל חרום. או שרוע. שעקביו יוצא לאחוריו:

פס'. או איש אשר יהיה בו שבר רגל. לרבות שנתעקל רגלו. או שבר יד. לרבות שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו:

פס'. או גבן או שגבינים שוכבים ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו שני גבונין ושתי שזרות (הקצת) דוק שבעין. או תבלול בעינו זה לבן הנכנס בשחור. בעינו. את שעינו אחת למעלה ואחת למטה ורואה את החדר ואת העליה כאחת. או גרב. זה החרס. ילפת זה חזזית. או מרוח אשך. זה שרוח באשכיו. ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר זה שמראיו חשוכים:

פס'. כל איש, לרבות שאר המומין מום פרט לשעבר מומו. לא יגש. לא יגש. ג' פעמים לעבור עליו בג' לאוין על ההגשה ובשני לאוין על ההקרבה שנאמר לא יקרב לא יקרב שני פעמים:

פס'. לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. למה נאמר מקדשי הקדשים ומן הקדשים שאילולי כן הייתי אומר בקדשים קלים יאכל ולא בקדשי קדשים. לכך נאמר ומן הקדשים ומקדשי הקדשים:

פס'. אך אל הפרכת. זה לפני ולפנים. ואל המזבח. אע"פ שהוא מבחוץ. לא יגש כי מום בו. הרי ג' פעמים לא יגש וב' פעמים לא יקרב כנגד ה' מקומות שנאסרו בעלי מומין ליכנס. כדתנן במסכת טהרות. עשר קדושות הן וכו' בין האולם למזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם בין האולם ולמזבח והמזבח וההיכל והפרוכת ובית קדש הקדשים הרי אלו ה' קדושות שמובדלין מהן בעלי מומין. וה' של מעלה הרי עשר קדושות. ולא יחלל את מקדשי. מלמד שאם עבר ועבד עבודתו כשרה אלא שחילל:

פס'. וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, הזהיר את אהרן ע"י הבנים. וינזרו. זו הפרשה. וכן הוא אומר (ישעיה א) נזורו אחור. מקדשי בני ישראל. ולא מקדשי עובדי כוכבים. מלמד שאין חייבין על קדשי עובדי כוכבים משום פיגול ונותר וטמא. ולא יחללו את שם קדשי. מלמד שהשם מתקדש בקדשי בני ישראל. אשר הם מקדישים. להביא את קדשי הכהנים עצמם. לי אני ה'. לרבות את כלם. אני ה'. משלם גמול לרשעים: