פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל. שיהו ישראל מקדשין את המועדות. ואמרת אליהם. להזהיר בית דין על כך. מועדי יי. מלמד שהקדוש ברוך הוא חפץ לקדשם. אשר תקראו אותם מקראי קדש. מלמד שמסר להם קידוש ימים טובים שנאמר מקראי קדש אשר תקראו אותם. אלה מועדי ה'. שמעברין את השנה מפני כך הוצרך. תנן התם במסכת סנהדרין עיבור החדש בג' עיבור שנה בשלשה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר בג' מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וכו' בשבעה וכו' תניא כיצד א"ר שמעון בן גמליאל בג' מתחילין וכו' תנו רבנן על ג' סימנין מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. פירוש על האביב שאם ראו ישראל שאין אביב בא ליקרב הימנו את העומר בט"ז בניסן מעברין את השנה ועושין את אדר השני כדי שיבא האביב בעתו. ועל פירות האילן שצריך להביא מהן בכורים בעצרת. ועל התקופה כגון שראו בית דין שהתקופה הבאה בתשרי נמשכת עד אחר חג הסוכות והתורה אמרה (שמות ל״ד:כ״ב) וחג האסיף תקופת השנה. והיינו פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי במסכת סנהדרין. וכן מצאנו בשלמה שנאמר (מ"א ד) ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (שם) ונציב אחד [אשר] בארץ כנגד חדש העבור ולא יהיו ישראל כצאן אשר אין להם רועה זה עושה פסח בחדש זה וזה עושה פסח בחדש זה. אלא אמר הכתוב אשר תקראו אותם מקראי קדש בכם הדבר תלוי לקרוא מועדי ה'. אלה הם מועדי. לא שיהו כל ישראל עולים וחוגגים בירח אדר פרט לשבדא ירבעם מלבו לכך כתיב מלבד מועדי ה' אבל על צורך תקון ישראל מעברין ומקדשין. ועכשיו אין מעברין לא על האביב ולא על פירות האילן לפי שבטלו מנחת העומר והבכורים אבל מעברין ישראל על תקון השנים שנת החמה על שנת הלבנה כמשפט גז"ח י"א י"ד י"ז י"ט אלו שבעה שני עבורים בכל מחזור של י"ט שנים שאילולי כן אתה מוצא הפסח בא מסובב כל חדשי השנה כדרך דת הישמעאלים שאין להם פסח קבוע בדתם אלא מסובב. והתורה אמרה (דכרים טז) שמור את חדש האביב עשה לו שמירה שיבא עשיית זמן הפסח בזמנו וזהו על תקון העבור. ואם יבא אדם לשנות ולעשות שני חג המצות אם כן חייב הוא לקיים דברי שניהם גם עצרת וסוכה כל השנים כדרך שמתחיל ואם לא עשה כן א"כ מראה הוא לעולם שאין במעשיו כלום. וכל מי שעושה מעשה בלא עילה אינו נקרא חכם ואין דתו דת לפיכך אין לך לשנות על דברי חכמים ז"ל:

פס'. ששת ימים תעשה מלאכה. ומה ענין השבת אצל המועדות ללמדך שכל המחלל את המועדות כאלו מחלל השבת. וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש. מהו שבת שבתון ללמדך שכל המועדות נקראו שבתון. יום טוב ראשון של פסח נקרא שבת שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת. יום טוב של עצרת נקרא שבת שנאמר עד ממחרת השבת השביעית זה יום טוב של עצרת שמתקדש מן הלילה ומחרתו יום חמשים, ראש השנה נקרא שבתון שנאמר באחד לחדש יהיה לכם שבתון. יום הכפורים שבת שבתון. סוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. לכך נקראת השבת שבת שבתון ללמוד הימנו. כל המועדים מהם נקראו שבת ומהם שבתון ומהם נקראו שבת שבתון. פירוש שבות לפי שיש דברים שאינה מלאכה והזהירה תורה בהם משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואמירה לעובד כוכבים שבות היא ולא דחי שבת זהו שבת שבתון. שהרי אמר הכתוב כל מלאכה לרבות אמירה לכנעני. שבת היא לה'. מכלל ששבת שבתון האמור למעלה לדרשה הוא בא. בכל מושבותיכם. אפילו בחוצה לארץ:

פס'. אלה מועדי ה' מקראי קדשי. למעלן הוא מדבר בעבור השנה וכאן הוא אומר בקדוש החדש. אשר תקראו אותם במועדם. שאין מעברין את החדש אחר שנראה בזמנו, אשר תקראו אותם. בבית דין הדבר תלוי לקדשו שאם היה מולדו קודם לכאן אינו מקודש לישראל אלא בקידוש בית דין. שנאמר אשר תקראו אותם מכאן סמכו רבותינו ז"ל לומר לא אד"ו ראש השנה. ולא בד"ו פסח לא נה''ז עצרת לא זב"ד פורים שנאמר אשר תקראו אותם במועדם שהרי בשבת כתיב שבת שבתון מקרא קדש. ובמועדים כתיב אשר תקראו אותם בקידוש בית דין הדבר תלוי:

פס'. בחדש הראשון. זה ניסן שהוא ראשון לכל החדשים (קט) וראשון לרגלים. בארבעה עשר יום בין הערבים משיפנה היום לערוב משש שעות ולמעלן אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיהו ו׳:ד׳) אוי לנו כי פנה היום (לערוב) כי ינטו צללי ערב. שמשש שעות ולמעלן צללי הכתלים נוטים כלפי מזרה וחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה:

פס'. והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. כענין האמור בפרשת פנחס:

פס'. וידבר ה'. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ. אל הארץ המיוחדת. ולא ארץ בני עמון ומואב. וקצרתם את קצירה אין מצות קצירה בכהן. והבאתם את עומר. מצוה לקצור ולהביא. קצירכם ולא (קצירנו) [א]. קצירכם ולא של בית השלחים ולא של בית העמקים. קצירכם. ולא הקטניות. והבאתם את עומר. הוא שלש סאין. שלשה שמות יש לו עומר קמה עומר שבלים עומר תנופה:

פס'. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם. אין כופין את הצבור על כרחן. ממחרת השבת. ממחרת יום טוב שהוא ט"ז בניסן. יניפנו הכהן. בנין אב לכל התנופות שיהו בכהן:

פס'. ועשיתם ביום הניפכם את העומר. מלמד ששלוחו של אדם כמותו שהרי הכהן מניף וכתיב הניפכם. ועשיתם ביום הניפכם. אין תנופה אלא ביום. כבש תמים בן שנתו. שנתו של כבש ולא שנה למנין עולם. לעולה לה'. שיהא כליל:

פס'. ומנחתו שני עשרונים. אע"פ שהכבשים מנחתם עשרון אחד לכבש אחד יצא זה בשני עשרונים. יכול כשם שנכפלה סולתו כך יכפיל יינו ת"ל ונסכו יין רביעית ההין. יכול לא יכפיל יינו שאין (ההין בכלל) עם הסלת ת"ל ונסכו יין רביעית כל נסכיו יהיו רביעית לכך כתוב בה"א וקרי בוא"ו שיהו כל נסוכי מצות העומר שוין. וצריכין אנו לידע תקון מנחת העומר כיצד ובאיזה חדש ובכמה בחדש והיאך קציר העומר. והיאך הנפתו והקרבתו. אם חטים ואם שעורים אם קטניות ואם היה כלו נשרף או כלו נאכל. ואם הקומץ נשרף. והשירים נאכלין לכהנים. ואם היה נבלל בשמן. ואם היה לו לבונה. ואם גדיש היה קרב. ואם סולת לקיים מה שנאמר (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות וגו'. וכבר מודעת זאת בכל הארץ כי תורת אלהינו תמימה אין להוסיף ואין לגרוע הימנה והכתובין מתקנין זה את זה כענין (שם יט) משפטי ה' [א] כוונתו שאם מצא קצור קוצר ועי' מכות דף ח' ע"ב וברש"י שם אמת צדקו יחדו. וכבר אמר לנו משה רבינו (דברים ל׳:י״ד) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך וגו'. בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו (שם לב)כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם. שאין דעת להבין. ותימה גדולה על אנשים אשר לא ראו תקון הקרבנות וההקרבות וההגשות ומנחת העומר ומנחת נסכים ומנחת כהן וכהנת ומנחת נזיר ומנחת סוטה ומנחת חריבה ובלולה והיאך היו היציקות והבלילות והקמיצות והתנופות ולא נתעסקו בהן ולא בספר תקוניהן ולא היה דעתם כי אם להפוך דברי אלהים חיים ומלך עולם להעמיד דבריהם על תהו ולומר כי כן התורה ואם חכמים המה ואם תורת אלהינו היתה כמו שאומר למה לא דרשו התורה על מתכונתה כדרך חכמי ישראל שקבלו מאבותיהם ומרבניהם דור אחר דור חכם ששמע מרבו ורבו מרבו עד הנביאים חגי זכריה ומלאכי שקבלו מן הנביאים הראשונים שקבלו מן הזקנים שקבלו מן יהושע בן נון שקבל מפי משה רבינו שקבל מהר סיני. והלא מצות העומר אחת משש מאות. ושלש עשרה מצות. והדבר צריך דרשה לחקור ולהודיע לישראל התקון שהיה נקצר בלילה של ששה עשר בניסן וקרב ביום ט"ז בניסן. כדתנן במסכת מנחות מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים לא בכר הקרוב מביאין אותו מכל מקום וכו' פי' מפני מה אמרו מצות העומר להביא מן הקרוב למה משום שנא' בפרשת ויקרא (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב. וצריך להיות רך מל היה מביא אותו מן הקרוב לירושלים אבל אם לא בכר הקרוב לירושלים היו מביאין מכל מקום. ותנן כיצד היו עושין שלוחי בית דין יוצאין מבעוד יום ועושין אותן כרוכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסת לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול במו שנאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך וגו' ואומר (תהילים נ״ה:ט״ו) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש. ותנן כיון שחשכה יו"ט של ט"ז בניסן אמר להן הממונה לקצור בא השמש אמרו לו הין שלשה פעמים. מגל זו אמר הין. קופה זו אמר הין קופה זו אמר הין קופה זו אמר הין. אקצור והן אומרין לו קצור ג' פעמים על כל דבר ודבר. אומרין לו הין הין הין על כל דבר ודבר. כך למה על כל דבר ודבר הן אומרין הין. מפני הביתוסין שהיו אומרין אין קצירת העומר במוצאי יום טוב שחל שבת להיות אחריו. אבל לאחר שבת בראשית. לפיכך היו אומרין שלש פעמים הין הין הין על כל דבר ודבר להודיע לכל שאחר יום טוב הוא נקצר ואפי' הוא שבת קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. היו מהבהבין אותו באור. כדי לקיים בו מצות קלי שנאמר אביב קלוי באש. נתנוהו באבוב והאבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולן. שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו. נתנוהו לריחים של גרושות שנאמר גרש כרמל. והוציאו ממנו עשרון שמנופה בי"ג נפה. שנאמר את עמר. אין עומר פחות מעשרון. שנאמר (שמות ט״ז:ל״ו) והעומר עשירית האיפה הוא. והשאר נפדה ונאכל לכל אדם בא לו לעשרון. ונותן שמנו ולבונתו שנאמר (ויקרא ב׳:ט״ו) ונתתה עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא. יצק ובלל. הניף והגיש. שנאמר והניף את העומר לפני ה'. משקרב העומר יוצאין ומוצאין שווקי ירושלים שמלאים קמח סלת קלי משקרב העומר הותר החדש מיד לפי שאין בית דין מתעצלין בו לפיכך היו מותרין בחדש. והיה מתיר במדינה לעם הארץ לאכל בחדש. ושתי הלחם של עצרת היו מתירין במקדש להביא מנחה מתבואה חדשה. והעומר היה בא שעורין שנאמר אביב למדנו אביב שהוא שעורין דכתיב (שמות מ) כי השעורה אביב ולפי שהוא צורך גבוה היה בשבת שנאמר ועשיתם ביום הניפכם את העומר. וכתיב (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול מה להלן אפילו בשבת אף כאן אפילו בשבת. זה הכלל כל דבר שהוא בא מחובה צורך גבוה דוחה שבת כגון התמידין והמוספין והפסח. סידור לחם הפנים. שכתוב בו (ויקרא כ״ד:ח׳) ביום השבת ביום השבת יערכנו שזה הוא יום לפני ה' תמיד לפי שאמר הכתוב מצות העומר אחד מצות חג הפסח עד ממחרת השבת. ידענו שזה יום ראשון מקרא קדש של חג המצות שמחרתו הוא יום ט"ז. והנפתו היתה ביום. שנאמר ביום הניפכם. אבל קצירתו בלילה כדי לזרז להיות מתוקן מן הבקר להתיר לעם לאכל בחדש שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. היתה המנחה הזו נקמצת ונקטר הקומץ. והשאר לכהנים שנאמר (שם ב) (והקריב) [והקטיר] הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה וגו'. וכתיב במקום אחר (שם) והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו למדנו לכל המנחות ששיריהם לכהנים. דתנן ואלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקים וכו':

פס'. ולחם וקלי וכרמל. אין לי אלא חטים שהן קרויות לחם כענין שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. מנין לרבות את השעורין ואת הכוסמין ושבולת שועל ושיפון. ת"ל (ולחם) וקלי וכרמל לא תאכלו. ושמא תאמר היום גורם. ת"ל עד הביאכם את קרבן אלהיכם. זה העומר. מלמד שבהבאת העומר הדבר תלוי ולא ביום. חקת עולם. לבית עולמים ובחוצה לארץ. אמר רבי שמעון שלשה דברים תלוין בארץ ובחוצה לארץ. החדש והערלה והכלאים. החדש אסור מן התורה בכל מקום הערלה והכלאים מדברי סופרים:

פס'. וספרתם לכם. כל אחד ואחד. ממחרת השבת. ממחרת יום טוב. שאם אתה אומר שבת בראשית אם שבת שלפני החג ואם שבת שבתון בהחג ואם שבת שאחר החג והתורה אמרה תספרו חמשים יום ולא אחד וחמשים יום ולא ב' וג' ולא ג' וג' ולא ד' וג' ולא ה' וג' ולא ו' וג'. הא מה אני מקיים ממחרת השבת. ממחרת יום טוב. שכן מצאנו ליום טוב נקרא שבתון. ואין הפרש בין שבת שבתון לשבתון שנאמר ביום הראשון שבתון [א] וביום השביעי שבתון ואומר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש רבי יהודה בן בתירה אומר ממחרת השבת ממחרת יום טוב שנאמר שבעה שבועות תספר לך. ספירה התלויה בבית דין. יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם. ר' יוסי אומר נאמר כאן ממחרת השבת, ונאמר להלן עד ממחרת השבת השביעית. מה להלן רגל ותחלת רגל. אף כאן תחלת רגל. רבי אלעזר אומר כתוב אחד אומר (דברים ט״ז:ח׳) ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד מצה שאין אתה יכול לאכלה כל שבעה מן החדש תאכלה ששה מן החדש ויום הראשון של פסח תאכלנה מן הישן. מיום הביאכם תספרו. יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה. ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. מיום הביאכם. מלמד שקצירתו מבערב והבאתו ביום. שבע שבתות תמימות תהיינה. זו תשובה השיב רבי יוחנן בן זכאי לאותו ביתוסי. כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום. וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה. הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות באמצע השבת שאם חל להיות ביום טוב הראשון של פסח הרי שבע שבתות תמימות תהיינה. ואם חל להיות שבת בחולו של מועד מכל מקום תספרו חמשים יום ממחרת יום טוב. וכן מצאנו בראש השנה כתוב אחד אומר (במדבר כט) יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה כאן שחל להיות באמצע השבוע יום תרועה בשופר, חל להיות בשבת זכרון תרועה. שבע שבתות תמימות תהיינה. אימתי הן תמימות בזמן שמתחיל מבערב יכול יקצור בלילה ויביא בלילה ת"ל מיום הביאכם. אין הבאה אלא ביום הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום:

פס'. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. והוא שאמר רבי יוסי בר' יהודה כל ספירתך לא תהא אלא נ' יום. תספרו נ' יום. יכול יספור נ' ואחד ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה יכול יספור מ"ח ויקדש מ"ט ת"ל תספרו חמשים יום הא כיצד מונה ארבעים ותשע ומקדש יום נ' כיובל:

טוביהו בנו של רבי אליעזר הרב זכרונו לברכה אמר מצאנו לשבת שנקראת שבוע של יוצאי השבת עם באי השבת והם המשמרות המתחדשות בכל שבוע וכן לענין יובלות אומר (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים כל שבעה שנים נקרא שבת. וכן כל שבעה ימים נקראים שבת. ונקראים שבוע. שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת. והם שבעת ימי המשתה של לאה. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. אמר לו לבן מלא שבוע זאת. שהרי י"א שבטים ודינה אחותה נולדו בשבע שנים השניים. כמו שמפורש בפרשת ויצא יעקב. אמר הכתוב כאן שבע שבתות ולהלן הוא אומר שבעה שבועות תספר לך. ללמדך זהו שבת זהו שבוע. אלא בזמן שמזכיר לשון שבועות מוציאו בלשון זכר שבעה. ובזמן שמזכיר לשון שבת מוציאה בלשון נקבה שבע ללמדך שאינן שבתות ממש הנקדשים אלא שבועות כל ז' ימים הן שבת והן שבוע וכן המתרגם אומר שבע שבוען. עד ממחרת השבת השביעית. עד מבתר שבועתא שביעתא. לפיכך אמר הכתוב שבע שבתות. מיום שהתחיל לפנות הן שבע שבתות. שבע שבועות. כדי לאמת שני המקראות ולא יהו שני הכתובין מכחישין זה את זה משפטי ה' אמת צדקו יחדו. ואומר עד ממחרת השבת השביעית, היא השלמת השבוע השביעי. ולפי שזכר למעלה שבע שבתות לשון נקבה. אבל הדעת נותן שאינו מדבר אלא בסוף שבוע שביעי למנין העומר. כי אי אפשר לומר שמחרת השבת הוא שבת בראשית למה שאם חל יום י"ד של ניסן להיות בשבת אי אפשר להביא העומר ביום ראשון של פסח שאין השבת בחג המצות אלא קודם חג המצות. וקצירת העומר אימתי היתה אם קודם לשבת הרי הוא בי"ג בניסן ואחר שתדחוהו מתוך חג המצות הריני מדחה אותו לכל התורה כולה. ואם תאמר יביא העומר ליום ראשון הבא שהוא קרוב יום כ"ב כבר יצא חג המצות. ואם תדחוהו מן חג המצות אני אדיחהו לכל מחרת השבת של כל השנה כולה. עוד קצירת העומר אימתי. אם בחולו של מועד ביום עשרים בניסן וקרב באחד בשבת שהוא יום עשרים ושנים אם כן מה נעשה על מהחל חרמש בקמה תחל לספור לפיכך אמרתי אין לך אלא מה שאמרו רבותינו ז"ל ממחרת השבת ממחרת יום טוב. ועוד מה שנאמר ביהושע (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היאך לא אמר ממחרת השבת. אלא ללמדך שהוא מחרת יום טוב בט"ז בניסן. שאם תאמר ממחרת הפסח הוא ט"ו בניסן. והיתה השבת בי"ד בניסן ביום ששי בשבוע והתורה אמרה מהחל תחל הא אין לך לומר אלא ממחרת הפסח וממחרת השבת שהוא מחרת יום טוב יום ט"ז בניסן. ואל תתמה על מחרתו של פסח שלפי שהפסח נאכל ליל ט"ו נקרא יום ט"ז מחרתו לפי שיש מחרת יום השני לו והוא מחרת ללילה ויום. כגון (במדבר יד) כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויש מחרת לשני ימים כגון (שמואל א ל׳:י״ז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם ואין דומה ספירת שבעה שבועות לספירת שבע שבתות שנים שהרי שבע שבתות השנים אין לפניהן קדושה אלא מונה שבע שבתות השנים ומקדש השמטה והיובל שנת מ"ט. ויום נ' אלא יום נ' בלבד. ומהו ממחרת השבת השביעית ממחרת השבוע השביעית. וספירת השמטה מסורה לבית דין שנאמר וספרת לך אבל ספירת שבעה שבועות על כל ישראל שנאמר וספרתם לכם. לכם בעמידה שנאמר מהחל חרמש בקמה כלומר בקומה וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית, המול לכם כל זכר. והיה לכם לציצית שכולם מצותם בקומה זקופה וזה מדרש וזה הלכה. נחזור לענין הפסוק והקרבתם מנחה חדשה לה' שתהא חדשה. לה' שתהא ראשונה לכל המנחות:

פס'. ממושבותיכם. ולא בחוצה לארץ. תביאו לחם תנופה. אלו שתי הלחם הבאים בעצרת שהן באין מן החטים. שתים. שני עשרונים שיהו (שנים). סלת תהיינה חמץ תאפינה. השאור בודה להן ומחמץ דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר מביא את השאור ונותן המדה וממלא את המדות וכו' כדמפורש במסכת מנחות. בכורים לה' משל צבור:

פס'. והקרבתם על הלחם. חובה ללחם שבעת כבשים תמימים. יהיו עולה. כליל לה'. לשם. שישחטו לשמן. ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת. שבעת כבשים ושעירים האמורין כאן אינן שבעת כבשים ושעיר האמור בפרשת פינחס. פרים ואילים האמורין כאן אינן האמורין בפרשת פינחס. שהרי כאן פר אחד ואילים שנים להלן איל אחד ופרים שנים. ללמדך שאלו באין בגלל הלחם ואלו באין בגלל היום במסכת מנחות. ת"ר והקרבתם על הלחם חובה על הלחם יכול הן הן שבעה כבשים האמורין כאן הן הן כבשים האמורים בחומש הפקודים ומסקאנא מדאשתני סדרן שמע מיניה אחריני נינהו הללו באין בגלל הלחם והללו באין בגלל עצמן. ומזה אנו למדין כשם שלא הזכיר בחומש הפקודים שני כבשי עצרת של זבחי שלמים ופר ושני אילים ושבעה כבשים ושעירים הבאים בגלל לחם כך נשתנו הז' כבשים. וכך אמרו במנחות הקרבנות האמורין בפרשת אמור אל הכהנים אין האמורות בפרשת פינחס שאילו לא קרבו במדבר כל אותן מ' שנה משום שנאמר כי תבואו אל הארץ. של פרשת פינחס קרבו במדבר כל אותן ארבעים שנה. ועוד כי לא זכר אחד מכל קרבנות המועדות כגון של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל חג הסוכות אלא כבש הבא עם העומר וכבשים הבאים עם הלחם ללמדך שאינן מן הקרבנות הנזכרות בפינחס ואין בהן משום מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד כי זהו מפורש מהו עולת הבקר כלומר אשר לעולת התמיד מלמד שלא יקדים דבר לעולת התמיד. ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. אמר רבי שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו. ואם כיפר הראשון על מה השני בא על טומאה שאירעה בין זה לזה:

פס'. והניף הכהן. תנו רבנן והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' יכול יניח כבשים על גבי הלחם ת"ל על שני כבשים. יכול לחם על גבי כבשים ת"ל על לחם הבכורים (ישתקל) הכתוב ואיני יודע אם לחם על גבי כבשים ואם כבשים על גבי הלחם מה מצאנו בכל מקום לחם למעלה אף כאן לחם למעלה כי הא אמר רב פפא במילואים. רבי יוסי בן המשולם אומר כבשים למעלה ומה אני מקיים על שני כבשים להוציא ז' רבי אומר מניח זה בצד זה ומניף ונמצא מקיים שני מקראות ומאי על בסמוך. וכן הוא אומר (שמות מ׳:ג׳) וסכות על הארון את הפרוכת. תנופה לפני ה', מוליך ומביא מעלה ומוריד. אמר רבי חייא בר אבא מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. וכן הלולב. העומר היה בא עשרון מג' סאין לפי שהיה שעורים. שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין לפי שהיו מן החטים ואין בהן סובין ומורסן. קדש יהיה לה' לכהן. מכאן אמרו שתי הלחם ולחם הפנים לכהנים ואין בהם למזבח בזה יפה כח לכהנים מכח המזבח. שתי הלחם אין בהם לא שמן (אלא) לבונה כדין מנחת חוטא, ת"ר זבחי שלמי צבור (לכהן מתנה):

פס'. וקראתם בעצם היום הזה. זה יום נ' זה יום עמידת ישראל לפני הר סיני לקבל התורה לפי שקבלו אבותינו התורה לסוף נ' יום לצאתם ממצרים נתן להם יום הבכורים לסוף נ' יום ליום טוב הראשון של חג המצות לכך נקראו ישראל בכורה (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל וגו'. ואומר (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. כשם שהתפוח הזה מוציא פרי לחמשים יום משיוציא כך ישראל קבלו את התורה לקץ נ' יום לצאתם ממצרים שהרי כל המועדים על שום יציאת מצרים. הפסח על שם שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים. יום תרועה הוא זכרון שתוקעין בו ישראל להודיע יום שמתכפרין בו עונותיהם זה יום הכפורים יום שניתנו לוחות אחרונים שהרי מו' בסיון עד יום הכפורים קכ"ב יום חוץ מיום שעלה בו ויום שירד בו ק"כ מ' ימים כראשונים ומ' יום בתפלה דכתיב (דברים ט׳:ט׳) ואתנפל לפני ה' [את] ארבעים יום [ואת] (ו)ארבעים לילה. ומ' אחרונים דכתיב (שם י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים לפיכך הוקבע יוה"כ בעשור לחדש השביעי יום מחילה וסליחה וכפרה לישראל. והם זכר ליציאת מצרים של סוף נ' יום ליציאת מצרים נתנו עשר הדברות. וזהו ז' בסיון. שנאמר בשבועותיכם בחומש הפקודים מלא בו' על זכר ו' בחדש. מקרא קדש יהיה לכם. קדשהו בב"ד:

פס'. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו'. אמר רבי אורדמוס בר' יוסי ולמה נקרא שמו אורדמוס שהיו פניו דומין לורד אמר מה ראה הכתוב ליתנה למצוה הזאת באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן. ראש השנה ויום הכפורים מכאן. אלא ללמד שכל מי שהוציא לקט ושבחה ופאה ומעשרות עניים מעלה עליו הכתוב כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. לעני ולגר תעזוב אותם. הנח לפניהם. אני ה' אלהיכם. שמשלם לכם שכר טוב:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. למה לא נאמר וידבר ה' אל משה לאמר על יום חג הבכורים אלא על קצירת העומר והבאתו ללמדך שהוא סמוך עליהם יום טוב הראשון של פסח שביום שמתחיל ספירת העומר בו ביום יום הבכורים וסימנך ב"ש לפיכך הוצרך לומר בו וידבר ה' אל משה לאמר:

פס'. דבר אל בני ישראל לאמר. להזהיר את ישראל בכל דור ודור להיות דורשין בכל דור ודור בהלכות המועדים בכל שנה ושנה. בחדש השביעי. הוא תשרי שביעי לניסן. יהיה לכם שבתון זכרון. רבי אליעזר אומר שבתון זה קדושת היום, זכרון. אלו הזכרונות. תרועה. אלו השופרות. מקרא קדש. קדשהו מכל מקום שהוא זקוק לומר זכרונות צריך לומר מלכיות לפני הזכרונות שנאמר והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם. כיצד סדר התקיעות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהם ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ומנין שהתרועה הזאת כשופר שנא' (ויקרא כ״ה:ח׳-ט׳) והעברת שופר תרועה מה להלן בשופר. אף כאן תרועה בשופר. ושלשה כתובין הן, והעברת שופר תרועה. זכרון תרועה. יום תרועה. ונלמדין זה מזה. מכאן אמרו סדר תקיעות שלש של שלש שלש כלומר שלש תרועות וכל א' פשוטה לפניה ולאחריה הרי שלש של שלש שלש. ומפני שאמיתת התרועה אנחנו למדין אותה מן התרגום שתרגם תרועה יבבא ונאמר (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותיבב. לפיכך נהגו ישראל לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת ג' פעמים כדאתקין ר' אבהו במסכת ראש השנה ואע"פ שיש תרועה בפה כמו (שמואל א י׳:כ״ד) ויריעו כל העם ויאמרו יחי המלך והואיל וכתיב והעברת שופר תרועה בענין היובל בחדש השביעי ביום הכפורים. אנו למדין כל תרועות של חודש השביעי שיהו בשופר וילמד סתום ממפורש והוא יסוד לזכרון על יום הכפורים להחזיר את ישראל בתשובה י' ימים קודם יום הכפורים ולהזכיר עקידת יצחק אבינו כדי שנזכר לפני אבינו שבשמים לטוב. שיעור השופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח. כשם שתוקעין ומריעין מיושב כך תוקעים ומריעין מעומד. והלכה כרבן שמעון שאמר בחבר עיר כשהוא שומען שומען אפילו שלא על סדר ברכות. כלומר בשעה ששליח צבור יורד ואין צריך לתקוע בשעת תפלת לחש. ומה שנהגו לתקוע בלחש על אלה המצות ועל כיוצא בהם. ועל כאלה שלא בתורה שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. שהם קבלה בישראל דור אחר דור היאך היו ישראל נוהגין בתקיעות השופר ובנענוע הלולב ובשחיטה ובבדיקה ובניקוי הבשר ובתיקון שטרות ובחליצה ויבומין וגטין וציצית ומזוזות ותפלין ותפלה. ועל עופות שלא כתובין שמן בתורה ואנחנו אוכלין אותן כל אלה קבלה הן בישראל שלא נחלקו חכמי ישראל עליהן ומי שאינו חס על כבוד קונו ורוצה לדבר תהפוכות הרי הוא חומס נפשו ועליו נאמר (משלי י״א:כ״ט) עוכר ביתו ינחל רוח. ואומר (שם כח) גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל. ואין אלו המצות ממצות אנשים מלומדה אלא קבלה ממשה רבינו מפי הגבורה שאין לסור מהן ימין ושמאל שהרי חכמים הראשונים מסרום לחכמים האחרונים. רבי דוסא ראה את חגי הנביא ואמר מעיד אני עלי שמים וארץ וכו'. כדאיתא במסכת יבמות. והקרבתם אשה לה'. כענין האמור בחומש הפקודים:

פס'. והקרבתם אשה לה'. כענין האמור בחומש הפקודים:

פס'. אך. כל מקום שנאמר אך רק מיעוט. מה מיעוט מיעט אכילה ושתיה משאר ימים טובים כדאמרי רבנן (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג זו שבת בראשית. לקדוש ה' מכובד. זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה. כבדהו. בכסות נקיה. בעשור לחדש השביעי הזה, תלאו על חדש השביעי האמור למעלה. יום כפורים הוא. אע"פ שאין קרבנות. מקרא קדש יהיה לכם. בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועניתם את נפשותיכם. זו אזהרת עינוי. והקרבתם אשה לה'. כענין האמור בפרשת פינחס:

פס'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. זו אזהרה למלאכה.

פס'. כי כל הנפש אשר לא תעונה. זה עונש עינוי:

פס'. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי. זה עונש מלאכה. למדנו אזהרה ועונש למלאכה. ואזהרה ועונש לענוי. הרי זו עונש. והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. למדנו לכרת בכל מקום שאינו אלא אבדן:

פס'. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורותיכם. מה בא ללמדנו אם לאזהרה למלאכה כבר נאמר וכל מלאכה לא תעשו. אלא ההוא נאמר בעצם היום. ופסוק זה נאמר על תוספת מלאכה. מלמד שהוזהרו ישראל על תוספת מלאכה מבערב ככל היום עצמו:

פס'. שבת שבתון היא לכם. מלמד שאין הפרש בין יום הכפורים לשבת על מלאכת עבודה. שנאמר כאן שבת שבתון. ונאמר להלן שבת שבתון. ועניתם את נפשותיכם. זה ענוי חמישי שהרי חמשה ענוין כתובין בפרשת יום הכפורים. שנים בפרשה הזו, הנה בפרשת אחרי מות בעשור לחדש תענו את נפשותיכם ועניתם את נפשותיכם חקת עולם. ושלשה בפרשה זו ועניתם את נפשותיכם והקרבתם. כי כל הנפש אשר לא תעונה. ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב כנגד חמשה ענוין שאמרו רבותינו במשנתנו אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואם תאמר ששה הם. אכילה ושתיה אחד הם. (ד"א) ריש לקיש [אמר] מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר(דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו'. מעשר דגנך תירושך ויצהרך. תירוש חמרא הוא וקארי ליה ואכלת. מצאנו לאכילה ושתיה שאם חסרו נקראו ענוי שנאמר (שם ח) ויענך וירעיבך ויאכילך. וכתיב ברחיצה (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה ולא כתיב בנפש אלא על נפש, מלמד שהנמנע מן הרחיצה נפשו עיפה. ובנעילת הסנדל שנאמר (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר. ובדוד הוא אומר (שם טו) ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף (מנעיל הסנדלת) [מנעילת הסנדל] ונקרא ענוי ת"ל (מ"א ב) (יען) [וכי] אשר התענית בכל אשר התענה אבי רעב מלחם. וצמא ממים. ענוי מנעילת הסנדל. מניעת תשמיש המטה נקרא ענוי ואמור רבנן ויענונו זו פרישות דרך ארץ כמה שנאמר (שמת א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ואע"פ שיש עוד ענויים במקרא כגון (תהילים ק״ב:כ״ד) ענה בדרך כחי קצר ימי וכגון (שם קה) ענו בכבל רגלו. אין זה דרך יוה"כ להיות מהלך בדרך או להיות יושב בתוך הכבל. ולא ענויין שנוהגין בשאר תעניות. כמו שאמר דוד (שם לה) עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב. הא אין לך למנות אלא ששה ענויים שבמשנתנו כגון חמשה ענויים שבתורה. בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה מתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משחשכה ת"ל בתשעה. הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפין מחול על הקדש. לאחריו מנין ת"ל מערב עד ערב. למדנו על מקום שנאמר שביתה מוסיפין מחול על הקדש:

פס'. ויאמר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר. בחמשה עשר יום לחדש הזה. הזכור למעלה זה תשרי שביעי לניסן. חג הסוכות. מה חג אסור בהנאה אף סוכה אסורה בהנאה מכאן אמרו עצי סוכה אסורין כל שבעה חג הסוכות שבעת ימים לה':

פס'. ביום הראשון מקרא קדש. קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה:

פס'. שבעת ימים תקריבו אשה. כענין האמור בחומש הפקודים. ביום הראשון מקרא קדש. קדשהו כדרך שקידש יום ראשון במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. כבן בעזרא אומר (נחמיה ח׳:י׳) אכלו משמנים ושתו ממתקים למדנו שאסור בתענית שהרי זה הפסוק על אחד בחדש השביעי נאמר ומכאן את למד לכל המועדים שאסורין בתענית:

פס'. אלה מועדי ה'. מה בא ללמדנו. אם לימים טובים כבר אמורים למעלה, אשר תקראו אותם במועדם. אלא להביא ימי חול של המועדים שאסורים בעשיית מלאכה כגון מלאכה שיש בה טורח אבל מלאכת עבודה שאסורה ביום טוב מותרת. וצרכי הרבים מותרין במועד. כדתנן במועד קטן ועושין כל צרכי הרבים לאתויי מאי לאתויי חפירה. להקריב אשה לה' עולה ומנחה. מלמד שהעולה קודמת למנחה. זבח ונסכים דבר יום ביומו. שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו:

פס'. מלבד שבתות ה'. מלמד שמוספי שבת קריבים עם אימורי הרגל. ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם. מלבד שכל קרבנות היחיד וקרבנות הצבור שהוקדשו ברגל שיבואו ברגל:

פס'. אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי. אך ממעט. מה בא למעט. בית שמאי אומרים חגיגה שיהא אדם מביא חגיגתו במועד ולא ביום טוב. ומהו אך. ביום טוב אתה חוגג ואין אתה חוגג בשבת. באספכם את תבואת הארץ. באסיפת כל הפירות מדבר. מלמד שכל הפירות נקראין תבואת הארץ. תחוגו את חג ה' שבעת ימים. מלמד שיש לו (תשלומות) כל שבעה. מכאן אמרו מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. שבות בהם:

פס'. ולקחתם לכם. רבי יוסי אומר נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן (שמות י״ב:כ״ב) ולקחתם אגודת אזוב. מה להלן אגודה אף כאן אגודה. מלמד שהלולב צריך אגד. לכם. משלכם פרט לגזול. לכם. שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד אם רצה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו הן מאה, ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה ולא נמצא לולב אלא ביד רבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז להודיעך חיבת הראשונים במצות וכו' במסכת סוכה, ביום. ולא בלילה. ביום הראשון. אפילו בשבת אלא גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואינו ניטל בשבת בגבולין. פרי עין הדר. פרי שטעם עצו דומה לו. הדר באילנו שעומד משנה לחברתה זה אתרוג. כפות תמרים. זה לולב. וענף עץ עבות. זה הדס. וערבי נחל. (שיהו) דליות. ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. ר' תנחומא דרש. ולקחתם לכם. בשביל לזכות אתכם. פרי עץ. מה טיבן של ארבעת מינין הללו מהן עושין פירות ומהן אין עושין פירות. אמר הקב"ה יאגדו אלו עם אלו כדי שיזכו אלו עם אלו ואין שכינה מתעלה אלא כשישראל באגודה אחת שנאמר (עמוס ט׳:ו׳) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הוא מתעלה בזמן שהן אגודה אחת. ולקחתם לכם ביום הראשון. לפי שמראש השנה ועד יום הכפורים כל העולם נידון וביום הכפורים נחתם דינם כיון שישראל יוצאין זכאין מנענעין לולביהן בחג הסוכות. לולב דומה לשדרו של אדם. הדס דומה לעין האדם. ערבה דומה לפה. ואתרוג דומה ללב, אלו ד' אברים שבאדם שאין בגוף גדול וחשוב מהן ואם תאמר הנח אמר עזרא (נחמיה ח׳:ט״ו) צאו ההר והביאו [עלי זית ועלי] עץ וגו'. ענף עץ עבות. שהוא הדס כך פירשו רבותינו ז"ל הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב.

פס'. וחגותם אותו חג לה'. מלמד שאינו טעון חגיגה אלא יום אחד, שבעת ימים בשנה. לתשלומין שאם לא הביא חגיגתו ביום הראשון מביא כל שבעת הימים. חקת עולם לדורותיכם. לבית העולם. בחדש השביעי תחוגו אותו. להביא יום טוב האחרון לתשלומין:

פס'. בסכות תשבו. מכאן אמרו בסוכות ולא בסוכה שתחת הבית ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שעל גבי סוכה. תשבו. אין תשבו אלא כעין תדורו. מכאן אמרו אוכל ושותה בסוכה וישן בסוכה ומטייל בסוכה ומעלה כלים נאים בסוכה וקורא בסוכה. שבעת ימים. נאמר כאן שבעת ימים ונאמר במלואים (ויקרא ח׳:ל״ה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. מה להלן עשה לילות כימים אף כאן עשה לילות כימים. מכאן אמרו ארבע עשר סעודות צריך אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וצריך לברך לישב בסוכה בכל פעם ופעם. כל האזרח. לרבות את הקטנים. בישראל. לרבות את הגרים והעבדים והמשוחררין. ישבו בסוכות. בסוכה מן כל דבר ואפילו נסרין ובלבד שלא יהו רחבין ארבעה טפחים. ישבו בסוכות. לרבות הדפנות. וכן הוא אומר (שמות מ׳:ג׳) וסכות על הארון את (הכפורת) [הפרוכת], דופן הוא והוא יוצא בלשון סכך אלא שהדפנות במצעות ובאבנים ובקרשים והסכך בדבר שאינו מקבל טומאה:

פס'. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. רבי אליעזר אומר סוכות ממש היו. רבי עקיבא אומר סוכות ענני כבוד היו. בהוציאי אותם מארץ מצרים. מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים:

פס'. וידבר משה את מועדי ה'. מלמד שהיה משה אומר להן לישראל הלכות המועדים כענינם. רבי אומר וידבר משה את מועדי ה'. מה בא ללמד לפי שלא למדנו אלא על הפסח ועל התמיד שהן דוחין את השבת לפי שנאמר בהן (במועדיו), עומר והקרב עמו. שתי הלחם והקרבים עמם מנין ת"ל וידבר משה את מועדי ה' קבע (הדבר) לכולם:

פס'. (ויאמר) [וידבר] ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל. אין צו אלא (זרות) מיד. ויקחו אליך. אתה גזבר לדבר. שמן זית זך, לא שמן שומשמין ולא שמן אגוזין ולא שאר שמן. זית זך. מכאן אמרו ג' זתים הן ובהן ג' ג' שמנים וכו' כדתנן במסכת מנחות עד הראשון שבראשון אין למעלה הימנו וכן מפורש בפרשת ואתה תצוה. זך. שיהא נקי. כתית. כתיש, להעלות נר. שתהא הדלקת שלהבת נר המערבית עולה תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ובשעה שהכהנים נכנסין להשתחות הוא היה מקדים לפניהם. כדתנן במסכת תמיד נכנס ומצא שתי נרות מזרחים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, תמיד אפילו בשבת: