פס'. ויאמר ה' אל משה לאמר. כי תבואו אל ארץ מושבותיכם בכל מקום נאמר ארץ כנען וכאן נאמר ארץ מושבותיכם הבטיחם שמושבותיכם היא ירושה מאבותיהם שנאמר (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. א״ר ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכין אלא מביאתן לארץ ואילך. ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. לאחר ישיבה וירושה הכתוב מדבר. ומה ענין פרשה נסכים לענין של מעלה לפי שהוא אומר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. ובמשנה תורה מבאר זה הפסוק. (דברים א׳:ל״ט) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה. וכיון שקבע זמן לביאתן לארץ מיד נתן להם מצות הנהוגות בארץ והמצוה הזאת תלויה לאחר ירושה וישיבה לכך נסמכה פרשת נסכין לענין של מעלה:

פס'. ועשיתם אשר. לה', שומע אני כל הקרב לאשים יטען נסכים. ת״ל עולה. אין לי אלא עולה מנין לרבות את השלמים ת״ל או זבח. (ולהלן הוא אומר ואם זבח שלמים קרבנו) לפלא נדר או לנדבה. לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה יצאו חטאת ואשם, או במועדיכם. להביא עולת חובה הבאה ברגלים. לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. יצאת עולת העוף שלא תטען נסכים. דברי ר' יאשיה. מן הבקר או מן הצאן. מלמד שמביא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:

פס'. והקריב המקריב. אין לי אלא איש אשה מנין ת״ל המקריב מכל מקום. קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן. רבי נתן אומר בנין אב לכל המתנדב מנחה שלא יפחות מעשרון:

פס'. ויין לנסך רביעית ההין. שמן לבילה ויין לניסוך. תעשה על העולה או לזבח, מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו. לכבש האחד. ר' נתן אומר להביא את עולת יולדת שתטען נסכים שלא שמענו בכל התורה כולה:

פס'. או לאיל תעשה מנחה. בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל שיהו נסכי איל שלישית ההין ונסכי כבש רביעית ההין. ויין לנסך רביעית ההין. שמן לבילה ויין לניסוך. תקריב ריח ניחוה לה'. נחת רוח לפני ה' שאמר ונעשה רצונו:

פס'. וכי תעשה בן בקר. בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. מה בן בקר שהוא בא בנדר ונדבה וטעון נסכים אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים. יצאו חטאת ואשם שאין באין בנדר ונדבה. שלא יטענו נסכים. רבותינו ז״ל אמרו עולה או זבח מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו:

פס'. והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלולה בשמן הצי ההין. רבותינו אמרו שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש:

פס'. ויין תקריב לנסך חצי ההין. שמן לבילה ויין לניסוך. אשה ריח ניחוח לה' על גבי ספלים אתה אומר. או אינו אלא על גבי האישים ת״ל (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח. ואם כן אתה מכבה את האש @?![א]@??. אלא אשה ריח ניחוח לה' על גבי ספלים. אשה ריח ניחוח לה'. נחת רוח למי שאמר והיה העולם. שאמר ונעשה רצונו. ככה יעשה לשור האחד. מלמד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור ואע״פ שחלקה תורה בין כבש לאיל לשלישית ההין לרביעית ההין. לגבי בן בקר ושור לא חלקה. או לאיל האחד. מלמד שאע״פ שחלק בין בן שתים לבין בן שלש לפי שמיכן ואילך נקרא איל. או לשה בכשבים. או שה קטן לשה גדול. או בעזים. מקיש גדול שבעזים לקטן שבכשבים מה זה שלשה לוגין אף זה שלשה לוגין למדנו שאין חלוק בין נסכי גדול לנסכי קטן. למדנו שנסכין אין @?![א]@?? עי' יומא כ״א ע״ב אוכלת לחין כיבשין דמערכה ובספרי גי' אחרת ועי' במפרשיו. פוחתין משלשה לוגין שהיא רביעית ההין. לפי שהיו י״ב לוגין ומפורש במסכת מנחות:

פס'. כמספר אשר תעשו. שלא ימעט. ומנין שאם רצה לרבות שלא ירבה תלמוד לומר ככה תעשו לאחד כמספרם דברי רבי יאשיה. רבי נתן אומר כל האזרח יעשה ככה. שלא ימעט ושלא ירבה מכאן אמרו במסכת מנחות מערבין נסכי פרים עם נסכי (פרים) וכו' אבל אין מערבין נסכי פרים עם כבשים נסכי כבשים עם אילים. מיכן אמרו האומר הרי עלי לוג לא יביא שנים שנים יביא שלשה שלשה שכן נסכי רביעית ההין שהוא ג' לוגין יביא ד' שכן נסכי איל שלישית ההין. חמשה לא יביא שאינו לא נסכי כבש ולא נסכי איל. ששה יביא שכן נסכי בן בקר חצי ההין. מכאן ואילך יביא שכשם שהצבור מביא חובה כך היחיד מתנדב נדבה:

פס'. כל האזרח יעשה ככה את אלה. מלמד שישראל מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים. שנאמר (ויקרא כ״ב:כ״ה) ומעוך וכתות [וגו'] ומיד בן נכר לא תקריבו את להם אלהיכם מכל אלה אבל אתה מקבל מהם שלמים. יכול שכשם שהעובד כוכבים מביא עולה כך יביא נסכים תלמוד לומר כל האזרח יעשה ככה את אלה ולא העובד כוכבים. מיכן אמרו במסכת שקלים עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ולא שלח נסכיה עמה יקריבו נסכיה משיל צבור:

פס'. וכי יגור אתכם גר. אין לי אלא המתגייר. שנתגייר כבר מנין תלמוד לומר או אשר בתוככם לדורותיכם. ועשה אשה ריח ניחוח לה'. כאשר תעשון כן יעשה. ר' אומר מה ישראל לא באו לברית אלא בשלש דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם עולה ובזבחי שלמים אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים. ת״ל יעשה אשה לה' שאין מביא אלא עולת עוף ד״א כאשר תעשון כן יעשה הגר את נסכיו. מה אתם ששה לפר וארבעה לאיל ושלש לכבש אף הגרים כיוצא בהם:

פס'. הקהל חוקה אחת. אין לי אלא אנשים. נשים מנין תלמוד לומר הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר בכל מקום שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים. חקת עולם לדורותיכם. שינהוג הדבר לדורות. בכם כגר יהיה לפני ה'. להביא הציץ שמרצה על ישראל שנאמר (והיה לכם לזכרון). כך מרצה על הגרים:

פס'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. השוה הגר לאזרח בכל המצות האמורות בתורה:

פס'. וידבר ה' אל משה [לאמר] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם [וגו'] לדורותיכם. פרשה זו ללמד על החלה. בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. אמר רבי ישמעאל למה נשתנית ביאה זאת מכל ביאות שבתורה שהוא אומר בכל מקום כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך. וכאן הוא אומר בבואכם אל הארץ כיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה. מיכן אמרו במסכת קידושין גדולה תורה שקדמה לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלש. תנו רבנן ימי יובלות שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת (וליובלות ק' ושלש). ימי אהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו דכתיב (יהושע י״ד:ו׳-ז׳) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה עבד ה' מקדש ברנע לרגל את הארץ ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה. כי עבריה לירדן בר כמה הוה בר תמנין נכי תרתי וקאמר בן חמש ושמונים שנה למימרא דבשבע כיבשו ובשבע חילקו. אי בעית אימא מדשבע כיבשו שבע נמי חילקו ואי בעית אימא מהכא ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר. וכן מצאתי בסדר עולם שמונה מאות וחמשים שנה עשו ישראל בארץ משנכנסו בה ועד שיצאו מתוכה שהן ארבעה עשר יובלות ואומר ביחזקאל (יחזקאל מ׳:א׳) בעשרים וחמש שנה לגלותנו אימתי נאמר לו בתחלת היובל ואם ששה עשר יובלים הם היאך חסרין ארבעה עשר שנים אמור מעתה שבע שכבשו ושבע שחילקו עולין לחשבון היובל אבל לא מנו אותם. שעד שכיבשו וחילקו לא מנו שמטים (יהושע י״ח:א׳) ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם. באותה שעה התחילו למנות למעשרות ולשמטים וליובלות:

טוביהו ברבי אליעזר ז״ל נתישב על כיבוש של הלכה זו אמרו רבותינו במסכת זבחים שאם אין אתה אומר שבע שכיבשו ושבע שחילקו אין אתה מוצא י״ד שנה אחר אשר הוכתה העיר דכתיב בספר יחזקאל (יחזקאל מ׳:א׳) בעשרים וחמש שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר בעצם היום הזה היתה עלי יד ה' ויבא אותי וגו'. (שמא) באותו הזמן ראה יחזקאל בנין הבית שיבנה במהרה בימינו אמר בעשרים וחמש שנים לגלותינו שהיה יחזקאל מונה לגלות יכניה לפני גלות צדקיה י״א שנה ובגלות צדקיה הוכתה העיר טול י״א מיכניה לצדקיה וי״ד אחר צדקיה משהוכתה העיר הרי כ״ה שנים מיכניה אמר הכתוב (שם) בראש השנה בעשור לחדש ואי זהו עשור לחדש שהוא ראש השנה ליובלות זה יום הכפורים דכתיב (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. למדנו שנבואה זו ביום הכפורים היתה בתחלת היובל שכן הוא קורא אותו ראש השנה וכן מצאנו באהל מועד דכתיב (שמות ל״ה:א׳) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וציום על הכנות המשכן ביום הכפורים היה. ק״כ ימים לעשרת הדברות. וכן חינוך בית עולמים שעשה שלמה ביום הכפורים בא. וכן ליחזקאל העתיד לבוא נראה ביום הכפורים שמא בעשרה באב היה מפני גלות יכניה. דע כי לא היה יחזקאל מונה לגלות צדקיה אלא לגלות יכניה לא היה בעשרה באב ולא השנים שעשו ישראל בארץ תתנ״ו ת״ם משנכנסו עד שנבנה הבית דכתיב (מלכים א ו׳:א׳) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה ויבן הבית לה' צא מהם ארבעים שהלכו במדבר נשארו ת״ם והבית עמד ת״י הרי תת״נ שהם י״ז יובלות והיה ראוי להיות יובל כשהוכתה העיר שתת״ג שנים השלמת י״ז יובלות והיאך בא היובל ארבע עשרה שנים אחר שהוכתה העיר אלה י״ד שנים חסרו מן תת״נ שלא היו מונים ליובלות. ואלו שבע שכיבשו ושבע שחילקו לפיכך באו ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר. אם היו מחשבים משנכנסו לארץ היה בא היובל בתחלת הגלות של צדקיהו אלא פחות י״ד שנים היו י״ז יובלות עד שנת ד״ף ס״ו לבריית העולם שהוא אלול ז׳ לחורבן בית שני שהוא אתי״ז להפסקת נבואה למימי אלכסנדרוס מוקדון למלכות יונים שהוא משהוכתה העיר בימי צדקיהו המלך אתקכ״ז. נשוב לענינינו אל ענין הפסוק שאמר בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה מיכן אמרו חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה:

פס'. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. נאמר כאן לחם ונאמר להלן (דברים ט״ז:ג׳) לחם מה לחם האמור להלן חמשת המינים שנאמר (שם) שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. (וכתיב (שמות כ״ג:ט״ו) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה) ואלו הן חטה ושעורה וכוסמת ושיבולת שועל ושיפון. יצא דוחן ואורז והפרגין והשומשמין שאין באין לידי מצה וחמין אלא לידי סרחון. תרומה. (חובה) לה' בתרומה גדולה הכתוב מדבר. מלמד שצריכין ישראל להפריש תרומה גדולה ותרומת חלה ועכשיו אנחנו בגלות בעונותינו מפרישין חלת האור במקום תרומה גדולה וזורקה לאור וחלה נותנה לכהן. ומברכת האשה אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה. וחלת הפסח מפרישין ככר מעשרים וארבע ככרות:

פס'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. משתתערב הקמח בעריבה. מיכן אמרו אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל שאין מפרישין קמח חלה אלא עיסה ובלבד שיהא כשיעור חלה בשיעור מ״ג ביצים וחומש ביצה. כתרומת גורן כן תרימו אותה. מה תרומת אחת. אף חלה אחת:

פס'. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם. למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם. שומע אני ראשונה שבעיסות ת״ל מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה. ד״א חלה תרימו תרומה פרט לעיסת תרומה ולעיסת מעשר לפי שאין השאר חולין והתורה אמרה חלה תרימו את שמורם קודש והשאר חולין ולא שזה וזה קודש. תתנו לה' תרומה לה'. עד (שיבוא) בה שיעור כדי מתנה לכהן. מיכן אמרו שיעור חלת בעלת הבית אחת מעשרים וארבעה. והנחתום אחד מארבעים ושמונה. א״ר יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מעשירים וארבעה והנחתום אחד מארבעים ושמונה לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה. לדורותיכם. להביא עיסה שביעית שחייבת בחלה:

פס'. וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. בעבודת כוכבים הכתוב מדבר אתה אומר בע״ז הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל המצות שבתורה ת״ל והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ייחד. הכתוב מצוה זו אמורה בפני עצמה. ואי זו זו ע״ז. ד״א וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. באו כל המצות ללמד על מצוה אחת. מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אף כל העובד ע״ז פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שנאמר (דברים יז) לעבור בריתו ואין ברית אלא תורה שנאמר (שם כח) אלה דברי הברית וגו' אשר (צוה) ה' את משה מלמד שכל המודה בע״ז כופר בעשרת הדברות שנאמר למשה שנאמר (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר:

פס'. את כל אשר צוה ה' (את) [אליכם ביד] משה מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. להביא אף דברי הנביאים שכל המודה בע״ז כאלו כופר בכל מה שנצטוו הנביאים. וכל הכופר בע״ז נקרא יהודי ומודה בכל התורה ובכל המצות דכתיב (דניאל ג׳:י״ב) איתי גוברין יהודאין וגו':

פס'. [והיה אם] (ואם) מעיני העדה נעשתה לשגגה וגומר. כגון שהורו ב"ד בדבר מותר ואינן חייבין אלא עד שיורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה. ועשו כל העדה. מלמד שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט. (ושעיר עזים אחד לחטאת). בסדר האמור שלשה עשרונים לפר ולא פר לחטאת לפי שבפרשת ויקרא כתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו'. כגון שהורו בחלב או בדם כדמפורש בתורת כהנים ובמסכת הוריות. (ויקרא ד׳:י״ד) והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת. יכול יביאו על שגגת ע״ז פר לחטאת ת''ל פר בן בקר אחד לעולה. ושעיר עזים אחד לחטאת. ומפני מה חטאת ע״ז חסרה אל''ף שכל קרבנות חטאת קודמת לעולה וכאן עולה קודמת לחטאת:

פס'. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל. זה כהן משוח בשמן המשחה. יכול בין שוגגין בין מזידין ת״ל ונסלח להם כי שגגה היא. רבי אומר מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור שוגגין ומקצתן מזידין שיהו לפניו כשגגה שנאמר כי שגגה היא. והם הביאו את קרבנם לפני ה'. זו עולה. וחטאתם לפני ה', זו חטאת. על שגגתם. מה שגגתם לכל המעשים אף חטאתם לכל המעשים. כדכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל. אחד אנשים ואחד נשים. ולפי שהיה מעשה בישראל צריך להביא את הגרים. כי לכל העם בשגגה. להוציא כהן משוח שיצא מדין כל העם שאע״פ שלענין שימור המצות דין כהן משוח כדין צבור בפר, לענין ע״ז אין דינו כצבור. שצבור בפר והמשוח כיחיד:

פס'. ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת. כבר למדנו בפרשת ויקרא על כל המצות מביא וכאן הוציא הכתוב עבודה זרה לידון ב״ד בפר לעולה ושעיר לחטאת. והיחיד והמשיח והנשיא לידון בשעיר.

פס'. ואם נפש אחת. אחד נשיא ואחד יחיד ואחד משיח כולם בכלל נפש אחת הם. תחטא בשגגה. בשגגת ע״ז לפי שדנין יחיד כצבור. וילמד מתחתון עליון, בשגגה. להוציא את (האזרח) והקריבה עז בת שנתה לחטאת. בנין אב בכל מקום שנאמר עז בת שנתה:

פס'. וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה'. חטאין שבידו גורמין לו לביאת החטאת. בחטאה בשגגה. להוציא את דקדוקי ע״ז, לכפר עליו. להוציא את הספק. ונסלח. סליחה גמורה ככל הסליחות שבתורה.

פס'. ונסלח לכל עדת בני ישראל. האזרח בבני ישראל. לפי שנא' (ויקרא כ״ג:מ״ב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות להוציא את הנשים ולא למדנו מנין ת״ל כאן האזרח בבני ישראל להיות בנין אב שכל מקום שנאמר אזרח בזכרים הכתוב מדבר. ד״א האזרח בבני ישראל. בני ישראל מביאין על שגגת ע״ז ואין הכנענים מביאין על שגגת ע״ז. תורה אחת יהיה לכם. ליחיד ולנשיא ולמשיח. לעושה בשגגה. מה ע״ז מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. אף כל העשוי בשגגה @?![א]@?? תעשה על שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:

פס'. והנפש אשר תעשה ביד רמה. זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיהו שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אומר לא היה לו למשה לכתוב בתורת (בראשית ל׳:י״ד) וילך ראובן בימי קציר חטים (שם לו) ואחות לוטן תמנע. ועליו מפורש, בדברי קבלה (תהילים נ׳:כ׳-כ״א) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. כסבור אתה שכדרך בשיר ודם דרכי. בא ישעיה ופרשם עליו (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא [וגו']. @?![ב]@?? כך דרכו של חטא תחלתו של יצר הרע דומה לחוט של בוכיא אבל סופו כעבותות העגלה חטאה. ר' אומר העושה מצוה אחת ישמח שסופו גורר למצות הרבה והעובר עברה אחת ידאג שסופו גורר עברות הרבה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה. את ה' הוא מגדף. זה הכופר בעיקר. ונכרתה. זו הפסקה. הנפש ההיא. המזידה. מקרב עמה. ועמה שלום:

פס'. כי דבר ה' בזה. אלו צדוקים וכל הדומין להם. ואת מצותו הפר. זה המפר ברית. ד״א כי דבר ה' בזה. זה המגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר. זה אפיקורוס מיכן א״ר אלעזר המודעי המחלל את הקדשים והמגלה פנים בתורה והמפר בריתו של אברהם אבינו אע״פ שיש בידו מעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. רבותי' אמרו אפילו אמר כל התורה אני מקבל עלי חוץ מדבר אחד זה דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. זה האומר כל התורה אמר משה מפי הקב״ה חוץ מדבר זה שאמרו מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה. ר' מאיר אומר כי דבר ה' בזה. זה הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים. ר' נתן אומר כי דבר ה' בזה. זה שיכול ללמוד ואינו לומד. רבי ישמעאל אומר כי דבר ה' בזה בע״ז הכתוב מדבר שבזה דבור ראשון שנא' למשה מפי הקב״ה (שמות כ) אנכי ה' אלהיך וגו'. הכרת תכרת. בעולם הזה ולעולם הבא דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר דברה תורה כלשון בני אדם שהרי כתוב למעלה ונכרתה והלא אין שלשה עולמות אלא אומר דברה תורה כלשון בני אדם שאע"פ שכל המתים מתכפרין אבל זו עונה בה שנא' (יחזקאל ל״ב:כ״ז) ותהי עונותם על עצמותם. ד״א עונה בה. כל זמן שעונה בה הא אם עשה תשובה מתכפר. ר' שמעון בן אלעזר אומר עונה בה לעתיד לבוא ליום הדין מיכן שבשתי ספרי מינין שהיו אומרים אין עולם אלא אחד:

פס'. ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים. תולש היה בקרקע ולהלן הוא אומר (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן שהיו תולשים מן הקרקע ועושין תבן. איש. ושמו לא נזכר לפי שלא היה צריך. ר' יהודה בן בתירה אומר מן המעפילין היה שנא' ויעפלו לעלות אל ראש ההר. וימצאו איש מקושש עצים. מגיד שמינה משה שומרים ומצאו איש מקושש:

פס' ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים. מלמד שהתרו בו ולא רצה לקבל התראה עליו מיכן לכל חייבי מיתות שצריכין לקבל התראה, אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. אבא חנן משום ר' אליעזר אומר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם:

פס'. ויניחו אותו במשמר. מלמד שכל חייבי מיתות נחבשין. כי לא פורש מה יעשה לו. יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר (שם ל״א) מחלליה מות יומת. ומאי כי לא פורש. באי זו מיתה הוא נהרג:

פס'. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש. לדורות. רגום אותו באבנים. לשעה. כל העדה, במעמד כל העדה הוא נהרג. מחוץ למחנה. מיכן אמרו בית הסקילה היה חוץ לבית הדין:

פס'. ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות. ולמעלה הוא אומר (ויקרא כ״ד:כ״ג) (רגום אותו באבנים) מכאן אמרו בסנהדרין בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו עד האחר נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא וכן עד השני ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנא' (דברים י״ז:ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. כאשר צוה ה' את משה. צוה מצות תליה. והיכן צוה (שם כא) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ:

פס'. ויאמר ה' אל משה לאמר. למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש לפי שהיו אומרין לו למקושש מפני מה חללת שבת לא שמעת (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת אמר להם שמעתי ושכחתי אמר לו הקב״ה למשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית לשון סימן לשון ציון כדי שיהו ישראל זוכרין את המצות, וכן הוא אומר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה':

פס'. דבר אל בני ישראל. פרט לנשים. ואמרת אליהם. להיות נוהגין לדורות. ועשו להם ציצית. שתהא עשויה לשמה. להם. משלהם פרט לגזול. ועשו להם ציצית. אין ציצית אלא דבר היוצא. וכן הוא אומר (יחזקאל ח׳:ג׳) ויקחני בציצת ראשי. ועשו להם ציצית. שומע אני ועשו חוט אחד בפני עצמו ת״ל (דברים כ״ב:י״ב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. אין גדיל פחות משלשה. דברי בית הלל. בית שמאי אומרים שלשה של צמר (וארבעה) של תכלת והלכה כבית שמאי. בד״א (בתלתליה) אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. אמר ציצית ואמר גדילים. הא כיצד שתהא גדילה מן הכנף וציצית מן הגדילה. על כנפי בגדיהם. ולהלן הוא אומר (שם) על ארבע כנפות כסותך. אשר תכסה בה. הטלית והרדיד. לדרותם. בין בארץ בין בחוצה לארץ. ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. שהוא פותל את הצמר ולא שיעשה כמות שהוא אלא שיהא טווי ושזור שנאמר פתיל תכלת. מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונותנו על האריג ולא על מקום הפתיל. על ארבעה ולא על שמונה. מיכן שאם נתנו על הקרן פסולה. ד״א ונתנו על ציצית הכנף. ולא שיארגיה (נימא) אלא ונתנו על הכנף מאחר שנהיה כנף יתנו. יכול יקשרנה עמה ת״ל ועשו [וגו'] פתיל תכלת. א״ר שמעון בן אלעזר למה נקרא שמה תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם. ד״א תכלת. על שם שנתכלו המצרים על הים. ולמה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ הקב״ה על בתי אבותינו במצרים שנא' (שיר השירים ב׳:ט׳) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים:

פס'. והיה לכם לציצית וראיתם אותו. ביום ולא בלילה. יכול שתהא כסות סומא פטורה ת״ל והיה לכם לציצית וראיתם אותו. לרבות כסות סומא לפי שישנה בראיה אצל אחרים. ד״א וראיתם אותו. רבי מאיר אומר כל המקיים מצות ציצית כאילו מקביל פני שכינה. שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא' (יחזקאל א׳:כ״ו) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא וגו'. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. זו פרשת שמע שיש בה מלכות שמים. ומיעט בה ע״ז:

תנן התם במסכת ברכות א״ר יהושע בן קרחה למה קדמה ק״ש לוהיה אם שמוע. כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום שמצות ציצית נוהג ביום ולא בלילה, ד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל התורה כולה. וכן מנין ציצית שש מאות וי״ג. ציצית. שש מאות. ושמונה חוטין וחמשה קשרים שבהן הרי שש מאות ושלש עשרה מנין תור״ה עם אנכי ולא יהיה לך וכן ברי״ת מנינו עם המילה. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. אחרי לבבכם זו מינות. וכן הוא אומר (קהלת ז:כו) ומוצא אני מר ממות את האשה זו דת מינות. אשיר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. שמתעים את האדם כאשה זונה. וכן אמר שלמה (משלי ה:ח) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה. ואחרי עיניכם. זו זנות. וכן שמשון אומר (שופטים י''ד:ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם. זו ע״ז כענין שנא' (שם ח:לג) ויזנו אחרי הבעלים. ר' נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו וחושב בכוס של חבירו. דבר אחר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. מלמד שעיניו של אדם הולכות אחר הלב. רבי ישמעאל אומר ולא תתורו אחרי לבבכם שנא' (קהלת יא) שמח בחור וגו' לכך נאמר אחרי לבבכם. ד״א אחרי לבבכם. מלמד ששני לבבות יש לאדם יצר טוב ויצר רע. אבל לעתיד לבוא לא יהא לאדם אלא יצר טוב בלבד שנא' (ישעיהו ס״ו:י״ד) וראיתם ושש לבכם כל מקום שנאמר כלפי מעלה אינו אלא לב אחד אבל בבני אדם שני לבבות:

פס'. למען תזכרו ועשיתם. לעשות זכרון כמעשה. גדול הוא זכרון שנא' (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי ואומר (ירמיה נא) זכרו מרחוק את ה' (כל אפסי ארץ). ואומר (ישעיהו מ״ד:כ״א) זכר אלה יעקב. ועשיתם את כל מצותי. מלמד שהזכירה מביאה לידי מעשה. והייתם קדושים לאלהיכם. זו קדושת ציצית. מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל. שלשה פעמים כתיב ועשו להם ציצית. ונתנו על ציצית. והיה לכם לציצית. כשתחלק ל' י' לאחד י' לאחד י' לאחד יהיו כולם מלאים כי כולם ציצת חסר יו״ד כתובים. א״ר חנינא בן אנטגנס כל המקיים מצות ציצית מה הוא אומר (זכריה ח׳:כ״ג) (בי) בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי מלמד שכל אחד ואחד מישראל עתידין לשמשו עבדים אלפים ושמונה מאות:

פס'. אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. מה ענין יציאת מצרים לענין ציצית לומר לך שאם יצבע אדם קלא אילן הוא מיני תכלא ויאמר תכלת הוא מי מודיע עלי בגלוי אומר לו הקב״ה אני ה' אלהיכם. דעו מה עשיתי במצרים שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אם בין טפה לטפה הבחנתי בין תכלת לקלא אילן לא כל שכן. ד״א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. מזכיר יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה כלומר עבדי אתם על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו מלכותי ושתשמרו את מצותי לטוב לכם כל הימים (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אלו שלש מצות שנאמרו בזה אחר זה פרשה ע"ז ופרשת מקושש ופרשת ציצת. לפי שכל הכופר בע״ז כאילו קיים כל התורה כולה. וכל המשמר את השבת כאילו קיים כל התורה כולה. שנא' (שמות טז) ראו כי ה' נתן לכם השבת. ובתורה כתוב (שם לא) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. וכל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל התורה כולה הרי אלו שלש מצות חמורו' יחד בזה אחר זה. אני ה' אלהיכם. על כרחכם. כענין שנא' ביחזקאל (יחזקאל כ׳:ל״ב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו'. ואומר (שם) חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם. ד״א חי אני נאם ה'. ר' נתן אומר אין לך כל מצוה שבתורה שאין מתן שכרה בצדה. צא ולמד ממצות ציצית: מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית ושמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת ארבע מאות זהובים בשביל שכרה וכו'. כיון שהגיע לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו בפניו מיד פרש וישב לו על גבי קרקע וכו' עד שהודיע לה למה נשמט וישב לו בקרקע כתב לה שמו ושם עירו ושם רבו הלכה ובזבזה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה ובאת לבית מדרשו של ר' חייא א״ל זכי במקחך מצעות שהצעת לו באיסור תציעי לו בהיתר, תנו רבנן וראיתם אותו וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו מצות ק״ש שכך שנינו במסכת ברכות מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. כלומר בין תכלת שבה ללבן שבה. ד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' רואה מצוה זו וזוכר מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו כלאים שנא' (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה ( שם) גדילים תעשה לך. ד״א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות. ה'. כיון שנתחייב בכל המצות מלמד ששקולה זו כנגד כל המצות. ד״א וראיתם אותו וזכרתם. ראיה מביא לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה. חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות. ציצית בבגדיהם תפילין בראשיהם תפילין בזרועותיהן מזוזה בפתחיהם ועליהם אמר דוד (תהילים קי״ט:קס״ד) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. כיון שנכנס למרחץ וראה עצמו ערום מכל המצות נתקררה דעתו כיון שהוא נזכר את המילה מיד נתישבה דעתו כשיצא אמר (שם יב) למנצח על השמינית זו מילה שניתנה בשמיני א״ר אליעזר בן יעקב כל שתפילין בראשו תפילין בזרועו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחזקת שלא יחטא. תניא רבי יהודה אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שלא עשיתני עובד כוכבים שלא עשיתני עבד שלא עשיתני אשה. והלכה סומא חייב בציצית (והלילה) פטור מן הציצית והלובש טליתו בלילה אינו מברך וכשיאיר היום מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. ועטיפתו כעטיפת ישמעאלים ויש אומרים צריך לברך מעומד דכתיב והיה לכם לציצית. ויליף לכם. לכם מן (ויקרא כג) וספרתם לכם מה ספירה מעומד אף עטיפה מעומד והתם מנא לן, דכתיב (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה. וכן מילה דכתיב (בראשית י״ז:י׳) המול לכם כל זכר. וכשמקבצין הציצית בשעת ק״ש ומעבירין על גבי עיניהם אע״פ שנראין הדברים שמשום חבובי מצוה מכל מקום לא נתחייבו ישראל בזה שאם כן היו ממשמשין גם בתפילין בשעה שקורא וקשרתם אלא מנהג בעלמא הוא ואין בדבר איסור והיתר. והמתעטף צריך לעיין בציציותיו ואחר כך יתעטף שמא נחתך מהם וצריך תקון. והיוצא בשבת בטלית שאינה מצויינת כל צרכה הוא חייב חטאת (ועכשיו חייב מלקות). וטלית של תלמידי חכמים צריך שיראה בגדו מתחתיו טפח. וטלית שאינו צריך לה והיא בתוך הקופסה אינה צריכה ציצית. וטלית של שלש קרנות פטורה מן הציצית שנא' (דברים כ״ב:י״ב) על ארבע כנפות כסותך אבל טלית של חמש קרנות חייבת לפי שיש בכלל חמש ארבע ואין בכלל שלש ארבע וכן הלכה. תנו רבנן עשאה לציצית מן הסיסין או מן הקבורין שהם לבית לצורך תפירה ואריגה מן הקוצין. אלו שחותכין מן הבגדים של צמר אחר גמר מלאכתן כדי לנאותן מן הנימין אלו חוטין שבראש היריעה של צמר ולפי שלא היתה טוייתן לשם ציצית פסולין דבעינן ועשו להם ציצית וליכא. תנן התם במסכת מנחות התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינה מעכבת את התכלת. תפילין של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד. סדין הוא טלית של פשתן. ונחלקו בו בית שמאי ובית הלל משום כלי קופסא. שבית שמאי פוטרין את הסדין מן הציצית ובית הלל מחייבין את הסדין בציצית. ואפילו מונח בקופסא להיות טעון ציצית, והלכה כבית הלל שצריכין ציצית. אבל גזרו חכמים שלא יטיל את הציצית גזירה משום כסות לילה שכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אתי עשה ודחי את לא תעשה דלא תלבש שעטנז אלא כיון שיש כסות לילה שאין לילה זמן ציצית גזרו בו חכמים שלא להטיל לו ציצית. טלית כפולה אם תפרה חייבת בציצית אכל אם לא תפרה אינה חייבת בציצית שאם תתפשט יבוא הציצית על ראשו ואין זה כנף האמור בתורה. וטלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור ויטיל בה ציצית אבל נקרעה תוך שלש יצאת מתורת בגד. ואפילו תפרה פטורה מן הציצית. והלכתא מתירין ציצית מבגד זה ומטילין אותו לבגד אחר. והלכתא תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן פסולה. שנו חכמים בברייתא הפוחת לא יפחות משבעה חוליות כנגד שבעה רקיעים. והמוסיף אל יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם. ומעשה דמלאך שאמר לרב קטינא במסכת מנחות כך פירושו היה לובש סרבל בחורף מפני הקור והסרבל בעל שתי קרנות כעין מנטל. והסדין, היה לובש בקיץ מפני שהוא דק ואסרם המלאך. למדנו מדברי מלאכא שהעגולה פסולה לציצית משום דלית ליה אלא ב' כנפות והסדין משום כסות לילה. וכן גזירות דרבא משום שאמר שופר ולולב ומגלה שלא יהו נוהגים בשבת והלכתא כמותו. ותיקון הציצית הרוצה לתפור חתיכת יריעה של משי בקרנות שלא יקרעו הרשות בידו. ומביא מטוה של צמר שהוא עשוי לשמו ומודד כמלא זרת וחוזר וכופל כמוהו זרת אחד עד שיהו שמונה חוטין באורך זרת. והחוט השמיני מניחו ארוך כחצי זרת שבו קושר את החוליות עד שישוה החוט לשאר החוטין ומתחיל ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ציצית. וקושר קשר התחתון וכורך חוליות שבע. וקושר קשר השני לו וכן עד חמשה קשרים. ומנין ציצית תרי״ג. והלכתא כל זמן שמתעטף אדם צריך לברך. וכן בתפילין כל זמן שמניחן וכן בסוכה כל זמן שנכנס לישב בה. והציצית צריך להיות שני שלישי ענף ושליש גדיל. וכשמטיל הציצית לא ירחיק הקשר לגבי הטלית אלא ירחיקו כדי שיהא ניטף על הקרן. ומקום שנוקב הטלית להטיל הציצית מרחיקו כמלא קשר העליון של גודל והציצית לרוחב הטלית. והלבישה רחבה לקומת האיש ומחזיר שני הציצית לאחוריו והשנים לפניו כדי שיהא מוקף במצות שני ציציות לפניו ושנים לאחריו ותפילין בשמאלו ובימינו תורה ועל קדקדו התפילין של ראש והברית של מילה: