פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. הזכיר השם על הקרבנות כדי שיהו נקרבין לשם. אל משה. השם שנקרא בו בראשונה. לאמר. לדורות:

פס'. צו את אהרן. צו זה זירוז מיד ולדורות ויש בו חסרון כיס. את אהרן ואת בניו. ללמדך שמשנתנה כהונה לאהרן ולבניו אין עבודה אלא בכהנים וכן אמרו לו לעוזיהו (דברי הימים ב כ״ו:י״ח) צא מן המקדש כי מעלת. לאמר. להזהיר גדולים על הקטנים. זאת תורת העולה. מה בא ללמדנו אם עולת התמיד כבר נאמר (שמות כ״ט:ל״ח) וזה אשר תעשה על המזבח וגו'. ואם עולת נדבה הרי כבר נאמר (ויקרא א׳:ו׳) אם עולה קרבנו. והפשיט את העולה. אלא הוא שאמרו רבותינו ז"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא שנתחדש דבר לפי שאומר לנו שנים ליום עולה תמיד. ואין אנו יודעין מאיזה זמן התחלת תמיד של שחר ועד איזה זמן תמיד של בין הערבים. לפיכך הוצרך לומר זאת תורת העולה המיוחדת שבעולות. ואיזו זו עולת התמיד שנאמר (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו. זאת תורת העולה לבית העולמים. ואמר היא העולה ראשונה שלא יהא קרבן אחר קודם לעולת התמיד של שחר ואחר שאמר לך שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר חזר לומר על התמיד של בין הערבים שיהא קרב והולך כל הלילה שלא יהא דבר מאחר לעולת הערב אלא ישלים כל הקרבנות קודם עולת הערב. על מוקדה על המזבח כל הלילה, להביא איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שהרי התמיד היה קרב בתשע שעות ומחצה ואם לא נתעכלו האברים מבערב היה מהפך בהן כל הלילה כדי לשרפן שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה. עד הבקר מה ת"ל ללמד לנו תרומת דישון המזבח שהיו תורמין אותו מקרות הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו לפי שלא כל העתים שוות. ואש על המזבח תוקד בו. להביא מערכה שניה לקטורת כלומר אש על המזבח הפנימי הגחלים שהיו מכניסין עם המחתה להקטיר בבקר של המזבח הפנימי. תוקד בו. במזבח החיצון שכבר אמר על מוקדה על המזבח זו מערכה גדולה שהיו עורכין שם העולה כדתנן במסכת תמיד סודר את המערכה גדולה מזרחה חזית מזרחה ראשי הגזירים הפנימים נוגעים בתפוח (וריחו) [וריוח היה] בין הנזירים שהיו מציתין את האליתא משם. נבררו משם עצי תאנים (ציים) [יפים] למערכה שניה לקטרת כנגד קרן מערבית דרומית וכו':

מדרש צו את אהרן.

צו את בני ישראל את קרבנו ביום צותו את בני ישראל להקריב הקרבנות להזכירם לפני אלהיהם. ואת בניו. חלק להם כבוד בשביל אביהם. זאת תורת העולה. אמר רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על ידי הרהור הלב שנאמר באיוב (איוב א׳:ה׳) והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. זאת תורת העולה. לפי שאמר למעלה מן הענין נפש כי תחטא צריך להביא עולה שלא מן הגזל אלא עולה שהקב"ה חפץ בה שנאמר (ישעיהו ס״א:ח׳) שונא גזל בעולה. ואומר (תהילים מ׳:ז׳) עולה וחטאה לא (חפצתי) [שאלת]:

פס'. ולבש הכהן מדו בד. חזר ללמד על דין עולת הבקר. שקודם הקרבת התמיד היו תורמין את המזבח ועורכין את המערכות ומציתין בהן את האור ואח"כ היה שוחט את התמיד. כדתנן במסכת תמיד מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה אמר להן מי שטבל יבא ויפייס הפייס יזכה מי שזכה. האברים והפדרים שלא נתעכלו סולקין אותן לצידי המזבח אם אין הצדדין מחזיקין אותם סודרין אותם בסובב ועל גבי הכבש החלו מעלין באפר החלו מעלין בגזירין לסדר המערכה וכו'. ולבש הכהן מדו בד. שהכהן שהיה משכים לתרום את הדשן מעל המזבח היה לובש מדו בד מדו מדיו כמדתו. בד. שהיה של בוץ. ומכנסי בד יהיו על בשרו. מה ת"ל ילבש על בשרו להביא לבישת מצנפת ואבנט להרמת הדשן שכהן הדיוט משמש בד' כלים כתנת ומכנסים מצנפת ואבנט. ולמה הזכיר אלו השנים בלבד ללמדנו שלא יהא דבר קודם למכנסים שנאמר ילבש על בשרו שכיון שטבל ועלה ונסתפג בסדינו מיד הוא לובש המכנסים. ולמה הקדים מדו בד למכנסים לפי שמכסה כל הגוף אבל מכל מקום אע"פ שהקדימו הכתוב מכנסים קודם שנא' על בשרו עד שבשרו מגולה. ולבש. להביא מצנפת ואבנט שאין עבודה במקדש בלא ד' כלים נאמר כאן ולבש ונאמר להלן (ויקרא ט״ז:ד׳) ורחץ במים את בשרו ולבשם מה להלן כל הכלים לובש אף כאן כל הכלים לובש. כל הכלים הראויים לכהן הדיוט שהרי כהן גדול משמש בה' כלים ד' שאמרנו ומוסיף עליהן חשן ואפוד ומעיל וציץ. ר' שמעון אומר מדו בד אלו ד' כלים שנאמר ולבש הכהן את בגדי הבד בגדי הקדש. ומכנסי בד יהיו על בשרו. שלא יהא דבר קודם למכנסים. והרים את הדשן אשר תאכל האש. וכי הדשן אוכל את הדשן או האש אוכלת את הדשן והלא האש אינה אוכלת אלא העצים והעולה אלא והרים את הדשן זו תרומת דשן. אשר תאכל האש. יכול העצים ת"ל את העולה. אי עולה יכול איברי עולה ת"ל אשר תאכל האש הוא שאמרו רבותינו במסכת תמיד קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה מן המאכולת הפנימית וירד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון היה מהלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים על גבי הרצפה מקום שנותנין שם מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי ומזבח וכו' הרי למדנו לתרומת הדשן כיצד שהיה מחתה במהתה של כסף מן הגחלים תרומת הדשן והיה צוברן על הרצפה אצל המזבח והיו כל תרומות הדשן נבלעות במקומן וגם מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה שנא' ושמו אצל המזבח. ושמו. שלא יתפזר. ושמו. בנחת. אצל המזבח. סמוך למזבח. ושאר הדשן שהיה על המזבח היו מעלין אותו על גבי המזבח והיה דומה לגבעה וחכמים קוראין אותו במשנה תפוח לפי שהיה תפוח על המזבח כעין גבעה גבוהה. ותנן מימיו לא נתעצל (כהן) [הכהן] מלהוציא את הדשן. היו מוציאין אותו אל מחוץ למחנה:

פס'. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. אחרים פחותין מהן. מכאן לימדה תורה דרך ארץ שבגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. והוציא את הדשן. זה (כלל) [כל] הדשן חוץ מתרומת הדשן. אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות. אל מקום טהור. מקום ששורפין שם פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים:

פס'. והאש על המזבח תוקד בו. רבי יוסי אומר מנין שיעשה מערכה אחת לקיים האש ת"ל והאש על המזבח תוקד בו. וחכמים אומרים אלו שני גזירין שהן מקיימין את האש. לא תכבה. מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. מכאן שתרומת הדשן תחלה ואח"כ סדור המערכות שנא' בבקר בבקר לפי שנא' (שמות כז) בבקר (בבקר) בהטבת נרות וכתיב בקטרת (שם ל) בבקר בבקר. והואיל ומכשיר הקטרת והמנורה היא האש מעריכין את המערכות ואחר כך מדשן המנורה ואחר כך מקטיר ואחריו התמיד. וכן אמרו רז"ל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם וד' כלים בידו וכו' ביום היה מטיב ובין הערבים היה מדליק והקטרת היה אחר דישון מזבח הפנימי כך מפורש במסכת תמיד. ובער עליה הכהן עצים בבקר. עליה על המערכה עצים הכשרים למערכה. בקנים היו מתליעין אותן שכל עץ שהיה בו תולע פסול למערכה. וערך עליה העולה. שלא יהא קרבן קודם לתמיד של שחר. והקטיר עליה חלבי השלמים. שלא יהא דבר מתעכב לאחר תמיד של בין הערבים: פסיקתא פרעת צו זוטרתא

פס'. אש תמיד. תמיד אפילו בשבת. תמיד אפילו בטומאה שטומאה התירה היא בצבור שהרי הציץ מרצה שנאמר (שמות כ״ח:ל״ח) ונשא אהרן את עון הקדשים. לא תכבה. אף במסעות ומה היו עושין לה כופין עליה פסכתר. ותנן פסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך והוא סיר דמתרגמינן פסכתורותיה. ושתי שרשרות היו בה אחת שהוא מושך בה ויורד ואחת שהוא אוחז בה מלמעלה בשביל שלא תתגלגל:

פס'. וזאת תורת המנחה לבית עולמים. תורת המנחה. תורה אחת לכל המנחות שיטענו שמן ולבונה חוץ ממנחת חוטא ומנחת סוטה. הקרב. כלומר הקרב יקריבו אותה בני אהרן שיש הקרב לשון למי שהדבור אליו. כמו (שמות כ״ח:א׳) הקרב אליך את אהרן אחיך. ודומה לזה (יחזקאל ז׳:כ״ג) עשה הרתוק כי מלאה הארץ כלומר אומר הנביא עשה יעשה מלך בבל הרתוק כדי לכבוש את גבורי ישראל להורידם בבלה והם רתוקות נחשת וברזל והם כבלים כי לא מצאנו לנביא שעשה רתוקות ומשקל זה הפסוק מן העלם יעלימו שהרי העלם זה ציווי למי שדבר עמו שנאמר העלם עיניך מאשת חן והעלם יעלימו זה ספור על אחרים. הקרב אותה. כולה. בני אהרן. ולא בנות אהרן. לפני ה'. יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד הוא מגישה לקרן דרומית מערבית:

פס'. והרים ממנו. מן המחובר. שלא יביא עשרון אחד בשני כלים. בקומצו שלא יעשה מדה. לקומץ אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. מסלת המנחה. ולא סולת חברתה. ומשמנה. ולא משמן חברתה. ואת כל הלבונה אשר על המנחה. שילקט כל הלבונה ויעלה לאישים. ריח ניחוח אזכרתה לה'. נזכרים בה נזכרים בקומצה ונזכרים בלבונתה:

פס'. והנותרת ממנה. כשרה ולא פסולה. יאכלו. ריבה בכל מאכל שירצה. אהרן ובניו. אהרן תחלה ואחר כך בניו. מצות תאכל. לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול יחזור להתירה הראשון ותאכל אפילו חמץ תלמוד לומר מצות תאכל:

פירוש היתה בכלל היתר קודם שהפריש הסלת לשם מנחה ונאסרה משום קדושה והותרה לאכילה לכהנים. כיוצא בו יבמה יבא עליה מצוה לפי שהיתה בכלל היתר קודם שנתקדשה לבעל ונאסרה מאחר שנתארסה וחזרה והותרה שמת בעלה יכול תחזור להתירה הראשון להיות מותרת לכל אדם ת"ל (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה מצוה. אוי להם לחומסי נפשם ומדברים על יסוד עולם עתק ויתגאו בעצמם להחליף חוקים ולהפר ברית עולם. ואבותינו היו בזמן בית המקדש אשר הוסד בימי נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי וראו היאך היתה תקון העולה והמנחה והאשם והשלמים וכל הקרבנות. וכאשר קבלו מידי הנביאים כך כתבו במשנתם להיות לעד בישראל. ואחרי כן קמו תרבות אנשים חטאים שלא ידעו בין ימינם לשמאלם אלא חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו אשר העמיקו שיחתן מלימוד הישמעאלים ממשקל רוח [תזזית] שעלה בקדקדם ולא סמכו על דברי רבותינו לאסור ולהתיר אלא מה שעלה בדעתם כתבו ומסרו להטעות ולהכשיל הרבה עם גמולם תבא בראשם ואנחנו נקיים. כי איך יתכן להניח עדים שראו בעיניהם ולסמוך על המגידים מדעתם לאמר כן היה. והלא עמנו מסכת מדות ומסכת תמיד ומסכת מנחות ומסכת מעילה. ומסכת תמורה ומסכת ערכין ומסכת זבחים. ותיקון הסמיכות והתנופות וההגשות וההקטרות וההקרבות מכהנים גדולים שראו את הנביאים. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ששימש בכהונה גדולה אחרי יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול שיצא בימי אלכסנדרוס מקדון שיצא לקראת המלך מלובש בבגדי קדש וירד המלך ממרכבתו והשתחוה לו וכל הענין מפורש במסכת יומא. ושאר הכהנים עד רבי ישמעאל בן אלישמע כהן גדול שהיה בבית שני בימי אספסיאנוס קיסר ולישראל קבלה דור אחר דור כענין שנא' (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. (נשוב לעינינינו) תאכל. כל שהוא. במקום קדוש. יכול במחנה הלוים ת"ל בחצר אהל מועד (י"א) ובבית עולמים בעזרה. יאכלוה. שלא יאכלו עמה חולין:

פס'. לא תאפה חמץ. אפיה בכלל היתה שהרי נאמר לא תעשה חמץ. למה יצאת אפיה להקיש אליה מה אפיה מיוחדת ומעשה יחידים וחייבין עליה בפני עצמה אף אני ארבה לישתה ועריכתה לחייב על כל מעשה בפני עצמה. חלקם נתתי אותה מאשי. לאחר מתנות האשים יש לו חלק ולא קודם מתנת האשים. אותה. כשרה ולא פסולה. קודש קדשים היא. שכשם שזו אין לו בה חלק אלא לאחר המתנות אף (על) קדשים אין לך בה אלא לאהר מתנות האשים. כחטאת. מה חטאת מן החולין וביום וביד ימנית אף זה מן החולין וביום וביד ימנית. וכאשם. מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה לכך שנינו כל המנחות שנקמצו שלא לשמן וכו'. ר"ש אומר מנחת חוטא דינה כדין חטאת שאם נקמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם ואם נקמצה שלא לשמה כשרה:

פס'. כל זכר בבני אהרן. לרבות בעלי מומין במחלוקת שנוטלין חלקם. יאכלנה. הכשרה ולא הפסולה. חק עולם. לבית עולמים. לדורותיכם. שינהוג לדורות. מאשי ה'. אין להם אלא לאחר מתנות האשים. כל אשר יגע בהם יקדש. יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בהם עד שיבלע. יכול אפילו נגע במקצתו יהא כולו פסול שנא' אשר יגע. יקדש. הנוגע בלבד פסול. הא כיצד נוטל מקום הבלע. יקדש להיות כמותה. ואם פסולה ואם כשרה. תאכל. כחמור שבה:

פס'. זה קרבן אהרן. יבא זה ויכפר על העגל הזה. ואומר (בעזרא) [נחמיה ט] זה אלהיך (ישראל). ת"ר זה קרבן אהרן ובניו אהרן מביא לעצמו ובניו מביאין לעצמן. אילו כהנים הדיוטות כשהבן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האיפה שלו ועבודה בידו. אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביאו עשירית האיפה שלהן עבודתן פסולה. ביום המשח אותו. מכאן שאין מושחין כהן גדול אלא ביום. אותו. מלמד שאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד. ד"א ביום המשח אותו. ביום שנמשח מביא עשירית האיפה. סלת מנחה תמיד. מלמד שכיון שהתחיל שוב אינו פוסק אלא מיום המשה אותו עד לעולם מביא בכל יום. ודומה לו ביום קנותך השדה קנית גם את רות המואביה מן אותו היום והלא העשירית האיפה א' מעשרה לשלש סאין שהן שבע רבעים ועוד סלת מן החטים. תמיד אפילו בשבת. מחציתה בבקר ומחציתה בערב אם נטמא חציו של בין הערבים או אבד מביא עשרון אחד מביתו וחוצהו מקריב מחציתו ומחציתו אבד (מביא עשרון) וכן כהן שהביא מחצית בשחרית ומת ומינו כהן אחד תחתיו מביא עשרון שלם וחוצהו חציו קרב וחציו אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושיני חצאין אבדין:

פס'. על מחבת בשמן. מלמד שהיא טעונה כלי בשמן להוסיף לה שמן אחד ואיני יודע כמה הרי אתה דן טעונה שמן ומנחת נסכים (וזו) טעונה שמן מה מנחת נסכים ג' לוגין לעשרון אף זו ג' לוגין לעשרון:

פירוש מנחת נסכים שבפ' שלח לך. (במדבר ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו' ועשיתם [אשה] לה' עולה או זבח. וכתיב (שם) סלת עשירון בלול ברביעית ההין שמן. הין י"ב לוגין הרי רביעית שלשה לוגין כלך לדרך הזו זו טעונה שמן ומנחת נדבה טעונה שמן שנא' (ויקרא י״ד:כ״א) למנחה ולוג שמן. מה להלן לוג לעשרון אף כאן לוג לעשרון. נראה למי דומה דנין מנחה שהיא באה תמיד וטעונה כלי ודוחה את השבת ודוחה את הטומאה והיא תכט"ש דמסכת מנחות תמיד כלי טומאה שבת. או כלך לדרך הזו יג"ל מנחת יחיד ובגלל עצמה וטעונה לבונה וכו'. כדמפורש בתורת כהנים. תעשה מורכבת. מלמד שהיא נעשית ברותחין שכיון שהמים רותחין יש להן תרבוך ויש אומרים מורבכת מלשון נבוכים בזמן שהן רותחין הן נבכין ונו"ן משמשין כגון נאצר ראצר: ומרנא ורבנא טוביהו נתיישב שהלכה זו שיאמרו חכמים ז"ל במסכת מנחות בסוף פרק התכלת נראה למי דומה דנין תכט"ש מתכש"ט ואמרי דנין יגי"ל מיגי"ל והשיב בזה הענין הרי י' האחרון ביגי"ל אינו סימן לפי שאם תבוא לדרוש י' על עשרון שזו טעונה עשרון וזו טעונה עשרון והרי יו"ד תחת עשרון נתנן סימן יו"ד אם כן היה ראוי לכתוב דנין יגע"ל עי"ן תחת עשרון שהרי יו"ד הראשון היא מנחת יחיד וג' בגלל עצמה למ"ד טעונה לבונה אלא ללמדך שאינו (אלא) [לא] יגי"ל ולא יגע"ל אלא יג"ל כמו שאמרו רבותינו בתורת כהני' יג"ל מיג"ל ויו"ד השנית טעות. ואם נתבע ביג"ל צריכין אנו לקבוע כתט"ש תמיד טומאה שבת שאם תוסיף כ"ף שתאמר כלי אם כן הייתי אומר הנך נפישן תכט"ש ארבעה ויג"ל שלשה אלא תט"ש עיקר ויג''ל אינו עיקר. אכל כלי ועשרון אינם עיקר וכן מצאתי בתורת כהנים. הנ"ה זא"ת חקרנוה כן היא. והתלמוד הוסיף כו"ג ואינם עיקר וגם הפירושים בדעת התלמוד ואין בזה כלום. ואם בקשת לומר יגי"ל תאמר נם תכט"ש זה ד' וזה ד' ואליבא דרבי שמעון דאמר בתורת בהנים ריבה שמן מנחת חביתים וריבה שמן מנחת אילים מה מנחת אילים שני לוגין לעשרון אף זו שני לוגין לעשרון נראה למי דומה דנין מנחה שכולה זה קרבן אהרן ובניו ממנחה שכולה עשרון. מנחת כבשים. ואל תוכיח מנחת ח' אילים שאין כולה עשרון ויבוא י' השני תחת עשרון אבל על לשון האחרת לא יבוא י' כלל ואם יו"ד לא יתכן כ"ף לא יתכן והרי יסודו ומעמדו. תופיני (אמתתו) תאפה נא נא כלומר עד שהיא היה תאפה אותה ולא תבשל אותה תחלה. ואחר כך תאפינה רבי דוסא אומר תופינה לשון נאה לשון נוי. מנחת פתים. מלמד שהוא כופל לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל. תקריב ריח ניחוח לה'. מה ת"ל שמא תאמר מה אהרן מקריב בכל יום אף בניו כן ת"ל זה. ומה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה אף בניו כן ת"ל זה. מה אהרן מביא רבוכה אף בניו כן ת"ל זה:

פס'. והכהן המשיח. זה משוח בשמן המשחה בזמן בית הראשון אבל מרובה בגדים היה בבית שני שאין שם שמן משחה שכבר נגנז עם הארון כדאמרינן במסכת הוריות. ואותם הכהנים של בית שני נקראים מרובה בגדים על שם ארבעה כלים שלובש כהן גדול יותר מן ההדיוט. חשן ואפוד ומעיל וציץ. מנין שיביא עשירית האיפה ת"ל תחתיו מבניו. את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה יצא משוח מלחמה שאינו עומד תחתיו שנא' (שמות כ״ט:ל׳) שבעת ימים ילבשם הכהן [תחתיו] מבניו אשר יבוא אל אהל מועד יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקדש. מבניו יעשה אותה. מלמד שהבן קודם לכל אדם בזמן שהוא ממלא מקום אבותיו שנאמר (ויקרא ט״ז:ל״ב) ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו אבל אינו ממלא מקום אבותיו יבא אחר וישמש תחתיו. ד"א מבניו יעשה אותה. לימד על כהן גדול שמת תהא מנחתו קריבה משל יורשין. יעשה אותה. שלמה ולא חציה. חק עולם לה'. ממי שהברית שלו. כליל תקטר. י' הקטרה:

פס'. וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן לא תאכל בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו:

פס'. וידבר ה'. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר. לפי שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים לכך נאמר דבר אל אהרן ואל בניו לדורות. זאת אינה נוהגת בבמה. תורת החטאת. (תורת החטאות) לכל החטאות שיהא דמן טעון כיבוס שנאמר ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' מלמד שכל החטאות טעונות צפון. קדש קדשים היא. לרבות זבחי שלמי צבור לצפון כדתנן זבחי שלמי צבור ואשמות אלו הן אשמות. אשם גזילות. אשים מעילות, אשם שפחה חרופה. אשם נזיר. אשם מצורע. אשם תלוי. שחיטתן בצפון וכו'. היא. פרט לתודה ולאיל נזיר:

פס'. הכהן המחטא אותה יאכלנה. פרט לטבול יום ולמחוסר כפרה ולאונן שאין ראוי לחטא אותה. במקום קדוש תאכל. יכול במחנה לויים ת"ל בחצר אהל מועד. במקום קדוש תאכל. לרבות לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש:

פס'. כל אשר יגע בבשרה. יכול שלא (כבלע) [בלע] ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה לא בעצמות ובגידים לא בקרנים ולא בטלפים. יקדש. להיות כמוה אם פסולה נפסל אם כשרה תאכל כחמור שבה. ואשר יזה מדמה על הבגד. מדם הכשרה ולא מדם הפסולה. מדמה. לא מדם קדשי קדשים. אשר יזה על הבגד. נתז על מקצתו של בגד יכול יהא טעון כיבוס ת"ל אשר יזה עליה תכבס. מקום הדם טעון כיבוס אין הבגד כולו טעון כיבוס. ניתז מידו של מזה עד שלא הוזה טעון כיבוס (ומהיזה) [ומשהוזה] אינו טעון כיבוס שנא' אשר יזה עליה. בגד. אין לי אלא בגד ומנין לרבות את העור משהופשט ת"ל ואשר יזה על הבגד:

פס'. וכלי חרש אשר תבשל בו. החטאת. והיכן ישבר למעלה. תכבס במקום קדוש. (וכלי חרש). מה כיבוס במקום קדוש אף שבירת כלי חרש במקום קדוש. מכאן אמרו חכמים כלי חרש אינו יוצא מידי דפנו לעולם ואין לו תקנה אלא שבירה. וכן לענין יין נסך וכן לענין חמץ בפסח. ומה טעם כלי חרש ישבר לפי שבושלה בו חטאת היום. ואם יבוא למחר לבשל בו החטאת פולט החטאת של אתמול בחטאת היום והוא נותר מעורב בקדשים. לפיכך טעון שבירה. ואם בכלי נחשת בושלה החטאת. ומורק ושוטף במים. לפי שאינו בולע ואינו פולט. וכן לכל איסורין שבתורה (אבל כל שאר מיני מתכות טעונין ליבון באש). וכלי עץ. יביאנו ברותחין ובכלי ראשון בזמן שהוא רותח על האש. ומורק. כמריקת הכוס. ושוטף. כשטיפת הכוס. במים. כל שהן ולא בארבעים סאה:

פס'. כל זכר בכהנים יאכל אותה. יאכל אותה כשרה ולא פסולה. קדש קדשים. לרבות כל הקדשים שבשלם בכלי חרש טעון שבירה. בכלי נחשת טעון מריקות שטיפה משום נותר:

פס'. וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד. וכל לרבות כל הקדשים דברי ר' עקיבא. אמרו לו לר' עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום אין כן אלא חטאת אלא וכל לרבות האשם. אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה מכאן אמרו חטאת שקיבל דמה בשני כוסות יצא אחד מהן לחוץ הפנימי כשר. אל אהל מועד לכפר בקדש. להביא שילה ובית עולמים. ולא תאכל באש תשרף. מלמד ששריפתה לפנים. לא תאכל. נתן לא תעשה על אכילתו: