ויהי רעב בארץ. זה אחד מעשרה רעבון שבא לעולם, וכבר דרשנום:

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. ומה ת"ל, אלא כשנפטר אברהם בא רעב לעולם, אותו שהיה בימי אברהם לא היה אלא לנסותו, וזה רעב לא בא על נסיון, אלא להודיע כי צדיק נפטר מן העולם, ועשו יצא מתרבותו:

וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים נררה. כמו לגרר, ולפי שהוצרך לתיבה למ"ד בראש התיבה הוטל לה ה"א בסופה:

וירא אליו ה'. קודם שהגיע לגרר:

אל תרד מצרימה. שאתה עולה תמימה מה עולה תמימה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם תצא חוץ לארץ תפסל:

שכון בארץ. שכן כתיב חסר ו', כלומר שכן שכינתי בארץ:

גור. לאחר שהגיע שם א"ל גור בארץ הזאת:

ואהיה עמך. דבר קדשי יהיה עמך להושיעך מכל רע:

ואברכך. ואכבדך:

כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. דרשו רבותינו האל קשות האלה יותר, וכן אתה דורש האל מקצתן ולא כולן, כי לא ינחלו ישראל אלא ז' גוים, והנותרים ינחלו לעתיד לבא, שנאמר וירד מים עד ים ומנהר (ועד) [עד] אפסי ארץ (תהלים עב ח):

והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. בהר המוריה:

והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל. אע"פ שהן תמימים:

והתברכו בזרעך. כמו שדרשנו באברהם:

עקב. בשביל, ודומה לו עקב תשמעון (דברים ז יב), ומלת עקב מתפרד לחמשה ראשים, עקב לשון עקבי רגל, כמו בעקב עשו (בראשית כה כו). עקב לשון רמאות, כמו ויעקבני (שם כז לו). עקב לשון עיקום הלב, כמו חילוף עקב אשר שמע. עקב לשון מניעה, כמו ולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד). עקב הוא לשון סוף הענין, והכרת אותותם ע"י הטעם והנקודות, והוא מפורש במקום אחר, כידוע לאותן הבקיאין בחכמת הדקדוק:

וישב יצחק בגרר. מקום שדר בו אביו, רבותינו אמרו גררה זו גרדיקי:

וישאלו אנשי המקום לאשתו. לא ששאלו אותה, אלא לו שאלו על עסקי אשתו, ודומה לדבר אל הנער הזה התפללתי (ש"א א כז):

ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אשתי. וכן אמר בדעתו:

פן יהרגני אנשי המקום על רבקה. שאינם גדורין מן הערוה ועוד:

כי טובת מראה היא. כמו שאמר אברהם כך אמר יצחק, אלא מפני המעשה שאירע לאבימלך על שרה לא לקח את רבקה:

ויהי כי ארכו לו שם הימים. שעשה שם ימים הרבה, ודומה לדבר אורך ימים עולם ועד (תהלים כא ה), אורך ימים אשביעהו (שם צא טז):

וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. אין השקפה אלא מלמעלה למטה, וכבר דרשנו בוישקף על פני סדום (בראשית יט כח):

וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא"כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו, ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר הלילה אמר הורה גבר (איוב ג ג), שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה', וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח, וכל כך למה, אמרו רבותינו שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), הלכך במקום אופל מותר:

ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך. לשון מיעוט, כלומר מיעטת עצמך מדוברי אמת:

הנה. כלומר הנה נמצא מתוך מעשיך שאשתך היא:

ואיך אמרת אחותי היא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה. כלומר בשבילה, כמו שאמר אביו:

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו. להחטיאנו:

כמעט שכב אחד העם את אשתך. כלומר המיוחד שבעם, והוא המלך, אמר ברמז על עצמו. כל אחד שהאל"ף פתוחה הרי הוא נתלה על תיבה הבאה סמוכה לו, וכל שהאל"ף בסגו"ל הרי הוא עומד על עצמו:

והבאת עלינו אשם. שהאשם בא על המעילות ועל השוגג, והיה בדעתו לשדך עליה כדרך המלכות ונמצא שוגג עליה, כי בחזקת פנויה הי' ששידך עליה:

ויצו אבימלך את כל העם לאמר. זה לזה משמו:

הנוגע באיש (ההוא) [הזה]. להרע, ודומה לו אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):

ובאשתו. לשום ביאה, ודומה לו לא ינקה [כל] הנוגע בה (משלי ו כט), א"ר אבהו כל הנוגע אפי' צרור אל יזרוק אדם בהן:

מות יומת. בשום מיתה:

ויזרע יצחק בארץ ההיא. אע"פ שהיתה ארץ קשה:

וימצא בשנה ההיא. אע"פ שהיתה שנה רעה:

מאה שערים. מאה כורין, לשון שיעור. ודומה לו בדברי רבותינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, מלמד שאמד אותן ועשאת במאה, והלא אין ברכה שורה על דבר שהוא במדה ובמשקל ובמניין, ומפני מה אמדוהו, אלא בשביל המעשרות, שכן מצינו באברהם ויתן לו מעשר מכל (בראשית יד כ), וביעקב עשר אעשרנו לך (שם כח כב) וכאן מצינו ביצחק ויברכהו אלהים, תיכף למעשרות, וכה"א ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג י), ואלו היה הארץ רפה והשנה טובה על אחת כמה וכמה:

ויגדל האיש. בעושר ובנכסים:

וילך הלוך וגדל. בכל יום:

עד כי גדל מאד. במטלטלין יותר מאבימלך, א"ר יצחק עד שהיו הכל אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, שלש לשונות גדל כתיב בפסוק, גדול במעשים, גדול בעושר, גדול בשם:

ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. אלו עבדים ושפחות, ועבדה חסר ו', דניאל חיטייא אמר אם אין אדם נעשה כעבד לעבדו אינו קונה אותו, לכך חסר ו':

ויקנאו אותו פלשתים. היינו דתנן הקנאה והתאוה מוציאין את האדם מן העולם:

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמו פלשתים. מקום מוצא מימיהם:

וימלאום עפר. עד שלא פורצים ונובעים:

ויאמר אבימלך אל יצחק לך ממנו כי עצמת ממנו מאד. אפי' ממני, אפס רבותינו דרשו ממנו כמו משלנו, א"ל כל העצימות שעצמת. משלנו הוא, לשעבר הות לך חדא קווקין, וכדין אית ליך קווקין סגין, ואין הדבר מדובר על אופן הפשט, כי לא תמצא במקרא ממנו דמסתבר מדבר שלנו, זולתי בלשון יחיד משלו, או כמו מאותו הדבר ממש, דכתיב כי ממנו נקח (שמות י כו), לקטן ממנו, ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י ד), או בלשון רבים, כמו מעצמינו, וכגון זה כי עצמת ממנו, וכגון איש ממנו (בראשית כג ו), כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא), לא נפקד ממנו איש (שם לא מט):

וילך משם יצחק. הרחיק עצמו מן המחלוקת, ולא שנסתלק לגמרי מגבול גרר בשביל מה שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת (פסוק ג), אלא ויחן בנחל גרר וישב שם. מפני רוב מקניהו נתיישב על המים:

וישב יצחק ויחפור את בארות המים. מיעוט בארות שתים, ולכך חסר ו':

אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמו פלשתים. כדלעיל:

ויקרא להן. יצחק:

שמות כשמות אשר קרא להן אביו. שלא לסתור את דבריו, ולהודיע כי משל אביו היה:

ויחפרו. מלת חפר אחד מן הדברים שאין יכולת לדעת טעמו, בלעדי תיבה הסמוכה לה, כי יש לומר חפר לשון כניעת חרפה, כגון וחפרה הלבנה (ישעיה כד כג), כי לא תחפירי (שם נד ד), וכל דומיהן, ויש לומר לשון מרגלים, כגון לחפור את הארץ (יהושע ב ב), וכגון לחפור פארות ולעטלפים (ישעיה ב כ), ומתרגם לטעייתא, היא ע"ז של אשירה המחפית עובדיה, וכגון ותחפרו מהגנות (שם א כט), ויש לומר לשון כרייה וחפירה בקרקע, כגון באר חפרוה שרים (במדבר כא יח), וכגון זה ויחפרו עבדי יצחק בנחל. ה' בארות חפרו חוץ מאותן של אביו, כנגד ה' ספרי תורה הקרואה מים חיים, הראשון זה, שנאמר וימצאו שם באר מים חיים, כלומר נובעין שאין פוסקין:

ויריבו רעי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים. אע"פ שטרחתם וחפרתם, מ"מ המים מן הנחל שלנו נוגרין ולאחר שנצח:

ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ובמדרש רבותינו כנגד ס' בראשית שבו מגיד שעסק הקב"ה וברא את עולמו:

ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. משטינין אותי כלפי המלכות. ובמדרש רבותינו כנגד ס' שמות דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א יד):

ויעתק כלומר ויסתלק, ודומה לו המעתיק הרים (איוב ט ה):

ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות וגו'. והרבה בשמועו, ובמדרש רבותינו כנגד ס' ויקרא שהוא ממולא ומרובה הלכות ותורות:

ויעל משם באר שבע. במדרש רבותינו כנגד ס' וידבר שהוא משלים שבעה ספרי תורה, כדברי בר קפרא דעביד מן רישיה דספרא דוידבר עד ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, מן ויהי בנסוע עד רבבות אלפי ישראל ספר בפני עצמו, מן ויהי העם כמתאוננים עד סופא ספר בפני עצמו:

וירא אליו ה' בלילה ההוא. שהוא מקום המזומן לחזיון:

ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא. מפני שאמרתי לך שתגור בארץ הזאת, ואתה עלית לכאן בלי דברי, כי מסכים אני על ידך:

כי אתך אני. לסייעך מן האומות שהתחילו לקנאות בך:

וברכתיך. בעושר ובנכסים:

והרבתי את זרעך בעבור אברהם אביך שהוצאתיו מבית אביו ולא הרהר אחר מדותי:

ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. שקראו לשם הקב"ה:

ויט שם אהלו. ממש, זה אם למקרא, ונדרש אם למסורה, אהלה שקבע אוהל לרבקה:

ויכרו שם עבדי יצחק באר. במדרש רבותינו כנגד אלה הדברים, כשם שהבאר תיכף למזבח, כך ספר זה תיכף לביאת הארץ:

ואבימלך הלך אליו מגרר. ששם היה בית מלכו:

ואחזת מרעהו. כלומר משרתו, ודומה לו (ויתנו לרעהו) [למרעהו] אשר רעה לו (שופטים יד כ) (ואתנה לזרעך) שלשים מרעים (שם שם יא):

ופיכול שר צבאו. שלשתן הלכו אצלו:

פיכול. פה שכל צבאותיו נושקין כלי זיין על פיו:

זש"ה ואיבי חיים (עצמת) [עצמו] (תהלים לח כ). כל אלו היו בימי אברהם ועכשיו הן מקנאים בבנו, אברהם נפטר והן חיים ועומדין:

ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי. מלת מדוע לא מצאתי לה דמיון, וי"ל מאיזה דעה לשון תימה:

ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. הלמ"ד דגושה, כלומר וטרדתם אותי על מנת שלא לחזור, לא החניפם בדברים, אלא נתווכח עמהם, כמו שעשה אביו שהוויכוח מביא לידי אהבה:

ויאמרו (ראה) [ראו] ראינו. כפל הראייה, כלומר ראינו מעשה אביך ומעשיך, ונדרש למסורת ה' כתיב, כלומר ראה הקב"ה אתך צדיק לפניו והיה עמך ואנו כשראינו כך:

ונאמר תהי נא אלה בינותינו. השבועה שהייתה בינותיך בין אביו ובנינו תהי עכשיו בינותינו ביניני וביניך:

ונכרתה ברית עמך. ברית חדשה:

אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. דכתיב כל הנוגע באיש הזה וגו' (פסוק יא):

וכאשר עשינו עמך רק טוב . רק לשון מיעוט מלמד שלא עשו עמו טובה שלימה:

ונשלחך בשלום. שאמרנו לך מעמנו (פסוק טז), ולא שהזקקנו לך:

אתה עתה ברוך ה'. כי מוצלח אתה בכל מקום בין עמנו ובין זולתינו ואין לך לחוש אם נתפרדת מאתנו:

ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. זש"ה דוד משיח ה', ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (תהלים מא יא), טובות ולא רעות, שהרי באמת אל תאמר אשלמה רע:

וישכימו בבקר וישבע איש לאחיו. אחוה זו אינו לא לשום קריבות, ולא אחים בתורה ובמצות, אלא אחות ברית שלום, וחידוש השבועה שהיה לאברהם עם אבימלך:

וישלחם יצחק. שילוח ע"מ שלא לחזור:

וילכו מאתו בשלום. דרך העולם כשנפטר אדם מחבירו לא יאמר לך בשלום אלא לך לשלום, כמו שאמר יתרו למשה, אלא הם אמרו לו ונשלחך בשלום (פסוק כט), ענה הוא גם לכסילים כאולתם, וילכו מאתם בשלום:

ויהי ביום ההוא. יום ששלחם:

ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו. הוא הבאר הכתוב לעיל, דכתיב ויחפרו עבדי יצחק בנחל (גרר) וימצאו שם באר מים חיים (פסוק יט), וכאן בא לומר כי מצאנו מים, ולא שייך מוקדם ומאוחר בתורה, אלא מכאן שהוזקק הסדרן לומר, וישב יצחק ויחפור את בארות המים (פסוק יח), סיים סדר הבארות כולן, ואח"כ מתחיל ומפרש דברי אבימלך ופירש לך הזמן כי ביום אחר ששלחם בו ביום היתה בשורת הבאר הראשון:

ויקרא אותו שבעה. על שם השבועה כי נשבעו שניהם. רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה (ויקרא ה א), ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו, ולמה נקרא שבועה, כי היא מצוה שביעית שציוה הקב"ה לאדם, שש מצות עשה, והשביעית לא תעשה, בראשונה ציוהו על פריה ורביה למלאות את הארץ, בשניה ציוהו על הכבישה לרדות בכל הבריות, בשלישית ציוהו לאכול כל עשב וזרעונין, ברביעית ציוהו שיעבוד בגן, בחמישית ציוהו שישמרנה, בשישית שיאכל מכל עץ הגן, בשביעית השביעו שלא לאכול מעץ הדעת, ולכך שבעת ה' (שמות כב י), חסר ו', וכן כאן בפרשת אבימלך על שם השבועה קרא למקום שבעה ואע"פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מכל מקום כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה, והוא שעונה אמן, והדבר מפורש במס' שבועות ובמסכת סוטה:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת חזיר משוקץ, ואע"פ שרחוק הענין זה, אפ"ה סמכו הענין למעשה אביו, דתני ר' חלקיה בשם ר' סימון מכל הנביאים שעמדו לא פירסמו את החזיר אלא משה ואסף, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד), משה אמר ואת החזיר כי מפריס פרסה (דברים יד ח) והוא משונה מכל חיות, והוא מלכות הרשעה, ולמה נמשלה לחזיר, לומר לך מה חזיר כשהוא רובץ מפשיט את טלפיו ואומר ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה גוזלת וחומסת ומראית עצמה כגומלת חסד, ועליה הכתוב אומר וחסד לאומים חטאת (משלי יד לד), ועשו עשה מעשה אביו, כדי להראות עצמו חסיד כמו אביו, שכל הימים היה צד נשי כל האנשים ומענה אותם בסתר, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר ראו מה אבי נשא בן ארבעים שנה, אף אני נושא בן ארבעים שנה, לכך הסמיך הענין:

ויהי עשו בן ארבעים שנה. ויצחק היה בן ק':

ויקח אשה את יהודית. היא אהליבמה, אלא הוא כינה לה שם שבח:

בת בארי. הוא צבעון:

החתי. וקרי ליה חיוי, שהוא ב' משפחות הוא היה ממזר שבא על אמו והוליד את ענה כנדרש במקומו. הכינה הקב"ה מחיק שמא, שנאמר ואת עשו שנאתי (מלאכי א ג), לישא את מחיקת שם. שהרי כתיב בחיוי וחתי, כי החרם תחרימם (דברים כ יז), וכדר' סימון דאמר ר' סימון אפי' ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן, שנא' אלהים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח ז):

ואת בשמת. היא עדה:

בת אילון החתי. אלא שכינה הוא שם לשבח:

ותהיין מורת רוח. כלומר ממרות רוח, ודומה לו סורר ומורה (דברים כא יח), מרו ועצבו (ישעיה סג י), ימרה את פיך (יהושע א יח), אל תמר בו (שמות כג כא), וכל דומיהן, והכל לפי הענין:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמך לה פרשת כהיית מאור, ואע"פ שנשואות מורת רחוק מקבלת ברכות בזמן כ"ב שנה סמכו לענין, ללמדך שהכעס מכהה את המאור, וכה"א ותכה מכעס עיני (איוב יז ז):