פס'. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. זה היה כיום החדש הראשון (שמות מ׳:י״ז) בשנה השנית כאחד לחדש הוקם המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו וגו'. ומצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו למשוח המשכן וכל הכלים בראש חדש הוקם. בשני שרף אלעזר בן אהרן את הפרה. בשלישי הזה הימנה הזיה. שניה גלחו הלוים דכתיב (במדבר ח׳:ז׳) והעבירו תער על כל בשרם, בו ביום שהוקם שרת השכינה שנאמר (שמות מ׳:ל״ה) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בו ביום הקריבו הנשיאים שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון. אין ראשון אלא ראשון לכל ימות השנה. בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות. בו ביום הקריבו בני אהרן נדב ואביהוא. בו ביום מתו. שנאמר (ויקרא י) וימותו לפני ה'. מיתתן לפנים ונפילתן בחוץ. כך מפורש בענין המלואים. וימשחם ויקדש אותם מלמד שלא חלה בהם קדושה עד שנתקדשו כלם. ד״א וימשחם. משיחה מבפנים ומבחוץ. רבי יאשיהו אומר שלש מדות הללו נמשחו מבפנים ומבחוץ כגון הקשוות של נסוך. ומדות של שמן והמזרקות. ומדות היבש לא נמשחו אלא מבפנים. ד״א וימשחם ויקדש אותם. הוא שאמרו רבותינו כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן. מכאן ואילך עבודה מחנכתן. שנאמר וימשחם ויקדש אותם. אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה:

פס'. ויקריבו נשיאי ישראל. שמא תאמר לפי שעה נתמנו ת״ל ראשי בית אבותם. שמא תאמר לא היו ראשי השבטים ת״ל הם נשיאי המטות. הם שהיו ממונים עליהם במצרים. הם העומדים על הפקודים הנזכרים בראש הספר. ואתכם יהיו איש איש למטה. ליהודה נחשון בן עמינדב וכו':

פס'. ויביאו את קרבנם לפני ה' בנראה הביאום. שש עגלות צב. ר' אומר אין צב אלא מחופין, וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ו:כ׳) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ונו'. שש עגלות צב שמא תאמר עגלה לנשיא ת״ל עגלה על שני הנשיאים. ושור לאחד. שני שוורים לעגלה:

פס'. ויאמר ה' אל משה לאמר קח מאתם. מלמד שבאו ועמדו לפני המשכן ולא קבל מהם משה עד שנאמר לו מפי הגבורה קח מאתם. והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. מלמד שנחה עליהם רוח הקדש שהרי הסכימה דעתם לדעת העליונה. ר' נתן אומר מה ראו הנשיאים להתנדב כאן ובמלאכת המשכן לא נתנדבו. אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו הצבור ומה שחסרים אנו משלימין כיון שראו שהמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר אמרו מה לעשות מיד והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים ואחר כך ידעו שאי אפשר לקדשי המשכן להנשא בכתף והביאו שש עגלות צב:

פס'. ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים. נטלן וחילקן לפי דעתו:

פס'. את שתי העגלות ואת (שמונת הבקר) נתן לבני (מררי) כפי עבודתם. שבני גרשון נשיאתם יריעות המשכן והמכסאות וקלעי החצר. אבל בני מררי פקודתם על עבודת משא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו ועמודי החצר ואת אדניה ויתדותיה ומיתריה. לפי כובד המשא היו העגלות. ביד איתמר בן אהרן הכהן. שהיה ממונה על בני גרשון ועל בני מררי:

פס'. ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. אמר ר' נתן בדבר זה נכשל עוזא שנעלם מדוד והרכיב את ארון האלהים על העגלה. וכתיב (שמואל ב ו) ויחר אף ה' בעוזא וגו' ולאחר שנודע לו לדוד מה כתיב (דה״ב טו) ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וגו'. ויאמר להם אתם ראשי האבות ללוים התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון האלהים וגו'. כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט. וכתיב (שם) ויתקדשו הכהנים והלוים:

פס'. ויקריבו הנשיאים. באו ועמדו לפני המזבח:

פס'. ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום. לימד שלא היה יודע משה רבינו אם כלם יקריבו כאחד אם בזה אחר זה עד שאמר לו להקריב איש יומו. נשיא אחד ליום שלא יאמר נחשון לפי שהוא ראש למסעות אקריב עם כל אחד ואחד:

פס'. ויהי המקריב אעפ״כ שהיה ראובן ראש לתולדות יעקב הקריב יהודה שהוא ראש למסעות. ביום הראשון. ראשון לכל ימות השנה. נחשון בן עמינדב למטה יהודה. יחסו הכתוב על שם שבטו:

פס'. וקרבנו קערת כסף. קרבנו שלו היה ולא שגבה משבטו. קערת כסף אחת. מתחלת עשייתה לשם קרבן נעשית. מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש. עונה על הקערה ועל המזרק מה מזרק בשקל הקדש אף קערה בשקל הקדש. אלא שהקערה שלשים ומאה והמזרק שבעים. שניהם מלאים סלת. מלמד ששניהן שוין במדה שאע״פ שלא שוו. ומה הפרש בין קערה למזרק. קערה גלדה עבה. ומזרק גלדו דק. סלת בלולה בשמן למנחה. זו נדבה:

פס'. כף אחת עשרה זהב, רבותינו אמרו בתלמוד שעושה כל מה שבכף אחת לענין טומאה שהכלי מצרף כל מה שבתוכו. עשרה זהב היא זהב ומשקלה (שלשים שקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל). וכן הוא אומר כל זהב הכפות עשרים ומאה. מלמד שהם שקלי הכסף בשקל הקדש. מלאה קטורת. זו נדבה:

פס'. פר אחד. המיוחד בעדרו. איל אחד. שלא היה כמוהו. כבש בן שנתו לעולה. מלמד (שכשרו השלמים) להקריב עולה:

פס'. שעיר עזים אחד לחטאת. מה בא זה לכפר על קבר התהום טומאה לא נודעה מעולם שהרי כל העולם בחזקת טומאה ממיתי המבול והיא נקראת קבר התהום שכשם שאין אדם יודע מה שבתהום כך אין אדם יודע על הטומאה ההיא לפיכך הקריבו שעיר עזים אחד לחטאת:

פס'. ולזבח השלמים בקר שנים. אין אילו מן הפרים שהקריבו עם העגלות. אלים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה. כלם לזבח השלמים וילמד תחתון מן העליון. זה קרבן נחשון בן עמינדב. משלו הביאם ולא גבה מן השבט. ד״א זה קרבן נחשון בן עמינדב. זה מביא קרבן נדבה. אין היחיד מביא קטורת נדבה. ד״א זה קרבן נחשון בן עמינדב. זה דוחה את השבת ואת הטומאה:

פס'. ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר:

(פס'). הקריב את קרבנו. שני פעמים למה אלא מלמד שבא ראובן וערער ואמר די שיקדימני יהודה למסעות אקריב אני לתולדות. אמר לו משה רבינו מפי הקב״ה נאמר לי שיקריב יהודה וכל אשר עמו בדגלו לפיכך זכה שבט יששכר להיות יודעי בינה לעתים. שנאמר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו' וכתיב (שופטים ה) ושרי ביששכר. ובמצרים נאמר (במדכר כו) לישוב משפחת הישובי שהיו מישבין את הדין ומדברין בישיבה. וכן הוא אומר (דברים ל״ג:י״ח) שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. ונתנאל בן צוער נתן להם העצה לפיכך הקריב שני ליהודה:

פס'. ביום שנים עשר יום. מה יום רצוף אף שנים עשר יום רצופים. מיכן שדחו את השבת. אם הקריב אפרים ביום השביעי מנשה ביום השמיני. מכאן נהגו לומר בשעת המילה יהי אח לשבעה וגם לשמונה לקיים מה שנאמר (בראשית מ״ח:כ׳) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

פס'. זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו. שנמשח בו ביום הקריבו מאת נשיאי ישראל. מלמד שכשם ששוו כלם בעצה כך שוו כלם בזכות. קערות כסף. מלמד שלא אירע בהן פסול אלא הם הם שהקדישו והם הם שהקריבו. מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה. לא נפסלה אחת מהן:

פס'. שלשים ומאה הקערה האחת כסף ושבעים המזרק האחד כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש. זה בא ללמד. בוא וראה שהדיוט שוקל אחד אחד ושוקלן כאחד פעמים מרבה ופעמים ממעט אבל בשקל הקדש בין בכלל בין בפרט לא ריבה ולא מיעט:

פס'. כפות זהב שתים עשרה מלאות קטורת עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה. זהו שאמר היא של זהב ומשקלה של כסף בשקל הקדש:

פס'. כל הבקר לעולה שנים עשר. שלא נפסל אחד מהן:

פס'. וכל בקר זבח השלמים. הם הם שנתנדבו ולא אירע בהם פסול. וצריכין אנו לידע היאך יהו מ״ח קרשים על שש העגלות כדמפורש במסכת שבת בפרק הזורק. לפי שארבעים אבות מלאכות חסר אחת של שבת מן מלאכת המשכן למדנו. שכל מלאכה חשובה במשכן קרויה מלאכה לענין שבות וזריקה והושטה למדנו מן העגלות שבמדבר כדתנן שתי גצוצטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהם בדיוטה אחת וכו' שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין. וגמרינן אמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהם רשות הרבים ובין כל עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה. וכמה אורך עגלה חמש אמות וכו'. ופירוש שש עגלות צב היו במשכן לעבודת הלוים והיו נושאות קרשי המשכן שהם מ״ח קרשים כיצד שתי העגלות פורקי המשכן מושיטין לאלו בעגלה עצמה בין שתי הדפנות זו על גבי זו. וכן עגלה שניה שבין שתי דפנות היה מושיב שלשה. ועל שלשה עוד שלשה. ועליהם עוד שלשה ועוד שלשה הכל עשרים וארבע בשתי העגלות הרי י״ב לכל עגלה והילוך העגלות שתים בראשונה זו בצד זו ושתים שניה להם ושתים אחריהם כי ארבע הן כענין הציור:

פירוש כיצד הן אותו ריוח שבין גלגל העגלה ודופניה חמש אמות למה לו אורך עגלה חמש. בארבע סגיא האי דמותיב הכי סבר ליה. דשלש קרשים הוו מותבי אפותייהו דהוו ארבע ופלגא כי היכי דלא לדחקו קרשים הוו להו חמש. צירי עגלה מה שבין דפני עגלה לגלגלים משתי רוחותיה קרו ליה צידי. וצד זה אמה וטופח ומהצד, וזה השני כמו כן שהם שתי אמות ומחצה בין שתי הצדדים, ובין שתי נמי שתים ומחצה כלומר רוחב העגלה זהו רוחב שבין שתי דופנות העגלה. למה לי רוחב העגלה שתי אמות ומחצה באמתא ופלגא סגיא ברחב הקרש ומתרץ שלא יהו הקרשים מתעכבין בהוצאה ובהכנסה דרך ר״ה י״ו אמה כיצד חמיסרי שהעגלה רחבה שתי אמות ומחצה ושתי צדדיה חמש אמות. ובין עגלה לעגלה חמש אמות. וכן לעגלה שניה חמש אמות הרי ט״ו אמות. ואמה לבן לוי שהיה מסבב לעגלות לתקן הקרשים שמקום אדם אמה:

פירוש אטבי בזמן שלא היו הקרשים על העגלות והיו עליהם אטבי והם עמודי ברזל שסומכין עליהן את הקרשים כמו צואר של קורות משום הכי הוו רשות הרבים שלא היו על העגלות אלא אלו השיפודים בלבד אבל אם הונחו הקרשים בין העגלות רשות היחיד הוה אלא יש מלבנות העגלה. כלומר שלא היתה העגלה מקורה. אמר רב עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלא ארך עגלה וכמה ארך עגלה המש והקשינו עלה כיון ששלשה קרשים מונחים בדרא בתראה על כל עגלה. והקרשין מונחין לרחבן. כל קרש רחבו אמה וחצי הרי אלו ד' אמות ומהצד, למה לי למהוי ארך עגלה ה' אמות, בארבע ופלגא סגיא. כי היכי דלא נדחקו קרשים הרויח להם חצי אמה. אמר רבא וצידי העגלה כמלא רוחב עגלה וכמה רוחב עגלה שתי אמות ומחצה. ואורך הקרשים מוטלין לרוחב עגלה נמצא מן הקרש שתי אמות ומהצד, על עגלה זו מלא ורוחבה וחמש אמות מן הקרש בין עגלה לעגלה. כי עשר אמות אורך הקרש ולפי זאת הקשינו למה לי למהוי שתים ומחצה רוחב עגלה בפחות מיכן סגיא כי אפשר שיהא הקרש אמה אחת מיכן על זו ואמה על זו או שתי אמות על זו ושתי אמות על זו וכו' הלכתא: ורוחב זה שתי צידי הפנסמים חמש אמות ובין עגלה לעגלה חמש אמות הכל חמש עשרה אמות הקרשים נתונים ארכם לרוחב שתי העגלות. אורך הקרש עשר אמות טול ה' שבין עגלה לעגלה ושתי אמות ומחצה מן עגלה זו ושתי אמות ומחצה מן עגלה זו הרי לך מקום הקרשים נשארו עגלה וצד החיצון שכלפי המדבר וחצי עגלה החיצון שכלפי המדבר שהם חמשה אמות והם רשות הרבים. הכל ט״ו אמות וטול מהם מקום בן לוי שמהלך סביבות העגלות אמה הרי לך ט״ז אמה. מיכן לרשות הרבים ט״ז אמה:

פס'. ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו. יבול מאהל מועד ממש ת״ל (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל וגו' ומה ת״ל מאהל מועד מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד והקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים ומשה היה שומע את הקול מדבר אליו מבפנים לכך נאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'. ר' יהודה בן בתירא אומר י״ג מיעוטין מיעט אהרן מכל הדברות ואלו הן @?![א]@??. ובבא משה וגו' (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם. ודברתי אתך. (שם ל) אשר אועד לך שמה. לדבר אליך. ביום צוותו. את אשר יצוה. את כל אשר אצוה אותך. ואחד במצרים ואחד בסיני ואחד באהל מועד. במצרים כתיב (שם ו) ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים. בסיני כתיב (במדבר ג׳:א׳) ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' אל משה בהר סיני. באהל מועד כתיב (ויקרא א׳:א׳) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר הרי י״ג. וישמע את הקול שמא תאמר קול נמוך ת״ל קול רם. בכח. אלא להודיעך שבחו של מלך מלכי המלכים הקב״ה: