פס'. ויהי אחר המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר. מפני מה פסוק זה מופרד להודיעך כי פרשת צרור את המדינים לא היתה אלא לאחר זמן שנאמר בפרשת ראשי המטות (במדבר ל״א:ב׳) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ולמה נאמרה פרשה זו בכאן לפי שהיתה המגפה ונפלו כ״ד אלף מישראל אמד הקב״ה בני נפלו מן המחטיאים והם המחטיאים לא יפלו וכבר כתבתי בתורה (ויקרא כ׳:ט״ו) ואת הבהמה תהרגו. ומה בהמה שאין בה דעת והואיל ובאת תקלה על ידיה תהרג. אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה לכך נאמר צרור את המדינים. ויהי אחרי המגפה. זה בשביל זה. ויאמר ה' אל משה שאו את ראש כל עדת בני ישראל. משל לרועה שהיה רועה את עדרו ובא זאב וטרף (אחד) מהם עמד למנות את הצאן לראות כמה חסרו:

פס'. וידבר משה ואלעזר הכהן אותם. דברו אל בני ישראל שהקב״ה צוה למנות אתכם. ד״א דברו מלשון (תהלים מו) ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו. כלומר הגעתם להימנות ולא סרבו על דברו:

פס'. מבן עשרים שנה ומעלה. ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. כי כל היוצאים כבר נמנו במדבר סיני ובניהם אשר קמו תחתם נמנו בערבות מואב:

פס'. ראובן בכור ישראל. אלה משפחות הראובני ויהיו פקודיהם שלשה וארבעים אלף שבע מאות ושלשים. ובמדבר כתיב (במדבר א׳:כ״א) פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות חסרו מן ראובן אלפים שבע מאות ושבעים:

פס'. ובני פלוא אליאב. כדי להודיע על בני קרח שלא מתו בעדת קרח בא וסיפר על בני אליאב:

פס'. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכל האש וגומר. וכבר קרח היה מן החמשים ומאתים איש. אלא אמרו קרח מן השרופים ומן הבלועים:

פס'. ובני קרח לא מתו. שהיו מנושאי המקדש שנאמר (שם ז) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא נמצאו עם קרח אביהם:

פס'. בני שמעון למשפחותם. רבי (ישמעאל) אומר (בראשית מו) שאול בן הכנענית הוא זמרי בן סלוא שהכליא עונות משפחתו. ומה שמו שלומיאל בן צורישדי. שהיה במפקד במדבר סיני. ואל תתמה שהרי שאול בן הכנענית היה מיורדי מצרים והיה עד סוף ארבעים שנה של מדבר. והא כתיב (שמות א׳:ו׳-ז׳) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. תשובתך שהרי סרח בת אשר היתה מיורדי מצרים וחיית והיא נחשבת בערבות יריחו. ואין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ:

פס'. אלה משפחות השמעוני שנים ועשרים אלף ומאתים. ובמדבר סיני כתיב (במדבר א׳:כ״ג) פקודיהם למטה שמעון תשעה וחמשים אלף ושלש מאות. חסרו משמעון (שלשה) ושלשים אלף ומאה לפי שנפלו במעשה זמרי. ואע״פ שמכל ישראל נפלו. משמעון יותר נפלו. כתוב כאן נמואל וכתוב להלן (בראשית מ״ו:י׳) בני שמעון ימואל וימין יו״ד תחת נו״ן. ואוהד לא היו לו בנים לפיכך לא נזכר בכאן וצוהר הוא זרח. כמו (בראשית ו׳:ט״ז) צוהר תעשה לתיבה. שיהא זורח ומאיר לתיבה:

פס'. בני גד למשפחותם לצפון הוא צפיון שנאמר בפרשת ויגש:

פס'. לאזני משפחת האזני. הוא אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אצית והאזין:

פס'. אלה משפחות בני גד ארבעים אלף וחמש מאות. חסרו חמשה אלף ומאה וחמשים:

פס'. אלה משפחות יהודה שבעים אלף וחמש מאות. (חסרה מהם) אלף ותשע פאות מפקודי מדבר סיני:

פס'. בני יששכר לא חילף אלא תחת ישוב לומר לך היא שיבה היא ביאה:

פס'. אלה משפחות. אלה משפחות יששכר ארבעה וששים אלף (וארבע מאות) חסרו תשעת אלפים ותשע מאות:

פס'. בני זבולון פקודיהם (אחד ושלשים אלף) וחמש מאות (חסרו) שלשת אלפים (ומאתים) מפקודי במדבר סיני:

פס'. בני יוסף פקודיהם שנים וחמשים אלף ושבע מאות. ובמדבר סיני היו (במדבר א׳:ל״ה) לבני מנשה בן יוסף שנים ושלשים אלף ומאתים עדפו בני מנשה עשרים אלף וחמש מאות. כי מצאנו בנות צלפחד ממשפחותם היו והיו צדקניות. ואם הבנות כן כל שכן הזכרים ולפיכך הקדים בערבות מואב פקודי מנשה לפקודי אפרים:

פס'. אלה בני אפרים שנים ושלשים אלף וחמש מאות. חסרו מהם שמונת אלפים:

פס'. בני בנימן לא נזכרו בכאן גרא ונעמן אחי וראש וארודי. מלמד שלא הוציאו משפחות. מופים הוא שפופם כי השופי הוא מיופה:

פס'. ופקודיהם חמשה וארבעים אלף ושש מאות. (חסרו) מפקודי מדבר סיני עשרת אלפים ומאתים:

פס'. אלה בני דן למשפחותם לשוחם משפחת השוחמי. שוחם הוא חושים שבפרשת ויגש כמו כשב כבש. ולמה נאמר בהם אלה. לפי שהיו הולכים אחרי המשכן בסוף המחנות. דגל אפרים ודגל דן בא הכתוב ויחד להם כח ואיילות אלה לשון כח וגבורה. ופקודיהם ארבעה וששים אלף וארבע מאות, עדפו להם בכאן אלפים פחות שלש מאות:

פס'. בני אשר. לא הזכיר כאן את ישוה מלמד שלא הוליד:

פס'. ושם בת אשר סרח. זאת היתה מיורדי מצרים כענין שנאמר בפרשה ויגש. וסרח אחותם והזכירה בכאן ללמדך כי היתה בחיים והיתה מבאי הארץ וזה כח לדברי רבותינו וראיה לדבריהם על אחיה השילוני שראה את עמרם ולא נגזרה גזירה על שבטו של לוי שנאמר (במדבר יא) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי. (שם א) ובני לוי לא התפקדו בתוכם. וכן הנשים לא היו במפקד האנשים. ור' יוחנן שאמר שזמרי הוא שאול בן הכנענית מזה לו כח. כי אף על פי שאמר הכתוב (שמות א׳:ו׳) וימת יוסף וכל אחיו אין שנים או שלשה מן החשבון. וכן אמרו רבותינו ז״ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. פקודי אשר שלשה וחמשים אלף וארבע מאות. עדפו בני אשר בערבות מואב שנים עשר אלף פחות מאה:

פס'. בני נפתלי חמשה וארבעים אלף וארבע מאות. (עדפו) בני נפתלי על פקודי מדבר סיני (שנים עשר) אלף:

פס'. אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף (ושלשים) אלף ושבע מאות חסרו הפקודים הללו מפקודי משה ואהרן אלף ושמנה מאות ועשרים. אבל הלוים היו שנים ועשרים אלף ונמצאו כאן שלשה ועשרים אלף (חוץ מן הבכורות שללוים):

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. לאלה תחלק הארץ וגו' תנו רבנן לאלה תחלק הארץ. יכול לכל במשמע אחד כהנים לוים גרים ועבדים טוממום ואנדרוגינס. ת״ל (במדבר י״ח:כ׳) ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל יצאו כהנים. ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה אלו הלוים. לשמות מטות אבותם ינחלו. יצאו גרים ועבדים שאין להם אבות. איש לפי פקודיו יתן נחלתו. יצאו נשים טומטום ואנדרוגינס שאינן איש. ופסוק זה פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן. רבי יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. רבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה שנאמר אלה פקודי בני ישראל שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים משונה נחלה זו מכל נחלות שבתורה שכל הנחלות חיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים. משל לשני כהנים אחים שהיו בעיר אחת לזה בן אחד ולזה ג' ויצאו לגורן זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והוליכו אצל אבותם וחזרו וחלקו בשוה. כך בבאי הארץ זה נטל בית סאה ואלו נטלו ג' סאין והורישו את אבותם. וירשו מתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה:

פס'. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. הרי שיצאו ממצרים עמו עשרה בנים ובכניסתם לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו. הרי שיצאו ממצרים חמשה בנים ובכניסתם לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו ולמעט תמעיט נחלתו. ואיש. יצאו נשים טומטום ואנדרונינס. לפי פקודיו. מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט כפי מה שהו. וכן הוא אומר (יהושע י״ז:י״ד) וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי [נחלה] גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה'. ויאמר אלהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם וגומר. יתן נחלתו. יכול מעורבים ת״ל אך בגורל:

פס'. אך בגורל יחלק את הארץ. אך מיעט. יצאו יהושע וכלב שלא קבלו נחלה בגורל, שנאמר (שופטים א׳:כ׳) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר. ורבותינו אמרו במסכת מכות והלא חברון עיר מקלט היתה אלא פרוודה. פירוש מגרשיה של עיר נתנו לכלב והעיר עצמה עיר מקלט. וכן הוא אומר (יהושע כ״א:י״ב) ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו. וביהושע כתיב (שם יט) ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון בתוכם. על פי ה' וגו'. לכך נאמר אך בגורל יצאו יהושע וכלב. לשמות מטות אבותם ינחלו להוציא את הגרים ואת העבדים:

פס'. על פי הגורל יחלק נחלתו. מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל. אלא בשומא בית כור כנגד בית סאה ובית סאה כנגד בית כור:

פס'. אלה פקודי הלוי נכתבו אחר נחלת ישראל לומר שאין להם נחלה בתוך ישראל. אלה משפחות הלוי. משפחת הלבני. ובפרשת ויגש כתוב (בראשית מו) לבני ושמעי וכאן לא זכר שמעי:

פס'. ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים. מיכן אמרו יוכבד לידתה במצרים ולא הורתה במצרים:

פס'. ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. במקום אחר מקדים יהושע לכלב ללמדך ששניהם שוים: