וה' פקד את שרה. א"ר יהודה בר סימון אע"ג דאמר רב הונא מלאך הוא הממונה על התאוה ועל ההריון, אבל שרה לא נפקדה ע"י המלאך כי אם על ידי הקב"ה בעצמו, שנא' וה' פקד את שרה. ופקידה זאת היתה בר"ה ולמחר פירסה שרה נדה, שנאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), ושהתה בנדתה ב' ימים ומינה ה' ימים על הב' הרי ז', כי כן הי' דרך הראשונים, ובליל שמיני טבלה שהיא תשיעי לראש השנה נותרו כ"ב ימים לתשרי, וכ"ט למרחשון, ול' לכסליו, וכ"ט לטבת, ול' לשבט, כ"ט לאדר, וכ"ט לאדר שני, כי אותה שנה מעוברת היתה, ובי"ד בניסן ילדה בחצי היום, זמן שחיטת הפסח, והן שבעה חדשים מנין הרב"ה ארבה עצבונך, רי"ב יום הם שבעה חדשים, חוץ מיום שנולד בו, וחוץ מיום שנתעברה בו, ומניין שבזמן שחיטת הפסח נולד יצחק, א"ר הונא בשם חזקיה, כתיב הכא למועד אשר דבר אתו, וכתיב התם מועד צאתך (מארץ מצרים) [ממצרים], לג"ש:

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה [לו] שרה. כל כך הכתוב מחזר על הדברים כדי להעיד עליו שהוא בנו:

יצחק. יצא חוק לעולם:

וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. זה שממנו יצא חוק לעולם, שגזר הקב"ה ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר (בראשית יז יב), וזהו ראשון לנימולים לשמונה:

ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כל צחוק שנאמר בו באברהם ושרה לשון תימה היא, כי כשאמרו לו לאדם בשורה טובה מופלאת הוא מתמיה, ובתוך התמיה מצחק בפיו, אבל אין שמחה הבאה מן הלב, שנאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק (בראשית יז יז), לשון תימה. צחוק עשה לי אלהים דבר של תימה עשה לי אלהים, כי בבחרותי לא נתן לי אלהים הריון, ואחרי בלותי נתן לי הריון:

כל השומע יצחק. יתמה לי איך נהיה דבר זה ללדת אשה בת תשעים, וכן ותצחק שרה (בראשית יח יב), תמה בלבה. ויש צחוק שהוא על דבר עבירה, כדכתיב בישמעאל אשר ילדה לאברהם מצחק (שם כא ט), וכתיב בעגל ויקומו לצחק (שמות לב ו), וכתיב כן איש רימה את רעהו (ויאמר הלא מצחק) [ואמר הלא משחק] אני (משלי כו יט), ויש צחוק שהוא כשחוק, כגזן ויהי כמצחק בעיני חתניו (בראשית יט יד), שהשחוק לשון בזיון ולעג הוא, וכה"א (ה') [יושב] בשמים ישחק (תהלים ב ד), שחוק לרעהו אהיה (איוב יב ד), זולת במקומות מיוחדין נמצא שחוק וצחוק לשון שמחה, כדכתיב ויצא מהם תודה וקול משחקים (ירמי' ל יט), לכך דרש ר' ברכי' צחוק עשה לי אלהים שמחה יתירה עשה לי הקב"ה, כי נתן לי הריון עם בן זכר:

כל השומע יצחק לי. שהרי עקרות הרבה נפקדו עמי, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומין נפתחו, הרבה שוטים נשתפו:

ותאמר מי מלל לאברהם. לשון תרגום, כלומר מי דיבר לאברהם זאת, כשילדה שרה לא היו מאמינים אלא הכל אומרים אספו להם אסופי אחד מן השוק, ואומרים עליו בנינו הוא זה, והיו השרות מבקרות אותה ומביאין גוריהן בחיקן, אמר אברהם לשרה אין זו שעת הצנע, גלי לדדיך והניקי תנוקות הללו, לפרסם מפעלות אלהינו, ולפי שהי' הדבר קשה בעיני שרה, לכך אמרה מי מלל לאברהם הניקה שרה בנים זרים:

ויגדל הילד ויגמל. עיקר מלת ויגמל לשון תשלום גמול, כמו (כי גמל) [כגמל] עלי נפשי (תהלים קלא ב), ודומיהן:

ויעש אברהם משתה גדול. כדי לפרסם מפעלות ה', וכל מלכי האמורי זימן לשם על המשתה, ואמר שרה אשתי עקרה היתה, וה' פתח את רחמה והולידה, והיו רואין את יצחק ומודים ומשבחים להקב"ה:

ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק. בתוך המשתה משבחת היתה להקב"ה, ואמרה ברוך המקום שנתן לי בן הראוי לירש את אביו, וישמעאל הי' מתמיה עליו ואמר הלא אני הוא בכורו ואטול פי שנים:

ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, הואיל ואמ' ליקח פי שנים לא יירש כלל:

עם בני. אפי' אינו יצחק:

עם יצחק. אפי' אינו בני, כ"ש השתא, וזהו שהבטיחו הקב"ה ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (בראשית יז כא):

וירע הדבר מאוד בעיני אברהם. לעשותה ולמה על אדות בנו ישמעאל שבקש עליו לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז יח), והקב"ה השיבו ולישמעאל שמעתיך (שם שם כ):

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער. שנפרש ממך לתרבות רעה:

ועל אמתך. שיצאת להפקר:

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כי כל דבריה ברוח הקודש:

כי ביצחק. בזרעו של יצחק:

יקרא לך זרע. שהן מייחסין אחריך ואחר אלהותיך, שכך אמרתי לך ואת בריתי אקים את יצחק (בראשית יז כא):

וגם את בן האמה לגוי אשימנו. מופרד מיצחק ויהי גוי גדול בפני עצמו:

כי זרעך הוא. זש"ה ועלהו לא יבול (תהלים א ג):

וישכם אברהם בבקר. זירז עצמו לקיים מה שאמר לו הקב"ה, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כא יב):

ויקח לחם וחמת מים. חמת הוא נוד שעושין מן העור, וראיה מן דברי רבותינו חמת של קנים שהבצים שלה מקבלות כו' במס' כלים פ"ד, ועוד שנינו חמת חלילין, פי' שפושטין הגדי ועושין הרועים ממנו נוד להיות מחללין בקולם בו, ותנן נמי חמת שעשאה תרמל, ותרמל שעשאה חמת, הרי למדנו שהחמת נוד של עור היא:

וביתו של אברהם אבינו וותרנין היו, ולפיכך נתן להם לחם וחמת מים, כאשר תוכל שאת מצד אחד:

שם על שכמה. שכן דרך העוברים:

ואת הילד. משכמה אחד. והיה באותו פרק בן י"ז שנה כי כשנמול היה בן י"ג שנה, ולבסוף שנה באה שהיא שנת י"ד לו, נולד יצחק, ולבסוף ב' שנים אחרות, שהיא שנת ט"ז לו נגמל יצחק, וזה הדבר בשנת י"ז לו:

אלא שרה הכניסה בו עין הרע, וחלצתה חמה, ונקלש בשרו, ושופו עצמותיו ונוטלתו על שכמה מצדה השנית:

וישלחה. ששלחה לשם גירושין, שלא תחזור עוד אל ביתו:

ותלך ותתע במדבר באר שבע. היא הלכה ותתעה במדבר. שבא שתחתי' מודיע כי היא מדברה של באר שבע, ועוד כל המדבר שהוא עומד על עצמו כגון במדבר בערבה (דברים א א), אחר המדבר (שמות ג א), ובמדבר אשר ראית (דברים א לא), וכל שכמותה כולן הבי"ת נקמצת, וכל מדבר שהוא סמוך על תיבה הבאה כמו מדבר שור (שמות טו כב), מדבר סין (שם טז א), במדבר הגדול (דברים ח טו), במדבר הזה (במדבר יד ב), מדבר סיני (שמות יט א), מדבר פארן (במדבר יג כו), וכל שכמותה, הכל פתוח לבד:

ויכלו המים מן החמת. שהי' קדוח וחולה כמו שדרשנו, והי' שותה בכל שעה כדרך בעלי קדוח:

ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אילן רותם היה, שכן דרך הרתמים להיות גדלין במדבר, ולמה נקראו השיחים, א"ר יוסי ששם הסיחו עמה מלאכי השרת, ודומה לו לשוח בשדה (בראשית כד סג), וכענין זה דרשינן וכל שיח השדה (שם ב ה):

ותלך ותשב לה מנגד. הרחק ממנו אלפים אמה, ולכך הה"א חטופה, כדי שנלמוד הרחק מרחוק בג"ש, כתיב הכא הרחק, וכתיב התם אך רחוק יהי' ביניכם ובינו כאלפים אמה (יהושע ג ד), מה התם אלפים, אף הכא אלפים, וזה כמטחוי קשת, דא"ר יצחק שני מטחוי קשת מיל, ואם הי' אומר כטחוי קשת, הייתי אומר שני טחוי קשת אחר והוא שהיא מיל אחד, כשהוא מוסיף מ' כמטחוי לדרשה, לומר לך שני ענייני טחוי, והן ד' טחוי קשת שהן ב' מילין, ועיקר יסוד המלה שמטיח החץ על יתר הקשת וזורקו, וכה"א כוננו חצים על יתר לירות (תהלים יא ב), ודומה לו טחי (טפל) [תפל] (יחזקאל יג יא), וטח את הבית (ויקרא יד מב), וכל דומיהן, ותהי המלה כמו ו' בחגוי הסלע (שה"ש ב יד), הנגדרת מן המצרי לאנה יחוגו וינועו:

כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד. זה מנגד בא להיותו מופנה לג"ש ללמוד נגד מנגד:

ותשא את קולה ותבך. א"ר ברכי' היתה מטחת דברים כלפי מעלה אמרה אתמול אמרת הרבה ארבה את זרעך (בראשית טז י), ועכשיו הוא מת בצמא וזה שאמר דוד המלך ע"ה משיח ה', נודי ספרת אתה שימה [דמעתי] בנאדך הלא בספרתך (תהלים נו ט), פי' נודי ספרת אתה וגזרת כמה ימים אתה גולה שימה דמעתי רצוי' לפניך, כדמעות בעלת נוד המים. ואם בשביל שהיתה גיורת היתה חביבה לפניך, כי גר אנכי עמך (שם לט יג), נמצא מוכח גם מכאן שהחמת נוד הוא:

וישמע אלהים את קול הנער. אמרו רבותינו יפה תפילת החולה וצעקתו בחוליו יותר משל כל אדם, וכה"א ויבך חזקי' בכי גדול (ישעי' לח ג):

ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים. בזכות אברהם:

ויאמר לה מה לך הגר. להטיח דברים כלפי מעלה:

אל תראי. מן הנער שהוא חולה וצמא למים:

כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם. אעפ"י שהוא עתיד לבוא ענש בדין אינו נידון אלא כאשר הוא עכשיו צדיק, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה:

קומי שאי את הנער והחזיקי את ידיך בו. בישר רפואתו, בתחלה שאי ולבסוף החזיקי רק ידך בו, כמנהל ביד, ודומה לו אין מנהל לה (אין להחזיק) [ואין מחזיק] בידה (ישעי' נא יח):

כי לגוי גדול אשימנו. כמו שבשרתיך כבר, ויש לומר כי הוא היה המלאך שנדבר עמה כבר בתחלה:

ויפקח. לשון פתיחה, ורוב תמצא סמוך לפנים, ודומה לכולן, פקח קוח (ישעיה סא א), יעור פקחים (שמות כג ח), חכמה שלכם ועיניכם פתוחין בתורה:

ויפקח אלהים את עיניה. ר' בנימין בר לוי ור' יונתן בן עמרם תרוייהו אמרין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהן:

ותרא באר מים. הוא באר לחי רואי, שהרי העלימה הקב"ה ממנה וחזר והעלה אותן, להודיע גבורותיו לעולם:

ותלך ותמלא [את] החמת מים. תחלה, שהיתה חסרת אמנה שמא יחסרו מי הבאר ויבשו, ואחר כך ותשק את הנער ממי הבאר:

ויהי אלהים את הנער. דרש ר"ע את לרבות חמרין וגמלין ובני ביתו וכל אשר לו לברכה:

ויגדל בנכסים:

ויהי רובה קשת. רובה גדול ומתלמד להיות קשת, כי כל בעלי קשת נקראים קשתיים, וכל בעלי קלע קלעים:

וישב במדבר פארן. לפי שהוא סמוך לפארן. לפי ב' פתוח לבד, וכן דרך כל המקרא:

ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים. א"ר יצחק זרוק חוטרא לאוירא ועל עיקרי' קאי, לפי שהיתה שפחה מצרית ולכך נשאה לבנה מאבותיה ושמה עדישה גירשה שהיתה מרשעת ולקח גם משם אשה שהיתה טובה מן הראשונה:

ורבותינו דרשו למה נסמכה פרשת פקידת שרה לענין אבימלך, והלא רחוק ענין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת, אלא לדרוש בה גבורי כח שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה, מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם על אבימלך (בראשית כ יז), וסמוך לו וה' פקד את שרה כאשר אמר, אברהם:

ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, לאברהם בתפלתו של אבימלך:

בן לזקוניו. דומה לזיו איקונין שלו. וכן אתה דורש ביוסף:

למועד אשר דבר אתו אלהים. באותו מועד שדבר הבשורה, מה התם בחצי היום, שנא' כחום היום (בראשית יח א), אף הכא בחצי היום, כדי שישמעו הכל חבלי לידתה ויכנסו ויראו:

מי מלל. רמז לק' שנה שהוא מוליד כמנין מלל:

ויגדל הילד ויגמל. נגמל מחלבו לסוף כ"ד חדשים:

ת"ר תינוק יונק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ. ואע"ג דקיי"ל דאין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, דכתיב טמא הוא לכם (ויקרא יא ד), הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים, דהיינו אדם טמא אלא טהור אסור לינק אלא עד כ"ד חודש, וזה זמן למניקה שאם נתארמלה או נתגרשה והיא מעוברת או מניקה אסורה ליארס כל שכן לינשא עד כ"ד חודש, דת"ר מניקה שמת בעלה בתוך עשרים וארבע חודש הרו זו לא תינשא ולא תיארס עד שעברו כ"ד חודש, דברי ר' מאיר, וקיי"ל כר"מ בגזירותיו, ואע"ג דאמרינין הלכה כר' יהודה סבירא לי' דאמר שמונה עשר חודש, ואביי שרא לאריסי' לא סבירא לן הכי כדאורי לי' ר' יוסף לאביי דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארסה בו:

ות"ר לא ישא אדם מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד כ"ד חודש, ואם נשא יוציא ולא יחזירה עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אמרו יוציא בגט וכשהגיע זמנו לכנוס יכנוס ובהא לית הלכתא כר"מ בגזירותיו אלא כרבנן, הלכך אם ישראל הוא יוציא בגט ולאחר שימלאו לה כ"ד חודש לוולד יחזור ויקדש ויכנוס. (סמ"ג) אפי' כהן יוציא בגט או יפריש ממנה עד תכלית הזמן. ואם מת הולד בתוך כ"ד חודש מותרת לינשא אחר ג' חדשים ולא חישינן לעובדא דסורא דההיא איתתא שחנקה את בנה כדי להנשא דההיא שוטית הוית. ואפי' נתנה בנה לאשה אחרת להניק או גמלתהו בתוך כ"ד חודש מצאתי בתשו' הגאונים שאין קרוי מינקת חבירו אם נתנה בנה לינוק במינקת ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל בתוך ג' חדשים. וטעמא מאי אסורה לינשא תוך ימי מניקתה דלמא מעברא משני ומעכרא לה לחלבא וזה בעלה השני כיון דלא ברי' הוא לא יהיב לי' מדיליה דתהוי ממסמסת לי' בביצים וחלב וקרובים נמי לא יהבי' לי' והיא נמי מכספא למתבע מנייהו ונמצא הוולד בא לידי סכנה, וכתיב אל תשיג גבול עולם (ובשדה) [ובשדי] יתומים (משלי כג י), קרי ביה עולם וקרי ביה ובשרי, ואע"ג דפסקינן נמי מניקות כ"ד חודש כדברי ר"א, הני מילי לענין אלמנה וגרושה כדי שלא תעגן עוד, אבל ביושבת תחת בעלה קיי"ל כר' יהושע דאמר אפילו ארבע או חמש שנים ונושא חבילה על כתפו אבל פירש שלשה ימים מעת לעת לאחר כ"ד חודש וחזר וינק אפילו ר' יהושע מודה שהרי הוא כיונק שקץ, וגרסינן בירושלמי במה דברים אמורים שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין מפני הסכנה:

ויגדל הילד ויגמל. כדדרשינן:

ויעש אברהם משתה גדול. היה שם גדול העולמים ושש, והיינו דכתיב כי ישוב ה' לשוש עליך [לטוב] כאשר שש על אבותיך (דברים ל ט), במשתה יצחק:

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. דרש ר"ע אין צחוק אלא לשון ערוה, שנשא' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (בראשית לט יז), שהיה מכביש וצד נשי אנשים ומענה אותן, ר' ישמעאל אומר לשון ע"ז, כדכתיב ויקומו לצחק (שמות לב ו), שהיה בונה במות וצד חגבים ומקריב עליהן, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי אומר לשון שפיכות דמים, כדכתיב כמתלהלה יורה (החצים) [זקים חצים] ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח יט), והלכתא ככולהו תנאי:

כי ביצחק יקרא לך זרע. ר' עזריה בשם ר' הונא אומר בשם ר' יודן בר שלום זש"ה זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד) וכתיב זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיו (שם קה ה), מופת נתתי שמוצא דבר מפיו, כי כל מי שמודה בפיו בב' עולמות יקרא לך זרע, וזה שדקדק ביצחק הבי"ת יתירה לדרשה, וכל מי שאינו מודה בשני עולמות לא נקרא לך זרע:

כי שמע ה' את קול הנער באשר הוא שם. א"ר סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, מנלן דכתיב משא בערב (שער) [ביער] בערב תלינו אורחות דדנים (ישעיה כא יג), וכתיב לקראת צמא התיו מים וגו' (שם שם יד), ולא די שלא נתן להם מים, אלא האכילום מלוחים לשמונים אלף לבושי שריונים, אמר להן הקב"ה למלאכי השרת, אין דנין את האדם אלא לפי שעתו, ועכשיו צדיק הוא מדבר זה:

ויהי רובה קשת, וקשיותו עמו, רבה על כל המורים בקשת:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לו פרשת שלל האויב, שנ' ברצות ה' דרכי איש כל אויביו ישלים אתו (משלי טז ז), ולמה נסמכו שהיו אומרים אילו היה אברהם צדיק לא היה טורד את בנו בעצת אשתו, כיון שראו מעשיו של ישמעאל שהיה מלסטם את הבריות, ונשא אשה מארץ מצרים, חזרו והודו למעשיו לומר אלהים עמך בכל אשר אתה עושה (פסוק כב), אפי' בטרידת בנך ממך:

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן, צאן לא נאמר, אלא הצאן, הנזכרים למעלה:

לבדהן. שהפליגן מן הבקר:

ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה. ולא כבר נתתם לי עם הבקר ועכשיו מה טעם הצבת לבדנה, כמו לבדן, ודומה לו עדנה, כמו עדן, וכן דרך המקרא כל מקום שהתיבה לשון רבים, כגון ותאמרן, ותבאן, ותלדן, ותהרין, וכל דומיהם, פעמים נכתבים בנ' לבד, ופעמים בנ"ה:

ויאמר כי את שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי הצבה זו לעדות כי חפרתי את הבאר הזאת ושלי היא:

כל כבשות שבענין זה חסרים ו', שבעבורם נקנס זרע אברהם וחסרו שכרו, שבעבור ז' הכבשת הרגו פלשתים ז' חסידי ישראל. שמשון וחפני ופנחס ושאול ושלש בניו, והחריבו ז' משכנות אהל מועד וגלגל ונוב ושילה וגבעון ובית עולמים בראשונה ובשניה, ושהה ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים, ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר נחמני אומר אמר הקב"ה אלו תרנגולת של אחד מכם אבדה היה מחזר עליה כמה פתחים ואיזה מכם השגיח על ארוני. כל עדות המסור לזכר, הרי הכתוב קראו עד, ושמסורה לנקבה קוראה עדה, ובניין אב לכולהון עד הגל הזה ועדה המצבה (בראשית לא נב), ומה בין עדה שהיא לשון עדות, לעדה שהיא קיהול עשרה, עדה שהיא לשון עדות הע' ננקדת בצירי, שהיא קמוצה קטנה, כגון תהיה לי לעדה (בראשית כא ל). ועדה המצבה (שם לא נב). אבל עדה של עשרה הע' נסגלה, כגון לעדה הרעה הזאת (במדבר יד כז), בתוך העדה (שם כז ג), ועוד עדה שהיא עשרה. כשתדמימה לתיבה שלפניה, הע' נחטפת. וה' שלסוף נתמרת בתי"ו, כגון עדת ה' (שם כז יז) בעדת קרח (שם כו ט), אבל עדה שהיא לשון עדות, אין לה תמורה:

על כן קרא למקום ההוא באר שבע. באר שבע כבשות. ועוד כי שם נשבעו שניהם, שלא יזיקו זה לזה עד שלשה דורות:

ויכרתו ברית. תנאי קיים בבאר שבע:

ויקם אבימלך ופיכול שר צבאו. קומה היתה כשהשלימו עם הצדיק:

וישובו אל ארץ פלשתים. בשלום:

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. יותר ממה שעשה בחברון, כי בחברון עשה חמש ועשרים שנה, וכאן עשרים ושש שנים:

אשר גזלו עבדי אבימלך. איזהו גזילה, ר"א אומר זה שגוזל בפני עשרה בפרהסיא, כדכתיב ויגזלו כל אשר (עובר) [יעבור] עליהם בדרך (שופטים ט כה), מה דרך בפרהסיא, אף גזל בפרהסיא. רשב"י אומר מהכא, והבאתם (את הגזול) [גזול] ואת הפסח (מלאכי א יג), מה פסח שהוא בעל מום בגלוי, אף גזל בגלוי:

ר' יוסי בשם ר' אבהו אומר לפני תשעה גנב, לפני עשרה גזלן:

ר' תנחומא בשם ר' הונא אומר לעולם אינו גזלן עד שיגזול מתחת ידו, שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי (ש"ב כג כא):

בעבור תהיה לי לעדה. רבנן אמרי רועיו של אבימלך היו מדיינין עם רועי אברהם לאמר לנו המים, ונתנו סימן ביניהם, שכל מי שיעלו המים לקראת פני צאנו הרי הבאר שלו, וכיון שעלו לפני צאן אברהם, היתה הבאר שלו. א"ר יצחק בעבור היתה, אין כתיב כאן, אלא תהיה. כלומר לעתיד סימן לבניך שתעלה באר לפניהם, שנאמ' עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):

ויטע אשל. ר' יודן אומר פרדס. תיבה הפוכה אשל שאל, ומה תשאל ענבים תאנים ורימונים, מלמד שנטע בו כל מיני מאכל. ר' נחמיא אומר פונדק, שאל, מה תשאל יין בשר ובצים. ר' יודן אומר אשל זה סנהדרין, כדכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל (אשר בחברון) [ברמה] (ש"א כב ו), והכי אמרי רבנן במסכתא יומא, לא פסקת ישיבה מאבותינו מעולם, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), וכן יעקב דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים דכתיב לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר דכתיב אספו לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא טז):

רבנן אמרו אשל אכילה שתיה ולויה:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לו נסיון עשירי, ובא מקרא זה לעשות משתה של יצחק, וטיהרת ישמעאל, ודברי אבימלך עניין אחד. ועל כולן אמר ויהי אחר הדברים האלה, ואע"פ שהזמנים מופלגין, ובכל מקום שנאמר אחר משמע לשון מיד וסמוך, אפ"ה שייך כאן אחר, לפי שהיו הרהורי דברים על משתה של יצחק, לפיכך סמוך העניין ואמר אחר הדברים האלה, כלומר האלה שכבר כתבנו ויעש אברהם משתה גדול, והנסיונות תכופין ומראין הענין סמוכין ונכתבין סמוכין, לכך כתיב אחר, לומר לך אחר סמוך הוא: