פס'. ויקרבו ראשי האבות וגו' ויאמרו את אדוני צוה ה'. זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבוא זה בזה. ומאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר. דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה במסכת תעניות. ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, זו סיבת הבן:

פס'. וכל בת יורשת נחלה וגו'. היאך בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו וירשתן כי מתה וירתי לה בנה או בעלה מתעקרה לה נחלה שירשה זו מאמה שהיתה משבט שמעון ונעקרה משבט שמעון ונוסבת לשבט ראובן שבעלה ובנה משבט ראובן שנאמר למשפחותם לבית אבותם. פירוש שכבר הוסבה מכיון שמתה אמה שהיתה משבט שמעון וירשתה ומת אביה שהיה משבט ראובן, והוסבה הנחלה משבט שמעון לשבט ראובן. וכשהיא נישאת לאחד ממשפחות מטה ראובן ואם מתה יורשה בנה או בעלה אין כאן הסבת נחלה משבט לשבט:

פס'. ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. זו סיבת הבעל שהוא אחר משבט אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל. זו מצות עשה:

פס'. ותהיינה מחלה תרצה חגלה מלכה מלמד. שהיו שוות. לפיכך מקדים זו לפני זו:

פס'. ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים. נישאו להגונים להם. לפיכך (יהושע י״ז:ב׳) נפלו חבלי מטה בני מנשה בן יוסף עשרה. מכאן אנו למדין שאף הבנות נוטלות חלק בכורה כשהיה אביהן בכור כגון ראובן בכור שמת והניח בת ואחר כך מת יעקב דין הוא שתהא בת ראובן נוטלת שני חלקים בנכסי יעקב. וכן מצאנו בבנות צלפחד שהיו חכמניות דרשניות דאמר רבי שמואל בר רב יצחק אותה שעה היה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו. אמרו לו אם כבן אנו חשובים תנו לנו אחוזה ואם לאו תתיבם אמנו. דרשניות היו שנאמר כי אין לו בן. הא אם היה לו בן לא דברנו. ופשוט שהניח בן בכור ומת אבי הפשוט אין בנו של פשוט נוטל בבכורה מן הזקן אלא שוה בשוה חולק בנכסי הזקן עם אחיו שהיה פשוט לפי שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק מה שנמצא לאביו יורש פי שנים. אבל ירושה שבאת לאביו מאבי אביו לאחר שמת אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (שאם מת אבי אשתו אחר שמתה אשתו אין הבעל יורש בה כלום) והלכתא המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ובלבד שלא יאמר בלשון ירושה אלא בלשון מתנה. והילכתא המזכה לעובר לא קנה. והני מילי לעובר דלאו דידיה אבל עובר דיליה קנה. דניחא ליה לאיניש דמשתמען מיליה בעובר דיליה. שלח רב אחא בר עזו לקמיה דר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכן הלכתא. והילכתא הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו בין קטן בין גדול לא עשאו אלא אפוטרופא:

פס'. אלה המצות והמשפטים. שאין נביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה. אשר צוה ה' ביד משה. נאה שליח לשולחו. אל בני ישראל. חביבין ישראל לפני הקב״ה. בערבות מואב על ירדן ירחו. בשלשה מקומות נתנה התורה. ת״ר (שם ל) לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. שלא יאמר אדם אשנה שיקראוני רבי אשנה שיקראוני חכם שאהא זקן ואשב בישיבה אלא למוד תורה מאהבה וסוף הכבוד לבוא שנאמר (משלי ג׳:י״ז) קשרם על גרגרותיך. ואומר (שם) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום: