ויוסף אברהם. עיקר תוספות זו כאדם שעסוק בדבר ופוסק ומוסיף עוד לעשות בו, כענין שנא' ויוסף ה' דבר אלי עוד (ישעי' ח ה) וכתיב מה יוסיף ה' דבר עמי (במדבר כב יט):

ויקח אשה. ולא לשון פילגש:

ושמה קטורה. לשון קישור ולשון תרגום היא, כדכתיב ותקשר (בראשית לח כח), ותרגם וקטרת, דאע"ג דכתיב בה ותלך ותתע במדבר (בראשית כא יד), תאמר שנחשד עליה בריה, ת"ל ושמה קטורה, קשורה כאדם שחותם גנזיו ומצאו בחותמו, ודומה לדבר גן נעול מעין חתום (שה"ש ד יב):

ותלד לו. ריש לקיש אמר תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, קין עיקר ושת לשון תוספות, ונתמלא העולם משת, ישמעאל עיקר ובני קטורה ע"י שהן לשון תוספות נתרבו, יוסף עיקר של רחל והוליד שנים, ובנימין שהוא לשון תוספת העמיד עשרה, שנא' ובני בנימין בלע וגו' (בראשית מו כא), ער עיקר, ושלה שהוא לשון תוספת מעמיד שני בתי דינין. עיקר שנות איוב ק"י שנה, ונוספו לו ק"מ שנה, עיקר מלכות חזקיהו י"ד שנה, ונוספו לו ט"ו שנה, ודומה לדבר ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מד ל):

את זמרן. שמזמר (בתוף) לע"ז:

ואת יקשן. שמקיש בתוף לע"ז. ומדרש השאר לא שמעתי:

אשורים ולטושים ולאומים. א"ר שמואל ב"ר נחמני תגרין לופרין וראשי אומין כולהון:

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. זו מערת המכפלה והדייתקי:

ולבני הפלגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פילגש אחת. היא קטורה היא הגר כדדרשנו:

נתן אברהם מתנות. שמסר להם שם טומאה, היינו איצטגנינות שהיה יודע:

וישלחם מעל יצחק בנו. שלא יערערו עליו עוד, ובכך נצח גביהה בן פסיסא את בני ישמעאל ובני קטורה, כשבאו לדון עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון, על עסקי ארץ כנען, שאומרים יש להם חלק בו שהיו דנין מתורת משה, שנא' ישמעאל בן אברהם (בראשית כה יב), וכתיב יצחק בן אברהם (שם שם יט), בהגר וקטורה כתיב אשה, ובשרה כתיב אשה, לכך ראויין להיות שווים בירושה, והשיב להן מתורת משה, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו, אב שחילק נכסיו לבניו וישלחם זה מעל זה, כלום יש להם טענה זה על זה, ויצאו בבושת פנים:

בעודנו חי אל ארץ (קדמה) [קדם]. אמר להם כל מה שאתם יכולין ללכת לפאת מזרח הזריחו שלא תכוו בגחלתו של יצחק:

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. כדכתיב וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד). (מאה) [מאת] שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ראה את יעקב בן ט"ו שנה:

ויגוע. א"ר יהודה בר אלעאי חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים בעשרה בעשרים יום, לומר שהחולי ממרק:

וימת אברהם בשיבה טובה. טובה. כמו שהבטיחו בין הבתרים:

זקן ושבע. מלמד שהקב"ה מראה להן להצדיקים שכרן לפני מיתתן ונפשם שבעין וישונן להם, כמו שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי (איוב ג יג):

(ויאסוף) [ויאסף] אל עמיו. מלמד שעשה תרח אביו תשובה ונפשו בג"ע, וכבר דרשינן ג' אנשים שנאמר בהן שיבה טובה:

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. כאן בן האמה חלק כבוד לבן הגבירה:

אל מערת המכפלה. שהיתה כפולה בדמים כשתי שדות אחרות:

השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת שמה קבר אברהם ושרה אשתו. קבר כתיב חסר ו', ללמדך שכל מי שגמל חסד בקבורת שרה, זכה לגמול חסד בקבורת אברהם:

א"ר שמואל בר נחמני שם ועבר היו מהלכין לפני מטתן, וכבר דרשנו כמה נכנסו משנותיו של שם בשנותיו של יצחק, וראו איזה מקום מופנה לאברהם, וקברו את שרה בדייטרין שלו:

ויהי אחרי מות אברהם. א"ר יודן כל מקום שנאמר ויהי אחרי מות, אילולי שהעמיד הקב"ה אחרים תחתיהם חזר העולם לאחוריו:

ויהי אחרי מות אברהם. סתמו פלשתים בארות של אברהם:

ויברך אלהים את יצחק בנו. העמיד תחתיו ושב ויחפור אותו. ויהי אחרי מות משה (יהושע א א), פסק המן והבאר וענני כבוד, העמיד הקב"ה את יהושע, וכבש לו לישראל את הארץ. ויהי אחרי מות יהושע (שופטים א א), נתגרה בהן יתירת הארץ, העמיד הקב"ה יהודה תחתיו וכבשן. שנא' ויאמר ה' יהודה יעלה (שם שם ב), תחילה. ויהי אחרי מות שאול (ש"ב א א) היו פלשתים נלחמים בישראל, העמיד הקב"ה תחתיו את דוד וכבשן:

ויברך אלהים את יצחק בנו. אמר אברהם אני בשר ודם עובר, אם אני מברך את יצחק הרי אני מגרה בו את ישמעאל ובני קטורה, אלא אני הולך לבית עולמי, ומה שהקב"ה רוצה לעשות בעולמו יעשה, לכך נגלה דבר קדשו על יצחק ובירכו, והעמידו על כוונת אביו:

וישב יצחק עם באר. סמוך ישובו לבאר שנגלה דבריו של חי העולמים על הגר, ואמרה אתה רואי בעלבון:

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם. לא שפסל את הראשונים בני קטורה, אלא לייחסם אחר מות אברהם, מפני כבודו של אברהם, להודיע שקיים הקב"ה מה שאמר לאברהם, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו' (בראשית יז כ), מכיון שבירך את יצחק הפריד הפסולת ממנו, לומר שאינן בכלל אחד, לכך חזר הכתוב לומר:

אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם. שאין בן האמה בכלל בן הגבירה:

ואלה שמות בני ישמעאל בשמותם. ולא שיקרא בהם שם האבות אברהם ויצחק אלא לתולדתם נתייחסו, אחר מולדת אמם:

בכור. חסר ו' כתיב, שלא יירש בכורה. ולא שמעתי מדרש שמותם:

אלה הם בני ישמעאל, הפסולין להתיחס אחר זקינם:

ואלה שמותם [בחצריהם ובטירותם]. אחר חצריהן ועל שם טירותם. חצרים אלו כפרים ותרגם פצחיהון כלומר פתוחין בלי חומה, כמו יפצחו הרים רינה (ישעיה מט יג), טירות אלו בתי טייטראות, וית כל בית סגדתהון, וכאן תרגם כרכיהון, כדי ללמוד זה מזה כי לא היו מניחין בתי ע"ז שלהן זולתי בכרכין:

שנים עשר נשיאים. כמו שאמר הקב"ה לאברהם:

לאמתם. חסר ו' כתיב, שכולם יהיו לאומה אחת:

ואלה שני חיי ישמעאל (מאה) [מאת] שנה ושלושים שנה ושבע שנים ויגוע. בחולי מעיים, כדי למרק עונותיו, כי עשה תשובה ונתייסר בחולי מעיים:

וימת ויאסף אל עמיו. שחלקו בג"ע, ולמה נמנין שנותיו, לפי שבא מקדקדו של מדבר לגמול חסד לאברהם. א"ר לוי בר חמא מה ראה הכתוב לייחס שנותיו של ישמעאל, כדי לייחס שנותיו של יצחק, בן כמה שנים היה כשבירך את יעקב ובן כמה שנים היה יעקב כשנתברך מפורש במגילה, באותה שעה שנתברך יעקב מת ישמעאל, שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל [בן אברהם] אחות נביות (בראשית כח ז ט), מלמד שקידשה ישמעאל לעשו, ומת באותו הפרק, והשיאה נביות אחיה, וישמעאל קדם ליצחק י"ד שנה, הוציא י"ד מן קל"ז, פשו להו קכ"ג, הרי שיצחק היה בן קכ"ג כשבירך את יעקב, ויצחק היה בן ס' כשהוליד את יעקב, נמצא יעקב היה בן ס"ג כשנתברך, והלך יעקב אצל עבר, ולמד תורה ממנו י"ד שנה עד שלא הלך לחרן, הרי בעמדו על הבאר בן ע"ז שנה היה, וי"ד שנים עבד בשתי נשיו, עד שלא נולד יוסף, ויוסף בן ל' שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השבע, ושנתיים של רעב, הרי ק"ל ליעקב בעמדו לפני פרעה, וכה"א ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה (בראשית מז ט), הא למדת כל אלו י"ד שנה אצל עבר היה:

וישכנו כלומר בני ישמעאל:

מחוילה. שכתוב בה ארץ החוילה אשר שם הזהב (שם ב יא):

עד שור. היא קדש:

אשר על פני מצרים. גבול כנגד גבול:

באכה אשורה. מצד השלישי:

על (כל פני) [פני כל] אחיו נפל. באחוזתו בין בני קטורה לבני יצחק. הכא אמר נפל, ולהלן הוא אומר ישכון (בראשית טז יב), אלא בכל ימים שהיה אברהם קיים אמר ישכון, לאחר שנפטר אברהם נפל ישמעאל, ויש אומרים עד שלא פשט ידו בבית המקדש ישכון, כיון שפשט ידו בבה"מ נפל, ועליו הכתוב אומר על כן לא השכילו וכל (מרשתה נפרצה) [מרעיתם נפוצה] (ירמיה י כא):

שלמה פרשת לחיי שרה וירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת עטרת הזקן ותפארת הבנים. עטרתו של אברהם שניצל מכבשן האש, אלא בשביל יעקב ובניו שעתידין לצאת ממנו, שנא' כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו' (ישעיה כט כב). יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה (שה"ש ב יד). אמר הקב"ה בת עמי דמיתיך ליונה המתחופפת בכנפיה וניצולת, כך אתה מחופפת במצותי וניצלת ומסתתרת בחגוי ובמדרגה בשביל שאני מכסך, וכל כך למה, מפני שאני מתאוה שתשחרי פני בצר ליך, כי קולך ערב לפני בשיחות תפילתך, ומראך נאוה לפני בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וזה דרכך מנעוריך ואהבת כלולותיך, כי לאמותיך עקרתי ארבעתן שהייתי מתאוה לשיחתם ולתפלת בעליהן ונעתרו לי ופקדתי אותם:

ואלה תולדות יצחק. אע"פ שתולדות ישמעאל ובני קטורה פסולין, אעפ"כ לא כתב אלה, אלה ואלה, להוסיף על צדקותיו של אברהם:

אברהם הוליד את יצחק. מה תלמוד לומר אלא שלא נקרא אברהם עד שנתבשר שיוליד את יצחק:

ויהי יצחק בן ארבעים שנה. ג' שנה אחר שנעקד:

בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי. רמאי הוא בעל רמאות ומרמות:

מפדן ארם. ממש:

(אחיות) [אחות] לבן הארמי. כאביו:

לו לאשה. כלומר ראויה היא לו לאשה, שגודלה בין רמאין הללו, והיתה תמימת דרך:

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. עתירה לשון בקשה, ודומה לו העתירו (שמות ח ד), העתרתם (יחזקאל לה יג), אבל אין להם דמיון במקרא שילמדו ממנו. זולתי מן והעתרתם עלי דבריכם (שם), ועיקר תיבותיו לשון היפוך המדה, ודומה להן בדברי רבותינו עתר דפומבדיתא, ועל זה אמרו רבותינו למה נמשלו דברי תורה לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וכן יש לפתור והעתרתם עלי דבריכם (שם) כלומר והפכתם עלי דבריכם, וכן כתוב אחד אומר והפכתם [את] דברי אלהים חיים (ירמיה כג לו). וכן פשוטו של פסוק ויעתר יצחק, התפלל יצחק והיפך מדה בלבו של הקב"ה:

לנכח אשתו. שהיא שטוחה בתחינה, והוא שטוח נוכחה, ואומר רבש"ע יודע אני שגזירתתך קיימת, ואתה אמרת לאברהם אבי, כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ועכשיו כל בנים שאתה עתיד ליתן לי תן לי מצדקת זו:

כי עקרה היא. שנעקר עיקר מיטרא שלה:

ויעתר לו ה'. היפך הקב"ה מדתו בזכותו שכבר נעקד באהבתו לה', לכך שמח לעשות רצונו, ולכך שהתה עמו עשרים שנה, כדי שלא יאמרו אחיה וקרוביה ברכת תפלתם עשאה פירות:

ותהר רבקה אשתו. גזר הקב"ה ונגלף לה עיקר מיטרא לקבל הוולד הריון:

ויתרוצצו. היו מתחתכין ודוחקין זה את זה כשתי גבורים, שזה רץ להרוג את זה, וזה להרוג את זה, ודומה לדבר ותרץ את גלגלתו (שופטים ט נג):

בקרבה. במעיה, יש קרב שהיא כרס ממש, כדכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב (ויקרא ג ג), ויש שהיא מעים, כדכתיב ותצחק שרה בקרבה, ודומה לו ותורתך בתוך מעי (תהלים מ ט), ויש שהיא תוך סתם, כדכתיב בקרב העם הזה (במדבר יד יד), וכל דומיהן:

ותאמר אם כן. ר' חגי משום ר' יצחק אמר מלמד שהיתה רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים [ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה] ואומרת לאו, והיא צועקת ואומרת א"כ ששאר נשים לא הגיע להן כך:

למה זה אנכי. בצער הזה:

ותלך. לבית מדרשו של עבר:

לדרוש את ה'. לבקש רחמים על העובר, ואע"פ שאברהם קיים, הלכה אצל זקנים ללמדך שכל המקבל פני זקן שבדור, כאילו מקבל פני שכינה:

ויאמר ה' לה. לא שנזדקק דבר קדשו ממש להשיח עם אשה מעולם זולתי עם שרה כדדרשי', אלא ע"י שם בן נח כהן צדק שחי אח"כ נ"א שנה, כי כל ימי חיי שם היו ת"ר שנה פחות שתי שנים, ועכשיו נמצא שהוא בן תקמ"ז שנה:

שני גוים בבטנך. גיים כתיב, זה מתגבר בעולמו, וזה במלכותו, זה מלביש כלאים, וזה מלביש ציצית, זה עורך מערכות מלחמה, וזה סומך זקנים וסנהדרין:

ושני לאומים ממעיך. מתוך מעיך יהיו נפרדין, זה מהול, וזה מושך ערלה:

ולאם מלאם. מכאן עד סוף הפסוק אינו אלא דברים תלוין בסתם, שלא פירש מי יאמץ מזה, וכן ורב יעבוד צעיר, או ולרב יעבוד, אלא משמע האומץ והשיעבוד לזה ולזה, כל זמן שיעקב אמיץ עשו משועבד, שנאמר (ותהי) [ויהי כל] אדום עבדים לדוד (ש"ב ח יד), וכתיב עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז), וכיון שפשע יעקב בבוראו עשו אמיץ, ויעקב משועבד, שנאמר היו צריה לראש (איכה א ה), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים (תהלים קלז ז), וכתיב ועבדת את אויביך (דברים כח מח), וכן יצחק לעשו אמר ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' (בראשית כז מ):

וימלאו ימיה ללדת. לסוף מאתים ושבעים יום:

והנה תומים בבטנה. חסר א' כתיב, שלא היה מהם אלא תם אחד, אבל בתמר (שם לח כז) תאומים מלא כתיב, ששניהם היו תמימי דרך:

ויצא הראשון אדמוני. שהיה עיקר יצירתו מטיפת אודם של אמו, ולפיכך היה אדום, ולפיכך יצא תחלה:

כלו כאדרת שער. שלא היה בו מקום חלק אלא כאיצטלית הזו שעושין מן הצמר ומניחין במחצית קצוות הצמר לחוץ בשביל הגשמים שלא יטשטשו את בעליהן עוברי דרכים:

ויקראו (את) שמו עשו. כאיש גדול ובעל שער. ויש אומרים עושה שוא, הוא שוא, ואלוהותו שוא, וזה מדרש:

ואחרי כן יצא אחיו. שעתיד לתפוש אחריו ממשלת עולם:

וידו אוחזת בעקב. ברגל של עשו:

ויקרא שמו. קראהו הקב"ה יעקב:

א"ר יצחק אמר הקב"ה אתן קריתם לחזירתכון שם, אף אני קורא לבני בכורי שם, שנאמר כה אמר ה' בני בכורי ישראל (שמות ד כב), ועיקר הפשט לכך נקרא יעקב על שיצא נאחז בעקב אחיו, אבל רבותינו אמרו שהקב"ה קראו יעקב שתופס מלכות בעקב, ומתברך בלשון עקב, כדכתיב והיה עקב תשמעון (דברים ז יב):

ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. ורבקה בת כ"ג שנה, ואברהם בן ק"ס, וראה את יעקב בן ט"ו שנה יושב באהלי תורה, ואם יאמר אדם למה לא היה אברהם מבקש רחמים על רבקה, יש להשיב כי רצה הקב"ה לחבב את יצחק בימי אביו ולהעמידו על מכונת אביו שיאמרו הכל ממלא מקום אבותיו הוא, ומה שכתב לפני זה ויגוע וימת אברהם (בראשית כה ח), וכתיב ויהי אחרי מות אברהם (שם שם יא), לא שיש מוקדם ומאוחר בתורה, רק כך דרכה של תורה, שפותח איש איש בפני עצמו ומסיימו:

ויגדלו הנערים, עד שהיו בן י"ג שנים לא היו מעשיהן ניכרין, כיון שהוגדלו מעשיהן ניכרין, א"ר פנחס בר לוי כהדס ועצבונית, פי' קמשין, שגדלין זה על גבי זה, כיון שהגדילו, זה נותן ריחו, וזה נותן ריחו, כך אלו כל י"ג שנים היו שניהן הולכין ללמוד מצות ושניהם חוזרין בספר, מכאן אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון צריך אדם לטפל בבנו י"ג שנים, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונש בני:

ויהי עשו איש יודע ציד. מתרבותו של נמרוד, שהיה צד את הבריות בפיו כדרשנו. ועיקר הפשט ציד ציד ממש, ודומה לו לצוד ציד (בראשית כז ה), אשר יצוד ציד חיה (ויקרא יז יג). ולבי רחש להדבירו על אופן צידה, כדבר צידה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צידה לדרך (בראשית מב כה) כולן לשון מזון, אבל צידה שהוא לשון פועל כגון לצוד [ציד], יצוד ציד, הוא לשון מארב, כגון ואשר לא צדה (שמות כא יג), ודומיהן:

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ולפי שהיה יצחק בן זקונים היה מעונג ומפונק והיה אוהב מיני מעדנים והיה עשו צד חיות ועופות ומבשל ומאכילו היפה ומביא יין מובחר ומשקהו:

ורבקה אוהבת את יעקב. לא נאמר אהבה אלא אוהבת, כל זמן ששומעת דבריו הנעימים ורואת דרכיו התמימות מוספת לו אהבה על אהבה:

ויזד יעקב נזיד. לפי שכבר סיים סדרו של עולם לא הזכירו עוד, אלא כאן היה זמן פטירתו כשהיו הנערים בני ט"ו שנים אז נפטר אברהם, ויעקב שהיה גומל חסד הלך לנחם את אביו במיני תבשילין:

ויזד יעקב נזיד. חבירו מוכיח עליו שתבשיל של עדשים היה, יסוד מלת זה הוא זד לבד, ולא מצאתי לו דמיון אלא עניינו מפרשו לשון תבשיל:

ויבא עשו מן השדה. שבא על נערה המאורסה, ורמז לדבר ואם בשדה ימצא האיש את (נערה) [הנערה] המאורסה (דברים כב כה):

והוא עיף. שהרג את הנפש, וכה"א כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא):

ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא. עיקר מלת לעט סבירא לי כדכתב רב חסדא הוא שמאכיל אדם את הנער או את החולה או לשום בריה ביד להיותו אוכל מחמת מאכיל, ואין לו דמיון במקרא זולתי בדברי רבותינו, דאמרי' במסכת שבת איזו הוא המראה ואיזה הוא הלעטה, אמר רב חסדא המראה הוא בכלי, והלעטה ביד, פי' המראה פיטום שור ומריא, ואנשי עיר הקודש פירשו הלעיטני נא, שפער פיו כגמל, ואמר אני אפתח את פי, ואתה הלעיטני ביד. ותנן אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו מאכלות הרבה כדי שילך ימים הרבה בלא מאכל:

נא. לשון בקשה:

מן האדום האדום הזה. כפל הדיבור שראה המאכל מבושל היטב והמרק מאודם מחמת העדשים האדומים, לכך ביקש לו מן העדשים ומן המרק שבו:

כי עיף אנכי. כלומר כדי שירחם עליו:

על כן. בשביל טיפול דבריו שהיה כופל לנזיד ב' פעמים, לכך קרא יעקב את שמו אדום:

ויאמר יעקב מכרה. לשון ענוה:

כיום. כלומר כאותו יום שאתה עתיד לירש את בכורתך, מכור אותו לי מעכשיו, כי כבר הבטיח הקב"ה את אברהם לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו' (בראשית טו יח), והיה עשו ראוי ליטול פי שנים:

ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות. כשראה שנפטר הצדיק זקינו, אמר באותו זקן נגעה הדין, א"כ לא מתן שכר ולא תחית המתים ועכשיו אני עיף וקרוב למות, ולפי פשוטה הולך בכל יום לצוד חיות בשדה ומסכן עצמו למיתה ואיך אדע שאירש את אבי, אבל אתה יושב בבית המדרש בהשקט, יש לבטוח שתחיה ותירש:

ולמה זה לי בכורה. מה צריך לי להאמין דבר זה שאהא נוחל בארץ חלק בכורה:

ויאמר יעקב השבעה לי כיום. א"ל אע"פ שאין אתה מאמין בכך השבעה לי באותו היום שתהא ראוי לנחול שלא תערער עלי, וישבע לו שלא יבקש חלק בארץ כלל אפילו כפשוט:

וימכור את בכורתו ליעקב. בדמי המאכל והמשתה, וכן הוא אומר וילך (מאיליו) [אל ארץ] מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו). שנשבע לו על כל חלקו:

ויעקב נתן לעשו. בדמי הבכורה:

לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת. כל צרכו:

ויקם וילך. ולא נשתהה אצל אביו לנחמו:

ויבז עשו. לשון בזיון, ודומה לו ויבז בעיניו (אסתר ג ו), בוז יבוזו לו (שה"ש ח ז), לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו ל). והכניס עמו כת של פזרנים אמר נאכל ונשתה ונלעג עליו ואמסור לו דבר בטל מה שלא בא לידי, ולא עתיד לבוא לידי לעולם:

ורבותינו דרשו ואלה תולדות יצחק. למה הוצרך לומר בן אברהם, אלא לומר לך כל תולדותיו של אברהם האחרות אין בהם חפץ, זולתי תולדותיו של יצחק בן אברהם:

אברהם הוליד את יצחק. שהיו דומין זה לזה וכן במעשיו הטובים, והיו הכל אומרים ודאי אברהם הוליד את יצחק:

ויעתר יצחק. כמו ויחתר יצחק, מלשון מחתרת, כאדם שחותר בקיר לפתוח לו פתח:

לה'. לשם הנכבד שקרא אביו, שנאמר ויקרא [שם] אברם בשם ה' (בראשית יג ד), ולהר המוריה הלכו למקום שנעקד שם. ויעתר כלומר ויחתר, כמו שיצחק מחתר פתח רחמים, כך הקב"ה שמח לעשות רצון צדיק לפתוח לו פתח רחמים:

ויתרצצו הבנים. אמר ריש לקיש זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר צוויו של זה, וממעי אמן זרתו מתוחה כנגדו:

ד"א ויתרוצצו הבנים בקרבה. כשהיא עוברת על בתי ע"ז היה מפרכס עשו לצאת, ועליו נאמר זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב (תהלים נח ד), וכשהיתה עוברת למקום קדושה, כגון בית המדרש היה יעקב מפרכס לצאת, ונדרש ויתרוצצו לשון מרוצה:

ותלך לדרוש את ה'. להביא קרבן:

ויאמר ה' לה. על ידי מלאך:

שני גויים. גיים כתיב, יו"ד באל"ף מתחלף, שלמה ביעקב אנדריינוס בעשו:

ורב יעבוד צעיר. כלומר והרבה יעבוד צעיר כמו ורב (יהיו) [שיהיו] ימי (חייו) [שניו] (קהלת ו ג). יעבד חסר ו' זכה צעיר ייעבד, לא זכה יעבוד:

ויצא הראשון. למה יצא ראשון כדי שתצא סריותו עמו, כעבד שנכנס תחלה ומשטף את המרחץ, ואח"כ נכנס רבו ורוחץ:

אדמני. א"ר אבא בר כהנא שהוא שופך דמים, כשראה שמואל הנביא את דוד והוא אדמוני (ש"א טז יב), נתיירא ואמר אף זה שופך דמים, משיבו רוח הקדש ואומר עם יפה עינים (שם), עשו מדעת עצמו עושה, אבל זה מדעת סנהדרין, שנאמר עיניך בריכות בחשבון (שה"ש ז ה), יבא אדמוני ויפרע מאדמוני, זש"ה ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף (תהלים ס ב), אלו שהכה יואב, וכתיב עד הכרית כל זכר באדום (מ"א יא טז):

כלו כאדרת שער. חסר ו', כלומר כולו כאדרת שער, הה"ד באדין דקו (כחדא) [כחדה] פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא (והוא כמו עור) [והוו כעור] מן אידרי קיט (דניאל ב לה), א"ר חנינא בר יצחק מי גרם להם להיות כעור מן אידרי קיט, על שפשטו ידיהם באדירים:

ויקראו שמו עשו. משמש לשון עשב, הוא מלא שער, כשדה מלא עשב:

איש יודע ציד. ר' אבהו אמר ציידני סיידני, צד בבית צד בשדה, בבית האיך מתקנין מילחא, בשדה האיך מתקנין תיבנא, ר' חייא בר אבא אמר איש שדה שהפקיר עצמו כשדה, אמרו ישראל רבש"ע לא דיינו שנשתעבדנו לכל האומות אלא אף לזה שנבעל כנשים, אמר להן הקב"ה אף אני בו בלשון אפרע ממנו, שנאמר והיה לב גבורי אדום ביום ההוא כלב אשה מצרה (ירמיה מט כב):

ויעקב איש תם. בדרכיו:

יושב אהלים. אמר הקב"ה אתה פתחת באהלים, חייך כי בזכותך אשיב שבות בניך, שנאמר הנני שב (את) שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם (ירמיה ל יח). י' ע' ק' ב' יו"ד על שם כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב), אחד מן עשרה, ע' על שם בשבעים נפש (דברים י' כב), ק' על שם ק"ג ברכות שקיבל מאביו בק"ג אותיות, מן ויתן לך עד ברוך, ק' כנגד ק' של יעקב, ג' כנגד אמן שענו לו מן השמים. ב' שנתברך מן ב' אחיות:

ויזד יעקב נזיד. אותו היום הלך אברהם לבית עולמו, והלך יעקב לבשל עדשים לניחומים, אמרו רבותינו מפני מה מנחמים בביצים, שכשם שאין פה לביצה שהיא עגולה, כך אסור בבית האבל להרבות דברים, ואמרינן אגרא דבי טמיא שתיקותא, שנאמר וידום אהרן (ויקרא י ג), וכתיב ישב בדד וידום (איכה ג כח). ד"א לפי שהביצה עגולה ומתגלגל, כך המיתה גלגול לעולם, דור הולך ודור בא ומתחלה היו מנחמין בעדשים שאין להם פה, כמו שיש לבטנים ולפולים, ועוד שהוא עגול:

ויבא עשו מן השדה והוא עיף. רבנן אמרי משום ר' סימון את מוצא אברהם שחי קע"ה שנה, ויצחק ק"פ שנה, אלא אותן ה' שנים שמנע הקב"ה מחיי אברהם, מפני שבא עשו על נערה המאורסה, דכתיב כי בשדה מצאה (איש) וגו' (דברים כב כז), וכתיב הכא ויבא עשו מן השדה. והרג את האדם, כתיב הכא והוא עיף, וכתיב התם עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא). אמר הקב"ה אני אמרתי לאברהם תקבר בשיבה טובה (בראשית טו טו), ואין זו שיבה טובה, שיהא בן בנו עובד ע"ז, ומגלה עריות, ושופך דמים, מוטב לו שיפטר מן העולם, הה"ד כי טבו חסדך מחיים (תהלים סג ד), וכתיב מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נז א):

מן האדום האדום הזה. ר' יוחנן אמר מיניה מן פטרוניא. ר"ל אמר מיניה ומן דכוותיה, הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, דכתיב [ארצה] שעיר שדה אדום (בראשית לב ד), מגן גבוריו מאודם, לבושו מאודם, שנאמר אנשי חיל מתולעים (נחום ב ד). בעולם הזה פורע מהם דוד שהוא אדום כדלעיל, ולעתיד יפרע ממנו הקב"ה, דכתיב דודי צח ואדום (שה"ש ה א). בלבוש אדום, דכתיב מדוע אדום ללבושיך (ישעיה סג ב):

מכרה כיום. בפרהסיא כיום שהוא גלוי:

ד"א א"ל הב לי יום חד מדידך, א"ר אחא כל מי שיודע לחשוב [כמה שנים ישב אבינו יעקב בשלוה ימצא] יום אחד ישב אביר יעקב בשלוה שלא היה בצל עשו:

ד"א כיום, מה יום הולך ואינו חוזר, אף מכירתך קיימת ואינה חוזרת לך:

מה ראה יעקב ליתן נפשו על הבכורה. דתנן עד שלא הוקם המשכן היו מותרין בבמות והעבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות וניתנה העבודה לכהנים, אמר יעקב חס ושלום שיהא רשע זה עומד ומקריב, זה"ש אם (לדם) [לא דם] שנאת (יחזקאל לה ו) זה דם קרבנות, ודם ירדפוך (שם), זו שפיכות דמים. ר' חמא בר חנינא אמר זה דם ברית מילה, שכפר בה, ומנע מזרעו, ומשך ערלתו:

ולמה זה לי בכורה. רשב"ל אמר התחיל מחרף ומגדף, למה לי אין כתיב כאן, אלא למה זה לי, כפר בעיקר אמר שאין לו חלק בהקב"ה, דכתיב ביה זה אלי ואנוהו (שמות טו ב). בכורה. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, ולא היה מאמין במה שהבטיח הקב"ה את אברהם ליתן לזרעו את הארץ. ראיתי בפי' ר' טוביה ב"ר אליעזר ז"ל מן האדום האדום, כי גם זהב שהוא אדום שאל לו על דמי הבכורה יחד עם התבשיל האדום, ולכך כופלן הכתוב, כי בתבשיל לבדו לא היה מוכרה. ומה דכתיב ויאכל וישת, אחר שנתן לו הזהב בדמי הבכורה, עוד הוסיף והאכילו והשקהו, כדי שימכור לו בעין יפה:

ויבז עשו. שהיה מלעיג על הבכורה, אמר דבר שאין אני עתיד לירש אני מוכרה לזה בממון:

ויקם וילך. יצא מידי עולמו מה שביזה את הבכורה, א"ר לוי מתחיית המתים, אמר לית אלא עולם הדין ולית עולם אחר, אין עונש ואין שכר, פה דוברי שקר יסכר:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לפרשת בוז פרשת חרפה, שנאמר בבא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה (משלי יח ג), בבא רשע זה עשו הרשע, שנאמר ויבא עשו מן השדה, בא גם בוז, שבא לבזות את דבר בוראו ותחיית המתים והעולם הבא, ועם קלון חרפה שבעבור להודיע קלון חטאו, הביא הקב"ה חרפה במקומו, ואין חרפה אלא רעב, שנא' למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל לו ל):