ואברהם זקן בא בימים. לא שקפצה עליו זקנה כשמואל, אלא בא בימים באלו ימים שאין אדם יכול לצאת ולבא. בשנה שמתה שרה נהיה זקן מלא ימים, והיה בן קל"ז שנה:

וה' בירך את אברהם בכל. בכל מיני ברכה הרבה, שהיו לו עבדים ונכסים, ויכול לשלוח שלוחים הרבה. ומדרשו שלא נתן לו בת כל עיקר, והשליטו ביצרו, ועשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא חיסר כלום, ולא נסהו עוד:

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו. שכבר היה זקן ועדיין היה בביתו, אפס כי אנשי עיר הקודש דרשו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:

המושל בכל אשר לו. שמינהו אפוטרופוס בנכסיו:

שים נא ידך תחת ירכי. נא לשון בקשה, ולפי שנתנה להם המילה בצער היו נשבעין בה, שעיקר שבועה בנקיטת חפץ, כגון ספר תורה ותפילין, וזה הדבר היה ג' שנים אחר פטירת שרה:

ואשביעך בה' אלהי השמים. עד שלא נודע יחודו לבריותיו. ואלהי הארץ. אחרי שנודע יחודו לבריותיו:

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. הזהירו על בנות ענר אשכול וממרא, ואע"פ שהן צדקניות, וכ"ש על הרשעיות, יושב מלא ו', שהיה לו באותו פרק ישיב מלא שם:

כי אם אל ארצי. שהייתי בה תחלה:

ואל מולדתי תלך. זו שכונתי:

ולקחת אשה לבני. המיוחד, ליצחק:

ויאמר אליו העבד אולי. שמא לא תלך ולא תאבה האשה ללכת אחרי, לבא אצל בנך אל הארץ הזאת, ההשיב אשיב את בנך כדי לקחת אל הארץ אשר יצאת משם:

ויאמר אליו אברהם השמר לך. א"ר אלעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, ולפי שנקרב כליל לא רצה להוציאו אל חוץ לארץ ולהורידו מקדושה, לכן הזהירו ואמר פן תשיב את בני שמה:

ה' אלהי השמים אשר לקחני. בדבריו:

מבית אבי ומארץ מולדתי. משכונתי ואותו שעה לא נודע יחודו לבריותיו בארץ:

ואשר דיבר לי. בהר המוריה:

ואשר נשבע לי. בין הבתרים:

לאמור. כמו שאמר לי בארץ בכניסתי שם:

הוא ישלח מלאכו לפניך. ללוותך ועוד אחרי ישלח להוציא לפניך אשה הגונה, ולקחת על ידו אשה לבני משם, ולא מנכסיא אחרת:

ואם לא תאבה. זה אחד מן הדברים שאין טעמן נודע, בלעדי תיבות הסמוכות להן, כי יש לומר תאבה כנגד זכר, כגון לא תאבה לו (דברים יג ט), ויש לומר לשון נקבה, כגון זה, עד שיפרוט העניין, כגון ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, עד שהוא הולך אצלה:

ונקנית משבועתי זאת רק את בני לא תשיב שמה. רק לשון מיעוטא, נתכווין ברוח הקודש שבנו אינו חוזר לשם, אבל בן בנו חוזר שם ע"כ:

וישם העבד [את] ידו תחת ירך אברהם אדוניו. לפי שלא היה מזרעו לכך לא בוש:

וישבע לו. בתפיסת מילה:

על הדבר הזה. שהשביעו וקיבל שבועתו עליו וענה אחריו אמן:

ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך. גמליו של אברהם היו נכרין בכל מקום שהיו יוצאין זמומין, שלא ישלחו פיהם בגזל:

וכל טוב אדוניו בידו . זו דייתיקי, להראות שהוא אפוטרופוס של אברהם, והיה הדייתיקי יוצאת על שמו, וכן אתה דורש ביוסף בבית פוטיפר, דכתיב ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד), דכתיב ויבא (הבית) [הביתה] לעשות מלאכתו (שם שם יא). ויקם וילך. מלמד שקפצה להם הדרך ובו ביום הלך אל ארם נהרים, שהיתה ממוצעת בין שני לשונות של נהר פרת אל עיר נחור, אחיו של אברהם:

ויברך. הכריען על ברכיהן, שכן דרך הגמלים להיות כורעין בשעת שתיה, ודומה לו ויברך על ברכיו (דה"ב ו יג):

מחוץ לעיר אל באר המים. וכן אתה מוצא ביעקב ובמשה שיצאו ממקומן והלכו אל הבאר והצליחו:

לעת ערב. של אותו היום שיצא מחברון:

לעת צאת השואבות. הנשים הממלאות מים ומוליכות לצורך סעודת ערבית ולא נודע לי דמיון לתיבת השואבות, זולת מעיקר עניינה, כגון ותשאב (בראשית כד כ), שואב מימיך (דברים כט י), ושואבי מים (יהושע ט כא), והיה לי לדמותו לשאף, כדכתיב ושאף צמים (איוב ה ה), שאפה רוח (ירמיה ב כד), וכל דומיהן, ופירושו שקולט דבר ותפסו, אלא שאין דרך לפנינו להמיר אות באות ולדרוש ולא לעקם התיבה ולדרשה, זולתי בשמות:

ויאמר. זו אחד מן שבעה דברים הנטעמין בשלשלת, וכולן לדורשה, וזה לפי שהרים קולו ואמר כיון שהתחלת גמור:

ה' אלהי אדוני אברהם שנתייחדת עליו מכל בריותיך:

הקרה. כלומר זמן בבקשה לפניך מה שאני מבקש, ודומה לו כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז כ), אשר קרך בדרך (דברים כה יח), את כל אשר קרהו (אסתר ד ז), וכל דומיהן:

היום. היום הזה התחלת לעשות נס שקפצה לי הדרך היום גמור הדבר:

ועשה חסד עם אדוני אברהם. שאע"פ שהוא צדיק גמור צריך הוא חסד שהוא מתגלגל ואומר הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כד ז), והצליח דרכך:

הנה אנכי נצב על עין המים. כבר פירשתי למה נקרא על עין המים:

ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. ובנת חסר ו', שלא יצאת באותו הפרק, זולתי רבקה לבדה:

והיה. ו' שבראש התיבה משמעתה לשון עתיד, וראויה לומר והיתה הנערה, כענין שנאמר והיתה לך לאשה (דברים כא יג), אלא כל מקום שסמוך והיה לענין נקבה אינו אלא נס, או דבר מופלא, ועליו הוא אומר, והיה בגויים (?), והיה העיר הקרובה אל החלל (דברים כא ג), ונס גדול היה שם כשנדרוש בעניינו, וכן כאן והיה הנערה שמעשה נס היה ששאל שלא כהוגן, וכשהענין משתנה, כגון כי יהיה נערה בתולה (דברים כב כג), נדרוש בענין אחר:

הנער. כולן חסר ה', שהיתה קטנה בת ג' שנים, כי בשנה שנעקד יצחק נולדה רבקה, והיה יצחק בן ל"ז שנה, ושהה ג' שנים עד שנשא את רבקה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, נמצא רבקה בנשואיה בת שלש שנים, ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים, שהרי דורות הראשונים בת שלש שנים כבת עשר של דורות הללו, ומכל מקום בת ג' ראויה לביאה, ועוד תראה כי הרן הוליד את מלכה לז' שנים, ואת שרה לח' שנים, כדדרשנו:

אשר אומר אליה הטי נא כדך (ואשת) [ואשתה]. כד היא לגין של כלי חרס, וראיה לדבר ותשבר כד על המבוע (קהלת יב ו):

(ואשת) (ואשתה). שב"א תחת הו' משמעת להבא, ואם היתה נפתחת היתה משמע לשון עבר:

ואמרה שתה. כדרך הנדיבים:

וגם גמליך אשקה אותה הוכחת. להיות עזר נכחו:

לעבדך ליצחק ובה אדע. אם היא הוגנת:

כי עשית חסד עם אדוני. שאין מזדווגין לו לאדם אלא לפי שראוי לו, שנאמ' כי לא ינוח שבט (רשע) [הרשע] על גורל הצדיקים (תהלים קכה ג). ינוח. מלשון מנוח אשר ייטיב לך (רות ג א), וזהו זווגו:

ויהי הוא טרם כלה לדבר. שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר עבד אברהם, ומשה, ושלמה. אליעזר, דכתיב טרם כלה לדבר. משה, דכתיב ויהי ככלותו וגו' (שמות לא יח). שלמה, דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל (מ"א ח נד), ונדרוש הדבר במדרש רבותינו כי לא נראה דבר פשוט, שהרי במשה ושלמה נענו לאחר שכלו תפילתן, ואילו אליעזר בטרם כלה וצ"ע:

והנה רבקה יוצאת. חסר ו' שמעולם לא יצאה לבדה, אלא בפעם הזאת:

אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם. חזר הכתוב לייחסה:

וכדה על שכמה. אילו נאמר כד הייתי אומר כד ואפילו גדול, אלא דכתיב כדה הראוי לשכמה קטן:

והנערה היתה טובת מראה מאוד, בזיו איקונין של חוה, וכן דרשנו בשרה:

בתולה. שלא איבדה בתוליה אפילו בהכאת עץ, כ"ש ע"י איש:

ואיש לא ידעה. שלא תבע בה איש מעולם והרהרה והשיר בתוליה:

ותרד העינה. מעלות היו לו לאותו העין וירדה שם:

ותמלא כדה. בידה ולא בחבל:

ותעל. מלמד שהיתה זריזה במלאכתה:

וירץ העבד לקראתה. כשראה בה זכות שהמים עלו לקראתה ולא הצריכה למלאות בחבל:

ויאמר הגמיאני נא מעט מים מכדך. מלת הגמיאני אין לה דמיון במקרא, אלא בדברי רבותינו, גמיעה ולגימה, כדאמרי' בגמרא מלא לוגמיו ושיעורו כדי שיקלוט אדם בפיו מן הכלי בפעם אחת:

ותאמר שתה אדוני. נדיבה בת נדיבה מכבד הבריות והן מכובדין על הבריות, כדכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו' (תהלים מז י):

ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. בידה ולא שלקח הכד מידה.:

ותכל. יש דורשין לשון אות נפש. כמו (ותכל) [ויכל] דוד (ש"ב ו יח), כלו תפלת דוד (תהלים עב כ), אבל המדרש אינו מדובר על אותו הפשט אלא ותכל להשקותו הוא שאל לוגמא אחת, והיא השקה כל צורכו, ודומה לו טרם כלה לדבר (בראשית כד טו), ככלותו לדבר (שמות לא יח), ככלת שלמה (מ"א ח נד), וכל דומיהן:

ותאמר גם לגמליך אשאב. מן המעיין לצרכו:

עד אם כלו לשתות. אחדל לשאוב ואם לא כלו, לא אחדל:

ותמהר. כשראתו שותק:

ותער כדה. מה שנשאר בכד משתיית כל צרכו. עיקר מלת ותער לשון ריקון, ודומה לו אל תער נפשי (תהלים קמא ח), ויסוד התיבה ער, ולבי רחש להזכיר גם כערער בערבה (ירמיה יז ו), על אופן זה:

אל השוקת. כעין אגן היה שם מאבן, ובה משקין את הבהמות, וכן אתה מוצא בבנות יתרו, ותדלנה ותמלאנה את הרהטים (שמות ב טז):

ותרץ עוד אל הבאר לשאוב. חזר וקראו באר בשביל שעלו המים לקראתה, כדכתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז):

ותשאב לכל (עשרה) גמליו. כדי צרכן:

והאיש. מעתה הכתוב קראו איש על כל דבר, לפי שהיה נוהג עצמו בפרישות ובהצנע, כדרך רבו, עד שאמר עבד אברהם אנכי (פסוק לד), ומכאן ואילך קראו עבד כבתחלה, מכאן שאין אדם נענש בכינוי שם לחבירו, אם הוא הודיע בעצמו הכינוי. משתאה לה. רבותינו פירשו לשון שהות, ולא נראה בחבורי זה להמיר המלה אות באות ולדורשו כעניין הפשט, ורחש לבי להזכיר תיבת משתאה על אופן בהלה ומחשבה שהיה ממצמין ומצמצם שתייתו מחשב ומביט לה ומתבהל, ודומה לו אשתומם (כחדא שעה) [כשעה חדא] (דניאל ד טז), ויסוד התיבה שאה לבד, והתי"ו המתכוונת הרי היא תכשיט, כגון ט' שבתיבת נצטדק, וכן ת' שבתיבת ויתהלך, ודומה לו שאו ערים (ישעיה ו' יא), ושאיה יכת שער (שם כד יב), כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון, שאין לו מעמד בלא נו"ן, ועוד שאין שאון בלי קול, שנא' קול שאון מעיר (ישעיה סו ו), וכאן כתיב מחריש לדעת מחשבותיה מתוך מעשיה, אם היא מרחמת על הבריות והגונה לבן אדוניו יודע אני שהצליח ה' דרכי, ואם לא לא הצליח דרכי בקפיצת הארץ, ואינו מעשה נס, אלא מרוצה בעלמא היתה:

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. אז ידע שהיא הגונה לבן אדוניו שהיא מרחמת על הבריות, כדכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י):

ויקח האיש נזם זהב. הוא נזם האף:

ויקוד האיש. קידה על אפיים. (והשתחו) [וישתחו] לה'. שזימן לפניו אשה הגונה:

ולרבקה אח ושמו לבן. שהיה מלובן ברשע:

ויושם לפניו לאכול. וישם כתיב, מלמד שנתנו לפניו סם המות, ועד שמדברין בא מלאך והפך הקערה לפני בתואל ואכל ומת בלילה ההוא. תדע שהרי בפסוק דלקמן כתיב ויאמר אחיה ואמה (פסוק נה), ובתואל היכן היה, אלא כדדרשנו, שמת באותו סם המות:

וה'. הוא ובית דינו:

ברך את אברם בכל. בני ארצו נתברכו בשבילו:

ויגדל. בעושר:

ויתן לו צאן ובקר וגו'. אינו נהנה מן הגזל, אלא מתת אלהים היא לו:

ותלד שרה אשת אדני בן לאדוני. הודיעם שהוא יחידי לירושה:

אחרי זקנתה. הודיעם נפלאות ה':

ויתן לו את כל אשר לו. הוציא דייתיקי מכיסו להראות שאין ישמעאל יורש עם יצחק:

וישבעני אדוני לאמר. ברוח הקודש:

לא תקח אשה לבני מבנות (הכנעניים) [הכנעני]. ענר אשכול וממרא:

אשר אנכי יושב בארצו:

אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי. הודיעם שהוא מחבבן:

ולקחת אשה לבני. הודיעם שמינהו שליח:

ואומר אל אדוני אולי. שמא לא תלך האשה אחרי אלא עד שילך בנך אצלה:

ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו. הודיעם שבטחונו בהקב"ה:

ישלח מלאכו אתך והצליח דרכיך. הודיעם שמלאכי השרת מלווין אותו ואינו דואג:

ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי. שאינו ראוי להזדווג עם שאר משפחות:

אז תנקה מאלתי. אלה לשון שבועה, ודומה לו ושמעה קול אלה (ויקרא ה א):

כי תבוא אל משפחתי. ואם לא יתנו לך. אחר שתבקשנו מאתם:

והיית נקי מאלתי. כאילו נתנה לך:

הנה אנכי נצב על עין המים וממתין:

והיה העלמה. כלומר הנערה. ודומה לו הנה העלמה הרה (ישעיה ז יד), ישוב לימי עלומיו (איוב לג כה):

ואמרה. ו' שבראש התיבה משמעת להבא:

גם אתה שתה. גם לרבות האנשים שעמו.:

אני טרם אכלה לדבר. נענתי במענה פי:

אל לבי. שלא הוצאתי הדיבור מפי אלא רחשתי בלבי. כל מי שנאמר בו אל לבו, הוא צדיק, וכל מי שנאמר בו בלבו, הוא רשע, בר מן חד, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה (בראשית יז יז), ובאמת דרשנוהו למה שינה:

והנה רבקה יוצאת. מזומנת לצאת באותו שעה:

וכדה. קטן מעין גופה על שכמה:

ואמר אליה השקיני נא. השקני משמע כדי צרכי ושינה בדברים:

ותמהר [ותורד] כדה מעליה. לאחזתו בידה:

ותאמר שתה. כל צרכך:

וגם גמליך אשקה. כדדרשנו:

ואשאל אותה. זהו כלל במקרה כל תיבה שהוא פועל או מפעל או סיפור ותחלתה וא"ו, ויש פתח תחת הו', הרי היא לשעבר, ואם שבא תחתיה, הרי היא להבא, כגון ואמרה אליו אחי ובית אבי (בראשית מו לא), ואכלה מצידי (שם כז יט), ואבאה אליה (שם כט כא), ואגידה לכם (שם מט א), ודומיהן. ולשעבר, ואמר ה' אלהי (שם כד מב), ואכל מכל (שם כז לג), ואבא היום (פסוק מב), ואהיה מתהלך (ש"ב ז ו), וכל דומיהן. אבל כל תיבה שהוא דיבור ממש יוצא מתנאי זה, כי כל מקום הו' נפתחת בין לשעבר בין להבא, כגון שמעה ואדברה (תהלים נ ז), ואדברה אליך (דברים ה לא), וכל דומיהן, והכרת אותותם, כי דיבור שהוא להבא הוטל לו ה' בסופה:

ואשאל אותה. להתבשר בפיה לאמר בת מי את, שדאגתי שמא אינה הוגנת:

ותאמר בת בתואל. ומיד:

ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה:

ואקוד ואשתחוה [לה'] ואברך [את ה'] אלהי אדוני אברהם. לימדם שצריך לברך שם הנכבד על בשורה טובה:

אשר הנחני בדרך אמת. התחיל ראש אמנה:

לקחת את בת אחי אדוני לבנו. כמו שציוה עלי:

ועתה כלומר ועתה שאתם מכירין שמאת הגבורה היא:

אם ישכם עושים חסד. שלא להטריחו לכאן:

ואמת את אדוני. שתעשו כמו שציוה עלי שימצאו דבריו אמיתים כאילו הוא אצליכם:

הגידו לי. ואם לא ואפנה על ימין. וזהו מדרשו ואקח לו את בת ישמעאל:

או על שמאל. או מבנות לוט. שאמר לו אברהם אם השמאל ואימינה (בראשית יג ט). כדדרשנו:

ויען לבן ובתואל. אביו שעדיין היה חי:

ויאמרו (אם) מה' יצא הדבר. הזה, כי שמענו בהר המוריה נתבשר דבר זה, ועוד שאנו שומעין מפיך שקפצה הארץ לפניך:

לא נוכל דבר אליך רע או טוב אלא כמו שנגזר מאת הקב"ה:

דבר. כמו לדבר:

הנה רבקה לפניך. אין אנו מעכבין אותה:

קח ולך. כל סוף ענין ולך הו' נפתחת, כגון קח ולך (בראשית יב יט), נהג ולך (מ"ב ד כד), וכל שכמותו, וכל תחלת הענין שבא תחת הו', כגון ולך לך (בראשית כב ב), ולך (ואשלחך) [אשלחך] (ש"א טז א):

ותהי. לשון נקבה ולהבא שהיא נשרקת והתי"ו נרפית, ואם הו' נפתחת והתי"ו נדגשת, הרי הוא לשעבר, כגון ותהי ראשית ממלכתו (בראשית י י), ותהי שרה עקרה (שם יא ל), ודומיהן:

ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'. אליו בהר המוריה. מכאן אמרו רבותינו מה' אשה לאיש:

ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה'. [הודה] על בשורה טובה:

ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים. לאחר שנתרצו ליתנה לו לאשה:

ויתן לרבקה. לשם קידושין:

ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. ר"ג אומר נתן להם מיני מגדים קליות של תבואה ואגוזים, שהקליות היו חביבות מן הכל בעיניהם, והביאן עמו מארץ ישראל. לימדך שאין אדם יוצא לדרך אלא אם כן אסטרכא עמו מסתכף:

ויאכלו וישתו הוא ואנשים אשר עמו. מעבדי אדוניו:

וילינו ויקומו בבקר ויאמר שלחני לאדוני. זש"ה כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו (משלי כה יג):

ויאמר אחיה ואמה. ובתואל מת, כי היה בדעתו לעכב וניגף בלילה ההוא, כדדרשינן מוישם לפניו (פסוק לג):

תשב הנערה אתנו. ותתאבל על אביה ותשהה אצלינו כי קטנה היא:

ימים. זו שנה תמימה. שנאמר מימים ימימה (שמות יג י), אלו י"ב חודש שנותנין לבתולה משתבעה הבעל, וא"ר קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב:

או עשור. י' חדשים:

אחר תלך. עמך:

ויאמר אליהם אל תאחרו אותי. עליו הכתוב אומר וציר אמונים מרפא (משלי יג יז):

וה' הצליח דרכי. אין לכם לעכב גזירתו:

שלחני ואלכה. לשון ענוה:

לאדוני. אקדם את עצמי ואשמחנו:

ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את היתומה אלא על פיה:

ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה. ה' של התלכי פתוחה ונחטפת להתמיה המלה. רב נחמן בר יצחק אמר מרמזין היו לה שלא תלך עמו עד שיבא יצחק אצלה:

ותאמר אלך. אפילו על כרחכם:

וישלחו. הל' דגושה שהיא שילוח על מנת שלא לחזור:

את רבקה אחותם. אחותו היה לו לומר, אלא מלמד שבאו כל קרוביה ובני העיר לגמול לה חסד ולשלחה:

ואת מנקתה. זו דבורה:

ואת עבד אברהם ואת אנשיו. כולם ליוום:

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה. כלומר תהיה, וכן בלשון זכר, הוה גביר (בראשית כז כט), הוה ארץ (איוב לז ו), היה אתה לעם (שמות יח יט), כולן לשון קל, וכאילו התי"ו בתחילת תיבתם, והה"א נחטפת. אמרו לה שמענו שהקב"ה אמר לאברהם, והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד), ועכשיו יהי רצון שאת תהיה עיקר הברכה, וממך יהיו אלפי רבבה ששכינה שורה בקרבם. ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו דוויין ושפופין היו, ולא היו מברכין אלא בפה, שהרי אמרו לה את היי לאלפי רבבה, ואפ"ה לא נפקדה עד עשרים שנה משניסת ונתפלל עליה יצחק ונפקדה, ולכך כתיב ויעתר לו ה' (בראשית כה כא), לו ולא לקרוביה, שלא יאמרו האומות תפלתינו עשתה פירות, ועמדו ממנה אלפי רבבה, שנאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו):

ויירש זרעך את שער (אויביו) [שונאיו]. בני כנען:

ותקם רבקה ונערותיה. לא נאמרה קימה אלא בלשון יחידה, כנגד רבקה שקימה היתה לה, שיצאת מבית הפסול, ונזדוודגה לצדיק:

ותרכבנה על הגמלים. כלומר הגמלים שלקח עמו, שכן דרך הגמלין גדילין במזרח:

ותלכנה אחרי האיש. א"ר מכאן שאסור לאיש להלוך אחרי האשה. ותרכבנה ותלכנה, וכל דומיהן, הו' והת' שבראש התיבה משמיע המלה לשעבר אם הו' נפתחת וגם הת' נדגשת, אבל אם שבא תחת הוי"ו והתי"ו נרפית התיבה נשמעת להבא, כגון ותשמענה הגבעות (מיכה ו א), (ותשאנו) [ותשנה] עלינו (ירמיה ט יז), (ותרדנו) [ותרדנה] עינינו (שם):

ויקח העבד את רבקה. בדברים, אמר לה אשריך שזכית להזדווג בצדיק שבחר בו הקב"ה להיות קודש כליל, ובירכו שבו ובזרעו יתברכו כל גויי הארץ:

וילך. הל' נפתחת, כי סוף ענין הוא, ואם צירי תחתיו, היא תחלת ענין:

ויצחק בא מבוא. כלומר בא מלהביא את הגר שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים אתה רואה בעלבוני, והלך יצחק והביאה לאביו לישאנה. וא"ת והלא עדיין היה נפרד מאצל אביו ויושב עם עבר ת"ל והוא יושב בארץ הנגב, כבר שמשו ג' שנים ובא בפרק זה ויושב אצל אביו בחברון, כדכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב ט), כנגד בית הבחירה:

ויצא יצחק. מחברון:

לשוח בשדה לפנות ערב. להתפלל לפני בוראו שהיה מוראו תמיד על פניו שלא ינסהו, לפיכך הוסיף על מעשה אביו, שאביו היה מתפלל בבקר לבד, וזה הוסיף וקבע תפלת המנחה, כדדרשינן, ועיקר מלת שיח אינה אלא תפלה, שנאמר אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמב ג), וכתיב תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (שם קב א):

לפנות ערב. בעונת המנחה, כדדרשינן בתפלת השחר של אברהם:

וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. הכיר שהם גמליו:

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל. הרכינה עצמה מעל הגמל, ודומה לו כי יפול (ולא) [לא] יוטל (תהלים לז כד).:

ותאמר אל העבד מי האיש הלזה. ראתהו הדר כלוז, ודומה לו דבר אל הנער (הלזה) [הלז] (זכריה ב ח), וכן הנה בעל החלומות הלזה בא (בראשית לז יט) שהראה עצמו הדור לפניהם בכתונת פסים, וכן הארץ הלזו (יחזקאל לו לה) שהיתה הדורה ומעוטרת באילנות ועכשיו היא נשמה. רבנן אמרי הלזה כאלון זה:

ההולך בשדה לקראתינו ויאמר העבד הוא אדוני. שתינשאי לו:

ותקח הצעיף ותתכס. עצמה בו. צעיף לא מצאתי לו דמיון במקרא, זולתי [ותכס בצעיף (בראשית לח יד) וכן], ותסר צעיפה (שם שם יט), ויש לו לדורשו המוצע על פניה, ועיקר המלה היא רדיד, כי ותקח הצעיף, מתרגמינן בירושלמי ונסיב רדידא, ובלשון רבותינו נקרא הצעיף כבינתא, וכן יונתן בן עוזיאל תרגם והרדידים (ישעיה ג כג), וכבינתא, והוא בגד דק מאוד שמשימות הנשים על הראש, וכן גרסינן בשבת גבי רחילים, מאי כבינות שמכבנין אותו למילת, והוא צמר דק, פי' שמכבנים אותו לטלאים לעשותו נקי למילות, וכן צמר צחר (יחזקאל כז יח), מתרגמינן צמר נקי כבונא, ואונקלוס תרגם עיפא, שמרוב דחיקתו הוא נכפל שלא יראה שער ראשה, שכן מתרגם על וכפלת (שמות כו ט), ותעיף:

ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה. כפשוטו, רבנן אמרי דברי שבח גילה, איך קפצה הארץ לפניו, א"ר אליעזר כללותיו של תורה מרובין מפרטותיה, שאילו בא לכתוב כל הדברים, היה כותב ב' וג' דפין:

ויביאה האהלה שרה. כלומר כל מה שפסק באהל של שרה אחר מיתת שרה, כדאמרינן בגמרא, חזר בביאת רבקה כמות שהי' בחייה של שרה, ולכך:

ויאהבה (יצחק וינחם) [וינחם יצחק] אחרי אמו. כיון שחזרו כל הברכות שהיו אצל אמו:

ד"א והנערה טובת מראה מאד בתולה. אר"ל בנות הגוים משמרות עצמן ממקום אחר אבל זו בתולה ממקום בתולין:

ואיש לא ידעה. ממקום אחר:

תנן הגדול שבא על הקטנה, והקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים, דברי ר"מ וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה, ר' אבהו בשם ר"א אומר טעמא דר"מ ואיש לא ידעה, הא אם נבעלה מעץ בתולה נקראת, טעמייהו דרבנן בתולה היא הא אם נבעלה מעץ בעולה היא נקראת:

והלכות בתולים בפרשה ושם לה עלילות דברים (דברים כב יד) יזכינו הקב"ה לדורשן:

ויקח האיש נזם זהב וגו'. נתן לה לשום מתנה, ומתנות הללו בלשון רבותינו סבלונות, דאיכא אתרא דמסבלי והדר מקדשי, והני סבלונות לא הדרי בין שמתה היא אחר שנתקדשה, בין מת הוא, בין שחזר, בין שחזרה בה, אבל באתרא דמקדשי והדר מסבלי משפטן. תנן השולח סבלונות לבית חמיו שילח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן, שאפילו שוה פרוטה בלבד ומתה היא או חזרה בה, אין נגבין, שעל דעת סעודה שולח, ואגב שאכל שם סעודת חתן בדינר מחל לו הכל, אבל לא אכל ושתה שם שוה דינר לא חשיב ונגבין הכל. סבלונות מרובין, כגון כלי כסף וכלי זהב ובגדים יקרים שיחזרו עמה לבית בעלה, הרי אלו נגבין, בין שמתה היא, בין שמת הוא, בין שחזרה היא, בין שחזר הוא, אבל סבלונות מועטין אינן נגבין, וכן מאכלות ששילח לבית חמיו אינן חוזרין כשמתה או כשמת הוא או שחזר בו הוא. אבל חזרה היא אפילו אגודת ירק מחזרת ושמין לו הדמים בזול:

ומוהר הן תכשיטין שנותן לאחר קידושין, עלייהו אמר רב פפא הלכתא בין מתה היא בין מת הוא בין חזר הוא בין חזרה היא מוהרי הדרי, קידושין לא הדרי, דאי הדרי קדושין אתי למיטעי לזמר שמותר באחותה משום הכי אמרי דקידושין לא הדרי:

תנן האשה נקנית בשלשה דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף [ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר] ב"ה אומרים בפרוטה או בשוה פרוטה, וכמה הוא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, הוא של כסף דמיו ח' פרוטות נחושת. ת"ר כיצד בכסף, נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, נתן הוא ואמרה היא הריני מקודשת לך הוי קידושין מדרבנן, נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת, נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת, אבל אמר הילך דבר זה במתנה, וחזרה ואמרה הרי הוא שלך ואקדש ליך בו חיישינן ליה מדרבנן וצריכה גט, וכן אם אמר כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן הסלע, בין שאמרה ובין ששתקה מקודשת, אבל לאחר מתן סלע אם אמרה הין מקודשת, אבל אם שתקה אינה מקודשת, ואם אמר כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר ואמר התקדשי לי, ובשעת מתן סלע אמרה הן מקודשת, שתקה אינה מקודשת, לאחר מתן סלע אפילו אמרה הין אינה מקודשת. קידשה בגזל דידיה בחמס דידיה בגניבה דידיה, או שחטף סלע מידה וקידשה אם שידכה מקודם לכן מקודשת, והגזל ישלם לאשה, ואם לא שידכה אינה מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה דבר לשם קידושין ולא פירש, ר' יוסי אומר דיו, וקיימא לן כוותיה, והוא שעסקו בענין קידושין ולא פסקו עד שעת המתן וכן בגט. ואם אמר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך כך וכך ממון, הרי זו מקודשת, והוא יתן, וקיי"ל כרב הונא דקאי ר' יוחנן כוותיה. ואם היה פקדונו אצלה ואמר לה התקדשי לי בפקדוני שאצלך, אם נגנב או אבד ונשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, וקיי"ל כר' אליעזר. אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי במנה והניח לה משכון על אותו המנה אינה מקודשת, וקיי"ל כוותיה. והמקדש במלוה שיש עלה משכון מקודשת, פי' שהלוה לה מעות תחילה והניחה משכון עליהם ועכשיו מחל לה המלוה ומסר לה המשכון לשם קידושין, דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה מעות הראשונים לא לקידושין ניתנו, וקיי"ל כוותיה. אבל במלוה עצמה שכבר הלוה אותה ויצאו המעות או שום דבר ועתה אומר לה מה שאתה חייבת לי יהא מחול ליך והתקדשי לי בו אינה מקודשת, דהא מעות אין כאן ומשכון אין כאן:

ת"ר בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאינה שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי הרי זו מקודשת, והיא שלא בגרה וקיבלו:

בביאה כיצד כגון שאמר לה מכור לי בתך לביאה שתהא מקודשת בגמר ביאה זו, ואפילו בת שלשה שנים ויום אחד מקודשת, אבל בפחות מכאן בנותן אצבע בעין ואינה ביאה. והוא שיש עדים שמסר לו האב ושנתייחד עמה ושהוציא האב את בתוליה לפניהם. וכשם שקידושין זו ע"י האב, כך כל ענייני קידושין ע"י האב, עד סוף שתים עשרה שנה, ומתחלת י"ג ולמעלה שנעשה בוגרות ואין לאביה רשות בה רק היא מקבלת קידושיה בין ע"י עצמה בין ע"י שליח. היו ע"י שליח צריכין להיות בפני שני עדים כשרים ורחוקים, שיכירו האיש והאשה, ויראו מה שהוא נותן לה, וישמעו מה שהוא אומר לה, וכיצד קבלת החפץ:

ואם הטמינם אחרי גדר, אע"פ ששמעו דבריו, כיון שלא ראו מתת החפץ וקבלתו אינה מקודשת, וכן אתה אומר במקדש בלילה, אם לאור הנר והלבנה והאבוקה היה, וראו ושמעו הדבר מקודשת. והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו, ואפילו זה וזו מודין. וכן המקדש בשני פסולים. או בשני קרובין או עד אחד כשר ואחד פסול דאורייתא אינה מקודשת, אבל עד אחד כשר ואחד פסול דרבנן חיישינן לה וצריכה גט. ת"ר האיש מקדש בו ובשלוחו, אלא מצוה בו יותר מבשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמרה טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:

אמר רב שליח נעשה עד לקידושין, והלכתא כוותיה דהא ר' נחמן קאי כוותיה. דאמר רבא א"ר נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו, בין בקידושין בין בגיטין בין בממון. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, פי' מאחת עשרה שנה ומחצה עד סוף שתים עשרה שנה, כל שכן כשהיא קטנה משנולדה עד שהיא בת י"א שנה ומחצה, בו ובשלוחו:

תנן התם נערה המאורסה בין היא ובין אביה מקבלין את גיטה, ר' יהודה אומר אין שתי ידים זוכות בגוף אחד, אלא אביה מקבל את גיטה, ולא היא, וקיי"ל כר' יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין דמכנסת עצמה בקבלת גיטה לרשות האב, אמרינן אביה נמי ניחא ליה שתקבלנו, משום הכי הוי גיטא, אבל בקידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, דברי הכל אביה ולא היא:

יתומה שהשיאה אמה או אחיה כשהיא קטנה בדעתה ויודעת לשמור קידושיה, יכולה למאן, וכשגדלה והגיעה לבוגרת אמר' אי אפשי בקידושין שקידשני אמי או אחי הרי זה מיאון. השיאוה שלא לדעתה ואינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן. הגדילה ונתקדשה לאחר קידושיה הן הן מיאונה, וקיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס, וכרב יהודה בן בתירה, והיא מותרת לכל קרוביו אלא שפסולה מן הכהונה:

קידושי טעות, כגון דאמר לה התקדשי לי בכוס זה של יין, ונמצאת של דבש, על מנת שאני עשיר ונמצא עני, קיי"ל כתנא קמא בין לשבח בין לגריעותא בין שהטעתו היא אינה מקודשת, ואע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש בו לו דברים שבלב אינו כלום:

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת, דדוקא קאמר מקום פלוני שאין לי שם אויבים, אבל אם אמר לו הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת, שמראה מקום הוא לו ולאו דוקא קאמר ליה משום איבה:

קטן שקידש אינן קידושין:

קיבל קידושי בתו קטנה מקודשת ובאותו קידושין מקבלת את גיטה אבל קידשה ביהדותו של אב לגרשה בשמדו לא פשיטא לי:

קטנה שקידשה אמה ואחיה ונמצא שאביה קיים אפילו מיאון אינה צריכה ושריא לעלמא:

המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים, ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, דמצי אמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעי מדבריהם מספיקא, כיון דלא פירש דלמא דעתיה נמי אדרונא. וכן נמי במומין:

המקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה בפחות משוה פרוטה, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח ולא היה יודע שאין קידושיה קידושין:

וכן קטן שקידש בפרוטה אם שלח סבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת:

א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, פי' אם שידך לאשה ונתרצית וקדם ושלח לה סבלונות, כיון דאורחייהו לקדש ברישא חיישינן שמא שלח הני לשום קידושין, מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לסבלונות:

האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני אלא שהלך ברמאות וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר למ"ד יום, ובא אחר וקדשה בתוך למ"ד, מקודשת לשני, לא קדשה אחר בתוך ל' רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו הני זוזי ולא לפקדון דמי ולא למלוה דמי, אלא בתורת קדושין יהבינהו להו. לא קדשה אחר וחזרה בה, ר' יוסי אומר חוזרת, והלכתא כוותיה. וכן היא שנתנה רשות לשליח לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה, אם שלה קדמה לשל שליח קידושיה קידושין לא קידשה עצמה וחזרה בה, ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור, וקיי"ל כוותיה. המקדש אשה ע"מ כך וכך, נתקיים התנאי הרי זו מקודשת, לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. ע"מ שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום לא מחה האב מקודשת, מחה האב אינה מקודשת. מת האב בתוך למ"ד יום מקודשת, דאמרינן תו מאן ימחה. מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב שיאמר איני רוצה שלא תצטרך לחליצה או ליבום:

האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן, בין לכנוס בין ליתן גט, אבל באו שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה צריכה גט משניהם, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. אמרה נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, נותן גט ואינו נאמן לכנוס, דלא מירתת דידע שתהא מחפה לקחתו ותיבוש לומר אין זה שקידש אותי. האומר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשתני כלל, הוא אסור בקרובותיה, משום דשוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, והיא מותרת בקרוביו משום דאמרי איהו שקורי קמשקר. וכן האומר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה ומותר בקרובות בתה, והבת מותרת בקרוביו, משום דאמרה אמי לאו כל הימנה לאוסרני. וכן האומר קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי, הוא אסור בקרובת הבת שהוא אסרן עליו ובבת שהיא אסרה עליה:

המקדש את האשה סתם ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי זו כהנת, עשירה והיא עניה, עניה והיא עשירה, הרי היא מקודשת מפני שלא הטעתו, אלא דברים שבלב היו, ואין בהם כלום:

הרי זו מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר שיחלוץ יבמיך, לאחר שתמות אחותך, אינה מקודשת, משום שאין הדברים מסורין בידו באותה שעה לפיכך לא קנאה אפילו להתגייר הוא לא בידיה דבעי ב"ד של שלשה, דהא משפט כתיב ביה, ומי יימר דמזדקקי ליה ביה תלתא. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי, לא אמר ולא כלום. א"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת ועוברה ניכר דבריו קיימין, ודברי הכל:

הממנה שליח נאמן ואומר לו צא וקדש לי אשה בכל מקום שאתה מוצא והלך ונאנס, ולא יכול להחזיר שליחותו, אם קידש אם לא קידש, או היכן קידש ואימתי קידש, ומת אותו שליח או נשבה למרחוק, יש לומר חזקה שליח נאמן עושה שליחותו, והרי זה נאסר בכל הנשים שבעולם, שבכל אחת ואחת יש לומר שמא אחותה קידש לו שלוחו או אמה או בתה, והרי זו נאסרת עליו, ואע"פ שהנשים אשר בסתם זה מותרות לכל אדם בלעדיו, הוא ודאי אסור בהן שחזקה שליח נאמן עושה שליחותו. ומודה רב נחמן באשה שאין לה לא אם ולא בת ולא אחות ולא שאר קרובות שהיא נאסרת לאיש בעבורו שהוא מותר לקחתה, וכן אם היו לו קרובות הללו ובעת שהלך שלוחו לקדש לו אשה היו אלו הקרובות נשואות או ארוסות ונמצא כי אחר לכת השליח נתארמלו או נתגרשו הרי זו מותרת לו. כי אם זו קידש שלוחו מוטב כי הקרה ה' לפניו אותה, ועל קרובותיה אין לחוש שהרי הן נשי אחרים ולא היה יכול השליח לקדשן, וצריך הדבר להיות מעומד על בוריו בדקדוק ע"פ עדים, אבל גבי גט אע"ג דהדר אמר נתתי לה לא אמרינן חזקה שליח שעושה שליחותו, ופיו שאומר נתתי לה הרי הוא כשני עדים ופטורה, אלא אסורה עד שתתגרש בעדים, דאתמר בעל אומר לגירושין, ושליח אומר לגירושין, ואשה אומרת נתנו לי ואבד ממני ר' יוחנן אמר אין דבר שבערוה פחות משנים, והלכתא כוותיה לחומרא, דהיינו קידושין אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו, אבל להקל להתיר אשת איש לעלמא לא:

ונערה המאורסה דפסקינן דהלכתא דברי הכל אביה ולא היא, הני בדלא שדך לאביה, אבל שדך ליה מעיקרא ואירצי ליה ובתר הכי קדשה שלא מדעתו רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה גט וצריכה מיאון, ולא קי"ל כותייהו, אלא כרבינא דהוא בתרא, דאמר דשייך לא ניחא ליה דלפקעה עצמה מרשותיה דהא זיכה ליה רחמנא בכסף קידושין, הלכך לא אירצי דלתקדשי בלא דעתיה, וכיון דלא ניחא ליה בהני קידושין אינה מקודשת:

וצריכין בני ברית קודש כשבאין לישא אשה לבדוק תחלה במשפחתה ובקרובותיה ולקדש בפני שני עדים כשרים, ואח"כ נוטל כוס של יין ומברך בפה"ג, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, שמח תשמח, שהוא ברכה להזוג, וכל מה שיכולין לברך ולשמח החתן והכלה עושין, שכל המברכו ומשמחו זוכה לחמשה קולות. וז' ברכות הללו, כנגד ז' ברכות שבירך הקב"ה את אדם וחוה, שנאמר ויברך אותם אלהים (בראשית א כב). ראשונה ברכת היין המשמח אלהים ואנשים, והיא קודמת לכל קידוש והבדלה, ואחריה שהכל ברא לכבודו, ואע"פ שאינו מן הענין והסדר אלא מאשר יצר ואילך שמתחיל בדבר שניהם, אלא על שברא הקב"ה כל בריות העולם וכולם לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיה מג ז). וכתיב כל פעל ה' למענהו (משלי טז ד). ואחריו יוצר האדם, כי אחר יצירת כל בריות יצר את אדם הראשון, כי ביום הששי בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישי הוצבר עפרו, ברביעית גבלו, בחמישית רקמו, בששית נפח בו רוח חיים ועמד על רגליו, לפיכך מברך יוצר האדם על יצירת אדם לבדו, ומתחיל בסדר הזוג ומברך אשר יצר את האדם בצלמו, שבשעה ששית הפיל עליו תרדמה, שהרי כבר בראו צלם ודמות ותבנית ועכשיו התקין לו ממנו, כלומר מצלעו בניין עדי עד, כדכתיב ויבן ה' את הצלע (בראשית ב כב), ומסיים יוצר האדם, כי שניהם להדדי נקראו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם (שם ה ב):

ברכת אירוסין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, בתורה שבכתב, דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא (תקריבו) [תקרבו] לגלות (ערותה) [ערוה] (ויקרא יח ו), ואסר לנו, בתורה שבעל פה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך (דברים יז יא). אסר לנו ארוסות עצמינו שלא להתייחד עמה עד שיכניסנה לחופה ויתן לה כתובה, ויברך שבע ברכות, ואז תבעל לו בטוהר ובנקיון, ואם נתייחד עמה קודם לכן נמצא מרבה ספק ממזרות בישראל. דתנן ראוה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, אמרה להן מאיש פלוני וכהן הוא ר"א (ורבנן) [ור' גמליאל] אומרים נאמנת, ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. ואמרינן ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אומרת מניה, והוא אמר אין מנאי, ומשום דקא מודים אסיק ר' יוסף הלכתא כר"א וכר"ג דאמרי נאמנת ואת לא תעביד עובדא להשיאה ליוחסין, ואי נשאית לה מפקינן לה מניה, אבל היכא דלא מודי ודאי רוב פסולין אצלה, ובתר רובא אזלינן ומאינש דעלמא היא מעברא והולד ממזר. והתיר לנו את הנשואות, פי' נשואות שלנו ע"י חופה הבאה מחמת קידושין, וחותם בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין. אלמא דבלא חופה וקידושין אין הורתו של ישראל בקדושה, אלא כבא אל אשה זונה:

ושבע ברכות של חופה מברכין אותה ז' ימי המשתה בדאיכא פנים חדשות, ואי ליכא פנים חדשות אינה מברך, אלא ברכה שביעית ותו לא:

ובמכתב שטר כתובה יש שינוי מנהג בישראל על מכתב התוספת והנדוניא ולא פסיקא מילתא אפילו מדרבנן אלא כפי מנהג העיר, זולתי מאתים זוז לבתולה, שהן כ"ה סלעים דנפקא לן מן מוהר הבתולות, ולאלמנה מנה מדרבנן כשמה דהיינו אל מנה:

ואגב שהזקקתי לכל כך כתבתי טופס השטר דצריך למקני לך קנין כתובה באנפי עשרה כי היכי דלישתעביד באחריותה, וצריך לשרטיה בשרטוטין, וה"ה לכל שטרי ב"ד, ולא יהא בה תיבה שאינה גמורה, ואם נחסר בה תיבה צריך לכותבה בין חטי ולמכתב בשיטה אחרונה דביני חטי קיימא, וכן אם אירע בה שום שיבוש ומחקה צריך לקיימו בשיטה אחרונה, אם יש לה אב כותב ודין נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה, ואם לא כותב דהנעלת ליה סתם, ואם היא בחזקת בתולה כותב פלונית בתולתא, ואם היתה כבר אלמנה כותב פלונית בת פלוני סתם, וכן אם היא בחזקת בתולה כותב ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן מוהר בתוליכי דחזי לכי מדאוריתא, ואם היא אלמנה כותב זוזי מאה סתם, והנדוניא והתוספות כותב כמנהג וחותם החתן ואחריו שנים או שלשה עדים כשרים במעשיהם ורחוקים מקרובות, וצריכים בני ברית קודש ללמוד מצור חצבתם להדבק בטובים שבעולם, שנאמר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני משם (בראשית כד ד). וכל הנושא אשה לשם שמים דרכיו מוצלחים. ויש לו חלק לעולם הבא, והנושא אשה שאינה הוגנת לשום ממון, עליו הכתוב אומר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה (יאכלו) [יאכלם] חדש את חלקיהם (הושע ה ז), חדש נכנס וחדש יצא, וממון כלה, והנושא לשום יופי הויין לו עזי פנים, והנושא בת עם הארץ, נמשל כענבי הגפן שמשתרגות בסנה דבר כיעור ואינו מתקבל, והוויין לו בנים קשים ומורדים בישראל, ובתו ככלב, ועליו הכתוב אומר כל שוכב עם בהמה מות יומת (שמות כב יח), והנותן בתו לע"ה כאילו כופתה ונותנה לפני ארי, מה ארי דורס ואוכל, אף ע"ה דורס ובועל ואינו מתבייש, ואיזהו ע"ה כל שאין יודע גבורותיו של הקב"ה, ואינו יודע תפלה וברכות שאפילו נראה שהוא חסיד, ארור הוא לאלהי ישראל, שאינו יודע שבחו של הקב"ה, אע"פ שנראה חסיד עיקרו רשע, שכך אמרו רבותינו אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד. ולפיכך ימכור אדם מה שיש לו וישא בת ת"ח, שאם מת או גולה, בניו ת"ח, וישיא בתו לת"ח, משל לענבי גפן בענבי גפן דבר נאה ומתקבל:

ירויחו דורשי הענין וישכילו. וסמוך לה פרשה תלמוד דרך ארץ, שישא אדם אשה לבנו גדול, ואח"כ ישא לעצמו, שנא' ויביאה יצחק האהלה וגו', וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה וגו':