ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. מה ת"ל שנה ושנים, שעתיד לחזור לעולמו כבן תשע שנים, ולא רצה הקב"ה שיבא לק' שנה במומו:

וירא ה' אל אברם. הראהו כבודו בראיית נשמה:

ויאמר אליו אני אל שדי. שאמרתי לשמים וארץ אל תתמתחו עוד שדי לכם בכך, וכגון כן אני גוזר לערלתך די ופתח תחת השין של שדי, כאילו היא סגול כגון בשגם (בראשית ו' ג), כמו בשגם:

והיה תמים, בגופך מעתה, כי עד עכשיו היה בך מום:

ויפול אברם על פניו. לפי שלא היה מהול לא יכול לעמוד כנגד הדיבור:

וידבר אתו אלהים לאמר. כך דיני עליך לאמר לאנשי ביתו ומקנת כספו:

ולא יקרא עוד את שמך אברם. וכל הקוראך מעתה אברם עובר בלא תעשה:

והיה שמך אברהם. גם לעבור בעשה:

כי אב המון גוים נתתיך. כך גזרתי עליך, וגזרתי מעשה הוא:

והפרתי אותך במאד מאד. כדדרשינן לעיל:

ונתתיך לגוים, מופרשים מזה לזה, ו' המוסיף משמשת לשון עתיד:

ומלכים ממך יצאו. מעתה:

והקמתי את בריתי. שכרתי אתך בין הבתרים, אקיימנה לך ולזרעך אחריך לדורתם, שאזכרנה בכל דור ודור:

ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. הארץ שאתה מתגורר בה עכשיו, ולא חברון ובית אל ומקומות מסעך בלבד, אלא את כל ארץ כנען, ולא לשום גירות, אלא לאחוזת עולם, על מנת שהייתי להם לאלהים מיוחד, ואם אינם מקבלים אלוהותי לא ינחלו כלל:

ורבותינו דרשו ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, למה המתין עם מצות מילה עד צ"ט שנה, שלא לנעול דלת בפני גרים. שימולו כל זמן לבא תחת כנפי השכינה:

והיה תמים. שאין בך מום אלא הערלה בלבד:

ואתנה בריתי ביני וביניך. ר' עקיבא אמר ד' ערלות הן, ערלת האוזן, דכתיב הנה ערלה אזנם (ירמיה ו י). ערלת הפה, דכתיב ואני ערל שפתים (שמות ו יב). ערלת הלב, דכתיב וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט כה), וכתיב ומל ה' אלהיך את (ערלת) לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל ו):

והיה אברהם יושב ומתמה ואמר אם אמול מן האוזן הריני בעל מום, ואם מן הפה הריני בעל מום, ואם מן הלב הריני מת, ולא היה מבין ערלת הגוף, עד שפי' לו הקב"ה, אמר ר' תנחומא מסתברא להדא קרא וערל זכר, וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם זכר אם נקבה משם ימול:

ויפל אברהם על פניו. ר' פנחס בשם ר' לוי אמר ב' פעמים נפל על פניו, וכנגדן ניטלה מילה מבניו, א' במצרים, ואחד במדבר, במצרים בא משה ומלם, שנא' ואראך מתבוססת בדמיך (יחזקאל טז ו), דם מילה ודם פסח, במדבר בא יהושע ומלם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב):

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו כי לא הפסיק הענין, אלא שדבר הקודש מרויח לאברהם אולי יבין מהיכן ימול, וכיון שמרמזו ולא נרמז, שנה הדיבור ופירש לו, אמר לפניו רבש"ע אם חביבה לפניך המילה למה לא נתתה לאדה"ר, א"ל אני ואתה דיי בעולם, ואם אין מקבלה דיי עד כאן, ודיי לערלה עד כאן, והמילה תהא עגומה, אלא רצוני שתקבלי עליך, לפיכך שנה לו בדיבור:

ויאמר אלהים לאברהם. לא רציתי ליתנה אלא לך:

ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. לדרתם חסר ו', שרוב דורותיו ביטלו מעליהם:

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. אתה והגרים וילידי ביתך ומקנת כספך הנמצאים עמך ברשותך הם ולא לזרעם אלא אתה ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. המל חסר ו', לפי שניתנה להם בלא פריעה עד שנצטוה למשה במצרים:

כל זכר. במקום זכרות, כדי שיצא טפת זרע ממקום מילה:

ונמלתם את בשר ערלתכם. מי שלא מלו אותו בקטנותו ימול את עצמו, והיה לו לומר ומלתם, כדכתיב ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז), ולמה הוסיף נ', לדרוש בה שהערלה היא כנמי על הבשר, אם נטלה הרופא הרי הבשר מעלה ארוכה, ואם לא, נהפך לטרייה, כלומר ונמי לתמם, שהיא תלויה בבשר ואינו מעיקר הגוף:

והיה לאות ברית ביני וביניכם. שיכירו אתכם כל הגוים, כי אתם זרע ברך ה':

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. כל מי שאמו טמאה לידה, כגון בת ישראל וגיורת ושפחה משוחררת ימול לשמונה:

לדורותיכם. בכל דור ודור:

יליד בית. שלקח ישראל שפחה ע"מ להטבילה ונתעברה ברשותו וילדה:

ומקנת כסף, שלקח ישראל שפחה מעוברת ע"מ להטבילה וילדה:

מכל בן נכר, מכל עם ולשון:

אשר לא מזרעך הוא. כ"ש זרעך שהוא עיקר שנמול לשמונה:

המל ימול. גם זה המל חסר ו', לדרוש כן. וכל ימול אשר היו"ד בחירק המלה לשון יתפעל, כלומר קרי ביה כל מי שאינו בכלל גוי ימול, ואפי' בת ישראל ימול את אחרים, וכה"א ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה (שמות ד כה), ולהוציא את הגוי שאינו נימול שלא ימול אחרים, אמר המל ימול, והגוי אינו בכלל נמולים, וכה"א כי כל הגוים ערלים (ירמיה ט כה):

יליד ביתך. זה שלקח ישראל שאינה מעוברת ע"מ שלא להטבילה, שהרי היא גויה גמורה, ומגעה עושה יין נסך, ואם בן ברשות ישראל אינו מוהלו לשמונה, אלא לאחר שמונה, שהרי הוא גר. ומאי שנא יליד בית ומקנת כסף דקרא, אלא שאותן לידתן בקדושה, לפיכך נימול לח'. אלא לאחר זמן כגרים בעלמא:

ומקנת כסף. לאחר שמונה ימים זה שקנה שפחה מעוברת ע"מ שלא להטבילה וילדה נימול לאחר שמונה:

והיתה ברית בבשרכם. כמשפט הזה לברית עולם אשר לא תשונה:

וערל זכר. כדדרשינן, אפס דרך הפשט מדבר על אפנו, כי עד כאן הזהיר, ועכשיו בא לענוש כרת. וערל זכר אשר לא מלוהו אבותיו ולא מל את עצמו לכשהגדיל ונכרתה הנפש ההיא המזידה. ונכרתה ערירי מת בלא יומו, אע"פ שהאב והאדון חייבין בבן ובעבד למולו אם לא מלו הרי עובר בעשה, אבל אינו בכרת, אלא על ערלת הגוף עצמו:

את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה לאחר שנימול:

ורבותינו דרשו ובן שמונת ימים ימול לכם. ואפי' אם חל שמיני שלו בשבת דוחה את השבת, וכל שאמו טמאה לידה כגון כהנת ולויה בת ישראל והגיורת ומשוחררת ממזרת ונתינה ושתוקית ואסופית ושפחה שטבלה כולן נימולין לשמונה ומילתם דוחה שבת, ויצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות נימול לשמונה, ואפי' דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה, אבל לחלל עליהם את השבת פלוגתא דרב הונא ורב חייא בר אבא, והיכא דמשתמע קול הולד בין השמשות ולא נולד עד שחשיכה, אין מילתו דוחה את השבת, דודאי הוציא ראשו חוץ לפרגוד בין השמשות והוה ליה נולד דאי לא הוציא ראשו לא הוה מצייץ דכמה דאיתא במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, ולפיכך זמן מילתו ספק הוא, וכל מילה ספק אינו דוחה את השבת, והיכא דנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דתניא ימול בשר ערלתו, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד כשהוא מהול דוחה את השבת, ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא לברך ברכת המילה, והרי הוא כישראל מהול לכל דבריו, ובשעה שמכירין בו שהוא מהול קוראין לו שם בפני עשרה, ואם אין שם עדה קורין בפני שנים, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו אם הוא אדמדם עד שיבלע בו דמו, ואם הוא ירוק עד שיפול בו דמו, שנאמר אשר יעשה (אותו) [אותם] האדם וחי בהם (ויקרא יח ה) ולא שימות בה, וכי מהלינן בין מילה בזמנה בין שלא בזמנה בין לגרים בין לעבדים, אין מלין אלא ביום, שנא' וביום השמיני ימול (שם יב ג). תנן קטן נימול לח' לט' לי' ולי"א ולי"ב, לא פחות ולא יותר, כיצד כדרכו נימול לשמונה, נולד בין השמשות בחול נימול לתשעה מפני הספק, נולד בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה, לפי שיום שבת ספק יום ח' או ספק יום ט' היא, ומספק לא מחללינן את השבת, לפיכך נימול לעשרה שהוא אחד בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יו"ט שני של גליות להיות באחד בשבת, נימול לאחד עשר, שאחר שנידחית מילה בזמנה, כשם שאין מחללין שבת מספק, כך אין מחללין יו"ט מספק, לכך נימול לי"א, שהוא שני בשבת, נולד בין השמשות ערב שבת וחל יום ט"ו ראשון של פסח, או י"ט ראשון של שבועות, או של חג להיות באחד בשבת, נימול לשנים עשר, שהוא שלישי בשבת, שכשם שאין מחללין יו"ט הראשון משום ספק, כך אין מחללין יו"ט שני מספק:

יש להשיב כי משנתינו קודם תקנת הדחייה נשנית, ורבנן בתראי תקנו דחיות, כמו שהזכרנו בתחלת שכל טוב, ולמה תקנו לא אד"ו ראש, שאם אינו קובע יו"ט א' ר"ה לשנה הבאה, יהיה ר"ה ביום ד' שאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ועד ועד בכלל, ואם השנה מעוברת מרחשון וכסליו כסדרן, חמשה, וכשר"ה חל ביום ד', נמצא יוה"כ ביום ו', ונמצאו שבתות סמוכות זו לזו, ומת שנפטר ערב יו"כ עם חשיכה מוטל על פני האדמה עד מוצאי שבת, והרי מבאיש ומתבזה על הבריות, וכשחל ר"ה ביום ו' יו"כ ביום א', ונמצאו גם סמוכות לבזיון המת, וגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, להכי תקנו שלא יהא ר"ה באד"ו, ומשום תקנה איתיה כדאמרינן במס' ר"ה, ואל יאמר קטן האמונה הלא שמבראשית היו מקדשין על פי הראיה בכל יום לעת שהלבנה נראית ואין חידושה תיקון הדחיות, כי יש להכחיד שאלתו תחת לשונו, שנא' אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ויקרא כג לז), שקידוש מועדים תלוין, ואפי' בימי הנביאים לא הלכו אלא אחר קידוש ב"ד, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב), כזה ראה וקדש, שאין הדבר תלוי בראיית לבנה, אלא בקידוש ב"ד [על פי חשבון, שיהיו ב"ד] מעיינין ואומרים מקודש מקודש החודש, וכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו כי חק לישראל הוא (תהלים פ"א ד), תחלה, ואח"כ משפט לאלהי יעקב (שם), וכתיב זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד), בחידוש קבועו בין נראה ובין לא נראה מקריבין קרבנו בזמן קבועו, אפס כי אם לא נראה בזמנו, דקיי"ל כר"א בר צדוק, ובישראל מקדשין את המועדות אפי' שוגגין אפי' טועין הרי הן קדושין וקבועין, ואין אדם יכול לומר בד"א בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים, אבל בדורות האחרונים אין יכולין לחדש תיקון, שהרי הוא אומר ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א יב ו), ומצינו שחזקיה כתת נחש הנחושת אשר עשה משה, ואנשי כנסת הגדולה הוסיפו שלישית השקל על מחצית השקל אשר צוה ה' את משה, ואלמלא שקשה להאריך בדברים, יש לגדור מן התורה, ומן התלמוד, שיכולין חכמי הדורות ויודעי השם לחדש תיקון לפי הנראה להם, לפיכך תיקן ר"א הגדול וחבריו את הדחיות, ור"ג מסר סוד העיבור, כאשר קיבל מבית אבי אבא בקבלה מאנשי כנסת הגדולה תלמידי חגי זכריה ומלאכי. ומילה דוחה את השבת מק"ו מצרעת, ומה צרעת דוחה את העבודה, ועבודה דוחה את השבת, מילה דוחה אותה פי' את הצרעת, שבת נידחית מפני העבודה, אינו דין שהמילה תהא דוחה אותה, פי' את השבת, ומנלן דעבודה דוחה את השבת, דכתיב וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), ומנלן דצרעת דוחה את העבודה, שאם היה מצורע נדחה קרבן פסחו מן י"ד ניסן לי"ד אייר, ומנלן דצרעת נדחה מפני מילה, הא כתיב ביה השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח'), דכתיב ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג), אע"פ שיש שם בהרת:

כל צרכי המילה שאפשר לעשותן מערב שבת אין מחללין עליהם את השבת, וה"מ אותן דלקמיה מילה, אבל לבתר מילה מחללין מפני הסכנה, ולא מבעיא מילה דדחיא את השבת, מל ולא פרע כאילו לא מל. וחוזר על ציצין המעכבין ושאינו חוזר ונוטל על שאינו מעכבין שאם פרע ולא נטל ציצין המעכבין הוא ענוש בשוגג מפני שנראה כעושה חבורה ובר מילקא הוא, ומצוה למצוץ את הדם, ואפילו בשבת, ומאן דלא מייץ מעברינן ליה. ומאן דמרתתן ידי אינשי לא בידים נהוריה אסור למימהל שמא יעשנו שפכה, וקטן שמת קודם שנימול אין מחתכין ערלתו, שנאמר ואתה בריתי תשמור (בראשית יז ט), וכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, שנא' במתים חפשי וגו' (תהלים פח ו), ואין לומר כדי לזכותו לחיי עוה"ב אינו צריך, דה"ג בתלמוד ירושלמי במס' שבועות דפליגי התם רבנן ור"א, ואמר ר"א דאפי' נפלים של ישראל באין לחיי עוה"ב, והלכתא כר"א דהוא בתרא. ת"ר המוהל אומר בא"י אמ"ה אשר קב"ו על המילה, והאב אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים שם עונים כשם שהכנסתהו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, והמוהל פורע ומוצץ ומזלף ונותן עליו איספלנית, ויטמון הערלה בעפר, לקיים מי מנה עפר יעקב (במדבר כג י), וכן מצינו אצל אברהם שקבץ את כל הערלות אל מקום אחד, והיה נראה כעין גדיש, וקראו אותו גבעות הערלות, וכשזרחה החמה עליו היה ריחו נודף, וערב לפני הקב"ה כריח קטורת זש"ה עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך [לי] אל הר המור ואל גבעת (הערלות) [הלבונה] (שה"ש ד ו) וכתיב (וימול) [וימל] את בני ישראל [אל גבעת] הערלות (יהושע ה ג), ונוטל כוס של ברכה ומברך בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש וגו' בא"י כורת הברית, אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, ויקרא שמו בישראל פב"פ, ישמח האב ביוצאי חלציו, פלוני זה הקטן כשם שיכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. תשתלח אסותיה דחיי ודרחמי מן קדם מרי דבשמיא לרביא הדין, דהוא צריך אסותא, כמה דאתסן מי מרה ע"י משה, וכמי יריחו ע"י אלישע, כך יתסי רביא הדין מכל מרעין בישין, בעגלא ובזמן קריב אמן, והעומדים עונים אמן. ועוד תשלח אסותיה לאימיה דרביא הדין, [דהיא צריכה אסותא, ותתסי כמא דאיתסיאו מי מרה ע"י משה וכמיא דיריחו ע"י אלישע כן תתסי בעגלא ואמרו אמן]. ושותה הכוס של ברכה, ומשגרין המותר לאם הילד, דכיון שנאמרו עליו ברכות מעלי הם לאסותא. גם מצוה למעבד מושב כבוד לאליהו מלאך הברית, כדדרשינן בברייתא דר"א:

המל את העבדים אומר נוסח הברכה כדלעיל, ומוהל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה, ונוטלו ועומד על רגליו ומברך על הכוס בפה"ג, ואח"כ בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים. ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית, לא נתקיימה שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), בא"י כורת הברית:

מי שבא להתגייר, אומרים לו מה ראית להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופין סחופין ומטורפין, ויסורין באין עליהם, אם אומר יודע אני, וע"מ כן אני בא, מקבלין אותו, ואי פריש יפרוש, מפני שהגרים קשים לישראל כספחת בבשר החי, שנאמר ונלוה (עליהם הגר) [הגר עליהם] ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד א), ומודיעין אותו מקצת מצות קלות, כגון לקט שכחה ופאה, משום שבן נח נהרג על שוה פרוטה שלא ניתן להשבון, ומודיעין אותו עונשין של עבירות, כגון כרת על אכילת חלב, סקילה על חילול שבת, ומודיעין אותו מתן שכרן של מצות, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שנא' ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה (רות א יח), קיבל דבריהן עושין ב"ד של ג', ומלין אותו בפניהם, משום דמפשט כתיב ביה, והמל אותו מכסה ערותו ומברך על המילה, ומל ופורע וחוזר על בשר החופה רוב העטרה ונוטלו, ואפי' גוי שנולד כשהוא מהול, או שעלתה מכה על בשר ערלתו שנימל ע"י הרופא בעצמו צריך להטיף ממנו דם ברית, ולא קיי"ל כרשב"א, דלא איפליגו ב"ש וב"ה בהא, אלא בקטן בר ישראל שנולד כשהוא מהול, דאמרי ב"ה דא"צ להטיף ממנו דם ברית משום דמסתמא גוי מולים מקרי, וקיי"ל דהמודר הנאה מן הערלים מותר בערלי ישראל, והמודר הנאה מן המולים, אסור במולי גוים, משום דשייך מילה בגוי, ולאחר שמל אותו נוטל אחד מן הב"ד את הכוס ומברך בפה"ג, וברכה שניה כדלעיל, וקורא לו שם, כדמצינו באברהם אבינו שקרא לאותן שגייר אברהם לשם חניכה, כדדרשינן וירק את חניכיו, ועד שיתרפא אין טובלין אותו, וכשמטבילין אותו צריך ב"ד של שלשה להטבילו, ואומר לו כאותן הדברים הראשונים, וגוזרין את שערו, וחותכין צפרני ידיו ורגליו, ואחר שעלה מן הטבילה ממים חיים אומר ברכת הטבילה, דהכי אמרי רבנן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, חוץ מטבילת גר בלבד, משום דאכתי גברא לא חזי הוא ואינו קדוש במצות, אבל שאר חייבי טבילות, כגון נדה ויולדת וזבין מברכין קודם טבילתן. ואין מטבילין את הגרים לא בלילה ולא בשבת, וגר שטבל לשם קרייו. או גיורת שטבלה לשם נידתה, לא עלתה להן טבילה זאת, וחוזרין וטובלין לשם יהדות. ומברכין על הטבילה, וגר וגיורת שבאו ואמרו נתגיירנו, צריכין להביא עדות שמלו וטבלו בפני שלשה:

(הנה אלה קצות משפטי המילה עם הלכותיהן ונחזור על סדר עתך) כתיב את בריתי הפר. זה המושך לו ערלה, מכאן אמרו רבותינו אסור להניח ידו כנגד פניו כדי לכבוש מילתו, מפני שממשיך ערלתו ומחפה את העטרה, ומחלל בריתו של אברהם אבינו, אבל אם בא לצאת מן המרחץ והיו שם שני ב"א או בנו או חותנו ורוצה להצניע מהם לובש כעין מכנסים ומתכסה, כי הא דרבא כד הוה נחית לנהרא זקיף, וכי סליק שחי, משום שמתקשה מחמת חום המים, ולפיכך שחי, דלא לעייני ביה, וכן רבנן דבי ר"א כי נחתי זקפו, וכי סלקי שחיין. ולא ירחץ אדם עם בנו ורבו בבית המרחץ, דכתיב מקוה ישראל ה' כל עזביך יבושו (ירמיה יז יג), מה ים הזה רוחצין בו אב ובנו הרב ותלמידו ואינו בושין זה מזה, אף הקב"ה מתוודין הכל לפניו ומקבלין בתשובה ולא בושין זה מזה, ולא יודעין זה מזה, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב כה). אבל אם הרב צריך לבנו שישמשנו והרב לתלמידו מותר:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך ליה אשת החן עטרת בעלה, שלקח הקב"ה יו"ד משרי, וחלקה לשתים, ונתן חציה לשם שרה, וחציה הנשארת קירב לשם בעלה:

ויאמר אלהים אל אברהם. כך גזירתי שרי אינה יולדת, אבל שרה יולדת, ומעתה לא תקרא שמה שרי שרית לאומתה, אלא שרה לכל באי עולם:

וברכתי. המשרת שתחת התי"ו משמיע המלה לשון עתיד, ואם הי' תחת רי"ש משמיע לשון עבר, כך בישרו וברכתי אותה בגופה:

וגם נתתי. כי גזירתי מעשה היא, וכבר גזרתי להיות לך ממנה בן, שיבנה ביתיך ממנה:

וברכתיה. בהשפעת הלב:

והיתה לגוים. מופרשים זה מזה:

מלכי. לא נאמר ומלכי להוסיף על הענין, אלא מלכי, כי פירש מה שאמר והיתה לגוים, שהיתה ממנה גוים מתחלקים למלכיות, לכך נאמר מלכי עמים ממנה יהיו:

ויפול אברהם על פניו ויצחק. כבר דרשינין שתי פעמים שנפל:

ויצחק בתמי', ודומה לדבר ויהי כמצחק (בראשית יט יד), צחוק עשה לי (שם כא ו), כולן לשון תימה:

ויאמר בלבו. בכל מקום אתה מוצא לגבי צדיקים אל לבו, ולגבי רשעים בלבו, ומה ר"ל כאן בלבו, לפי שהי' מתמיה כעין קטנה אמנה ח"ו, ואומר הלבן מאה שנה יולד ה' פתוחה וחטופה להתמיה המלה, ודומה לו הלי"י תגמלו זאת (דברים לב ו). ושרה אומרת הבת תשעים תלד, שהאיש אינו מזקין ועד ק' שנה מוליד, ואשה מזקנת ואינה מתעברת לאחר שפסקה ממנה דם נדתה:

הבת ה' חטופה ונפתחת להתמיה המלה:

ויאמר אברהם אל אלהים לו ישמעאל יחיה לפניך. ר' יודן בשם ר' יהודה אומר דומין דבריו של אברהם למלך שמעלה מטנא אוהבו לזמן אמר לו המלך אנה מבקש לכפול פרנסתך מטנך, א"ל לא תמלא קדים בטנך הלואי הראשונה לא תמנע ממני:

ויאמר אלהים אבל. לשון אמת, ודומה לו אבל אשמים אנחנו (בראשית מב כא), כלומר באמת שרה אשתך יולדת בן של קיימא:

וקראת את שמו יצחק. על שם שצחקת על דברי, זה מן ד' שנקרא שמם טרם לידתן, רמז לו על עשר נסיונות ושתלד שרה לצ' שנה, וימול לח' ימים, ואברהם יולדהו לק' שנה:

והקימותי את בריתי. אשר כרתי אתך בין הבתרים אקימנו אותו ומילה שנתתי לך, לברית עולם לזרעו אחריו, ולא לזרע ישמעאל, לפיכך נאמר לזרעו ולא ולזרעו שלא תהא ו' מוסיף על ענין ראשון לומר לזרע ישמעאל ולזרעו, אלא לזרעו לבד:

ולישמעאל שמעתיך. מה שבקשת עליו:

הנה ברכתי כבר על יד המלאכים:

והפרתי אותו והרביתי אותו. מעתה במאוד יותר מלוט, מאוד יותר מנחור אחיך:

שנים עשר נשיאים. שזכותן משכמת והולכת מלפני כענן בוקר שנקראו נשיאים ורוח וגשם אין (משלי כה יד), ובדברי הפשט נשיאים ממש, אבל יעקב שבטים, דבר שיש בו ממש ונטועים ועושים פירות, ושל עשו אלופים, מסורין לטבח ביום אף ה' ככבש אלוף יובל (לטבח) [לטבוח] (ירמי' יא יט):

ונתתיו לגוי גדול. וק"ו לבן הגבירה:

ואת בריתי. שכרתי אתך:

אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. זמן פסח לשנה האחרת ולא סבירא לי' כמה דדרשו רבותינו בברייתא דר"א דביום הכיפורים נימול אברהם, ודרשו גזירה שוה מן בעצם היום הזה, כתיב (וימול) [וימל] את בשר (ערלתו) [ערלתם] בעצם היום הזה (בראשית יז כג), וכתיב התם כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כג כט), וקשיא להו קרא דכתיב למועד הזה בשנה האחרת, כי בפירוש קים לן שבחג נולד יצחק, והיינו למועד הזה, ועוד מעוגות מצות שאפה לשלשה המלאכים, אלא אי איכא למידרש ג"ש הכי דרשינון, כתיב הכא בעצם היום הזה וימול אברהם (בראשית י"ז כ"ו) וכתיב ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא), אלמא דבפסח נימול אברהם, וליום השלישי בקרו הקב"ה עם ג' מלאכים, וברביעי בפסח נידונו סדום ועמורה, וכן בפסח הי' דבר ה' אליו במחזה בין הבתרים, ובליל הפסח נחלק עליו הלילה, כשנלחם עם המלכים:

ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. שהאבות חשובין כמרכבה לפני השכינה ששרה עליהם, מכאן שנפטר מחבירו צריך ליטול ממנו רשות. ואפילו גדול מקטן, שהרי כשנפטר דבר הקדוש מאברהם אמר אפטר ממך לשלום:

ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו. שנולדו משפחות שטבלו:

ואת כל מקנת כספו. שנולדו משפחות שקנו אותם מעוברת או שקנה הוולדות עצמן:

כל זכר באנשי בית אברהם. ואפי' גרים ועבדים גדולים כולן לקח בדברים טובים אמר להם אשריכם שבחר הקב"ה בכם להיותכם תמימי גוף כמותי ולהיותכם קריבין תחת כנפי השכינה:

וימל. עיקר יסוד מילת וימל, לשון מיעוך, ודומה לו ימולל ויבש (תהלים צ ו), ופרח לבנון אומלל (נחום א ד), אומללה יולדת (ירמי' טו ט), וכדומה, כך מעשה המילה שממעך וממסמס הערלה מעל העטרה וקוטף ומשליכה:

וימל את בשר ערלתם. שרובם היו רווקים ולא נתמעכו ע"י אשה, לכך כתיב את בשר:

בעצם היום הזה. לא שהה אברהם וגם הם לא עיכבו וכולן נזדרזו לקיים המצוה ביום שנצטוה:

כאשר דבר אתו. כלומר כאותו חלום שדבר אתו אלהים, דהיינו ביום הפסח:

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו. לפי שנתמעך ע"י אשה לא כתיב ביה את בשר ערלתו:

וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו. לפי שלא נתמעך ערלתו על ידי משכבי אשה לכך כתיב את בשר ערלתו:

בעצם היום הזה. קרא יתירא הוא זה בא לדרוש בו, כי בפסח נצטוו, ובו ביום נימול אברהם וישמעאל בנו:

היה לומר מל אברהם, ומה ת"ל נימול, א"ר לוי הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו:

וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף. כולן הרגישו ונצטערו וקבלו שכר משלם:

ורבותינו דרשו יו"ד שנטל הקב"ה משרי, זכתה להיות בראש יהושע, שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג יו):

היום א"ר ברכי' זש"ה לא מראש בסתר דברתי (ישעי' מח יו) אמר הקב"ה אילו מל אברהם בלילה היה כל דורו אומר שלא היו יודעין בו, שאילו היינו יודעין לא היו מניחין אותו לימול, לכך מל אותו בעצם היום, בעיצומו של יום, כדי שירגישו כל העולם, וראיתי בברייתא דר"א ששלח אברהם וקרא לשם בן נח שהיה כהן ותמים שנולד מהול, והודיעו מה שנצטוה, והוא עמד ומל את אברהם, שנא' נימול אברהם, ומשמע על ידי אחרים, ודומה לדבר כאשר הם נמולים (בראשית לד כב), ואברהם מל את ישמעאל ואת כל זכרי ביתו שנא' ויקח וגו' וימל את בשר ערלתם (בראשית יז כג), וכתיב נימולו [אתו] (שם שם כז), על ידו:

תני הלך ליריד של גוים ולקח מהם בתים שדות וכרמים ועבדות ושפחות, ר' אמי בשם ר"ל לא סוף עבדים הוא לוקח אלא עבדים ערלים נמי, מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, ר' יודא בשם ר"ל בעא קומי ר"ל מהו ליקח מן הגוי לעבדים ערלים, אמר לו אימת תשאלני ביו"ט, או אפי' בשבת, א"ל אפי' בשבת:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמך לה פרשת גילוי שכינה, כי כשמל אברהם אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם פחותין באין אצלך, ואם תאמר מעתה אין עוברי דרכים באין אצלך, הריני מתחיל ומבקרך, לפיכך נגלה עליו סמוך למילה בחום שמש צדקה ומרפא, אותה שעה פחדו בציון חטאים (ישעי' לג יד) פחדו חטאי הדור, ואחזו רעדה חניפים (שם), אמרו מי יגור לנו אש אכלה (שם), כאברהם שניצל מן האש ומדבק באש אוכלה אש, מי יגור לנו מוקדי עולם (שם), שעה אחת ודאי אין חפץ בדור זולתי בצדיק זה, הוא מרומים ישכון (שם שם יו), ראוי לעלות למעלה מכיפת הרקיע, מלך ביפיו תחזינה עיניך תראנה ארץ מרחקים (שם שם יז). רבותינו אנשי עיר הקודש דרשו מקרא זה באברהם, שנגלה עליו מלכו בכבודו והראהו מתן שכרו ופרענות ארץ סדום ועמורה שנתרחקו מלפניו: