ויהיו חיי שרה מאה שנה. מה ראה לומר כל כך שנה שנה שנים. אלא בת מאה שנה כבת עשרים לנוי, בת עשרים שנה שוותה לבת שבע ביופי:

שני חיי שרה. שכך היתה חייה, וכולן עברו בשמחה ובששון:

ותמת שרה. בהיות אברהם בהר המוריה כשדר בקרית ארבע שהיא של אחימן שישי ותלמי וענק אביהן:

היא חברון. ששם נוחין האבות וחברותיהם:

בארץ כנען. המבוזה שבארץ כנען היפך הפשט:

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. כך דרך פשט המקרא, לאדם המזדמן לעשות הדבר בעצמו קוראו בא, כגון בא אלי לשכב עמי (בראשית לט יד), ויבא אברהם. מהר המוריה, באותו היום נעשה שמת שרה ונתעסק לספוד לשרה ולבכותה, כדי לקבל עליה שכר, ולמדנו שהיה יצחק בן ל"ז שנה כשנעקד על הר המוריה, וכשנפטרת ביום עקידתו היתה בת קכ"ז שנה:

ויקם אברהם מעל פני מתו. היה לו לומר מעל פני שרה, ומה ת"ל מתו, כלומר מותו, מלמד שהיה רואה מלאך המות עומד ומתריס כנגדו:

גר ותושב. אם רציתי גר, ואם לא תושב, שכבר אמר לי הקב"ה לך (ולזרעך אתננה) [אתננה ולזרעך] (בראשית יג טו). תנו לי אחוזת קבר עמכם. בגבולכם:

ואקברה מתי מלפני. זו יחידה מלפני, שאין דרך העולם להשהות את האשה:

ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. בלשון ענוה:

שמענו. רפי שעל הנו"ן משמיענו לשון רבים, ואם הנו"ן היתה דגושה אומר כלפי היחיד:

אדני. היה לו לומר אדונינו, אלא הגדול שבהן קראו אדון, וכן יתר בני עמו קראו נשיא אלהים ולא גר, כלומר מלך אתה בתוכנו, אעפ"כ לא היה מקבל:

במבחר קברינו קבר את מתך. בקברי מלכים וגדולי המלכות:

איש ממנו את קברו. אפי' הקבר המזומן לו:

לא יכלה. כלומר לא ימנע, ודומה לו לא (תכלה) [תכלא] רחמיך ממני (תהלים מ יב), ויכלא הגשם (בראשית ח ב). אפס כי יש לדרוש בלא הנכתב באל"ף הוא לשון מסגר למנוע היוצא, וכל שהוא נכתב בה"א הרי הוא לשון מניעה בדבור וגזירה:

מקבר מתיך, אפי' מתים הרבה:

ויקם אברהם. שהיה יושב ביניהם וקם:

וישתחו לעם הארץ. הם בני חת, לימד על שמודין על בשורה טובה:

וידבר אתם לאמר. לומר לעפרון:

אם יש את נפשכם. כלומר ברצון נפשכם, ודומה לדבר ונפשו אותה ויעש (איוב כג יג):

לקבור את מתי מלפני. שאין ראוי לי שתשהה:

שמעוני. במה שאני חפץ:

ופגעו לי. מלשון בקשה, ודומה לו (אל יפגעו נא בה) [ופגעו נא בה'] (ירמיה כז יח). כלומר סרסרו עצמכם בעבורי עד שתפגעו בעפרון בן צוחר, אם מתפייס מוטב, ואם לאו צלו עלי:

ויתן לי את מערת המכפלה. שכל מי שקבור שם בטוח ששכרו כפול ומכופל:

בכסף מלא. כלומר כל מה שהוא שוה:

יתננה לי בתוככם לאחזת קבר. ולא לבנין:

ועפרון יושב. חסר ו' כתיב ישב, א"ר יצחק בר אמי מינוהו שוטר עליהם וגזרו שלא יקנה אדם גדול קרקע ממי שהוא קטן ממנו:

ויען עפרון החתי את אברהם. שהיה שם לפניו:

באזני בני חת. ולא בינו לבין עצמו, אלא להשמיע לכל באי שער עירו שלא תהא מתנתא טמירתא ויערער חד עליה:

לאמר. לא היית צריך סרסר אלא פיך אל פי היה לך לומר:

לא אדוני. כמו שאתה אומר שאני נוטל דמים ממך, אלא שמעני וקבל ממני חנם:

השדה נתתי לך. גמרתי בלבי לך למוצא ומובא משעה שדברת לבני עמי:

והמערה אשר בו. כמו כן לא נתתיך לקברך בגמר הלב, לעיני בני עמי אני מודיע כי דברי כל פיך כמעשה, וכאילו נתתיה לך כבר, לא לאחוזת עולם אלא קבר את מתך:

וישתחו אברהם. עוד חזר והודה על שבישרו הוא עצמו טובה:

לפני עם הארץ. מלמד שנעלו דלתותיהן והלכו לגמול חסד לשרה:

וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר. שלא על ידי סרסור. אך לשון מעוט, כלומר איני מבקש ממך חנם, כי דבר גדול הוא, אלא אם היה חפץ בטובתי לו ישמעני הלואי שתשמעני:

נתתי. לשון עבר, כלומר כבר גמרתי בלבי לקנותה בדמים, ודברי מעשה הם:

כסף השדה קח ממני. שתהא נקנית לי בכסף:

ואקברה. לשון ענוה:

את מתי שמה. לשם שאיני רוצה שתהא נקברת בקרקע של אחרים, שלא תתבזה אחר זמן:

ויען עפרון את אברהם לאמר לו. מה ת"ל לו, אלא בשיטת דבריו השיבו:

אדני שמעני. בקצב הדמים:

ארץ ארבע מאות. כלומר ודאי הארץ הזו שוה ארבע מאות שקל כסף, ולחלקה בינו לבינך מה היא אינו כדי לשני בני אדם:

ואת מתך קבר. כלומר תקחנה כאילו נתת הדמים:

א"ר חנינא כל שקלים הנאמר במקרא הן סלעים, ד' דינרין בסלע, ו' מעה בדינר, כ"ד מעות בסלע, והאמור בנביאים ליטרא, והאמור בכתובים קנטרין, חוץ מכסף עפרון שהן קנטרין, זש"ה נבהל להון איש רע עין (משלי כח כב), זה עפרון:

ולא ידע כי חסר יבואנו (שם). שחסרו על כך נכסיו, והתורה חסרה ו' משמו, שהרי מתחלת הפרשה עד וישמע אברהם לעפרון הרי כלו מלא ו', ומן וישקול אברהם כל עפרון חסר ו', מכאן אמרו רבותינו שהרשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושין, שהרי עפרון אמר לתת השדה לאברהם במתנה, ואח"כ העלה אותו בדמים יקרים:

וישמע אברהם (לעפרון) [אל עפרון]. שלא שינה אחר דבריו לומר לו פחת לי מקצב זה:

וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר. שלא פיחת פרוטה:

ארבע מאות שקל. קנטרין של כסף:

עובר לסוחר. א"ר אבא בר אבינא פרגמטיא נפוק, שהיה שוקלה בהכרע מתקבל לכל סוחר:

ויקם שדה עפרון. אע"פ שאמרו רבותינו שהיתה נפולה ביד הדיוט, וקמה ביד בן אדם גדול, אבל דרך הפשוט אינו מדבר אלא על אופן קום, ודומה לדבר וקם הבית אשר בעיר (ויקרא כה ל):

אשר במכפלה אשר לפני ממרא. בא לשנות הענין כדרך הקונים צריכין לשנות הענין המקנה לומר שדה פלוני במקום פלונית במצר פלוני:

והמערה אשר בו. מכאן שצריך לפרש כל אשר בה בניינים ומעלות ומורדות מערות ונקיקים:

וכל העץ אשר בשדה. מכאן שצריך לפרש כל אשר בה בחיבור:

אשר בכל (גבול) [גבולו] סביב. מכאן שצריך לפרש מצריה:

לאברהם למקנה. כל מקום שנאמר קנין הרי הדבר סתם בין במתנה, בין בתמורה, בין בכסף, בין בשטר, בין בחזקה, עד שיפרוט לך במה קנה, וכל מקום שנאמר נקנה אינו אלא מקנת כסף ממש:

לאברהם למקנה. בכסף זה:

לעיני בני חת. מכאן שצריך לקנות בעדים:

בכל באי שער עירו. שכולן באים לגמול חסד לשרה, כדדרשינן לעיל:

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. אחר שקמה לו לאחזה:

אל מערת שדי המכפלה. שנכפל בעיני כל שוכבי' ששכרן כפול ומכופל:

על פני ממרא. כנגד אילני ממרא:

הוא חברון. המגונה שבארץ כנען, ארבע מקומות הן המגונים שבא"י ואלו הן. דנה וקרית סנה ותמנת סרק וחברון:

ויקם השדה. קנין בקיום:

והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר. בישר גם הוא וזרעו נקברין שם:

מאת בני חת. מה ת"ל מאת בני חת, והלא של עפרון היתה וממנה קנאה אלא הם נתעסקו לברר מקחו, ונעשים לו מליצים ועדים, לפיכך שיפך עליהם כמה דיו ושיבר כמה קולמסין לכתוב בני חת עשרה פעמים, ללמדך כל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות:

ורבותינו דרשו ויהיו חיי שרה. לפי שמסרה דין בעלה לשמים, לפיכך נענשה, שנא' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, לפיכך צריכין בני ברית קודש להתעסק במתי ישראל, להמצא לו ולספדו ולבכות עליו, שהוא כבודו של מת, ואם אינו נספד כראוי לו, סימן יפה הוא לו שנפרעין לו אחר מיתה, ובהכי סגי ליה לאיתפרועיה מיניה בדינא חטאו, אבל מי שעליו להספידו ואינו סופדו נענש עליו:

הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו (משלי יז ה'), ואם ליווהו מה שכרו, עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (שם יט יז). אבל אם אינו נספד ואינו נקבר, זה חלק אדם רשע, שנאמר לא יספדו ולא יקברו (ירמיה טז ד). והעומד על המת בשעת יציאת נשמתו של אדם חשוב חייב לקרוע. וחכם שמת כבודו בהספידו, וכל אדם חייבין לספדו כאילו הן קרובין. ושכר ההספד להרים קול:

ותניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, מפני שלא התאבלו על אדם כשר, והמתאבלין עליו מוחלין לו על עונותיו, בשכר כבוד שעשה:

תנו רבותינו בעת פטירתו של חולה מלאך המות עומד למעלה מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שרואה מזדעזע ופותח פיו וזורקו לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות:

ת"ר לעת פטירתו של חולה אומרים לו התוודה, שכן דרך המומתין, שכל המתודה על עונותיו יש לו חלק לעוה"ב, ואם אינו יודע להתוודות אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתהא מיתתי כפרה על כל עונותי:

ואינו נפטר עד שיראה פני שכינה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב ל), וכל זכיותיו ועונותיו נפטרין לפניו, ואומרים לו חתום, והוא חותם, שנאמר ביד כל אדם יחתום לדעת כל (אנוש) [אנשי] מעשיהו (איוב לז ז):

ואקברה את מתי מלפני. שכל זמן שמת מוטל לפניו עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, ואפי' במקום אחר, דת"ר מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילין ומן התפלה, וקיי"ל כדתירץ רב אשי דהוא בתרא, ואפילו הוא בבית אחר מתו הוא וכמוטל לפניו דמי, דכתיב ואקברה את מתי מלפני, וההיא שעתא לאו לפניו הוות. נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, את שהמטה צורך בהן פטורין, ואת שאין המטה צורך בהן חייבין, ואלו ואלו פטורין מן התפלה. והמשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור, ובשבת שאין המת מוטל עליו לקברו, בו ביום מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, וחייב בכל מצות האמורות בתורה, אבל בחול מחזיר פניו ואוכל, ואינו חייב בכל אלו. ת"ר העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם [נשמטים א' א' וקורין, אין המת מוטל לפניהם] הם יושבין וקורין, והוא יושב ודומם, הם עומדים ומתפללים, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר רבון כל העולמים הרבה חטאתי לפניך [ולא נפרעת ממני אחד מני אלף], יהי רצון שתגדור פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים. ואין אומרים לפני המת אלא דברים של מת. תנו קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרשת שמע עד שלא יגיעו לשורה יתחילו:

ת"ר העומדים בשורה, הרואה שורה פנימה, פי' שרואה פני האבל פטור, ואעפ"י שאינן קרובין, ושאינה רואה פני האבל חייבין, ואע"פ שהן קרובין וקיי"ל כת"ק ולא כר"י:

תנא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין או ספר תורה בזרועו וקורא ועובר משום לועג לרש חרף עושהו, וקיי"ל מת תופס ארבע אמות, אבל חוץ לארבע אמות שרי לאנוחי תפילין וליצלויי. פי' לועג לרש, כיון דאינהו לא מצי לעסוקי במצות, דכתיב לא המתים יהללו יה (תהלים קטו יז), חלשא דעתייהו, והמחליש דעתם כאלו חרף לעושהו. ודבר ברור הוא שהקבורה מן התורה, שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט). נתעסק אדה"ר וחצב לו מערת המכפלה. כדרשנו לעיל, ונקבר שם הוא וחוה, ולפיכך נתעסק אברהם אבינו לקנותה לקבורה, ואע"ג דאסמכוה רבנן כי קבר תקברנו (דברים כא כג), הני מילי לזכר, אבל לאשה נפקא לן מן ותמת שם מרים ותקבר שם (במדבר כ א), ועוד דביזיונא דאינשי הוא וגדול כבוד הבריות לפני המקום. דתניא קברו את המת וחזרו וכו':

נתתי כסף השדה קח ממני. תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, בכסף מנלן אמר חזקיהו דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים (ירמיה לב מד). ואימא עד דיהיב כספא לא קני עד דיהיב ליה שטרא, מי כתיב בכסף ובספר יקנו, אלא בכסף הוא דקנו ושטרא ראיה בעלמא הוא. בשטר מנלן, אי אמרת מהאי קרא הא אמרת שטרא לראיה בעלמא הוא, אלא מהכא, דכתיב ואקח את הספר המקנה (ירמיה לב יא). אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל במכר אע"פ שכתב לו שטר לא קנה עד שיתן לו דמים, מכאן שכותבין שטר על המכר, אע"פ שנתן דמים לא קנאו עד שיכתוב לו שטר, ואם פירש הקונה ואמר אי בעינא בכספא איקני דאי בעי' למיהדר בי לא מצית הדרי, ואי בעינא בשטר אקני דאי בעינא למיהדר בך הדרנא דבריו קיימין. והמוכר שדהו מפני רעתה, אם כתב לו על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שוה פרוטה, שדי מכורה לך, שדי נתונה לך במתנה, הרי זו מכורה ונתונה. רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו, ולמה כתיב בלשון מכר כדי ליפות כחו. בחזקה מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם (ירמיה מ י), במה תפשתם בישיבה, דבי ר' ישמעאל תנו וירשתם אותה (דברים יא לא), בישיבה. וחזקת קרקע ג' שנים, וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, ולפי שלא הגיענו למקור לא הארכנו במשפטה. וחזקת המתנה והתמורה והחלוקה ונכסי הגוי והגר אי רפק בה פורתא או נעל וגדר ופרץ כל שהוא הוי חזקה:

השדה והמערה אשר בו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שמצר לו מצריו החיצונים, כגון שכתב לו למזרח הבקעה נהר לצפון הר למערבה יער לדרומה רשות הרבים ובההיא אתרא קוץ לשדה שדה ולבקעה בקעה לא קנה, אלא שיעור שדה אחר. שיהיו רוחותיה מכוונות כנגד מיצריו הללו, וכן אתה דן במוכר בית בבירה גדולה מפני שצריך לדקדק ולברר מקחו ולכתוב מיצריו, וצריך לכתוב לו כל שיכות הזביני שנאמר וכל העץ אשר בשדה. ותנן מכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע [ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע], פי' שפחותה מבית רובע קים לן דלא חשיבא ומדת קרקעיתה ב' אמות וכ' אצבעות, האורך והרוחב ארבע טפחים, ואצבע ושליש, כי סתם שדה ט' קבין דהיינו ע"ה אמה אורך על נ', ופחות מכאן אינו קרוי שדה, ואת (הנשמר) [השומירה] העשויה בטיט וכו' אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכה וכו', ולא חרוב המורכב, שכל זמן שאינו מורכב אינו חשוב, ומשהרכיבוהו הרי הוא חשוב, ולא סדן בשקמה, הוא ארז שנקצצה נופו התחתונה כדי שישביח ויגדל, כלל העולה המוכר בעין רעה הוא מוכר, וכל מה שלא פירש לא קנה הלוקח:

אלה הם קצות משפטיהם על סדר הישועות. ונחזור על סדר הפרשה:

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. שלמד מדרכו של בוראו שהוא גומל חסד עם החיים ועם המתים, עם החיים, מתחלת תורתו, שנא' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג כא). עם המתים, מתכלית תורתו, שנא' ויקבור אותו (בגאי) [בגי] (דברים לד ו), לפי' למד אברהם לגמול חסד עם החיים, דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה). את המתים. מהכא דכתיב ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו ועליו הכתוב אומר רודף צדקה וחסד ימצא חיים (צדק) [צדקה] וכבוד (משלי כא כא), בשביל שרדף אברהם לעשות צדקה וחסד עם החיים והמתים, לפיכך חיה שרה, ואעפ"כ כבוד היה לה לשרה למות קודם אברהם שלא תתבזה אחריו. אברהם זכה בשרה, לפיכך זכו בניו יצחק וישמעאל אחריו, אשריהן לצדיקים שזוכין ומזכין גם לבניהם אחריהן:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה עטרת זקנים, עד שלא בא אברהם לא היתה זקנה, ולא היה ניכר בין בחור לזקן, ולא היה הזקן מתכבד על הבחור, כיון שגמל אברהם חסד עם שרה, בקש רחמים על הזקנה שיהא היכר בין זקן לבחור, אמר הקב"ה אתה תפשת אומנותי שעשית צדקה וגמילות חסדים, בוא ולבוש לבושי, שנא' שער (רישיה) [ראשה] כעמר (נקי) [נקא] (דניאל ז ט), וכתיב ואברהם זקן: