פס'. מחוץ לפרכת העדות. מה תלמוד [לומר] לפי שנא' (שמות מ׳:כ״ד) וישם את המנורה באהל מועד ואיני יודע אם סמוכה לפרוכת ואם סמוכה לפתח האהל לפיכך הוצרך לומר מחוץ לפרכת העדות מלמד שהיא סמוכה לפרוכת יותר מן הפתח. העדות, עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל. יערוך אותו אהרן. ובואתה תצוה אומר יערוך אותו אהרן ובניו, שלא יהא כהן א' נכנס בשבעה נרות ולא שבעה בשבעה נרות. מערב עד בקר. שיהו דולקין מערב עד בקר. ד"א מערב עד בקר שלא תהא להם עבודה מערב עד בקר אלא היא. לפני ה' תמיד. אף בשבת. חקת עולם לדורותיכם. לבית עולמים:

פס'. על המנורה הטהורה יערוך את הנרות. על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים ובצרורות. יערוך את הנרות לפני ה'. שלא יתקן מבחוץ ויכניס. תמיד. כתוב כאן תמיד אחד אף בשבת ואחד תמיד אף בטומאה לפי שאין טומאה בצבור שהרי הציץ היה מרצה. ואחד למחתה. אם אינו ענין למנורה תניהו ענין למחתה. תאנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא מפני שנתחדשה בה דבר ופרשה זו נאמרה מהר סיני שנאמר (שמות כ״ז:כ׳) ואתה תצוה את בני ישראל ונשנית באהל מועד ללמדנו לפני ה' תמיד שלא יתקן מבחוץ ויכניס וללמדנו על המנורה הטהורה ושלא יסמכם בכלום דבר וללמדנו תמיד במחתה. אבל צריכין אנו לידע למה נסמכה פרשת הנרות למועדים ללמדך דברי רבותינו שאמרו הדלקת הנר בשבת מצוה. לפיכך נסמכה למצות שבתות ומועדי ה' ולפי שנא' (שמות מ׳:כ״ד) ואת המנורה (אל) [באהל מועד] נכח השלחן. סמך תיקון לחם הפנים למנורה:

פס'. ולקחת סלת. שתהא נלקחת מתרומת הלשכה. סלת. מן החטין, ואפית אותה. בתנור של מתכת אלו הן הקערות שנאפה בהן לחם הפנים כדמפורש במסכת מנחות. שתים עשרה חלות שיהו שוות. שני עשרונים. יהיה שיעור החלה האחת:

פס'. ושמת אותם. מלמד שהן נכנסין לטיפס שלשה טפחים היו שם נותנן לטיפס כשהן בצק. ובתנור היה להן טיפוס וכשהורידן נותנן לטיפס כדי שלא יתקלקלו. שתים מערכות. יכול ח' וארבע ת"ל שש המערכת שכל סדר שש. יכול שש ושש ושש ת"ל שתים עשרה חלות. יכול ד' וד' וד' ת"ל שתים מערכות שש המערכת. שכל סדר שש. הרי שתים מערכות משש שש שתים עשרה חלות. על השלחן הטהור לפני ה'. על טיהורו של שלחן כלומר על גוף השלחן שלא יהו הסניפין מגביהין את הלחם מעל השלחן מכאן אמרו ד' סניפין של זהב היו מופצלין מראשיהן שיהו סומכין בהן שנים לסדר זה ושנים לסדר זה וכ"ח קנים חצי הקנה חלול י"ד לסדר זה וי"ד לסדר זה וכו' מפורש במסכת מנחות:

פס'. ונתת על המערכת. שתהא ברורה. והיתה ללחם. חובה ללחם. והיתה ללחם אינה על גבי הלחם אלא נותנה לשני בזיכין הם הכפות, בזיכין שיש להם שולים כדי שלא יבצעו את הלחם. ללחם לאזכרה. מכאן למדנו שיעור הלבונה נאמר כאן לאזכרה ונאמר להלן אזכרתה לה' מה להלן מלא קומץ אף כאן מלא קומץ. מלמד שיהא נותן שם מלא קומצים קומץ לסדר זה. אשה לה'. מלמד שהוא מקטיר את הלבונה על גבי המזבח והלחם נאכל לכהנים במותר המנחה אחר שנקמצה:

פס'. ביום השבת ביום השבת. היה עורך החדשה ומניחו בשבת היה מקטיר הישנה. יערכנו, הלחם ולא הקנים אלא מערב שבת יכנס ושומטן ונותנן לאורכו של שלחן. ואחר השבת היה נכנס ועורך שלשה תחת כל אחת ואחת שתים תחת העליונה ושתים תחת התחתונה אע"פ שאין עליה משוי ולמה היו כדי שלא יתעפשו החלות שהרי היו חמין וסידור הקנים לא היה דוחה את השבת ולא נטילתם. אשר יוסך בהן. אלו הקנים תמיד שני כהנים נכנסין ובידיהן סדרין של לחם הפנים ושנים היו נוטלין ואלו נותנין לקיים תמיד. מאת בני ישראל. מרצין בני ישראל, ברית עולם. ממי שהברית שלו:

פס'. והיתה לאהרן ולבניו. לאהרן שלא (נקמצת) במחלוקת ולבניו במחלוקת. במקום קדוש. אבל לישתן ועריכתן אפילו בבית. כי קדש קדשים הוא לו. ללמדך שכל החולקין על דין הכהונה מועל בקדשי קדשים. מאשי ה'. אין להם אלא לאחר מתנות האשים לאחר שנקטרת הלבונה. חק עולם. לבית עולמים:

פס'. ויצא בן אשה ישראלית. זה מעשה היה במדבר סיני שנאמר (במדבר א׳:נ״ב) וחנו בני ישראל איש על מחנהו. ולמה נסמכה פרשה זו לענין שלמעלה לומר לך ומה זה שלא חלק אלא על נטיעת אהלו שבא ליטע אהלו במחנה שלא כראוי גרם לעצמו סקילה. החולק על הכהונה לא כל שכן. שהרי אמר הכתוב קדש קדשים הוא לו וכו'. ויש אומרים ויקוב את השם ויקלל את משה. שהרי כתוב למעלה איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. וכתיב ונקב שם ה' מות יומת ומשמע אלהיו דיינו. כענין שנאמר (שמות כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל זו אזהרה. עונש מנין ונשא חטאו. אבל הואיל וכתיב הוצא את המקלל מכלל זהו מקלל זהו נוקב. ויצא. מנין יצא מבית דינו של משה רבינו שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר לו מה טיבך ליטע אהלך בתוך מחנה דן אמר להן מבית דן אני אמר לו הא כתיב (במדבר ב׳:ב׳) איש על דגלו באותות לבית אבותם נכנס לבית דין של משה רבינו מחויב ועמד וגדף ללמדך מה גרמה לו גאותו וללמדך שישראל היו כשרין ולא נמצא בהם פסול אלא אחד ונתפרסם מלמד שהרשעים פיהם מכשילם. בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. שנבעלה למצרי. בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר. וינצו במחנה. מלמד שמצותם על עסקי המחנה. בן הישראלית ואיש הישראלי זה שכנגדו:

פס'. ויקב בן האשה הישראלית את השם. זה שם המפורש ששמע מסיני. ויקלל. לא אמר ויברך (מ"א כא) ברך נבות (איוב ב) ברך אלהים אלא ויקלל. מכאן אמרו חכמים אין הורגין בכנויים אלא עד שישמעו מפי העדים מפורש. ר' יהושע בן קרחה אומר בכל היום יהיו דנים את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא היו הורגין בכנוי אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבעדים אומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והכל מפורש במסכת סנהדרין. והשני אומר אף אני כמוהו. ויביאו אותו אל משה ושם אמו. גנאי לו גנאי לאמו גנאי לשבטו גנאי למשפחתו. וכנגדו לשבח ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. שבח לו שבח לשבטו שבח למשפחתו שיוצא ממנו:

פס'. ויניחהו במשמר. לא הניחו את המקושש עמו אע"פ ששניהם היו בפרק אחד יודעים היו במקושש שהוא במיתה שנאמר (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת אבל לא היו יודעין אי זו מיתה שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל כתוב לפרוש להם על פי ה' שלא היו יודעין אם חייב מיתה הוא או דינו בידי שמים לכך נאמר לפרוש להם. ראויה היתה פרשה זו להכתב אלא שנתגלגלה על ידי זה. וכן ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידיהן. מכאן אמרו חכמים מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. דבור זה לשון קשה. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ. ואמרו רבותינו ז"ל מאי טעמא אי בעית אימא כי היכי דתהוי ליה זכותא ואי בעית אימא כי היכי דלא מתחזו בית דין רוצחין. וחוץ לשלש מחנות הוה ואי נפיק בית דין חוץ לג' מחנות עבדי להו בית הסקילה חוץ לג' מחנות. וסמכו כל השומעים. אלו העדים. כל. אלו הדיינים. וסמכו כל השומעים את ידיהם על. סומכין את ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך אתה גרמת לכך. ירגמו אותו. ערום היה נסקל. אותו. ולא האשה. כל העדה. במעמד כל העדה וכן נאמר בעכן (יהושע ז) וכל ישראל עמו כדי ליראם:

פס'. ואל בני ישראל תדבר לאמר. יהא מנהג לדורות. איש. מה ת"ל איש להביא כנענים שיהו נהרגין על ברכת השם. כי יקלל אלהיו. אפילו בכנוים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל שאר הכנוים באזהרה. ונשא חטאו. ולהלן הוא אומר חטאו ישא מה להלן בכרת אף כאן בכרת:

פס'. ונוקב שם ה' מות יומת. שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. רגום ירגמו בו כל העדה. בעלי דבב לו. כגר כאזרח. לרבות נשיהן. בנקבו שם. למדנו לנוקב שהוא מקלל. וכן הוא אומר (במדבר כ״ג:ח׳) מה אקוב לא קבה אל קו"ף ובי"ת עיקר המלה:

פס'. ואיש. לרבות את האשה. כי יכה כל נפש אדם. עד שיכה כל נפשו להביא את שהכה ויש לו כדי להמית ובא אחר והמית הרי זה חייב:

פס'. ומכה נפש בהמה ישלמנה. הכל לפי מה שהזיק:

פס'. ואיש כי יתן מום בעמיתו. כאשר עשה כן יעשה לו. להביא צרם אזנו. תלש שערו. רקק והגיע בו הרוק. העביר טליתו ממנו. פרע ראשה של אשה:

פס'. שבר תחת שבר. יכול ממש הרי שהיה סומא וסומא איך אני מקיים בו עין תחת עין אין לי אלא ממון שנאמר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. נאמר כאן נתינה ונאמר להלן ונתן בפלילים. מה להלן ממון אף כאן ממון. וכן הוא אומר (במדבר ל״ה:ל״א) ולא תקחו כפר לנפש רוצח. רוצח לא אבל לאברין אתה לוקח כופר:

פס'. ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ולמה הוא נאמר אלא להקיש בהמה לאדם ואדם לבהמה (ואדם) [מה אדם] עד שיכוין לו שנאמר (דבריה יט) וארב לו וקם עליו והכהו אף בהמה שיכוין לה. ומה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף אדם עד שיעשה בו חבורה כגון מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה. ומה מכה בהמה בחייה ולא במותה אף מכה אדם בחייו. זהו שאמרו רבותינו ז"ל חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור:

פס'. משפט אחד יהיה לכם. למדנו לדיני ממונות שהם בחקירה ובדרישה כדיני נפשות. מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אני ה', המתועד בסוד בית דין שלכם וכן הוא אומר (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ג' שמות בפסוק זה [א] מכאן לשלשה שיושבין בדין שכינה שרויה ביניהן:

פס'. וידבר משה אל בני ישראל. הזהירם על הדבר כדי לקדש את השם, ויוציאו את המקלל. שבית הסקילה היה חוץ לבית דין. וירגמו אותו אבן. מכאן שאם מת באבן אחת יצא. ד"א אבן לשון רבים כגון (בראשית ל״ב:ו׳) ויהי לי שור וחמור וגו'. ד"א אבן מכאן אמרו אבן היתה שם משוי שני אנשים נוטלה ונותנה על לבו וכו' הלכתא ובני ישראל עשו. לסמיכה ולדחיה ולתליה ולבל תלין נבלתו על העץ. כאשר צוה ה' את משה. אוי להם לרשעים שמאבדין את העולם על דבר קל ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת ט׳:י״ח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. אבל הצדיקים אשריהן שקונין להם חיי העולם הבא ועליהם הכתוב אומר טובה חכמה מכלי קרב. כאשר צוה ה' את משה. לא שינו מציוויו של משה רבינו דבר: