ויבאו שני המלאכים סדומה. גבריאל ורפאל, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת, אלא מיכאל נשתלח לבשר את יצחק, כיון שבישר נסתלק, גבריאל נשתלח להפוך סדום ובנותיה, רפאל נשתלח להציל את לוט ובנותיו, ועכשיו קורא אותן מלאכים, שנסתלקה שכינה מעליהם ולבשו מלאכות, ואם היה אומר ויבאו שני מלאכים, הייתי אומר מלאכים אחרים אלא כשהוא אומר המלאכים, מלמד שהן המלאכים שעברו על אברהם:

סדומה בערב. תימה יש בדבר כי בשני שעות על היום נפטרו מאברהם, ואיך לא באו לסדום עד הערב, והא כתיב רצוא ושוב כמראה הבזק (יחזקאל א יד), א"ר לוי [כזה] שבזק גפת בכירה, שנאמר משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד), ר' חייא בר אבא אמר כרוחא לזיקא, שנאמר עושה מלאכיו רוחות (שם), רבנן אמרי כזיקא לעריצא, שנאמר רוח סערה עושה דברו (שם קמח ח), אלא מלאכי רחמים היו, כסבורין הן שמא ימצא אברהם זכות לסדום ובנותיה, לכך היו ממתינים עד הערב, כיון שראו שאין להם זכות, הלכו לעשות שליחותם, וכן דרך העולם כל זמן שהסניגור מלמד זכות אין הדין נגמר, ואין רשות לשליח ב"ד לעשות מעשה, נשתתק הסניגור נגמר הדין, ושליח ב"ד עושה שליחותו לכך כתיב ואברהם שב למקומו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, א"ר לוי אין הקב"ה דן את האומות אלא בלילה כשישנים מן העבירות, שנא' ידין לאומים במשרים (תהלים ט ט):

ולוט ישב. חסר ו', שאותו היום מינוהו (יד) ערכי הדיינין בשער סדום, אנשי עיר הקודש אמרו כי חמשה דיינים הקימו עליהם, נבל רב שקר מסטירין קלפנדר, ולוט הי' ערכי הדיינין, כשהיה אומר דבריו היו עריבין עליהם ואומרין דברי ביזיון אחד בא לגור:

וירא לוט ויקם לקראתם. כתש כח:

וישתחוו אפים ארצה. דרך ענוה מלמודו של אברהם:

ויאמר הנה נא. לשון בקשה:

אדני. לשון חול הוא, כלומר אדון שלי, והכרת אותותיו שהנו"ן פתוחה ואינה נקמצת, כגון אימרי בני גבורי דברי ודומיהן:

סורו נא אל בית עבדכם ולינו. אמר להם בבקשה מכם אפילו איני כדאי, עקמו עלי את הדרך, שלא תהיו נראין באין אצלי ובלבד שתבאו אל בית עבדכם:

ולינו. הלילה:

ורחצו רגליכם. אברהם הקדים רחיצה כדרך העולם לעוברי דרכים, אבל לוט הקדים לינה לרחיצה, כדי שיצאו בבקר מראה אבק ברגליהם, כדי שלא יאמרו אנשי סדום היכא לנו הלילה, אלא לומר עכשיו בבקר באו, והראי' ראו שהרי רחצו רגליהם עכשיו:

והשכמתם והלכתם לדרכיכם. לאחר רחיצה לא תתעכבו:

ויאמרו לא כי ברחוב נלין:

ויפצר בם מאוד. מכאן שמסרבין לקטן ולא לגדול. עיקר מלת פצר לשון דוחק, כלומר פה מיצר ודוחק, ודומה לו ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג), ותרגום יונתן בן עוזיאל דבציר:

ויסורו אליו. עקמו הדרך:

ויבאו אל ביתו. דרך עקלתון:

ויעש להם משתה. כדי להסעידן היטב:

ומצות אפה. שהי' ליל שני של פסח והי' שומר המצות מתדכות דורו:

ויאכלו. נראין כאוכלין, באברהם כתיב לושי ועשי עוגות (בראשית יח ו), שאמנו שרה טרחה ועשתה כדבריו, ובלוט כתיב ומצות אפה, שאפי' מלח לא הביאה אשתו של לוט לפניהם:

א"ר יצחק מצות גדולה עמדה על המלח, הוא אומר לה הביא לאילין אכסנאי קליל מלחה, והיא אמרה אוף דין סניתא בישתא בעי את מילפא הכא, ושמעתי מרבותי כי סימן הי' לה עם סדומית קרובותיה כששואלת מלח, היו יודעין כי בא אורח אצל בעלה, ויבאו ויקחו, ולפיכך ותהי נציב מלח:

טרם ישכבו. אני המחבר דקדקתי ולא מצאתי דמיון לטרם, לא במקרא ולא בדברי רבותינו, אלא בפני עצמו נדרש, במקום עד לא, כדכתיב בטרם [הרים] הטבעו (משלי ח כה), וכתיב עד לא עשה ארץ וחוצות (שם שם כו), התחילו שואלין אותו שאלות, אנשי מקום זה מה הם, השיב להם לוט בכל מקום יש רעים וטובים, אמרו לו אבל כאן רובם רעים, אז הכיר שבאו על אנשי העיר, התחיל לבקש רחמים עליהם:

ואנשי העיר. לא תאמר גרים גרורים, אלא אנשי סדום, גדולי העיר נסבו על הבית תחלה, ואח"כ מנער ועד זקן, וכל העם מקצה, ואין אחד מעכב על חבירו:

ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה. ואתה כיסית ממנו:

הוציאם אלינו. להפקר:

ונדעה אותם. בביאה, ודומה לדבר ואיש לא ידעה (בראשית כד טז), והאדם ידע חוה אשתו (שם ד א), אז אמרו לו המלאכים עד כאן היית מבקש עליהם רחמים והיינו מקבלים ממך, ועכשיו ומעתה אין אתה רשאי לבקש עליהם רחמים, כי מעשיהם כמעשה דור המבול, שהיו כותבין (גמומריות) [גמומסיות] לזכר ולבהמה:

ויצא אליהם לוט הפתחה. אלו נאמר פתחה, הייתי אומר בשביל שהוצרך למ"ד בתחלתה הוטל לה ה"א בסופה, כלומר לפתח, כשהוא אומר הפתחה ה' בתחלה וה' בסוף, הוי אומר חוץ לפתח, וכן אתה דורש ישובו רשעים לשאולה (תהלים ט יח), שהי' לומר שאולה, ואני אומר לשאול, ומה ת"ל לשאולה, א"ר אבא בר זבדא לאמבטי תחתונה שבשאול:

והדלת סגר לוט אחריו. ורבותינו אמרו הדלת סגר מעצמו לאחר צאת לוט:

ויאמר אל נא. לשון בקשה:

אחי. קרובים אתם מצד אשתי שהבעל כאשתו, והאשה כבעל, לעדות קרובים:

אל נא אחי תרעו. לא תעשו דבר זה כי רעה גדולה היא לפני הקב"ה, שנאמר ואיך אעשה (את) הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט), וכן הזהיר הקב"ה את בני נח, שנאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד) ולא בזכר שאין נעשין בשר אחד, כדדרשינן לעיל:

הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. ואעפ"כ שהן ארוסות:

אוציאה נא. לשון בקשה אמר אוציאה נא אתהן אליכם להפקר:

ועשו להן כטוב בעיניכם. כי אפי' נכנסו לחופה ולא נבעלו הרי הן כפנויות ומותרות לביאה:

רק לאנשים האל. שנשתלחו במשלחת האל הגדול אל תעשו דבר:

כי על כן באו בצל קורתי. ולא בצל אשתי, שהיא אחותיכם, אלו דברי רבותינו, ועל פי הפשט כך הוא כי על כן באו בצל קורתי, לפיכך יש לכם לחוס על כבודי שלא אכסוף בביתי:

ויאמרו גש הלאה. אע"פ שנדרש בשיטת רבותינו, צריכין אנו לפושטן, שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אמרו גש הלאה אל תקרב אצלינו אין גש הלאה אלא לשון דחיפה, ודומה לדבר מהלאה לשערי ירושלים (ירמי' כב יט), וכה"א האומר (אליך קרב הלאה) [קרב אליך] אל (תיגע) [תגש] בי כי קדשתיך (ישעי' סה ה), חזרו ואמרו זה לזה האחד, האדם הזה בא יחידי לגור בארצנו, ועכשו וישפוט שפוט, כפל הדיבור, כלומר לא די שמנינו אותו ערכי הדיינין, אלא אפילו דינים שקדמונינו דנו שכל אכסנאי שבא לכאן נהי' מעוללין בו וליקח ממונו, וזה בא לעות דינם עלינו:

עתה נרע לך מהם. כי אין דינם אלא לבועלם ולשוללם לכך נבעלם ונהרגם:

ויפצרו באיש בלוט. מה ת"ל באיש, שהי' מתעלה בעיניהם על כל דיבור ודיבור ומתיראים לפניו ואינן רשאים להרע לו, והיו מצודין בפיהם ומפייסין אותו כשראו שלא שמע להם:

ויגשו לשבור (את) הדלת. לכנוס ולהוציאם:

דלת אין לו דמיון זולתי דלי"ת זו נסמכת על דבר אחד וסובבת על צרה. אף דל"ת זו נסמכת באסקופה וסובבת על צרה שנא' הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו (משלי כו יד):

וישלחו האנשים את ידם. משלחת זו ע"מ לחזור, שאין אדם שולח את ידו אלא להשיבו אליו, אלו נאמר את ידיהם היית אומר כל אחד שלח את ידיו כדכתיב ירחצו את ידיהם על העגלה (דברים כא ו), כל אחד רחץ שתי ידיו, ועכשו שנא' ידם, זה ידו אחת, וזה ידו אחת:

ויבאו את לוט אליהם הביתה, כלומר חדר בחדר, וזה נדרש כמו הפתחה לפתח. וכמו לשאולה:

ואת הדלת סגרו. שלא יבאו לנסות שם שמים:

ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים. עיקר מלת סנורים הטחה וכיסוי, ואע"פ שאין לו דמיון במקרא זולתה רעותה בדברי אלישע (מ"ב ו יח), יש לה דמיון בדברי רבותינו, דתנן בפרק במה אשה יצאה, ולא בקסדא, ואמר רב סנווארתא, וזה כובע של ברזל שהוא מוטח על הראש ומכסהו, ואמרי' אשה החוגרת בסינר דמחאתא כו' מיד עד שנראית כגבשושית בשיפולי מיעיה. ואמרי' סינר מפסיק בינו לבינה. אלו מכנסיים קטנים שמניחים בין בשרם. ותרוייהו דברי הטחה ומכסה, וכן נמי סנוורים דבר הטחה ומכסה בעיניים, כדכתיב כי טח (עיניהם מראות) [מראות עיניהם] (ישעיה מד יח), ומתרגמינן בירושלמי הכו בסנוורים [בחברבריה]:

כי משחיתים אנחנו. חסר ב' יודי"ן, כי בשביל שתלו הגדולה בעצמן, לפיכך נדחו ממחיצתן קל"ח שנה עד שעלו מבאר שבע, שנאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב). כי שנה אחת קודם שנולד יצחק נשתלחו לסדום, וכשהוליד יצחק את יעקב היה יצחק בן ס' שנה הרי ס"א, וכשנתברך יעקב ויצא מבאר שבע היה יעקב בן ע"ז שנה, ובאותו פרק עלו, צרף ס"א עם ע"ז הרי קל"ח. ור' לוי בשם (ר' לוי) [ר' שמואל] בר נחמני אומר על שגלו מסטירין של הקב"ה לכך נדחו, שנא' כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה. ללישנא קמא ניחא ליה רישא דקרא, ללישנא בתרא ניחא ליה סיפא:

ויצא לוט. כי ששמע שהאנשים אשר פתח הבית אינן יכולין להזיקו יצא:

וידבר אל חתניו. ד' בנות היו לו ב' נשואות וב' ארוסות:

לוקחי בנותיו. לקוחי בנותיו אין כתיב כאן, אלא לוקחי בנותיו, שעתידין להיות לוקחי בנותיו:

ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר, על רעת יושבי בה:

ויהי כמצחק בעיני חתניו. היה בעיני' כמשתטה, רבותינו אמרו ארדכלין וכרבלין בעיר, והעיר נהפכת:

וכמו השחר עלה. א"ר חנינא משעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מיל, שנא' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה (פסוק ג), ומסדום לצוער ד' מילין, א"ר יוסי אם אמר לך אדם הדא כוכבתא דצפרא איילתא דשחרא היא אל תאמין, שפעמים שהיא מקדמת ופעמים שהיא מאחרת [פעמים שהיא פוחתת], ופעמים שהיא מוספת, אלא כמין שני דוקרנא עולין ומאירין את העולם, וזהו ששנינו אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיעה זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי וכו', ואמרינן למאי הלכתא, ומהדרינן דחיישינן דלמא מיחלף, שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו התמיד והוציאו לבית השריפה. ואמרי' ומי מיחלף. והתניא רבי אומר אינו דומה תימור הלבנה לתימור של חמה, תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, ותימור של חמה מתפצל לכאן ולכאן, אף שחר מפצל לכאן ולכאן, וזה שאמרינן מאי טעמא דרבי, דכתיב למנצח על אילת השחר (תהלים כב א), מה אילת זו קרניה מפצלין, אף שחר קרניו מפצלין כו':

ויאיצו. לשון דוחק, ודומה לו אל תאיצו לנחמני (ישעיה כב ד):

קח את אשתך. בדברים:

ואת שתי בנותיך הנמצאות (לך). טהורות וכשרות:

פן תספה בעון העיר. מכאן כיון שניתן רשות למשחית ולמחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע:

ויתמהמה. תמהון אחר תמהון, אמר אריק אוצרי בזהב ובכסף ובאבנים טובות:

ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה' עליו. ע"י רפאל:

ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר. הכא קרא הכתוב למלאכים אנשים, על שם שהיו עושים מעשה אנשים, מחזיקים בידי נשים נשואות וארוסות:

ויהי כהוציאם אותם החוצה. שניהם הוציאו אותו ואת הנשים:

החוצה. רחוק מן העיר:

ויאמר. רפאל לבדו שבא להצילו:

המלט על נפשך. והוא הדין לנשים:

אל תבט אחריך. שלא תתעכב:

ואל תעמוד בכל הככר. כי על כולן נגזרת הגזירה:

ההרה המלט. בזכות אברהם:

פן תספה. כמו שדרשנו לעיל:

ויאמר לוט אליהם. חלק כבוד לשניהם ע"י רפאל, ובקש מהם:

אל נא אדוני. בקשה מכם רבות, ואע"פ שהנו"ן נקמצת לשון חול הוא, אלא דרך האתנחתא וסוף פסוק להקמיץ אותותם:

הנה נא מצא עבדך חן בעיניך. אע"פ שחלק כבוד לגבריאל, עיקר בקשתו לא היה אלא לרפאל, שנשתלח להצלתו, שהרי יודע היה לוט שגבריאל לא נשתלח אלא להפוך את סדום ובנותי', לכך נתחזק בבקשה כלפי רפאל לבד. ואמר הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי. שבאת להחיות את נפשי, את לרבות הנשים. ועתה אתה אומר ההרה המלט אל אברהם, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה אצלו, כי עד שאני בסדום היו מעשי הטובים רבים משל בני עירי ראה הקב"ה וריחם עלי, ועכשיו שאדור אצל אברהם יהיו מעשיו רבים ממעשי, ואיני יכול לעמוד בגורלו, ומתירא אני פן תדבקני הרעה ומתי:

וזהו ששנו רבותינו כשם שהנוה הרע בודק, כך הנוה הטוב בודק, כי סדום היתה בעומק הככר, והמלאך אומר ההרה המלט, והוא מושיבו לא אוכל מפני שהדבר קשה עליו. בקשה זו היה מבקש מגבריאל, שלא יהפוך את צוער מפני שינוי הווסת:

הנה, לשון ענוה:

נא, לשון בקשה:

העיר הזאת קרובה לנוס שמה. יותר מן ההר, כי אינה בריחוק אלא ד' מילין:

והיא מצער. שעוונותיה צעירים מסדום, שישיבת סדום נ"ב שנה, וישיבת צוער נ"א, כדדרשנו:

אמלטה, לשון ענוה:

נא, לשון בקשה:

שמה. כמו לשם, ולפי שהוצרך למ"ד בראש, הוטל לה ה' בסוף:

הלא מצער הוא. ונקל בעיני הקב"ה להצילה:

ותחי נפשי. בה:

ויאמר אליו הנה נשאתי פניך. א"ל גבריאל בשביל שחלקת לי כבוד לפיכך נשאתי פניך גם לדבר הזה, בין לחיות נפשך בה בין על העיר לבלתי הפכי את העיר צוער, אשר דברת בבקשתך:

מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר. של פורעניות לסדום ובנותיה:

עד בואך שמה. פן תספה גם אתה עמהן:

על כן קרא שם העיר צוער. שנאמר עליה הלא מצער הוא (פסוק כ), כי מתחלה היה שמה בלע, ואע"פ שלא נהפכה צוער באותו פעם בבקשת לוט, לאחר שעלה לוט מצוער וישב לו בהר, נבלעו דיורית של צוער במקומו, לכך נקראת בלע שנבלעו דיוריה, סדום שהיתה כמשרפות סיד, עמורה שנתעמרו יושביה ונקטפו, אדמה שנהפך כמו אדמה, צבוים שנפלו נפשות מן האש והגפרית והיו צבוים בדם. ודין אחד לארבעתן:

השמש יצא על הארץ. כלומר האירה על הארץ:

ולוט בא צוערה. כלומר לצוער:

השמש היה יוצא מן המזרח, ולבנה עדיין במערב, והיה יום ששה עשר בניסן, שהוא יום שני של פסח, שנאמר למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יז כא), וכתיב למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן (שם יח יד), ויצחק נולד בשנה האחרת בפסח, וביקש הקב"ה לשפוט סדום ואת בנותיה בי"ו בניסן, כצאת השמש על הארץ. קודם שקיעת הירח, ובאותו יום שהירח במלואתה ולעיניהם דנם שהן היו עובדין ומשתחוים לשמש ולירח, שלא יאמרו באי העולם קפץ עליהם פתאום ושפטן כשאין אלהיהם בעולם, שאלמלא היו בעולם היו עומדין להם בצרתן, לכך שפטן לעיני השמש והירח:

יצא. פעמים תמצא במקרא ששמש לשון זכר, כדכתיב השמש יצא, ויזרח לו השמש (בראשית לב לב), כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), ופעמים בלשון נקיבה, כגון והשמש זרחה על (הארץ) [המים] (מ"ב ג כב), ויהי השמש באה (בראשית טו יז), וכן הירח פעמים לשון זכר, שנאמר שמש (וירח) [ירח] עמד זבולו (חבקוק ג יא), וירח יקר הולך (איוב לא כו), וידום השמש וירח עמד (יהושע י יג), ופעמים לשון נקיבה, כדכתיב צר ואור חשך בעריפיה (ישעי' ה ל), אלא עיקר לשונם לשון זכר, שכך נקראו בתחילתם, את שני המאורות הגדולים (בראשית א טז):

וה' המטיר. ע"י בית דינו:

על סדום ועל עמורה גפרית. הגפרית מין עפר הוא, כגון המלח הנחצב וצוה הקב"ה לגבריאל ולבית דינו ולקח גפרית מן העפר והמטיר על סדום ועל עמורה, והכל ע"י רוח קדים נשא הגפרית ממקומו, מן הנחל של גפרית, כדכתיב נשמת ה' כנחל גפרית (ישעיה ל לג), וכה"א מנשמת (אלהים) [אלוה] יאבדו ומרוח אפו יכלו (איוב ד ט), וכן אתה דורש בפסוק ויט משה את ידו על הים (שמות יד כא), ויש שם אתנחתא וגבול המלים, התחיל ואמר כל זה הוא מאת ה' מן השמים היתה הגזירה, וזאת נלקחה מן הארץ, כמו הגפרית, וכך מנהג בני אדם, אם אדה רודה פת בתנור ובא בנו רעב לפניו נותן לו לחם, וכשיבא אורח הופכו בגחלים ונותנו על ראשו, אף הקב"ה כן, כשבאו בניו רעבים המטיר להם לחם מן השמים, וכשמרדו סדומיים חתה עליהם גחלים, אבל גפרית ח"ו שיאמר אדם שעלה לשמים, או שירד מן השמים, אלא אמיתת הצדק כדדרשנו, וכן אתה דורש ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו), שאינה יורדת מן השמים, אלא רוח זלעפות הוא מנת כוסם, הוא בית קבולם של פחי אש וגפרית הי' נושא אותם, את האש מתופת, ואת הגפרית מנחל של גפרית אשר שם, והיא ממטרת על רשעים בגיהנם בגזירתו של הקב"ה, וכן אתה דורש וברד שלג וקיטור (תהלים קמח ח), כי אינם יורדין מן השמים, אלא רוח סערה עושה דברו של הקב"ה, ומתגברת ולוקחת אותם מאוצרות אשר בתחתית הארץ, כדדרשנו בתחלת שכל טוב, וממטרת אותם בגזירתו על הארץ, וכן אמר ר' חנינא בן פזי אין דבר רע יורד מן השמים, א"ר יודן מפני מה אדם מפחד מאש ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו בגופו, מפני שהיא נידונית בה לעתיד, וא"ר יודן מפני מה אדם מריח גפרית ונפשו (סוללת) [סולדת] עליו, שיודעת שנידונית בה לעתיד:

ויהפוך את (כל) הערים האל. א"ר לוי בשם ר' שמואל בר נחמני חמשה כרכים הללו יושבות על צור אחד, לכך נאמר האל, שהיו קשות, שלח המלאך את ידו והפכן, זש"ה בחלמיש שלח ידו הפך משורש הרים (איוב כח ט):

ואת כל הככר. השדות והכרמים וכל הקרקע שבמישור וצמח האדמה, א"ר יהושע בן לוי ואם יקלוט אדם מטר מאוירה של סדום ויתן אל ערוגה אחרת אינה מצמחת:

ותבט אשתו מאחריו. מאחרי המלאך לראות מה יהא בבית אביה, ועברה על דבר המלאך, שאמר אל תבט אחריך:

ותהי נציב מלח. על שחטאת במלח, כדדרשנו:

וישכם אברהם בבקר. שהיה זריז ומקדים לתפלה, והוא קבע את תפלת השחר, והוא קבע מקום לתפלתו, שנא' אל המקום אשר עמד שם:

וישקף על פני סדום ועמורה ועל [כל] פני ארץ הככר. אין השקפה אלא ממקום גבוה למקום נמוך, כדדרשינן:

וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן. עיקר מלת קיטור, הוא העשן הפרוש על ההרים בשחר, ויש לו אוצרות בתחתיות הארץ ויוצא ומשליט בעולם, ואח"כ חזר לאחוריו, וכן העשן של כבשן ששורפין בו את האבנים לסיד קרוי קיטור. ומשמע לשון קישור, וכן קראו רבותינו לעמוד ענן עמוד קישור, שמתקשר ועולה, וכן ותקשר (בראשית לח כח), ומתרגמינן וקטרת, ובדברי רבותינו קטרא, לכך דימה הכתוב עישונה של סדום שעלה מתוך השרפה לעשן הכבשן שהוא קיטור:

ויהי בשחת אלהים. במדת הדין:

את ערי הככר ויזכור אלהים. מתוך הדין:

את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. בזכות ששתק לאברהם כשאמר לשרה אשתו אחותי היא, והוא ידע ושתק:

בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. וכי בכולן ישב אלא היה מלוה בהן ברבית, זו דברי רבותינו, ובדברי הפשט ישיבה ממש, ואע"פ שהיה יושב בסדום, אותו הפרק בכולן הי' נוסע וחונה, וכה"א ולוט ישב בערי הככר (בראשית יג יב), וכך דרש ר' שמואל בר נחמני:

ויעל לוט מצוער וישב בהר. בקצה ארץ ישראל:

ושתי בנותיו עמו כי ירא לשבת בצוער. אמר כיון שנגזרה גזירה אינה ניצולית וכן היה שנבלעו דיוריה:

וישב במערה הוא ושתי בנותיו. ביחוד ולכך נענש:

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. שמא נתעכב בדרך וימות:

ואיש אין בארץ לבא עלינו. בבעילה:

כדרך כל הארץ. שגזר הקב"ה לזכרים פרו ורבו ומלאו את הארץ, כסבורין היו שנתכלה העולם כבדור המבול, ולשם שמים עשו, ואע"פ שנשתיירה צוער היא עם מצער, ושמא לא יהא לנו ממנה תובעין:

לכה. לשון ענוה:

נשקה את אבינו יין. לפי שהיו לאמוריים יין הרבה, והיו מכניסין אותו לתוך מערות ואותו יין המוצנע שם מצאו במערה:

ונשכבה עמו. שלא ירגיש ויפרוש:

ונחיה מאבינו זרע. כמו שנתחיו מנח אחר המבול:

ותשקין את אביהן יין. בלא מדה:

בלילה הוא. לא נאמר ההוא. אלא הוא, כלומר כי הוא עצמו השכים להשתכר:

ותבא הבכירה ותשכב את אביה. משמשתו בערוותו והוציאה ערוותה לחוץ [ונתעברו] כמביאה שנייה כל כך שלטה בעצמה עד שהרגיש הזרע ויצא וידע בקומה מתחתיו, לכך נקוד על ובקומה, ולפי שהרגיש וידע בקומה היה לו להזהר עוד שלא ישתכר ביין כל זמן שמייחדת עמו כדי שלא ירגילוהו לעבירה, שאע"פ שהן סבורין שאין איש בעולם בלעדיו אבל הוא ודאי יודע כי אברהם וכל ביתו וארצו ניצול, וק"ו ממנו, אלא מתחלה היה להוט אחר בולמוס של עריות, לכך האכילו מבשרו, ולפי' זכרי עמון ומואב נתרחקו מקהל ה', והבנות טהרו לבוא בקהל, כי אמותיהן נתכוונו לשם שמים:

ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש. לכך נקרא אמש תחלת הלילה, שהחושך ממשמש ובא והיינו ערב:

עם אבי. והרגיש בקומי, ועתה נשקנה יין גם הלילה הזו, גם יותר ממה שהשקינוהו אתמול, ובאי שכבה עמו, כמו שעשתה היא למדה לאחותה לעשות:

ונחיה מאבינו זרע. כי לשם שמים אנו עושים:

ותשקין גם בלילה. יותר בלילה הזה מבלילה שעברה:

את אביהן יין. בלא מדה:

ותקם הצעירה ותשכב עמו. כשמשכב אחותה:

ולא ידע לא בשכבה ולא במקומה. בשכבה דבכירה השי"ן נפתחת וקמוצה, דמשמע בשכבה אצלו סתם, ודומה לו ויהי בשכבו (רות ג ד), שכיבה בלעדי ביאה, כי בעת שבאה לשכב אצלו לא ידע, ובעת החימום ידע ונתאווה לו יותר ממנה. בשכבה דצעירה חירק תחת השי"ן, ומשמע בשכבת זרעה, ודומה לו שכבת זרע (ויקרא טו טז), שכבת הטל (שמות טז יג), כי כשבאה אצלו ידע ונתאוה לה יותר ממנה, אלא מרוב השכרות ישן לו וכשמשמשה עמו, היה מהרהר, ומתוך הרהורו קפצה שכבת זרעו עליו, ולא הרגיש כך, כמנהג בעל קרי:

וירא אליו ה'. ללמדנו בא שנאמר אחרי ה' (אלהים) [אלהיכם] תלכו (דברים יג ה), אחרי דרכיו, שכן הוא בכבודו בא לבקר החולים עם פמליא שלו, וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא ד), וכתיב ופקודת כל אדם יפקד עליהם (במדבר טז כט), ומתרגמינן וסעודת כל אדם יסעד עליהם, ולפי שמל אברהם וחלה לכך בא לבקרו, לפי' אמרו רבותינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, וביקור חולים, ובקור לשון פשפוש הוא, כדכתיב לא יבקר בין לטוב לרע (ויקרא כז לג). הוא שאדם הולך ושואל לחולה מה אתה צריך, ולהזדקק לו כפי הענין, ואם הוא בן גילו נוטל מעליו אחד מששים שבחליו, ואם בא להתפלל עליו צריך להזכיר שמו, שנאמר אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), וכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא יסורין מכוערין ומעכרין אותו, שנא' נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר (תהלים לט ג), (קיח), וכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנא' וה' חפץ דכאו החלי (ישעי' נג י), ואם קבל עליו מאהבה, יראה זרע יאריך ימים, וכל יסורין שאין בהן ביטול תפלה, הן יסורין של אהבה, שנא' ברוך ה' אשר לא הסיר (חסדו ותפלתו) [תפלתי וחסדו] מאתי (תהלים סו כ), ואמר ריש לקיש נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב והבאתי אתכם במסורת הברית (יחזקאל כ לז), מה מלח ממתקת בשר הקרבנות, אף יסורין ממרקין כל גופו של אדם, לכך צריכין כל בני ברית לבקר חולי עמם, ולהזדקק להם, ולהמציא עצמם לחולים, כדי לסעדם ולסייעם בין בגופן בין בממונם בין בתפלתן:

ויאמר אדוני. תני ר' חייא למלאך הגדול שבהן וזהו מיכאל:

יוקח נא מעט מים. ר' אליעזר בשם ר' סימאי אומר אמר הקב"ה חייך שאני פורע כל זאת לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא, אתה אמרת יקח נא מעט מים, ואני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא. במדבר, עלי באר ענו לה (במדבר כא יז). ובארץ, [ארץ] נחלי מים (דברים ח' ז'). ולעתיד, יצאו מים חיים מירושלים (זכרי' יד ח):

ורחצו רגליכם. אני פורע לבניך. במדבר, וארחצך במים (יחזקאל טז ט). ובארץ, רחצו (והזכו) [הזכו] (ישעי' א טז). לעתיד, אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (שם ד ד):

והשענו תחת העץ. אני פורע לבניך. במדבר, ענן (במסך) [למסך] (תהלים קה לט). בארץ, בסוכות תשבו (ויקרא כג מב). לעתיד, וסוכה תהיה לצל (ישעי' ד ו):

ואקחה פת לחם. אני פורע לבניך. במדבר, הנני ממטיר לכם לחם (שמות טז ד). בארץ, [ארץ] חטה ושעורה (דברים ח ח). לעתיד, יהי פיסת בר [בארץ] (תהלים עב טז):

ואל הבקר רץ אברהם. אני פורע לבניך. במדבר, של מים. בארץ, ומקנה רב הי' לבני ראובן (במדבר לב א). לעתיד, יחי' איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעי' ז כא). המרחם על העני הקב"ה מרחם עליו, שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (תהלים מא ב). עני המבקש מזונות נותנין לו מיד, ואין צריך בדיקה, והמבקש כסות ולבוש בודקין אותו שמא רמאי הוא, דהכא חי נפש, והתם לאו חי נפש, וקיי"ל כר' יהודה, דתניא כוותיה הבא ואמר כסוני בודקין אותו, פרנסוני אין בודקין אותו:

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. למד אברהם אבינו מיצירת האדם, שנאמר כחלב תתיכני (איוב י י), זה תחלת שכבת זרע. וכגבינה תקפיאני (שם), זה אחר קליטה. עור ובשר תלבישני (שם שם יא), זה תחלת יצירה. ובעצמות וגידין תסוככני (שם), זה סוף יצירה. ולפי' נתן לפניהם חמאה וחלב תחלה, ואח"כ ובן הבקר, והקב"ה הסכים על ידו, ואמר לא תבשל גדי בחלב אמו (דברים יד כא), ורבותינו עשו משמרת למשמרת החוקים, דתנן ב"ש אומרים העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל, וב"ה אומרים אינו עולה ואינו נאכל, ובשלחן שאוכלין עליו אסור, אבל בשלחן שאין אוכלין עליו נותן זה בצד זה בקערותיהן, ואינו חושש, והלכתא כב"ה. ת"ר ב"ש אומרים מקנח, וב"ה אומרים מדיח, ומסיק דב"ש וב"ה בעי מקנח ומדיח, ומר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי, ולדברי הכל אם אכל מין חלב צריך קנוח הפה בפת, ובכל מילי הוי קינוח, לבר מתמרא וקמחא וירקא, ואח"כ צריך הדחה, ואח"כ אוכל בשר, מדמתרצינן דמים אמצעים בין גבינה לבשר חובה, אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, אפי' לבתר קנוח והדחה, אכל גבינה (אסור) [מותר] לאכול בשר, ולא מצאנו מי שמתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דהוי אכל בשר בסעודה אחרת כגון בבקר ולערב אכל גבינה, אי נמי אפכא, ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא לגבי חמרא אנא, דאבא כי הוי אכיל בשרא האידנא לא הוי אכיל גבינה עד למחר כי האיך שעתא, דהוי מעת לעת, ואלו אנא בהאי סעודה לא אכילנא, אבל בסעודה אחריתא אכילנא, ואי אפשר להתיר בפחות משיעור זה, והבשר של בין השיניים חייב לנוטלו כשבא לאכול גבינה, שבשר גמור הוא. אמרינן בהשוכר את הפועלים ויקח בן בקר רך וטוב, אמר רב בן בקר חד, רך וטוב תרי, הרי שלשה לשלשה אנשים, וכל חד וחד הביא לנער חד, וכל כך למה כדי להאכילם שלשה לשונות בחרדל:

ר' יהושע אומר תשע סאין קמח היו, ג' למצות, ג' ללחמניות, ג' למיני מלטוסיות, ואותו היום פרוס הפסח היה:

כתיב קמח וכתיב סלת, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין יותר מן האיש, ולכך פירש לה. ואילו לחם לא אתיא קמייהו, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר' מאיר, אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פרסה נדה:

ויאמרו אליו איו שרה אשתך. א"ר יהודה אמר רב יצחק יודעין היו מלאכי השרת ששרה באוהל היתה, אלא מאי הנה באוהל, להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. ר' יוסי בר חנינא אומר כדי שישגר לה כוס של ברכה, וס"ל כיש אומרים דברכת המזון טעונה כוס, דתניא עשרה דברים נאמרו בברכת וכו'. ויש אומרים משגרין לאשתו במתנה, ואמרינן מאי טעמא, ומתרץ כי היכי דליתבריך דביתהו, ואנן סבירא לן כרב אחא, דלא צריך:

תנא ר' יוסי למה נקוד על אליו, לימד תורה דרך ארץ, שישאל אדם בשלום אכסנאי שלו, ואקשינן והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל, ומהדר ע"י בעלה קאמר, ור' אומר בפרק עשרה יוחסין אין משתמשין בנשים לא בקטנה ולא בגדולה, שלא ירגילה אצלו, ואין שואלין בשלום אשה כלל, אפי' ע"י שליח:

והוא אחריו. זה ישמעאל:

ד"א והוא אחריו. הרגיש שבא אורח:

אחרי בלותי. אחר שכלה הבשר ורבו הקמטים:

היתה לי עדנה, תכשיטין. אמרה אשה זו כל זמן שהיא ילדה צריכה תכשיטין, זקינה אינה צריכה תכשיטין, שנאמר המלבשכם שני עם עדנים (ש"ב א כד), וכתיב ואעדך עדי (יחזקאל טז יא):

ואברהם היו יהי'. ר' תנחום בר חנילאי אומר בשרו שאין העולם חסר משלשים כמותו כמנין יהיה:

כי ידעתיו [וגו'] לעשות צדקה ומשפט. ר' עזריה בשם ר' סימון אומר בתחלה צדקה ולבסוף משפט, כיצד אברהם עשה, תחלה הי' מאכיל לכל עובר ושב לשום צדקה, לאחר האכילה אמר לו אמור ברוך אל עליון שאכלנו משלו, אם הי' אומר כך, הי' פוטרו לשלום ומלוהו, ואם לא אמר כך, אמר תן לי דמים ממה שאכלת, וזהו משפט, לכך נאמר ויטע אשל וגו' (בראשית כא לג):

זעקת סדום ועמורה כי רבה. ר' ברכי' בשם ר' יוחנן אומר נאמר כאן כי רבה, ונאמר במבול כי רבה (בראשית ו ה), ליתן את האמור במבול בסדום, ואת האמור בסדום במבול, שאלו ואלו נידונין באש ובמים:

ואם לא אדעה. ר' אבא בר כהנא אמר פתח להם פתח לתשובה. כדכתיב וידע אלהים (שמות ב כה):

הכצעקתה הבאה אלי. אמר ר' לוי אמר הקב"ה אפי' אם אני מבקש לשתוק דינה של נערה, אינה מניחני לשתוק, מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעיין, אמרה אחת לחברתה למה פניך חולנית, אמרה לה כלו מזונותינו וכבר אנו רעיבים למות, מה עשתה מלאת את הכד קמח והחליפו, נטלה זו את שביד זו, כיון שהרגישו סדומיים נטלוה ושרפוה באש. ובפ' חלק אמרינן ההיא רביתא דהוי מפקי ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מילתא שפיוה דבשא ואוקמוה על איגר שורא, אתי זבורי ואכלוה, והיינו דכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה. [ואמר ר' יהודה] על עיסקי ריבה:

ואנכי עפר ואפר. אמר הקב"ה אתה אמרת כך, חייך שאני נותן בהם כפרה לפניך, אפר חטאת, ועפר שריפת החטאת:

האף תספה. רבי ורבי יונתן אמרו בשר ודם האף כובשן, אבל הקב"ה כובש האף, שנא' נקם ה' ובעל חימה (נחום א ב), ר' יהושע אומר בשר ודם קנאה כובשו, אבל הקב"ה כובש את הקנאה, שנא' (ה') [אל] קנא ונוקם [ה'] (שם שם):

האחד בא לגור וישפוט שפוט. אמרו דין שדנו ראשונים בא זה לעוות עלינו:

ומקצת מדרש נפרש להצדיק דין בוראינו עליהם. ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע עליהם הקב"ה, גאון (שבע לחם ושלוה והשקט) [שבעת לחם ושלות השקט] הי' לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז מט), וכתיב ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש (איוב כח ה), וכתיב מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו (שם שם ו), לפי' לא הדריכוהו בני שחץ וגו' (שם שם ח), כדגרסי' בפ' חלק ארבע דינים היו בסדום, שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דיני' דמחי לי' לאיתתא דחברי' ומפלת לה אמר לי' יהבה ניהלי' דנעברה [ניהליך] דפסק לי' לאודנא דחברי', אמרו לי' יהבי' ניהלי' עד (דקדחא) [דקרחא] דפדע לי' לחברי', אמרי לי' הב לי' אגרא דשקיל לך דמא דעבר במכרא יהיב ארבע זוזי דעבר במיא יהיב תמני זוזי, זימנא חדא אתא ההוא כובס איקלע להתם, אמרו לי' הב ארבע זוזי, אמר להו אנא במים עברי, א"ל א"כ הב תמניא דעברת במיא [לא יהיב פדיוהו אתא לקמיה דדיינא א"ל הב ליה אגרא דשקיל לך דמא ותמניא זוזי דעברת במיא]:

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם פדיוהו, אתא לקמי' דדייני אמרו ליה הב לי' אגרא דשקיל לך דמא שקל גללים פדיוהו איהו לדייני אמרו מאי האי אמר להם אגרא דנפק לי מנך הב ניהלי להאי וזוזי דידי כדקיימי קיימי הויא להו פורייתא דמגיר עלה אורחים כי מאריך גייזי כי גוץ מתחין לי':

אליעזר עבד אברהם איקלע להתם אמרו לי' קום גני אפוריא אמר להם נדרא נדרנא מן יומא דמיתת אימא לא גנינא אפורייא, ויתר דברי חטאתם ורעתם נאמרים שם:

ואת שתי בנותיך הנמצאות. ר' טוביא בר יצחק אומר שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית, וכן הוא אומר מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט כא), היכן מצאתיו בסדום:

הנה נא העיר הזאת קרובה. כל עיר שישיבתה קרובין עוונותיה צעירין, וישיבת צוער נ"א שנה, וישיבת סדום נ"ב שנה, א"ר ירמי' עיקר שלותה של סדום לא הי' אלא חמשים ושתים שנה, ומהם עשרים ושתים שנה הי' הקב"ה מרעים עליהם הרים ומביא עליהם זועות, כדי שיעשה תשובה ולא עשו, הה"ד (המרגיז) [המעתיק] הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו (איוב ט ה):

וה' המטיר על סדום. (קעב) ר' יהודה בר סימון אומר זה גבריאל שנקרא בשם רבו:

מאת ה'. מן הגבורה, אמר ר' יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שבן אדם מזכיר שמו שני פעמים בפסוק אחד, כל שכן לגבוה. בתורה דכתיב ויאמר למך לנשיו נשי למך (בראשית ד כג). בנביאים דכתיב ויאמר המלך [להם] קחו עמכם את עבדי אדוניכם, והי' יכול לומר את עבדי, בכתובים דכתיב כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך (אסתר ג יב) כ"ש לגבוה, (קעה) שנאמר ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' (בראשית יח יט), וכן ה' המטיר [וגו'] מאת ה':

וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לתפלה, וכבר פסקנו בפרשת לך לך, דהלכתא כר' יהודה בתפלת השחר עד ארבע שעות:

אל המקום אשר עמד שם. מכאן אמרו רבותינו כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו:

את פני ה'. מכאן למתפלל שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, וכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהלים טז ח), ולפי שגרמו עונינו ובטלו התמידין שמלבנין עונותינו, צריכין בני האבות להתפלל תפלות אשר תקנו לנו, להיות איש שוחר טוב וזריז לתפלה, להקדים בשבח בוראו, ולקבל עליו מלכות שמים, ולקרות קריאת שמע מעת הנץ החמה עד רביעית היום, זמן ג' שעות, ותפלתו לעמוד בה לפני מלכו, עד שליש היום, זמן ד' שעות, שכן תמיד של שחר קרב עד ד' שעות, ותפלת מנחתו לגשת בה לפני מלכו של עולם, מתשע שעה ומחצה ולמעלה, עד הערב, כדברי רבנן שמכשירין תמיד של בין הערבים להשחט בח' שעות ומחצה, ולהקרב בט' ומחצה ועד הערב, ולדברי ר' יהודה עד י"א שעות ומחצה ביום, ופסקו הגאונים דעביד כרבנן עביד, ודעביד כר' יהודה עביד, ואנן סבירא לן כרבנן וכרבי יוסי דמקשי תפלת המנחה לקטורת, שנא' תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב (תהלים קמא ב), ואבינו יצחק תקנה. שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד סג) ומדיצא לפנות ערב ש"מ דגמר תפלה עד הערב, ותפלת הערב אין לה קבע לסומכה זולתי על אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום שמקריבין כל הלילה. ואבינו יעקב תקנה. שנא' ויפגע במקום (בראשית כח יא), ונדרש במקומה הלכך עונת פגיעתה משקיעת החמה עד סוף הלילה, אבל קריאת שמע לא יעבור על סייגו המסויג עד חצות לילה, ופורץ גדר ישכנו נחש: