כתוב ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה (קהלת ז׳:י״ד)

כנגד מה אמר קהלת מקרא זה כנגד כל באי העולם שטובתו ורעתו של אדם אינה ברשותו ואינו יודע עד כמה טובתו ועד כמה רעתו ועתים לו לכל דבר ואין מי יתהלל ויאמר בחכמתי ניצלתי מכל רע או בצדקתי באה לי טובה אלא הכל ביד יוצרו אשר אין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. אדם הראשון בראו הקב"ה דמות נכבד בתחלה ויניחהו בגן עדן לסוף ויגרש את האדם קמו שני בניו קם איש על אחיו ויהרגהו. נח איש צדיק ברכו אלהים הצילו משטף ממות לאחר שש מאות שנה קלל גזעו. אברהם אבינו לעת זקנתו קבר את אשתו לא ראתה שרה אמנו בחופת יצחק בנה. יצחק אבינו שטם עשו בנו את יעקב בחייו והבריחו יצחק לחוצה לארץ, יעקב אבינו מכרו בניו יוסף אחיהם ויתאבל על בנו ימים רבים. אהרן ראה את אחיו מלך ואת עצמו כהן גדול ואת ארבעת בניו משוחים בשמן המשחה סיגני כהונה ואת נחשון אחי אשתו נשיא שבט מקריב קרבנו בראשון לכל השבטים ובו ביום מתו שני בניו לכך נאמר ביום טובה היה בטוב לתת שבח לבורא הכל. שנא' (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ולהודות שכן ראינו ומצינו ההודאה נקראת טוב שנא' (שם קיח) הודו לה' כי טוב. וביום רעה ראה. כי לא על חנם הגיעה. ד"א וביום רעה ראה שלא תתרעם אלא צריך אדם להודות ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר (שם קטז) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. דאע"פ ביום טובה אתה ותהיה שמח בטוב זכור יום רעה שנאמר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר. גם את זה לעמת זה. כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא זה כנגד זה. תחתונים כנגד עליונים. דלים כנגד עשירים. אנחה כנגד שמחה. רעה כנגד טובה. ברא גן עדן לצדיקים ברא גיהנם לרשעים. על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. שלא יוכל אדם להרהר אחריו של בוראו מאומה לאמר אם כך נוצרתי היה טוב לי אם היה זה בעולם היה טוב אלא לא חסר הקב"ה בעולמו כלום שנאמר (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויהי ביום השמיני. אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר ויהי אם צרה אין צרה כיוצא בה ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה. וכל מקום שנאמר והיה שמחה (מכל) [בכל] מקום שנא' (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם. (מיכה ה׳:ו׳) והיה שארית יעקב וכן כיוצא בהן. ואם תאמר (ירמיהו ל״ח:כ״ח) והיה (ביום ההוא אשר) [כאשר נלכדה ירושלים] וגו' אינה צרה. שבאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם שנאמר (איכה ד׳:כ״ב) תם עונך בת ציון. ויהי חמשה במקרא. והם לשון ווי שנא' (בראשית י״ד:א׳) ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (ישעיהו ז׳:א׳) ויהי בימי אחז מפני שאחז ביטל בתי כנסיות ובתי מדרשות וצעקו ווי. (ירמיהו א׳:ג׳) ויהי בימי יהויקים צעקו ווי ששרף את המגלה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים צעקו ווי על שאוי לו לדור ששופט את שופטיו. (אסתר א׳:א׳) ויהי בימי אחשורוש צעקו ווי על גזירותיו של המן. וכן אמר ר' יהושע בן לוי בשם נתן המדרש הזה עלה בידינו מסורת מן הגולה מפורש במסכת מגלה. מצאנו ויהי שהוא לשון צרה ויש מקום לשון שמחה. אמנם בא ויהי ביום השמיני לשון שמחה גדולה ביום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית כתיב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר. וכאן נאמר ויהי שכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה ובירכן שנא' (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה. ומה היא ברכת משה שבירכן אמר להן יהי רצון שתשרה שכינה על מעשה ידיכם. על אותה השעה הוא אומר (שיר השירים ג׳:י״א) צאינה וראינה בנות ציון בנות המצויינות לי. במלך שלמה במלך שהשלום שלו. בעטרה שעטרה לו אמו אומו כמו (ישעיהו נ״א:ד׳) ולאומי אלי האזינו. שהיה המשכן מצוייר בתכלת וארגמן ותולעת שני ושש ביום ששרתה שכינה על ישראל. וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה את העולה ואת החלבים. ביום השמיני. שמיני למלואים שבעת ימים היה משה מחנכן בעבודה. קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. להראותם גדולתו של הקב"ה ועבודת נוהו ששם בתוך בני ישראל. וכן הוא אומר (שם נז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון אע"פ שמרום וקדוש אשכון אף אני שוכן את דכא ושפל רוח:

פס'. ואל בני ישראל תדבר לאמר. שהיה הדבור בזירוז:

פס'. ושור ואיל לשלמים כי היום ה' נראה אליכם. כבוד ה' שירדה אש מן השמים לעיניכם לאכול את העולה ואת השלמים:

פס'. ויקחו את אשר צוה משה. לא איחרו ולא עיכבו. קרב אל המזבח. מוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב.

פס'. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות. ברכת העם דכתיב ויצאו ויברכו את העם וגו'. ויאמר אל אהרן קח לך עגל. משלך. עגל בן שנה בכל מקום. זה היה חוץ משבעת ימי המלואים שהקריב משה שנאמר וישחט ויקח משה וכאן וישחט את עגל החטאת אשר לו ולא כדרך יום הכפורים שביוה"כ האמור בפרשת אחרי מות צריך וידוי וכאן לא היה מתודה:

פס'. ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד. ללמדך שכליות ויותרת הכבד לא נקראו חלבים שנאמר ואת הכליות:

פס'. ואת העולה המציאו אליו. לשון הקרבה. לנתחיה ואת הראש. כדרך ששנינו בתמיד לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזוכה בו חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן מרק את ההפשט וכו' הראשון בראש וברגל הראש בימינו (חרטומו) [חוטמו] כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה הרגל שבימין בשמאלו ובית עורה לחוץ וכו' ואת החלבים מן השור ומן האיל הזכורים בו. ומן האיל האליה. הפסיק הענין בא להוסיף האליה: פס'. וישימו [את] החלבים על החזות. חזר וקרא הכל חלבים לענין הקטרה אבל לענין אכילה שם חלב לבד ושם אליה וכליות ויותרת הכבד לבד ואינם בכלל חלב כענין שאמר למעלה ואת החלב ואת הכליות:

פס'. ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה'. באותה שעה זכה אהרן במתנות כהונה שהרי המלואים למשה היה למנה:

פס'. וישא אהרן את ידיו אל העם. באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה:

פס'. ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וגו'. מלמד שאחר שברכם אהרן לא נראתה שכינה והיה משה מצטער נכנסו שניהם ונתפללו שנא' ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגו' עליהם הכתוב אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד. ואומר (תהילים קל״ג:א׳) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד הוא שאמר למעלה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולהבה על גבי המזבח נפלו על פניהם ואמרו שירה על אותה השעה הוא אומר (שם לג) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. אש שירדה בימי משה לא פסקה עד שירדה בימי שלמה שנא' (דברי הימים ב ז׳:ג׳) וכל [בני] ישראל רואים ברדת האש: