וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל. בני ישראל מעריכין ולא עובדי כוכבים. כיצד הערך אמר ערכי עלי כערך האמור בתורה או ערך פלוני עלי כערך האמור בתורה שאם אמר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריך. ר' יהודה אומר בני ישראל נערכין ואין הכנענים נערכין. ואמרת אליהם. לרבות הגרים ואת העבדים. איש. פרט לקטן. כי יפליא. ביודע להפליא. נדר. בערכך. הקיש נדרין לערכים. מה נדרין בלא תאחר לשלמו. אף ערכין בלא תאחר לשלמו. בערכך. ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו. נפשות. יכול אם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שהעריך ראשו או כבדו או אחד מאבריו שהנשמה תלויה בו לא יהא ערך ת"ל נפשות. ד"א נפשות. להוציא את המת. ד"א נפשות שאם העריך אפילו מאה נפשות צריך ליתן דמי ערכם. ד"א נפשות להביא את האשה (מעריכין אותה) שהיא בכלל נפש. ד"א נפשות שאינן בכלל דמים כגון מוכה שחין. יכול לא יהיו בכלל ערכים ת"ל נפשות מכל מקום ישנן בכלל הערכה:

פס'. והיה ערכך הזכר. לא טומטום ואנדרוגינוס. מכאן אמרו במסכת ערכין טומטום ואנדרוגינוס נידרין ונודרין ומעריכין. אבל לא נערכין. מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה. שנת עשרים כשנת ששים מה שנת ששים כלמטה הימנה אף שנת עשרים כלמטה הימנה. והיה ערכך. אין הטומטום בכלל ערכים. אבל ישנו בכלל דמים. חמשים שקל כסף. פתח הכתוב בגדול שבערכים. תנן התם אין בערכים פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלעים, כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום. פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלעים. ואמרינן בתלמוד מנא לן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל ולא יתיר מחמשים דכתיב חמשים שקל כסף:

פס'. ואם נקבה. הרי נקבה ודאית. היא פרט לטומטום ואנדרוגינוס. ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה. נאמר כאן שנה ונאמר בששים שנה. לגזרה שוה מה להלן שנת ששים כלמטה אף בעשרים שנת עשרים עצמה כלמטה. ואע"פ שהוא לקולא:

פס'. ואם מבן חדש. למדנו לערכין שאינו בפחות מבן חדש. מכאן אמרו כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל. תנו רבנן והמעריך פחות מבן חדש נותן ערך דמים:

פס'. ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה ערכך עשרה שקלים. כל זמן שהאיש והאשה בבחרותם ערך האיש קרוב להיות כפול מערך האשה אבל משהזקינו אין ערך האיש כפול לערך האשה ואף לא קרוב שהאשה בזקנותה עבודתה קרובה לאיש:

פס'. ואם מך הוא מערכך והעמידו. מלמד שצריכין העמדה והערכה פרט למת שאינו עומד. על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. המטלטלין בשלשה רבי יהודה אומר ואחד מהן כהן והלכה זו בפרק ראשון בסנהדרין. איש כי יפליא. תינוק ותינוקת שנדרו על עצמן או שהקדישו אם באה התינוקת יום אחד בי"ב שנה והתינוק בא יום אחד בי"ג שנה בודקין אותם אם אומרין יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשם הקדש. קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשם הקדש. לאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשם הקדש. וכן לענין שום עונש אינו קרוי איש עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד ומעת לעת. והוא שהביא שתי שערות ואם הביא שתי שערות קודם הזמן הזה. ושתי שערות צריכות שיהא נוטות בעיקרן וזו הלכה לענין כל העונשין ולענין גטין ומיאונין ונדרים:

פס'. ואם בהמה אשר יקריב ממנה קרבן לה'. אם אמר רגלה של בהמה זו עולה יכול תהא כולה עולה ת"ל אשר יתן ממנה לה' יהיה קדש אין כולה קדש. כיצד יעשה ימכור לחיובי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותה הרגל דברי רבי מאיר ר' יהודה ורבי יוסי ור' שמעון אומר כולה קדש שנאמר כל אשר יתן ממנה לה' כלומר אפילו כל שהוא אם הקדיש יהיה קדש לה' הכל:

פס'. לא יחליפנו. בשל אחרים. ולא ימיר אותו. בשלו. היכי דמי אי הקדיש מאחרים ותמורה שלו לא מצי למימר דאין אדם עושה תמורה בדבר שאינו שלו. ואי הקדיש שלו ותמורה של אחרים אין הקדשה תמורה דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל דבר שברשותו אמר אביי לעולם הקדש של אחרים ותמורה שלו ובאמר אותו אחר כל הרוצה להמירו יבא וימיר. ומאי משמע דלא יחליפנו בשל אחרים חליפין משמע תצא זו ותכנס זו הינו דקא נפיק של אחרים מן לא יחליפנו דקא נפיק הקדש דאחרים לדידהו. תמורה ממיר לדיליה. טוב ברע או רע בטוב. אי זהו טוב. שקדם הקדשו את מומו. ולא שקדם מום קבוע להקדשו. אמר אביי ויכתוב קרא טוב ברע. או רע בטוב אמאי כתיב. הכי קאמר טוב מעיקרו עושה תמורה. רע מעיקרו אין עושה תמורה. וכן אמר טוב קדמאה וטוב בתראה תרוייהו (מותרין) שכתב קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב קדמאה ובטוב בתראה תרוייהו למאי כתובין חד בטוב דלא ימיר וחד בטוב מעיקרו עושה תמורה רע מעיקרו אין עושה תמורה. ואביי אמר משיב ק"ו רע בטוב דקא מפיק רע ומייתי טוב לא ימיר. טוב בטוב דתרוייהו בהדדי נינהו לא כל שכן. ורבא אמר לך אין עונשין מן הדין. ואביי סבר גלויי מילתא בעלמא הוא. ואם המר ימיר בהמה בבהמה. מכאן שממירין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר ומן הכשבים על העזים ומן העזים על הכשבים ומן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים ומן תמימים על בעלי מומין ומבעלי מומין על התמימים ובלבד שלא יקדים מום קבוע להקדישו שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו. רבי שמעון אומר אין ממירין אלא אחד באחד. יהיה קדש. מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת. תנן התם הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר (מותר) וסופג את הארבעים וכו' הלכתא במסכת תמורה:

פס'. ואם כל בהמה. יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בבהמה טמאה אמור הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו. יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. יצא מום עובר שהוא כשר לקרב למחר. טמאה. לרבות את המתה יכול אפילו אמר הרי זה הקדש ומתה תפדה ת"ל והעמיד והעריך, את שיש לו העמדה יש לו הערכה. ואת שאין לו עמידה אין לו עריכה. והעמיד את הבהמה לפני הכהן. הבהמה נפדית ואין העוף והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין:

פס'. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע. אין פודין את הקדשים אכסרה. פירוש דבר שאינו מדוד ולא שקול ויש אומרים כערכך הכהן כן יהיה אחד אומר הרי הוא עלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים ואחד אומר בשלשים ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים ואח"כ חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של שלשים ממשכנין בנכסיו עד עשר. חזר בו של עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוה ונפרעין משל עשרים המותר:

פס'. ואם גאול יגאלנה. לרבות את האשה. ואם גאול יגאלנה. לרבות את היורש. ויסף חמשיתו עליו, מה מצאנו בגאולות האמורות (למנין) הבעלים מוסיפין חומש אף גאולות האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש:

פס'. ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'. כשהוא אומר יגאל את ביתו הרי ביתו אמור הא מה אני מקיים יקדיש את ביתו מקדיש הוא מנכסיו. יקדיש לה'. מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית. והעריכו הכהן בין טוב ובין רע. אין פודין את ההקדשו אכסרה. כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. הבעלים אומר בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש. אמר אחד הרי היא עלי בעשרים ואחד סלע הבעלים נותנין עשרים ושש ואין הבעלים מוסיפים חומש על עילוי של זה וכו' הלכתא:

פס'. ואם המקדיש. לרבות את האשה. יגאל את ביתו. לרבות את היורש. ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. מלמד שאם נתן את הכסף הרי הוא שלו ואם לאו אינו שלו:

פס'. ואם משדה אחוזתו יקדיש איש וגו' בחמשים שקל כסף. הרי היא גזרת מלך אחד המקדיש פסולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סיוסנוי כלומר בין בקרקע עושה הרבה בין בקרקע שאינו עושה אלא מעט נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ופונדיון לכל שנה שהן מ"ט שקל ומ"ט פונדיון. טוביהו ברבי אלעזר ז"ל אמר קולבון הינו פונדיון דתניא במסכת שקלים וכמה הוא קולבון מעה כסף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים חציו קולבון לפרוטרוט בא לפרש לנו דברי רבותינו (מח) שהוא חצי מעה. ומה טיבו של פונדיון הזה קולבון לפרוטרוט שהרי סלע לסלע של הקדש מ"ח פונדיון שהסלע ארבעה דינרין שש מעה כסף דינר. מעה שני פונדיונין:

פס'. אם משנת היובל יקדיש שדהו. כלומר זה האמור שיהא ארכו חמשים שקלים בזמן שמשנת היובל יקדיש שדהו שאם הקדישו מופלג מן היובל. בערכך יקום. לפי חשבון של זרע חומר שעורים:

פס'. ואם אחר היובל יקדיש שדהו. שאם הקדישו מופלג מן היובל. שדהו. שאם היו שם נקעים פחות מעשרה טפחים או סלעים נמוכין מעשרה טפחים הרי הן נמדדין עם השדה אבל יותר מכן אין נמדדין עמו (וכו') לענין מקח וממכר. וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים. מלמד שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. ולא גואלין לאחר היובל פחות משתי שנים. ד"א על פי השנים. מלמד שאין מחשבין חדשים להקדש, ונגרע מערכך. שאם אכלה ההקדש שנה או שתים לפני היובל שאתה נותן סלע ופונדיון בכל שנה ושנה:

פס'. ואם גאל יגאל איש. לרבות את האשה. ואם גאל יגאלנו. לרבות את היורש. את השדה. מה ת"ל לפי שנאמר זרע חומר. בא לרבות בית לתך בית סאה ואפילו בית קב. ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו, אם נתן את הכסף הרי הוא שלו ואם לאו אינו שלו:

פס'. ואם לא יגאל את השדה. בבעלים הכתוב מדבר. ואם מכר את השדה. הגזבר. לאיש אחר. ולא לבן. פירוש האח נקרא אחר אבל הבן לא נקרא אחר. ומה ראית לרבות את הבן. מרבה אני את הבן שהוא קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי והלכתא זו במסכת קדושין ובמסכת ערכין. וקשיא התם אדרבה מרבה אני את האח שכן הוא קם תחת אביו ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום מכלל דבן עדיף. ולא יגאל עוד. לכמות שהיה אינה נגאלת אבל לוקחה מיד הגזבר שתהא לפניו כשדה מקנה:

פס'. והיה השדה בצאתו ביובל. מלמד שהשדה קרוי לשון זכר. קדש לה' כשדה החרם. מלמד שהכהנים נכנסין לתוכו ונותנין דמיו דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר נכנסין לתוכו אבל לא נותנין דמיו רבי אליעזר אומר לא נכנסין ולא נותנים (נח) והוא נקרא שדה רטושין. לכהן תהיה אחוזתו. מלמד ששדה שהוא יוצא לכהנים ביובל. וגאלו. אחד מן הכהנים שלא יאמר הואיל והוא יוצא לכהנים ביובל הרי הוא שלי ת"ל כשדה החרם לכהן תהיה, אחזתו של כהן שלו ואין זה שלו אלא יוצא לכל אחיו הכהנים. תהיה. לשון נקבה. ושב אל האחוזה שהשדה נקרא לשון זכר:

פס'. ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו. להוציא את הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שאינה שדה מקנה לפי שהיא שדה אחוזתו דברי ר' מאיר. ר' יהודה ורבי שמעון אומר הלוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו יכול תהא לפניו כשדה מקנה ת"ל ואם משדה מקנתו ולא משדה אחוזתו יצא זה שהוא ראוי להיות שדה אחוזה. ושדה מקנה אינו יוצא לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

פס'. וחשב לו הכהן את מכסת. אלו הדמים. מלמד שהוא נותן את שויו וכמה שויו כענין האמור למעלה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ונתן את הערכך ביום ההוא. מלמד שלא ישהה שאפילו מרגלית בדמים קלים אין לה אלא מקומה ושעתה:

פס'. בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו וגו'. יכול לגזבר הקונה ממנו ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ. יכול אם יצא שדה לכהנים ביובל ומכרו הכהן והקדישו הלוקח כשיגיע היובל השני יכול יחזור לבעלים הראשונים ת"ל לאשר קנהו מאתו:

פס'. וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. מכאן אמרו אין בערכין פחות מסלע. ד"א בשקל הקדש פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות שאין פודין בהם. עשרים גרה יהיה השקל. למדך כמה הוא הסלע:

פס'. אך בכור. אך מעוט לפי שאמר למעלה ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. הוצרך לומר אך בכור שאין תמורת בכור קריבה. אשר יבכר לה'. מלמד שהבכור קדוש מעצמו ואינו צריך להקדישו. בבהמה לא יקדיש איש אותו. לא הבעלים ולא אחרים. אם שור אם שה לה' הוא. להביא שאר הקדשים שאין משנין אותם מקדושה לקדושה. לה' היא קריבה ואין תמורתו קריבה. ומה אני מקיים (דברים ט״ו:י״ט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. מצוה לקדשו לשום בכור ואם לא הקדישו מרחם הוא קדוש מעצמו. אבל לשנותן לקדושה אחרת כגון הקדש מזבח לא לכך נאמר לא יקדיש איש אותו. אלא לענין שנאמר (במדבר י״ח:י״ז) את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר והבשר נאכל לכהנים, (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום וגו' לא תזבחנו לה'. אלא נאכל במומו לכהנים שנאמר (שם) בשעריך תאכלנו ומותר גם לבעלים. ד"א לפי שנאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. הוצרך לומר אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו. ר' ישמעאל ורבי עקיבא אומר בתורת כהנים שאינו מקדיש הקדש מזבח לפי שאין משנים בקדשים:

פס'. ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך. מה בא ללמדנו והלא כבר נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריב וגו'. אלא בא ללמדנו לרבות המטלטלין שפודין בהן שנאמר ופדה בערכך בכל דבר חוץ מן העבדים ומן השטרות ומן הקרקעות ובלבד שהוא צריך לשום בכסף שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. ויסף חמשיתו עליו. שיהא הוא וחומשו חמשה. ואם לא יגאל לבעלים. ונמכר בערכך. לכל אדם:

פס'. אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו. ולא כל אשר לו וכן אמרו המבזבז מנכסיו לא יבזבז יותר מחומש. מאדם. ולא כל אדם. מלמד שהאיש מקדיש עבדו ושפחתו הכנענים ולא עבדו ושפחתו העברים לפי שאין גופן קנוי. ומבהמה. ולא כל בהמה. ומשדה. ולא כל שדה יכול אם החרים אדם את כלם יהיו מוחרמים לבך נאמר אך למעט דברי ר' אליעזר. א"ר אליעזר בן עזריה ומה אם להקדש אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו. ק"ו שיהא אדם חס על נכסיו, לא ימכר. לגזבר. ולא יגאל. לבעלים. כל חרם קדש קדשים הוא לה'. אמר רבי יהודה בן בתירה מכאן שסתם חרמים לבדק הבית אבל אם פירש לכהן הרי הוא של כהן. רבי שמעון אומר הכהנים אין מחרימין לפי שהחרמים שלהם. הלוים מחרימין שאין החרמים שלהם. תנן התם במסכת נדרים כל כנוי חרמים כחרמים חרק חרך חרף כנוים לחרם:

פס'. כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. מלמד על מחוייבי מיתות לאחד שאמר ערכי עלי שהוא בלא יפדה. כי מות יומת. כשנגמר דינו למיתה הכתוב מדבר. רבי חנניה בן עקיבא אומר נערך מפני שדמיו קצובים אבל אין נידר לפי שאין דמיו קצובין:

פס'. וכל מעשר הארץ. לרבות זרע השום והשחלים והגרגר. מזרע. ולא כל זרע להוציא זרעונים שאינן נאכלין כגון זרע לפת וזרע צנונות. מפרי העץ. לרבות כל פירות האילן ומנין לרבות את הירקות למעשר דכתיב וכל מעשר:

פס'. ואם גאל יגאל. לרבות את האשה ואת היורש. איש. פרט לקטן, ממעשרו. ולא מעשר חבירו. ד"א ממעשרו. ולא כל מעשרו. פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא. חמשיתו יוסף עליו. שיהא הוא וחומשו חמשה:

פס'. וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט. מכאן שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ולא מן הצאן על הבקר. אבל כבשים מתעשרין על העזים שהן בכלל צאן ומנין שאין מעשרין מן החדש על הישן שנאמר (דברים י״ד:כ״ב) היוצא השדה שנה שנה דברי ר' עקיבא. כל אשר יעבור תחת השבט. (עט) [א] פרט לטרפה שאינה עוברת. העשירי יהיה קדש. בין מנאן בשבט בין מנאן רבוצים או עומדין אע"פ שלא עברו. ד"א העשירי יהיה קדש ואפילו מעוברת אין מונים את העובר למנין הצאן אלא הוא ירך אמו ועולה בחשבון עשירי עם אמו מכאן יבינו ההדיוטים כי אין העובר נחשב בחשבון אותו ואת בנו. ד"א העשירי יהיה קדש לה'. אע"פ שלא קרא שמו עשירי. ואם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וי"א עשירי שלשתן מקודשין שנאמר העשירי יהיה קדש. כיצד יעשה. התשיעי נאכל במומיו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה אמר ר' מאיר אלו היה תמורה לא היה קרב. אמר רבא אפילו ר' דענוותנה הוא אמר משום ר' מאיר אמר רבי מאיר לא אמר בסוף מסכת הוריות:

פס'. לא יבקר בין טוב לרע. שאע"פ שמצוה להביא מן המובחר שנאמר (דברים י״ב:י״א) וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' יכול יהא מחפש ומוציא היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע שהרי בבעלים מצוה זו תלויה להביא מן המובחר אבל לא בכהן שיכנס לעדרו של בקר הטוב שבצאן והמובחר ויטלנו שנאמר לא יבקר בין טוב לרע למדנו שאם המיר סופג את הארבעים מפני שהוא בלאו. ואם המר ימיר. לרבות את האשה ואת היורש. והיה הוא ותמורתו. בבכור הוא אומר לא יפדה והוא נמכר ובמעשר הוא אומר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא בעל מום. פירוש לפי שמצאנו גאולה נקראת קניה כענין שנאמר (רות ג׳:י״ג) אם יגאלך טוב יגאל. ממשמע שאינו נמכר:

פס'. אלה המצות. שאין נביא רשאי לחדש דבר עוד מעתה רבי אומר מכאן שמעשר בהמה בעמוד ועשר. כאשר צוה ה' את משה אל בני ישראל. כדאי הוא השליח לשלוחו וכדי השליח למי שנשתלח אצלם אל בני ישראל. ד"א אל בני ישראל. זכות ישראל גרמה להם שהרי הוא התחיל לידור במעשרות שנא' (בראשית כ״ח:כ״ב) וידר יעקב נדר לאמר. וכתיב (שם) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. בהר סיני. מלמד שכלם מסיני נאמרו. סינ"י כנגד שני חיי משה ועשרת הדברים: