פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. כיון שנתיחסו ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מיד צוה לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. פרה אדומה נשרפה בשני בניסן וטיהר כל ישראל בשנה השנית. בארבעה עשר שחטו ישראל פסחיהן ויום השבת היה כדתנן בסדר עולם, צו אין צו אלא זרוז מיד ולדורות. וישלחו מן המחנה צו אזהרה. שהרי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. והוא הדין לשאר הטמאים שהרי ביולדת כתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. אלא אמר אלו והוא הדין לשאר הטמאין. רבי יהודה בן בתירה אומר הציווי לשון זירוז הוא שנאמר (דברים ג׳:כ״ח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מכאן אמרו אין מחזקין אלא למחוזקין. ואין מזרזין אלא למזורזין. וישלחו מן המחנה. במחנה שכינה. מלמד שאין עונשין מן הדין שהרי אם נדהו טמאים ממחנה ארון הקל ק״ו ממחנה שכינה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. לא שלשתן במקום אחד. במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כל שהזב מטמא צרוע מטמא. חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא הזב מטמא חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם חמור טבול יום ממחוסר כפורים שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה. בכל אדם הכתוב מדבר:

פס'. מזכר עד נקבה תשלחו. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אלא שלא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר שנאמר (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה מכל מקום מצוה לשלחם הא מה ת״ל מזכר עד נקבה תשלחו להביא מחנה שניה. אל מחוץ למחנה תשלחום. להביא מחנה שלישית מלמד שאין עונשין מן הדין. שאם ממחנה ארון משתלחין ק''ו ממחנה שכינה. לפיכך הוצרך לומר שלש מחנות. אל מחוץ למחנה תשלחום. להביא טומטום ואנדרוגינוס. ד״א אל מחוץ למחנה תשלחום להביא כלים הטמאים. ד״א מזכר עד נקבה תשלחו. מה זכר ונקבה מיוחדין לעשות אב הטומאה וטעונין שילוח אף כל שראוי לעשות אב הטומאה. ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם. מכאן אמרו שלש מחנות הן. מחנה ישראל מחנה לויה מחנה שכינה. מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד פתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. אשר אני שוכן בתוכם. חביבין ישראל שאע״פ שהן טמאין שכינה ביניהם. וכה״א (ויקרא ט״ז:ט״ז) השוכן אתם בתוך טומאותם. אמר רבי יוסי הגלילי בוא וראה כמה. החטא גורם שבתחלה לא היו ישראל לא זבין ולא מצורעין ומשפשטו ידיהם בעבירה אירעו. כתיב (שמות כ״ד:י״ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. לא יראים ולא מזדעזעים אבל משחטאו מה כתיב (שם לד) וירא אהרן וכל בני ישראל את פני משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו:

פס'. ויעשו בן בני ישראל. להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה כן עשו. כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל. מה בא ללמד. ללמד שאף הטמאין לא עכבו:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. איש או אשה כי יעשו. למה נאמרה פרשה זו למד על גזל הגר שהרי בפרשת ויקרא כתיב (ויקרא ה׳:כ״א) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון וגו' מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו. זהו שחייב אשם מעילות בא הכתוב ללמד על הגוזל את הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא א''כ נתחדש בה דבר. איש או אשה. השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. למעול מעל בה'. מלמד שכל המשקר בחבירו כאלו שקר בבוראו. אין מעילה בכל מקום אלא שיקור. ואשמה הנפש ההיא. לרבות טומטום ואנדרוגינוס. ד״א ואשמה הנפש ההיא. הגוזל ולא בניו. מכאן אמרו הגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, היורשין פטורין מן האשם. אבל חייבין להחזיר את הקרן. והתודו את חטאתם אשר עשו. רבי נתן אומר זה בנין אב לכל המומתין שיטענו וידוי. ד''א והתודו את חטאתם אשר עשו. ולא אשר עשה אביו. והשיב את אשמו בראשו. זה הקרן שנקרא אשם ולפי שנשבע עליו לשקר. וחמישיתו יסף עליו. חומשו של סלע שיהא הוא וחומשו חמשה. וזה הוא חמש מלגיו. ונתן לאשר אשם לו, להביא שליח בית דין (והשליח) והיורש. רבי נתן אומר ונתן לאשר אשם לו. לבעל חובו של נגזל. שאם היה חייב לחבירו מנה ונמצא בעל חובו של נגזל מוציאין מזה ונותנין לזה:

פס'. ואם אין לאיש גואל. א״ר ישמעאל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל. והלא נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן משום דגמירי דלא כלי שבטא. אלא מה הוא ואם אין לאיש גואל בגוזל את הגר הכתוב מדבר שאם גזל את הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. רבי נתן אומר להשיב האשם אליו, להביא את האשה. האשם המושב לה'. בכסף הכתוב מדבר כלומר הממון שגזל ונשבע עליו נקרא אשם שכן הוא אומר למעלה למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא. ולפי שאין לאיש גואל ליקח הממון נקרא האשם המושב לה'. ונותנו לכהן. שבאותו משמר. מלבד איל הכפורים. והוא האשם הנקרב דמו על גבי המזבח שגם הוא נאכל לכהן כדתנן בבבא קמא בפרק הגוזל (מתן) [נתן] כסף ליהויריב ואשם לידעיה. אשם ליהויריב וכסף לידעיה. אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה. ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר. שהמביא גזלו קודם שיביא אשמו יצא. אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא. אשר יכפר בו עליו. את שמכפרין עליו ואלו הן אנשי משמר:

פס'. וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. מלמד שהתרומה נוהגת בכל, רבי ישמעאל אומר וכי תרומה (מביאין) לכהן אלא לפי שנאמר (שמות כ״ג:י״ט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך אבל לא שמענו מה יעשה בהן לכך נאמר אשר יקריבו לכהן לו יהיה למד הכתוב שהבכורים לכהן:

פס'. ואיש את קדשיו לו יהיו. אלו תודה ושלמים ופסח ומעשר שני ונטע רבעי שנאמר (ויקרא י״ט:כ״ד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. קדש לבעלים וזה הדין דן ר' ישמעאל מעשר שני טעון הבאת מקום והוא של בעלים שהרי הוקש נטע רבעי למעשר שני בג' דברים שנקרא נטע רבעי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון. ד״א ואיש את קדשיו לו יהיו. מבאן שטובת נתינה לבעלים שאע״פ שאמר הכתוב (במדבר י״ח:י״ט) כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' אין נוטלין אותו בזרוע. אלא הרי הן ברשות בעלים ליתנם למי שירצה. איש אשר יתן לכהן לו יהיה. שאם פדה את בנו לאחר שלשים יום ומת הבן אין האב יכול להוציא פדיונו מיד הכהן, ד״א איש אשר יתן לכהן לו יהיה. כדתנן בפרק הגוזל נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידו. ד״א איש אשר יתן לכהן לו יהיה. זוכה ויהיה לו ממון הרבה. ולמה נסמכה פרשת קדשים לסוטה לומר לך שאם לא זכה להביא קדשים לכהן סוף הוא מביא אשתו לכהן להשקותה:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. לדורות. איש איש, אחד כהן ואחד ישראל. כי תשטה אשתו. רוח שטות נכנסה בה. אשתו. הראויה לו פרט אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. ומעלה בו מעל. זה דבר ערוה:

פס'. ושכב איש אותה. פרט לקטן שאינו איש. אותה. ולא אחותה כלומר אם שכב איש אותה נאסרה על בעלה אבל אם בא הוא עצמו על אחות אשתו לא נאסרה אשתו על עצמו. ואע״פ שהיה בדין שתהא אשתו אסורה עליו כשבא הוא על אחות אשתו מדין ק״ו שאם כשבא איסור הקל על איסור הקלה זה הנואף שבא על הנואפת. ולמה קוראהו איסור הקל לפי שאינו איסור כל ימיו שאם מגרשה בעלה מותרת לזה. מה שאין כן באחות אשתו שאם דרש את אשתו אחותה אסורה. ויהא איסור הקל אוסר אף אוסריו כלומר אסר הנואף את הבעל באשתו שהוא אוסריו מתחלה שכיון שקדש אדם את האשה אסורה היא על כל העולם אסר הבועל את הבעל שהוא אוסריו. כשבא איסור חמור האיש שהוא איסור חמור מתחלה שכיון שקידש אדם את האשה אסורה היא אסור חמור. אחות אשתו שאינה ניתרת בגט. אינו דין שתהא אשתו אסורה עליו בביאת אחותה שיהא אוסר את אוסריו כלומר האשה תהא אוסרת את אחותה בבעל עצמה שמחמת קידושיה נאסרה אחותה על הבעל והיה הדין שתאסר אשתו עליו מחמת ביאת אחותה ת״ל אותה. ולא את אחותה. וכן ולא את חמותה (ולא את הערוה של עולם) לא אסר את אשתו אפילו בא על חמותו. ונעלם מעיני אישה. הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה להשקותה. ונסתרה והיא נטמאה. כמה שיעור סתירה כדי טומאה כלומר כדי ביאה וכמה כדי הקפת דקל. ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה. אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. ועד אין בה. עדות אין בה שכל מקום שנאמר ועד אין בה הרי שנים אמור עד שיפרוט לך הכתוב אחד כגון (במדבר ל״ה:ל׳) ועד אחד לא יענה בנפש למות. למדנו דעדות שלימה אין בה. והיא לא נתפשה. הא אם נתפשה כלומר אם נאנסה לא נאסרה על בעלה. אבל בכהנת דין אחר בין נתפשה בין שלא נתפשה שהרי הגרושה אסורה לכהונה ומותרת לישראל. סוטה חמורה לא כל שכן. ד״א ועד אין בה אע״פ שהצריכה תורה שני עדים לכל דבר כאן די בעד אחד שאם קנא לה ונסתרה משקה על פי עד אחד מפני שרגלים לדבר. ואם יש בה עד אחד שנטמאה אין משקה אותה:

פס'. ועבר עליו רוח קנאה. מה לשון קנאה לשון התראה כענין שנאמר (יואל ב) ויקנא ה' לארצו. כלומר התרה בהם באומות העולם שלא לשחת ארצו. ד״א רוח קנאה. שראה אותה מדברת עם השכנים וקפד בה ומנעה שלא לדבר עמם ומביא עליה קנאה מפני שמנעה לדבר עמו כתמול שלשום. וקנא את אשתו. רשות. דברי רבי ישמעאל. רבי אלעזר אומר חובה מפורש במסכת סוטה. והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. רבי עקיבא אומר מה ת״ל נטמאה נטמאה ג' פעמים טמאה לבעלה ולבועלה ולתרומה ר' ישמעאל אומר והיא נטמאה והיא לא נטמאה. מכאן שאין משקין אלא על הספק. ומכאן אתה דן לשרץ לספק טומאה ברשות היחיד שספיקו טמא. מה סוטה רשות היחיד וספיקו טמא אף בשרץ כן:

פס'. והביא האיש את אשתו אל הכהן. רבותינו אמרו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה בדרך ומתרין בו: רבי יהודה אומר בעלה יהא נאמן עליה מק״ו מנדה שבעלה נאמן עליה, אמרו לו נחשדו על הסוטות ולא נחשדו על הנדות לפי שהיא ערוה חמורה ופורשין ממנה. והביא את קרבנה עליה. אינו מקיץ לה מכתובתה אלא משלו וכן כל קרבן שעליה. עשירית האיפה. שיעור מ״ג ביצים וחומש ביצה. קמח שעורים. אע״פ שמנחת חוטא באה סולת זו באה שעורים שלא יהא קרבנה מהודר. שעורים. שהיא עושה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה. דברי רבן גמליאל הזקן. לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה. כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו. כי מנחת קנאות היא. להודיע מה גרם. מנחת קנאות שתי קנאות. כשם שקינא לבעל כך קינא לבועל כשם שקינא למטה כך קנא למעלה. מנחת זכרון. כל הזכרונות שבתורה לטובה וזו לרעה. ד״א מנחת זכרון אף זו לטובה. כענין שנאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. מזכרת עון לרעה. כענין שנאמר והיתה אם נטמאה. (יש אומרים פותחין לטוב תחלה לזכות) וזכות תולה לה במים המרים שנים עשר חדש דברי רבי ישמעאל זכר לדבר (דניאל ד׳:כ״ו) לכן מלכא מלכי ישפר עלך וגו'. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר וגו'. וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצאר מלכא:

פס'. והקריב אותה הכהן. אותה לבדה. מכאן שאין משקין שתי סוטות כאחת. והעמידה לפני ה'. שלא יעמדו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה גס בהן ולא (חזרה). לפני ה'. בשער ניקנור. מכאן אמרו ראש המעמד מעמיד את הטמאין בשער ניקנור ששם משקין את הסוטות:

פס'. ולקח הכהן מים קדושים אץ קדושים אלא שקדשו בכלי. ואלו הן מי כיור בכלי חרש ולמה מים בכלי חרש. מלמד שאם היתה טהורה נחשבה כמים טהורים ואם נטמאה נחשבה ככלי חרש שאין בו ממש שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה. ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. ואפילו אם לא היה שם עפר מביא עפר ממקום אחר ומקדשו. איסי בן יעקב אומר להביא קרקע בית עולמים. וכן אמרו רבותינו במסכת סוטה היה מביא כלי של חרס חדשה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור. רבי יהודה אומר רביעית לוג. אמר רבה מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה שאם היתה טהורה נזרעת זרע כאברהם שאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר. ואם לאו חוזרת לעפרה שנאמר (שם ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת קבועה בה כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים. שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו'. ג' דברים בתורה כדי שיראו. רוק יבמה. ואפר הפרה. ועפר סוטה. רבי ישמעאל אומר אף דם הצפור:

פס'. והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. מקום שמעמידה בתחלה. שם מעמידה בסוף. ופרע את ראש האשה. כהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי רבי ישמעאל. רבי יהודה אומר אם היה בית חליצתה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. היתה מכוסה לבנים מכסה שחורים. היו עליה כלי כסף וכלי זהב קטליות ונזמים. מסלקה הימנה כדי לנוולה. וכל הרוצה לראות רואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה סמוך בהן. שנאמר (יחזקאל כ״ג:מ״ח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. היא גילה שערה לנואף. לפיכך בהן פורע את ראשה. ונתן על כפיה את מנחת הקנאות. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר כדי ליגעה שמא תחזור בה. וא״כ חס הקב״ה על עוברי רצונו ק״ו על עושי רצונו. מנחת קנאות היא. תנן התם מביא את מנחתה בכפיפה וסופה בכלי שרת וכו' מתניתא. וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. מלמד שביד הכהן נהפכים להיות מרים. ד״א המרים נקראו על שם סופן שממררין את הגוף. המאררים מנינו כנגד אברים של שני בני אדם רמ״ח רמ״ח ללמדך שכשם שהיו בודקין את האשה כך היו בודקין את הבועל שלא יהא חוטא נשכר:

פס'. והשביע אותה הכהן. הכהן משביעה ואינה נשבעת מאיליה. ואמר הכהן. בכל לשון שהיא שומעת. במסכת סוטה ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו' ואמרינן בתלמוד מנא לן דכתיב ואמר (הכהן) לאשה. בכל לשון שהוא אומר. ת״ר מודיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה שהיא שותה ועל מה שהיא נטמאת ובמה נטמאת. על מה היא שותה על עסקי קנוי וסתירה ובמה היא שותה במקדה של חרש. על מה נטמאת על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה כדי שלא להוציא לעז על מי המרים. אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה. מיכן אמרו פותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות. ואומר לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים. אל תגרמי לשמו של הקב״ה שנכתב בקדושה שימחה על המים. אומרים לפניה דברי הגדה מעשה שאירע בכתובים הראשונים. כגון (איוב ט״ו:י״ח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם. ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא ובית אביה וכל משפחתה. רבי ישמעאל אומר מודיעין אותה כחן של מי המרים. אומרים לה הן דומין לסם יבש שנתון על גבי בשר חי ואינו מזיקו כשהוא מוצא מכה התחיל מחלחל, אם טמאה את שתי והנקי. ואם טהורה את הנקי ממי המרים:

פס'. ואת כי שטית תחת אישך. זו ביאה כדרכה. וכי נטמאת. זו ביאה שלא כדרכה. ויתן איש בך את שכבתו. להביא את הסריס. מבלעדי אישך. (נ) להביא את אשת הסריס. על הכל מתנה עמה, ד״א ואת כי שטית. וכי יש אשה מזנה תחת בעלה אלא זו המשמשת עם בעלה ודעתה על אחר. וכן הוא אומר (יחזקאל ט״ז:ל״ב) האשה המנאפת תחת אישה תקח [את] זרים:

פס'. והשביע הכהן. מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה שלא יהו אלא באלה. יתן ה' אותך ביו״ד ה״א. לאלה ולשבועה מכאן לעשות השבועה אלה מה שבועה ביו״ד ה״א אף אלה ביו״ד ה״א. בתוך עמך. בין במקום שמכיר בין במקום שאין מכיר. ד״א בתוך עמך. ועמה שלום. בתת ה' את ירכך נופלת. תנן התם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. היא קשטה עצמה לעבירה לפיכך כהן מנוולה לכך מצאנו בסוטה שבמדה שמדדה בה מודדין לה. היא עמדה על פתח ביתה להראות לו יופיה. כהן מעמידה בשערי ניקנור ומראה קלונה, היא פרשה לו סודרין נאין על ראשה. לפיכך כהן נוטל סודר מעל ראשה ומניחה תחת רגליה. היא קשטה לו פניה. לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה. לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו שערה. לפיכך כהן פותרו. היא הראה לו אצבעותיה. לפיכך צפרניה נושרות. היא חגרה לו בצלצול. לפיכך כהן מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה. היא פשטה לו ירכה לפיכך בתת ה' את ירכך נופלת. היא קבלתו על כריסה לפיכך ואת בטנך צבה. היא האכילתו מעדנים. לפיכך קרבנה מאכל בהמה. היא השקתו יין משובח בכוסות משובחין לפיכך כהן משקה אותה מי המרים במקידה של חרש. היא עשתה בסתר, יושב בסתר עליון שם בה פנים שנאמר (איוב כ״ד:ט״ו) ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ד״א היא עשתה בסתר והקב״ה פרסמה בגלוי שנאמר (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך. רבי יוסי אומר זה בטנו וירכו של בועל. מלמד שכשם שפורענות פוקדתה כך פוקדתו. ואמרה האשה אמן אמן. אמן אם לא נטמאתי ואמן אם נטמאתי יבואו בה. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה ושומרת יבם וכנוסה. מיכן לגלגול שבועה מן התורה ;

פס'. וכתב את האלות האלה הכהן בספר. על ספר. על המגלה אמר רבה מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה. כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם (דברים י״ז:י״א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. מה משפט ביום אף מגלת סוטה ביום. האלה. שלא יכתבנה למפרע. תנן התם בא לו לכתוב את המגלה מאיזה מקום הוא מתחיל וכותב. אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת לא היה מפסיק. דברי רבי יוסי (הגלילי). ומחה אל מי המרים. בדבר הנימוח הוא כותב. מכאן אמרו אין כותב לא על לוח ולא על הנייר אלא על המגלה כתיב על ספר. והלא דברים ק״ו ומה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הקב״ה השם שנכתב בקדושה ימחה על פני המים. ספרי המינים שמטילין איבה על אחת כמה וכמה שיטחו מן העולם. ומחה אל מי המרים. מגיד הכתוב שעושה המים מרים:

פס'. והשקה את האשה. מלמד שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. נמחקה המגלה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת אבית הדשן. ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דבעינן וכתב לשמה:

פס'. ולקח הכהן מיד האשה. ולא מיד שלוחה. מיד האשה שאם פירסה נדה לא היתה שותה. את מנחת הקנאות והניף את המנחה. מוליך ומביא מעלה ומוריד. לפני ה'. במזרח. והקריב אותה אל המזבח. לימד על מנחת סוטה שטעונה הנפה והגשה:

פס'. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה. שהקטרת הקומץ קראו הכתוב אזכרה. ואחר ישקה את האשה את המים. שלש השקאות כתוב בסוטה. והשקה את האשה, והשקה את המים. ואתר ישקה את האשה את המים. מיכן אמרו ג' דברים מעכבין בסוטה. עד שלא קרב הקומץ. ועד שלא נמחקה המגלה. ועד שלא תקבל עליה שבועה:

פס'. והשקה את המים. רבותינו אמרו במסכת סוטה בפרק היה נוטל והשקה קמא לגופו. שמשקה ואח״כ מקריב את קרבנה. ואחר ישקה את האשה מיבעי ליה לשרישומו ניכר שצריך למחקה כראוי. והשקה בתראה שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה משקין אותה על כרחה. והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה. בין כדרכה בין שלא כדרכה. ובאו בה. בכל גופה. תנן התם אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידים והוא אומר הוציאוה שמא תטמא את העזרה אם יש לה זכות תולה לה:

מדרש רבי תנחומא שהסוטה עוברת על עשרת הדברות. כופרת באנכי ולא יהיה לך. ונשבעת לשקר על כבד. כיצד הבן הנולד הימנה מקלל את אביו כסבור הוא שאינו אביו. לא תרצח גורמת לבעלה לרציחה. נואפת וגונבת. שנאמר (משלי ט׳:י״ז-י״ח) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. על לא תענה מעידה שקר על בעלה ואומרת ממך אני מעוברת. חומדת שאינו בעלה. על השבת כיצד הרי שהיה בעלה כהן ובועל הזר ובנה מקריב בחזקת שהוא כהן הרי חיללה גם זכור את יום השבת לקדשו. לכך נאמר (קהלה ז) אשר היא מצודים וחרמים. מצודים בשדה וחרמים בעיר. צדה בכל מקום (שם) טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא וגו'. אמרו מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו בא להשקותה בעלה ושנתה את בגדיה באחותה השקו את הטהורה ולא לקת ובחזירתה נשקתה וכיון שהריחה מים המרים מיד מתה הטמאה לקיים מה שנאמר (שם ח) ולא ימלט רשע את בעליו. המים המאררים. מפי הכהן מתאררים. למרים. מלמד שהיו נהפכין למרים. וצבתה במנה. וכן הוא אומר לצבות בטן ולנפיל ירך. ומהו שאמר למעלה בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. שהיתה רצה אחר הזמה. וכן הוא אומר (משלי א׳:ט״ז) כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. (שם ז) פעם בחוץ פעם ברחובות. הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה. והיתד האשה לאלה. שיהו בני אדם אומרין יארעוך כשם שאירע לפלונית. ולמעלה הוא אומר לאלה ולשבועה שיהו הכל נשבעין בה אומרים יארעהו כשם שאירע לפלונית אם כן וכן. ובקבלה הוא אומר (ישעיהו ס״ה:ט״ו) והנחתם שמכם לשבועה. ובקללה כתיב (ירמיהו כ״ט:כ״ב) ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה. אבל בצדיקים כתיב (בראשית כ״ו:ד׳) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. שיהו אומרים מי שבירך את אברהם יברכך שנאמר (שם מח) בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. (שם יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה. מי שבירך את אברהם יברכך. ואומר (ירמיהו ד׳:ב׳) והתברכו בו גוים ובו יתהללו:

פס'. ואם לא נטמאה האשה. מכלל שהיא טהורה. מהו וטהורה היא אלא מגיד הכתוב שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה לפיכך צריך לומר ואם לא נטמאה האשה לא מפני שזכות תולה לה אלא מפני שטהורה היא לגמרי, ד״א ואם לא נטמאה האשה. וטהורה היא. לבעל. וטהורה היא. לתרומה. ונקתה. מן האלות. ונזרעה זרע. שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר לא. אלא שאם היתה יולדת בצער מקודם יולדת בריוח. נקבות יולדת זכרים. שחורים יולדת לבנים. קצרים יולדת ארוכים. ד״א ונזרעה זרע. לפי ששותה עפר המשכן זוכה להזריע צדיק כאברהם שנאמר (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר:

פס'. זאת תורת הקנאות. שתהא מצוה לדורות. אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ד״א תחת אישה. היאך אשה מזנה תחת בעלה ממש כגון שמשמשת עם בעלה ודעתה על אחר להביא אשת חרש שבבית דין מקנין לה. תחת אישה. להוציא את הארוסה:

פס'. או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מלמד שאע"פ שקינוי רשות כיון שקינא חובה עליו להשקותה. לפיכך אמרו אסור לקנאות בזמן הזה שמא תסתתר ואין כהן להשקותה. והעמיד את האשה לפני ה'. כמו שאמרו חכמים במזרח בשער ניקנור. ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ונקה האיש מעון וכו'. אם עשה ניקה ואם לאו לא ניקה:

פס'. ונקה האיש מעון. שלא יאמר אוי לי שהרגתי את בת ישראל אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה לכך נאמר ונקה לפי שאין הקב״ה בא עם בריותיו בטרוניא ולא נתן להם חקים כדי ליגען וכדי לטרדן מן העולם אלא משפטים ישרים ותורות אמת. ואין הקב״ה מביא את האדם בדין אלא על דבר שנצטוה ובידו כח לעשות (כדי) שידו מגעת, שהרי הקרבנות לא אמר לישראל להביא איל וצבי ויחמור אלא מן הגדלים בעדרו. וכן הנביא אומר (מיכה ו׳:ג׳) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי. ד״א ונקה האיש מעון. כשהאיש מנוקה מעון משהרגיש בה. האשה ההיא תשא את עונה. וכן הנביא אומר (הושע ד׳:י״ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל (בנותיכן [כלותיכם] כי תנאפנה. אמר להם הואיל ואתם רודפים אחר הזנות אין המים בודקין אותם: