ושרי אשת אברם. אע"פ שהבטיחו הקב"ה להנחילו את כל עשרה עממין, עדיין לא ילדה לו, והקב"ה היה רוצה לנסותו לפי שהיה מתאוה לתפלתו, וכה"א כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד):

ולה שפחה. לה ולא לו, שהיתה שפחת מלוג והיה חייב במזונותיה:

מצרית. א"ר שמעון בן יוחאי בתו של פרעה היתה, וכיון שראתה מעשיה של שרה, אמרה מוטב להיות שפחת שרה, מבת פרעה, ועליה הכתוב אומר בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה י):

הנה נא עצרני ה' מלדת. עצרני מלקלוט זרע:

בא נא. בבקשה ממך שתבא עליה, כי אולי אזכה להבנות ממנה, וכן אמרה רחל, ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), השפחה יולדת, והגבירה מגדלת, ואז התינוק קרוי על שם הגבירה:

וישמע אברם לקול שרי. ברוח הקודש היתה מדברת, שלא יבטל מפריה ורביה. וכה"א כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

ותקח שרה אשת אברם את הגר המצרית. לקחתה בדברים, התחילה לפתותה אמרה אשריך שזכית לידבק בגוף הקודש הזה:

מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען. מכאן שישיבת חו"ל אינה עולה מן המנין:

ויבא אל הגר ותהר. מיד מביאה ראשונה, אע"ג דאמר ר"י בן זכאי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה:

מפני שאין דלתות מתפתחות כל כך עד ביאה שניה ה"מ בצנועות, אבל בפרוצות אתי מביאה ראשונה, שכן אתה מוצא בבנות לוט, שנא' ותבא הבכירה (ותבא) [ותקם] הצעירה (ותהרינה) [ותהרין] (בראשית יט לג לה לו) וא"ר תנחום שלטו בעצמן והוציאו ערותן להטותן בביאה ראשונה כמביאה שניה:

ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. כיצד היו מטרונית באות לשאול בשלום שרה, והיתה שרה אומרת צאו ושאלו בשלומה של עלובה דוכמינר, וכשנכנסות אצל הגר היתה הגר אמרת שרי גבירתי אין סתרה כגלויה, מראה צדקת ואינה צדקת, ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי, משיבה שרה ואמרת (אני) [איני] משגחת בדברים הללו, ומדיינת עליה עם אדוניה:

ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך. ר"י אומר כך אמרה לו חומסני בדברים שאתה שומע בזיוני ושותקת אנכי נתתי שפחתי בחיקך. שתשמש עמה, ודוגמא לדבר יבקשו (למלך) [לאדוני המלך] נערה בתולה ושכבה בחיקך (מ"א א ב):

ישפוט ה' ביני וביניך. מלא י' שנתנה שרה עין הרע בעיבורה הראשון והפילה, לכך אמר לה המלאך הנך הרה מעתה ויולדת בן של קיימא:

ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך. מאחר שעשינו אותה גבירתה אין לנו רשות למוכרה, שנאמר לא תתעמר בה וגו' (דברים כא יד):

עשי לה הטוב בעיניך. שאיני חושש לא בטובתה ולא ברעתה:

ותענה שרי ותברח. מתשמיש ודוגמא לדבר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), כיצד, אם תקח נשים על בנותי (שם), ותמנע את בנותי מתשמיש, אבל על דרך הפשט מדבר הדבר בשיטות ר' אבא בר כהנא דאמר מקפחת בקרדוקות על פניה, וכה"א מפני שרי גבירתי (אני) [אנכי] בורחת (פסוק ח), שהיא מקפחת את גופי, ועוד מסיפא דקדק, דכתיב ותברח מפניה:

וימצאה מלאך ה' על עין המים. עינו של אדם דומה למעיין, כשם שהמעיין נובע מים ואינו פוסק, כך העין נובע מים ואינו פוסק, וזכר לדבר ועיני מקור דמעה (ירמיה ח כג), ולכך העין קרוי עין, כי מה המעיין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה, כך העין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה:

בדרך שור. אונקלס תרגם חגרא בלשון בבל:

ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי. ידע היה המלאך, אלא לכך שאלה להשיבה בשיטתה:

ותאמר מפני שרי גברתי. כשאמר לה אברהם הנה שפחתך בידיך, לא השגיחה הגר עד שעינתה שרי, וכשהמלאך קראה שפחת שרי, היא עצמה אומרת מפני שרי גברתי. וכשאמר התעני תחת ידיה, חזרה ונשתעבדה תחת ידיה:

ויאמר לה מלאך ה'. מלאך חמישי, וקיי"ל כרב חמא בר חנינא, דאמר חמשה מלאכים נזדווגו לה, ולא כרבנן דאמרי ארבעה, שהרי ר' חייא בר אבא מפרש טעמא דר' חמא בר' חנינא, דאמר ר' חייא בר אבא בוא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, שהרי הגר ראתה חמשה מלאכים יחד ולא נתייראה מהן כ"כ, ומנוח ראה אחד ואמר מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג כב), ואם היו שני מלאכים גם אשתו אמרה כך, ואמר רב אחא צפרנם של אבות ולא כריסם של בנים, ור' יצחק אמר כתיב צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), לפי שהיתה בביתו של אברהם שהיו רגילין שם, לכך לא נתייראה מהן:

הנך הרה. עוד עיבור שני, שזה שבמעיך לא יהיה בן קיימא. ויולדת בן, כדדרשינן לעיל. וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' (בענייך) [אל עניך]. א"ר יצחק שלשה הן מישראל שנקראו בשמם לפני המקום קודם שנולדו, יצחק, ושלמה, ויאשיהו, ויש אומרים אף ישמעאל באומות, לפי שצריכין בני הדור לבשירת מעשיהם, וכולן נדרשין במקומם:

והוא יהיה פרא אדם. שהכל גדילין ביישוב, והוא גדל בפראים במדבר, שהן הארי והדוב הנמר והברדלס, וכל כיוצא בהן, ודוגמא הן פראים במדבר יצאו (לפעלם) [בפעלם] משחרי (טרף) [לטרף] וגו' (איוב כד ה), הן בני אדם שאין להם ברכות והן הארורין, או יאמר ידו בכל ויד כל אדם בו, שהכל בוזזין ממון והוא בוזז נפשות, זה פשוטו, יד כל בו, כי נבוכדנצר (וכל) [ובכל] די דארין בני אנשא (וחית) [וחיות] ברא (ועופא שמים) [ועוף שמיא] יהב בידך והשלטך (בכולהו) [בכלהון] (דניאל ב לח) לפי' נקרא כל והיתה ידו בבני ישמעאל, זש"ה לקדר (וממלכות) [ולממלכות] (קדר) חצור אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל (ירמיה מט כח), שעצרן במדבר והרגן:

ועל פני כל אחיו ישכון. בתוך בני קטורה ויעקב ועשו יבוא גבולו ממוצע. כאן כתיב ישכון שישבו בשלוה ורוח נוחה ממנו עד שיפשוט ידו בבית המקום:

ותקרא שם ה' הדובר אליה. ע"י מלאך:

אתה אל ראי. שראיתני בעלבון, כך כונת השם את אלהי הראיה, לפי שהטעם באל"ף והיא קמוצה בחטף יען כי שם הוא:

כי אמרה הגם הלום. אתמה כי יש דרך לראות את אלהים במדברות, זהו פשוטו, לכך משמש כי הוא שם, כלומר אלהים הראיה, וכשהטעם ברי"ש משמש לשון מראית, כדכתיב טוב רואי (ש"א טז יב), והאל"ף רפויה:

כי אמרה הגם. ה' חטופה להשתנות המלה מדרשו. הגם הלום, כלומר הגם המלכות ראיתי שתחת זרעי:

אחרי רואי. אחר שראיתי שיצאו ממני רוב עם. הלום, לשון מלכות שהוליך המלך את עמו ודינו דין, ודומה לו כי הבאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ותרגם יונתן בן עוזיאל עד מלכותא:

ראי השני, הרי"ש והאל"ף במלאפום בנתים והטעם באל"ף, להשמיע המלה כגון ראותי:

על כן קרא לבאר. אברהם הסכים לדבריה וקרא לבאר באר לחי רואי, גם זה ראי השלישי נקרא במלאפום והטעם באל"ף ומתג באל"ף, כלומר להקב"ה שהוא חי העולמים נגלה צערי שראה אותי בעלבון, אבל רבותינו דרשו כי על שם המלאך שקרוי חיה וכרוב, לכך קראו לחי רואי למלאך הקרוי חיה, לראות בעלבוני, ובשיטת אונקלוס דרשהו, והדברים סותרים זה את זה, כי בתחלה כתיב ותקרא שם ה' וגו' כדדרשנו:

הנה בין קדש ובין ברד. מזה סיפור הסדרה למדנו כי ברד זה שור, והתרגום מוכיח כי שניהם קורא חגרא, ואנשי עיר הקדש לשניהם קראו חלוצא:

ורבותינו דרשו ושרי אשת אברם לא ילדה לו. שאילו נשאת לאחר ג"כ לא היתה ילדה, שנא' ותהי שרה עקרה (בראשית יא ל), שנתעקרו ציריה ממקומן, ר' יודא בשם ר"ל אמר כל מי שנאמר בו עקרה הרי הדבר כמשמעו, שאין לה עיקר מיטרא, ובלשון לע"ז הרחם קרוי מיטרא, וכשהקב"ה פוקדה נעשית בריה אחרת, שנגלף בה עיקר מיטרא, וקיי"ל כר' נחמיא, דדרש לן שהקב"ה מתאווה לתפילתן:

ולה שפחה מצרית. שהיתה שפחת מלוג, שחייב במזונותיה, ומעשה ידיה לאדון, ואינו רשאי למוכרה. שאלו את ריש לקיש מהו מלוג ששנינו, אמר להן כל מה דאיתאכיל קרוי מלוג, ודומה לו מליגת השיער מראש ורגלים. ועיקר המשפט שהקרן קיימין לאשה ולבעל מלוג אוכל פירות. תניא ולד בהמת מלוג לבעל, ולד שפחת מלוג לאשה, חנניא אומר וולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג, מה ולד בהמת מלוג לבעל, אף ולד שפחת מלוג לבעל, וקיי"ל כר' חנניא ולא כרבנן, אמר רבא ומודה ר' חנניא שאם נתגרשה נותנת דמים, ונוטלת הוולדות של שפחה, מפני שכח בית אביה. הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן, וכן אם הכניסה לו מלבוש לכסות הוא מתכסה בו והולך עד שתכלה. תנן האשה שנפלו לה נכסים, פי' שנפלו לה נכסים בירושה, או במתנה עד שלא תתארס, אע"פ שעכשיו היא מאורסת מוכרת ונותנת במתנה כשהיא ארוסה וקיים ולכתחלה הואיל ובזכותה נפלו קודם שנקנית לבעלה ואם נפלו לה משנתארסה לכתחילה לא תמכור כשהיא ארוסה דאימר בזכותו נפלו, ואם נפלו משנשאת, אפי' מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, שודאי בזכותו נפלו לה, ואם נפלו לה כשהיא ארוסה ומכרה בדיעבד כשהיא נשואה, א"ר גמליאל מכרה קיים, נפלו לה נכסים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, א"ר יוסי באושה התקינו האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומתרצינין התניא דתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה היינו לפירות ותקנת אושה בגופה של קרקע ולאחר מיתה וכשיוצא הנכסים מיד הלקוחות חוזרין הלקוחות וגובין מעותיהן מיד הבעל, וכן הלכתא. נפלו לה זתים וגפנים זקנים ימכור לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, כשנפלו לה בשדה אחרים, אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור, משום שבח בית אביה:

המוציא הוצאת על נכסי אשתו ואפי' דבר מרובה ואכל מהן אפי' גרוגרות אחת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו עליו כלום, אם גרשה או ליורש כשנתארמלה והיא שאוכלה דרך כבוד, אבל אם לא אכלם דרך כבוד ישבע כמה הוציא ויטול:

ושומרת יבם שנפלו לה נכסים מוכרת ונותנת וקיים מתה נכסיה בחזקת יורשיה וכתובתה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ויורשי הבעל הן קוברין אותה מפני שהן יורשין כתובתה, ואם הביאה אשה לבעלה כלי כסף וכלי זהב ובגדים וכל מיני מטלטלין ונתארמלה או נתגרשה כל דבר שמוצאה בעין נוטלת הדבר עצמו משום בית אביה ואם רצתה נוטלת דמים ומה שכלה והולך אינה משתלמת כלום וכן מעות ודבר סחורה או שום ממון שהכניסה לו והיה הבעל נושא ונותן באותן ממון ונתארמלה או נתגרשה נוטלת הקרן והריוח לבעל או ליורשיו ואם כלה הקרן אינה משתלמת כלום, כל זה שאמרנו שאינה משתלמת כלום מה שהביאה כשלא כתב אותן הנכסין בכתובה כגון שמעריכין וכותבין ודין נדוניא דהנעלת ליה ממון כך וכך, אבל אם נכתב בכתובה שמם הוי צאן ברזל ומשתלמת הקרן ממקרקעי, במה דברים אמורים באשה שתבעה גט ויוצאת מתחת ידי בעלה אבל הוציאה הוא שלא לרצונה מגבין לה ב"ד כל מה שהביאה אצלו וכל מה שכתב לה בכתובתה וכן כשנתארמלה ממקרקע ומזיבורית:

(הנה גזרנו בקצת דרכי נדני הבנות על גב שפחת מלוג של גברת אמנו שרה ועתה נחזור להלכתינו על סדר חוסן) ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים. מכאן שנו רבותינו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומגרשה ונוטלת כתובתה:

לשבת אברם בארץ כנען. ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין, לפיכך אם חלה הוא, או שחלתה היא, או שנחבשו בבית האסירים, אינו עולה מן המנין, גירשה ראשון מותרת לינשא לשני, אף שאין לו בנים, שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, תצא ותטול כתובה, אבל לשלישי לא תנשא אלא אם יש לו בנים, ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה, ואם נתעברה והפילה בתוך עשר שנים מונים לה עוד עשרה שנים משעה שהפילה כמשפט הראשון, ואם הפילה ג"פ זה אחר זה יוצאת מיד ונוטלת כתובה, ואם הוא אומר ג' פעמים הפילה והיא אומרת ב' פעמים נאמנת:

ותלד הגר לאברם בן. עכשיו ילדה, אבל בעיבור ראשון הפילה כדדרשנו:

ויקרא אברהם שם בנו (הנולד לו) [אשר ילדה הגר] ישמעאל. מן הראוי היה ששרה תקרא לו שם כדרך כל הגבירות שקוראים שם לבני שפחותיהן, כדמצינו ברחל שאמרה ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל ג), והיא קראה שם לבני בלהה, וכן לאה קראה שם לבני זלפה, וכן נעמי היא ושכניה קראו שם לעובד בן כלתה, שנא' יולד בן לנעמי (רות ד יז), ולכך כפל הפסוק ותקראנה ב"פ, מלמד שעל פיה של נעמי קראו לו עובד, ושרה למה לא קראתה לו שם כדבר המלאך, מפני שהתקנאה בה על הקלתה:

ואברם בן שמונים שנה ושש שנים. גם מכאן אנו למדין שהפילה עיבור הראשון, כי כשבא אל הגר היה אברם בן פ"ה, ובביאה ראשונה נתעברה והפילה, וחזרה ונתעברה כדבר המלאך וילדה את ישמעאל לשנה האחרת סוף שנת פ"ז לאברהם:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך ליה ראיית בכורה בראשיתה, שאין פסולת אלא עוקצה, ואינה נכשרת לאכול אלא בבישולה, וצוה המלך להנטל עוקצה ולהכשר לפניו, ולמה המתין לצוותו עד צ"ט שנים לאחר שנצרר דמו כדי להפליא נסיון עמו, צא ולמד מקנמון מה קנמון זה כל מה שאתה מזבלו ומעדרו הוא מוציא פירות, אף כך אברהם פושט את קמטיו והרגיש את דמו ועורר תאוותו, לאחר זקונו ציוה לימול, כדי שיצא יצחק מטפה קדושה: