ויהי כי זקן יצחק. בן קכ"ג שנה:

(ותכהינה) [ותכהין] עיניו מראות. שחשך מאורו, ודומה לו והנה כהה הנגע (ויקרא יג ו), כל כך למה, כדי שיקבל יעקב את הברכות ולא יכירהו, ולפיכך גלגל הקב"ה כמה דברים על יצחק להכהות עיניו, כנדרש במדרש רבותינו:

מראות. כלומר שלא יוכל לראות:

ויקרא את עשו בנו הגדול. שיצא ראשונה לכך קראו גדול, אבל הקב"ה קראו קטן, שנא' קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

ויאמר אליו בני. כמחניף לרשע:

ויאמר אליו הנני. לעובדך ולכבדך, וכן דרכן של ראשונים להשיב, ודבר זה היה ערב פסח, כמו שנדרש במדרש רבותינו:

ויאמר הנה נא זקנתי, א"ר יהושע בן קרחה הגיע לפרק אבותיו קודם לחמש שנים, ידאג מן המיתה, שכן יצחק היה קכ"ג שנה, ואמר אם לשנותיו של אבי אני מגיע עד עכשיו מתבקש לי נ"ב שנה, אבל אם לשנות אמי אני מגיע, הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, שלא גילהו הקב"ה לבן אדם, שנא' כי [גם] לא ידע האדם את (קצו) [עתו] (קהלת ט יב):

ועתה שא נא. כלומר טול, כדומה לו וישא משאות (בראשית מג לד) בתחלה אמר לו דרך כלל, ואח"כ פרטו לו מהו:

כליך תליך וקשתך. תליך, זו הסייף שהיא חגורה ומצומדת ותלויה על הירך:

וקשתך, כמשמעו:

וצא השדה וצודה לי צדה. ולמה לא ציוהו לקח מן הבקר או מן הצאן, כדי להטריחו לקבל שכר על פסיעותיו אילו יהיה לו לכפרת עון:

צידה. אם למקרא, היא ציד ממש, כדכתיב ציד חיה או עוף (ויקרא יז יג), ואם למסורה, צידה לשון מזון, ודומה לו צדה שלח להם לשובע (תהלים עח כה), צדה לדרך (בראשית מב כה), והכל נדרש באיש יודע ציד (שם כה כז):

ועשה לי מטעמים. אלו מיני תבשילין שיש בהן תבלין ומיני טעימה, כגון שמן ומלוח ופלפלין או כרכום או כמון:

כאשר אהבתי. לשעבר הייתי נהנה מן הראייה, כי הייתי רואה דבר נאה, דא"ר אליעזר בשם ר' יוסי ג' דברים נאמרו בנאה, טוב למאכל, שנאמר כי טוב העץ למאכל (בראשית ג ו), ויפה לעינים, שנא' כי תאוה היא לעינים (שם), ומוסיף חכמה, שנאמר ונחמד העץ להשכיל (שם), וכולן ע"י ראייה, שנא' ותרא האשה כי טוב (שם), ועכשיו איני נהנה אלא מן הטעם, כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב יא):

והביאה לי. דבר הראוי לי, לא מן הגזל, ולא מן החמס:

ואכלה. לשון ענוה:

והביאה. לשון ענוה כמחניף לרשע:

בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. כמשמעו:

ורבקה שומעת. שומעת לא נאמר אלא שמעת, מכאן שהנשים צייתניות הן:

בדבר יצחק אל עשו בנו. לפי שהוא אוהבו קוראו בנו:

וילך עשו השדה. כלומר לשדה, ולפי שלא יכול להוסיף ה' בסוף הטיל לה בראש:

לצוד ציד, אם מוצא טוב ואם לאו:

להביא. מן הגזל ומן החמס:

ורבקה אמרה אל יעקב בנה. לפי ששומע לדבריה קראה בנה:

לאמר. ברוח הקדש:

הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך:

הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה. מלא ה', על שם עוה"ז שנברא בה' שיתברך בזה ולא בבא:

לפני ה'. ששכינה עמו מסכמת שאם לא הזכירה לו שם המיוחד היה אומר לה וכי מפני שיברכני מפי עצמו אני מתעהו ח"ו הברכות לא יועילוני ונמצא חוטא, לכך שינתה בדבר ואמרה כך שמעתי מאביך שאמר לברך את עשו לפני ה' דהיינו מפי ה':

ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. כמשמעו:

לך נא אל הצאן. של אביך:

וקח לי משם. משלי:

שני גדיי עזים טובים. א"ר חלבו שכך כתב לה יצחק בכתובתה שתהא מעלה לה שני גדיים בכל יום:

טבים. חסר ו', כל מקום שאתה מוצא טבים חסר ו', אינו אלא בינונים:

ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. כמשמעו:

והבאת לאביך ואכל. כמו ויאכל, ו' שבראש התיבה משמשת להבא:

בעבור תברכך לפני מותו. בשכר אותה הנאה:

ויאמר יעקב אל רבקה אמו. שהיתה עליו מוראה, לכך נאמר אמו:

הן עשו אחי. אע"פ שהוא אחי אינו דומה לי שהוא איש שעיר כשעיר:

ואנכי איש חלק. שאין שער בעורי רק הראש והזקן ובית השחי:

אולי ימשני. השי"ן הנדגשת משמעת המלה לשון מישוש, כאילו יש בה שני שיני"ן, כגון וימשש לבן (בראשית לא לד), ממשש בצהרים (דברים כח כט), וכל דומיהן, ואם היתה נרפית היתה משמעת לשון הסרה, כגון לא ימיש עמוד (שמות יג כב), וימש חושך (שם י כא), לא ימיש מתוך האהל (שם לג יא), וכך אמר שמא ימששני אבי בצואר או בפנים או בידים וימצאני חלק:

והייתי בעיניו כמתעתע. שאני אומר לו שאני עשו והוא ימששני וימצא חלק הרי נמצאתי כמתעהו בדרך:

והבאתי עלי קללה. שהרי הוא מקללני על שאני מתעהו, וכה"א ארור משגה עור (דברים כז יח):

ולא ברכה. אפי' ברכה אחת שהוא עתיד ליתן לי בסוף לא יתן לי:

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. אמרה לו כך דרכו של עולם כשאדם חוטא [אמו נתקללה], רמז לדבר ובן כסיל תוגת אמו (משלי י א), שהרי אדם הראשון חטא והארץ נתקללה, ואני עלי להכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע, אם בא לקלל לא יקלל אלא אותי:

אך שמע בקלי ולך קח לי. משלי מכתובתי:

וילך. אנוס כפוף ובוכה ומתפלל שלא יבוש, ורוח הקודש אומר, לא עתה יבוש יעקב וגו' (ישעיה כט כב):

ויקח. הגדיים:

ויבא לאמו. כדבריה:

ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו:

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל, חסר ו', שהן קוראין אותו גדול, והקב"ה קראו קטן ובזוי, כדלעיל:

החמודות. לשון נקיבה, כדכתיב וחמש חליפות שמלות (בראשית מה כב), והוא מתכסה (בשמלה) [בשלמה] חדשה (מ"א יא כט), שהיו חדשים, שמלות נאים ונחמדות, ושמלה לשון נקבה, ורבותינו אמרו כמו לחם חמודות (דניאל י ג), ולחם לשון זכר, וכן בגדים לשון זכר, וכתיב בגדי עשו החמודות, אלא זהו חמודות, זהו חמודים, כגון דברים דברות, אמרים אמרות, והיו בגדיו של אדם הראשון, ובאו ליד נמרוד וחמדן עשו ולקחן:

אשר אתה בבית. והלא שתי נשים היו לו לעשו, והיה לו להניח בגדיו אצלן, אלא אלו הבגדים היו בבית אביו שהיה משמש בהן לאביו, ובגדיו שהיה יוצא בהן לא היה משמש בהן את אביו:

ותלבש את יעקב בנה הקטן. היא קראתו קטן, אבל הקב"ה קראו גדול, שנאמר ומי גוי גדול (דברים ד ז), וכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד כב):

ואת עורת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו, א"ר יוחנן שני זרועי יעקב היו כשני עמודים של שיש, ואתה אומר הלבישה, אלא חותכתן וחייטן על ידיו, וכן על מקום חלק שבצווארו, ולכך נקראת שדה הלבן חלק השדה, שהוא חלק מאילנות, והיה מעשה נסים שאלמלא כך לא היו העורות לחצי הידים כ"ש לידים ולחלקת הצוואר:

ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. כי ליותהו עד הפתח, מכאן ואילך נתנה הכל בידו והיא שימרה ועמדה לפני הפתח ואמרה מכאן ואילך יעמוד לך בוראך:

ויבא אל אביו ויאמר אבי. לשון צניעות קראו תחילה. ואח"כ דיבר עמו כדרך התורה, שנאמר ויקרא אל משה, ואח"כ וידבר אליו ה' (ויקרא א א):

ויאמר. יצחק. הנני מי אתה בני. לא הקפיד הכתוב בין הנני רפה, להנני דגש, ולא בין הנני להבא:

ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך. ראיתי בפי' ר' טוביה עשו הפסיק הענין, וכן אמר יעקב לאביו אנכי הוא המדבר, אבל עשו הוא בכורך, ולא נראו לי הדברים כפתור ופרח, כי יש להם סתירה בכמה מקראות שהן דומין בטעם ובנקודין, ואין לדרוש כך, כי איך יכול לומר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), אנכי הוא הוא המדבר, אבל ה' אלהיך, ונשמע הדבר כשתי רשויות חלילה, וכן אנכי רות אמתיך (רות ג ט), איך יכשר לומר אנכי השוכבת מרגלותיך, אבל רות היא אמתיך, ונשמע הדבר כשתי נשים, ועוד אם הודיעו שאיננו עשו האיך השיבו ויאמר אני. אבל אם יש לדון את אבינו יעקב לזכות כך יש לדונו, כי ודאי אמר שהוא עשו, ומבוראו למד לשנות מפני דרכי שלום, כמו שמצינו בשרה שאמרה ואדוני זקן (בראשית יח יב), ודבר הקודש אמר, ואני זקנתי (שם יג), וזה אבינו נתכוין לשם שמים לקנות הברכות ולהאכיל אביו במצות אמו:

קום נא שבה. לשון בקשה, כלומר שב בהסיבה, כל ישיבה שאין לה הסיבה, עמידה [שיש בה הסיבה] נוחה הימנה:

ואכלה מצידי בעבר תברכני נפשך. ואכלה הראשון לשון בקשה ולהבא והיא כמו ואכול. ואכלה שני, כמו ואוכלה ואוכל, והכרת אותותם כי האל"ף חטופה והטעם בה', והשני מלאפו"ם בין א' לבין כ' וא' נחרטת תחתיה:

תברכני. בשביל שהוא מתחלל כנגד לשון אשה הכ"ף פתוחה והנו"ן דגושה, ודומה לו תכבדני חית השדה (ישעיה מג כ), ואם כנגד זכר, היה הנו"ן של תברכני ושל תכבדני ננקדת בציר"י תחתיהן, הנו"ן רפיות:

ויאמר יצחק אל בנו. סתם:

מה זה מהרת למצוא. הציד בני, דרכן של ציידין לשטוח חרמים ומצודות ולארוב ולמצוא במתינות ואתה מהרת כלוקח אדם מעדרו:

ויאמר כי הקרה ה' אלהיך. בזכותך הציד לפני ולהביאו לעשות רצונך, ואם לקרבנך המציא איל, למאכלך לא כ"ש:

ויאמר יצחק אל יעקב. עכשיו קראו הכתוב יעקב, כי כששמע שמזכיר שם הנכבד והנורא, מה שאין דרכו של עשו להזכיר שם שמים, לכך אמר שמא יעקב הוא זה, לכך נאמר:

גשה נא. בבקשה אל יקשה בעיניך שאני חושדך:

ואמשך בני. גם זו השי"ן נדגשת ונשמע כאילו יש שני שיני"ן כמו ואמששך:

האתה. ה"א חטורה לשון תימה, האתה זה בני עשו אם לא, א"ר אושיעיה אותו שעה התחיל יעקב נשפך מים על ברכיו, והיה לבו רפי כשעוה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד מימינו, ואחד משמאלו, והיו אוחזין אותו במרפקו שלא יפול, זש"ה אל תירא כי (אתך) [עמך] אני (ואל) [אל] תשתע כי אני אלהיך (ישעיה מא י), אל תשוע מלגשת:

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו. גם זאת השי"ן נדגשת:

ויאמר הקול קול יעקב. וודאי הקול שלך קולו של יעקב הוא, כי אפילו סומא ואפילו שאר אדם באישון לילה מכיר את חבירו ואת מכירו לשמע קולו, כך יצחק היה מכיר את קולו של יעקב שאינו דומה לקולו של עשו, ועוד שהוא מזכיר שם הנכבד והנורא:

והידים. ודאי שעירותיהן דומות לידי עשו:

ולא הכירו. כלומר מפני שיש ממדתו של יעקב ומשל עשו, לכך לא הכירו ודאי:

כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו:

ויאמר אתה זה בני עשו. עוד שינה לשאלו, כלומר אם יעקב הוא זה ובמרמה הוא בא הרי הוא תמים לב שמא שיקר לו בתחלה ועתה חזר בו ואינו משקר ומודה על האמת אבל יעקב יוחזק כפרו ובדאו וחזר ואמר לקנות שלום ביני לבין אביו לכך שינה בדבריו:

ויאמר הגישה [לי] ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי. בשכר שאתה מהנה אותי:

ויגש לו ויאכל. הלחם והתבשיל:

ויבא לו יין. מאת אמו ששימרה לו לפני הפתח:

וישת. כוס אחד:

ויאמר [אליו] יצחק [אביו] גשה נא. לשון ענוה ובקשה:

ושקה לי בני. והיא נשיקה תיכף לגדולה, וכן אתה [מוצא] בשמואל כשמשח את שאול, דכתיב וישקהו (ש"א י א), וכתיב (ויאמר ראה. משחך ה' למלך על ישראל) [ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד (שם שם)]:

ויגש וישק לו וירח את ריח (הבגדים) [בגדיו]. א"ר [יוחנן] אין לך ריח קשה מן השטף של עזים, ויאמר וירח את ריח בגדיו, אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו הפיח הקב"ה עליו ריח גן עדן כדי לחבבו על אביו, לכך הריח מהנה נפשו:

ויברכהו. כלומר ויהללוהו, וכן אתה דורש מברך רעהו בקול גדול (משלי כז יד):

ויאמר ראה. כלפי הקב"ה אפילו גלוי וידוע הוא לפניך שיעקב הוא זה, איני נענש כלפי עשו מפני שאיני מבין, ועוד שריח בני כריח השדה. זהו גן עדן, שכן בלשון רבותינו שדה האילן ושדה הלבן:

אשר ברכו ה'. ששם הברכה האמורה לצדיקים משתלמת, ושם עץ החיים ורוחניות הטובים להרגיע ולדשן ולנהל על מי מנוחות כל רגעי ארץ ומצוקיה. ויש לי לפשטו כך, ראה ריח בני, עשו ודאי הוא זה כי ריחו כריח השדה, כי כן הוא איש שדה, ועכשיו אני מבין בדעתי כי ברכו ה' לתת לו פי שנים בארץ כנען. ומעתה צריך הוא לברכת טל. פתח ואמר:

ויתן לך. אם היה תחלת הענין היה לו לומר יתן, אלא מפני שהוא סמוך לברכות הראשונים, שנאמר ויברכהו, שדימהו לגן עדן שבירכו ה', לכך התחיל לומר ויתן, ו' מוסיף על ענין ראשון, שבתחלה בירכו בריח, ועכשיו הוא מברכו במאכל שני לו:

מטל השמים. ולא שתהא הארץ מליחה:

ומשמני הארץ. ולא שאמר קצת בעינן מצאנך ומגרנך אלא כך אמר עיקר ריח ארצך לא יהא מימי אוקינוס אלא מאוצר הטוב של ברכה, כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קלג ג):

ומשמני. דושנה של ארץ. כמו כן תהנה בזרעך ובנטיעתך לא שילקו אחרי עלותם, אלא יהיו לרוב דגן ותירוש, והוא הדין לשאר פירות, ומפני מה פרט לאלו, מפני שהם עיקר, תלה כולן באלו, למה נקרא דגן שמדגין את הגוף, תירוש שכך גזר הקב"ה שתהא ראש לכל הבשמים, והכי אמרינן בנזיקין בב"ב כדברי ר' בנאה בריש כל מרעין אנא דם בריש כל' אסוון אנא חמר באתר דלית חמר תמן מתבעי סממנין:

יעבדוך עמים. אלו משפחות שאר בני נח, שעליו הוא אומר בהנחל עליון גוים [וגו'] יצב גבולות עמים (דברים לב ח), כלל עמים:

וישתחוו לך לאמים. בני ישמעאל ובני קטורה:

הוי גביר לאחיך. אלו אלופי עשו שהבנים במקום אביהם היו עומדים:

גביר. מלשון גבר גבור, ופי' משמעתו לשון גבורה. וסימן לדבר כי יהודה (גבור באחים ונגיד) [גבר באחיו ולנגיד] ממנו (דה"א ה ב):

וישתחוו לך בני אמך. מדברי רבותינו אנשי עיר הקודש אנו למדין שלא בא אלא לדרוש לומר לך יצחק שלא היה לו אשה אחרת אלא אשה אחת, כתיב ביה בני אמך, שאין לך להוציא מן הכלל אורריך ארור יהיו ומברכך ברוך יהיו, א"ר יצחק בר אבא הרשעים שתחילתן שלוים וסופם יסורין פותחין בברוך ומסיימין בארור, כגון בלעם, והצדיקים שתחילתן יסורים וסופן שלום פותחין בארור ומסיימין בברוך, כגון יצחק, י"ב ויאמר כתיב בפ' זו, כנגד י"ב שבטים:

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך. לשון מיעוט:

יצוא יצא. כפל היציאות שנראה כיוצא ועדיין לא יצא מן הבית אלא מאת פניו של יצחק אביו יצא שהיו הדלתות של יצחק מקופלות לאחריהן, וכשראה יעקב את עשו עמד לו אחורי הדלת, וכיון שנכנס עשו, מיד קפץ יעקב וברח לו אצל בן נח ואצל עבר, ונשתהה שם י"ד שנה עד ששלחה רבקה וקראתו והביאתו אצל יצחק, וקיים לו הברכות וציוהו ללכת לחרן אצל לבן:

ועשו אחיו בא מצידו. מזויין, מלמד שהיה מצייד וקושר, והמלאך מתירן כדי ליתן שהות ליעקב עד שיקבל הברכות:

ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר (קום) [לאביו יקם] אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך. כמשמעו, אלא שאמרו רבותינו אמר רוח הקודש ליעקב אתה אמרת קום נא שבה (פסוק יט), בלשון ענוה ובקשה, חייך בו בלשון אני עומד לבניך, שנא' קומה ה' (לשפוט) [ויפצו] אויביך וגו' (במדבר י לה). ועשו שאמר יקום, בו בלשון אני פורע לבניו, שנ' יקום אלהים (ויפיצו) [יפוצו] אויביו (תהלים סח ב):

ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני [בנך] בכרך עשו. כמשמעו:

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. אלמלא לא נאמר עד הייתי אומר יותר מדאי וממה שחרד ונתיירא על גבי המזבח, וכשהוא אומר עד, כלומר קרוב להיות חרד יותר ממה שחרד על גבי המזבח:

ויאמר מי איפוא. כלומר מי עכשיו:

הוא הצד ציד ויבא לי. כל איפוא הנכתב בסופו באל"ף משמש כמו עכשיו, כגון איפוא [זאת עשו] (בראשית מג יא), איפוא בני והנצל (משלי ו ג), ואיה [אפו] תקותי (איוב יז טו), מי יתן [אפו] ויכתבון מלי (שם יט כג), ואם לא [אפו] מי יכזיבני (שם כד כה), וכל דומיהן, וכל איפוה שנכתב סופו בה"א, משמש כמו אנה, כגון איפה האנשים אשר הרגתם בתבור (שופטים ח יח), ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז), איפה לקטת היום (רות ב יט), וכל דוגמיהן, וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות אי פה, או כמו אנה, אי הבל אחיך (בראשית ד ט), אי אלהימו (דברים לב לז), אי חנית המלך (ש"א כו טז), אי זה הדרך (מ"א יג יב), וכל דומיהן. פה כמו כאן, ודומה מי לך פה (בראשית יט יב), וכל דומיהן, ולא שחרד לדעת מי הוא כי קודם שיצא מפיו הכיר בו, שנאמר הקול קול יעקב (שם כז ב), אלא חרד איך הסכים להקב"ה לעשות את הצעיר גביר, ואת הפשוט בכור, מה שרימה בני יעקב אותי אין לתמוה, כי כהו עיני, אבל הקב"ה שהכל גלוי לפניו איך הסכים על ידי, אלא שמע מיניה כי עתיד הוא בעצמו לברכו, לכך נאמר גם ברוך יהיה:

ואוכל מכל. מה שברא הקב"ה בעולמו שראוי לאכילה טעם יצחק. וכן אתה דורש כאן דברי ר' יהודה ור' נחמיה דאמרי אף מכל טוב המתוקן לצדיקים לעתיד לבא טעם:

בטרם תבא ואברכהו. כי מן השמים היה עיכובך:

ואברכהו על כרחי, א"ר יצחק בא לקללו, אמר דבר הקדש הזהר שאם תקללו לעצמך אתה מקלל, שכך אמרת אורריך ארור (פסוק כט), ואם תברכהו לעצמך אתה מברך, שכך אמרת ומברכך ברוך (שם), לפיכך חתם ברכותיו וקיימם, ואמר גם ברוך יהיה, א"ר אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו, שלא תאמר אילולי שלא רימה יעקב את אביו לא נטל את הברכות, ת"ל גם ברוך יהיה הוזהר מפי הקב"ה לברכו וחתם ברכותיו מרצונו:

כשמע עשו [את] דברי אביו. שאלו ואמר לו עיקר הדבר מה האכילך, א"ל טועם הייתי טעם פת, טעם דגים, טעם בשר, וכל מיני מטעמים, א"ר ברכיה כיון שהזכיר אביו בשר, מיד:

ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד. היה צועק על הבכורה וקרוב להיות על הברכה אמר ומה בשביל קערה אחת של עדשים שהאכילני נטל ממני את הבכורה, עכשיו שהאכילך בשר ודגים חגבין וכל מיני מטעמים על אחת כמה וכמה:

ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי. כלומר גם לעצמי:

ויאמר בא אחיך במרמה. כלומר בחכמה, ואע"ג שאנו מתרגמינן כך מפני כבוד אבינו יעקב, מ"מ לא מצינו מרמה זולת אצל הרשעים, וגם הוא עצמו מדבר מרמאות הצדיקים כנגד הרשעים המרמין אותם כשנדרוש בויגד יעקב לרחל:

ויקח (ברכותיך) [ברכתיך]. ברכות כבוד הראוי לך, שהיתה מזומנת בפי לברכך:

ויאמר הכי. ג' הכי במקרא, ואין אחד נדרש כחבירו, הכי אחי אתה (בראשית כט טו), כלומר כיון שאחי אתה, הכי אמרתי הבו לי (איוב ו כב), לשון כן בדברי רבותינו, וכאן לשון תימה הכי קרא שמו יעקב, ששמו מוכיח כי עקבן הוא:

ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי. כיון ששמע יצחק על הבכורה שמח שהיה מתפחד ואמר שלא עשיתי כהוגן שעשיתי בכור למי שאינו בכור, כי עד עכשיו לא שמע על עסק הבכורה שמכר לו, וכיון ששמע אמר כהוגן ברכתי:

ויאמר. לכך התחיל בויאמר כי היה שם הפסק:

הלא אצלת לי ברכה. עיקר המלה לשון רבוי, ודומה ואצלתי מן הרוח (במדבר יא יז), ויאצל מן הרוח (שם שם כה), א"ל דרך הקב"ה לרבות מדברו אחד דברים הרבה ואתה אפשר שאין לך ריבוי דברים לתת לי ברכה אחת מן הניצולות:

ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך. א"ר ברכיה גביר ברכה שביעית היא, שנאמר הוי גביר לאחיך (בראשית כז כט), אלא א"ל ברכה הראויה לך נתתי לו:

ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. זו ברכה חמישית שנאמר יעבדוך עמים (שם), ולמה אמרו תחלה, אלא כך אמר לו מלך עשיתיו עליך וברכותיך שלו הן עבדים וכל דיליה למאריה:

(ולך) [ולכה] איפוא. כלומר עכשיו כמו שדרשנו:

מה אעשה בני. אין הדברים חוזרין לאחור, אפי' בזמן שישראל בגלות ברכות הללו מתקיימות בהן, שהאומות חורשין וזורעין וקוצרין נוטעים גנות ופרדסים, וישראל אוכלים ושותין ומבהיקים בתורה:

ויאמר עשו אל אביו הברכה. ה' פתוחה וחטורה להתמיה המלה:

הברכה אחת היא לך אבי. וכי בענין אחר נטית לברך:

ברכני גם אני אבי. יודע אני שהברכה ליעקב אלא ברך אף אותי:

וישא עשו (את) קולו ויבך. שתי טיפות דמעות הוריד מעיניו וירש מהם מלכות וסייף, מיד נתמלא עליו יצחק רחמים, אמר רבש"ע יוחן (ישעיה כו י), אמר הקב"ה רשע (שם) הוא, אמר יצחק בתימה בל למד צדק (שם), והלא הוא למד לעשות לי צדקה לכבדני, א"ל הקב"ה בארץ נכוחות יעול (שם), עתיד הוא לפשוט ידו בבית המקדש, אמר יצחק א"כ השפע לו טובה בעוה"ז, ובל יראה גאות ה' (שם), לעולם הבא:

ויען יצחק אביו. לדבריו של עשו:

ויאמר אליו. אחר דברי רוח הקודש:

הנה משמני הארץ יהיה מושביך. ומשמני של יעקב, ו' מ' הן תכשיט התיבה, וכמו שדרשנו שם, והחוטר שתחת המ' מודיע כי הוא נשמע כך ששם נאמר מטל ומשמני, אבל משמני של עשו המ' מיסודות התיבה, כמו משמן בשרם ירזה (ישעיה יז ד), ובמשמני מדינה (דניאל יא כד), כלומר בכח שכל כך דחקתני לברכך שמנה של ארץ שם יהיה מושבך, היא איטליא שהיא ארץ שמינה ובעלת פירות. ומטל השמים מעל. שלא תדור בארץ ציה ומלח, אלא בארץ שהיא שותה ממה שיורד לה מן השמים, טל של ברכה, כגון בית גברין:

ועל חרבך תחיה. לא בזכות תורה ומצות אתה מתפרנס, אלא בלסטיות:

ואת אחיך תעבד. חסר ו' אם זכה תעבוד, ואם לא זכה תעבד:

והיה כאשר תריד. כלומר תרד, תגיל תדין תעיף תכין, וכל שכמותן, א"ל אתה יש לך ירידים, והוא יש לו ירידים, אתה יש לך נימוסית, והוא יש לו נימוסית, א"ר יוסי בן חלפתא כך אמר לו אם ראית יעקב אחיך פורק עולו של תורה גזור עליו שמדות להתכיפו לאבות:

ופרקת עולו מעל צוארך. ואתה שולט עליו ולדברי ר' יוסי מסתבר תריד כמו תוריד, הה"ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו (ישעיה סג טז), ויצחק היכן הוא, אלא מי שאמר לעשו גזור שמדות על יעקב שלא תעבוד אותו, ופרקת לשון שברון ודומה לו פרקו (שמות לב ב), מפרק הרים (מ"א יט יא), התפרקו (שמות לב כד), (והתפרקו) [ויתפרקו] (שם שם ג), וכל דומיהן:

וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו. עיקר מלת שטם לשון שמירת דבר איבה, כדכתיב ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא), וכן תרגם אונקלוס וישטום עשו ונטר עשו דבבו, ודומה לו ישטמנו יוסף (שם נ טו), והרבה כמותו, וכולן לשון נטירת איבה ותחרות, וגם יש להביא ראיה מהא דאמרינן סיטומתא לא קניא, פי' חותם שחותמין בו העסק אם נותנין אותו ערבון אינו קונה, והחותם הוא דבר הנעשה לשמירה ולזכרון, וכה"א שמני כחותם על לבך כחותם על (זרועותיך) [זרועך] כי עזה כמות אהבה (שה"ש ח ו), שלא תשתכח וכן הפסוק מדובר העלה עשו קנאה ואיבה על לבו ועל זרועותיו כחותם שחותמין בו שלא ישתכח שביעת העין ממנו, כך קבע האיבה בלבו עליו ועל זרועיו, כדי להרגו על הברכה אשר ברכו אביו, ועוד יש לדמותו לסנטר, דא"ר אליעזר בר' יוסי עד כדון קריין סנטרוי (דחמי) [דרומי], ותנן רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר, ואמרינן מאי סנטר, ומותבינן הכי תרגימו [בר] מחוונייתא, פי' עבד בקי בהסגרת העיר ותשמישיה וכל מוצאה ומובאה. ותניא ישראל שנעשה לגוי אפוטרופוס או סנטר, ועוד תניא הביילין והחופרין והסנטר והאונקלמוס, באין ונוטלין מן האמצע, ועכשיו כשאני מדמה שוטם לסנטר, כדאמרי רבנן שונא נוקם ונוטר, נמצא שהיה מספר בדעתו כבר מחוונייתא, שמספר ענין כל בני העיר למושל:

ויאמר עשו בלבו. הרשעים ברשות לבם, כדכתיב אמר נבל בלבו (תהלים יד א), וכבר דרשנום:

יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. שאם אני הורגו עכשיו הריני מכריע את אבי, וגורם קללה לעצמי, אלא הריני ממתין עד שימות אבי, בתוך כך ימותו שם ועבר ולא יבואו עלי בדין. לומר למה הרגת את אחיך, ואלך ואתחתן לישמעאל, והוא בא ומתעורר על הבכורה עם שלו שנתנה אברהם ליצחק ושלחו מעליו, ועכשיו הרי היא ביד יעקב, ולכך בא והורגו ואני עומד עליו כגואל הדם, ואהרוג את ישמעאל, ואירש את שניהם, זש"ה יען אמרך את שני הגוים ואת שני (המשפחות) [הארצות] לי תהיינה וירשנוה וה' שם היה (יחזקאל לה י), כדכתיב אני ה' חוקר לב (ירמיה יז י):

ויוגד לרבקה. ע"י מלאך, דא"ר חגי אמנו רבקה נביאה היתה:

את דברי עשו בנה הגדול. חסר ו', כענין שדרשנו בו:

ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן. כבר דרשינן, ומהיכן קראה ממדרשו של עבר שברח שם זה י"ד שנה:

ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. אמר בעיניו להורגך ולהנחם ממך כמת, וכבר הוא שותה עליך כוס תנחומין:

ועתה בני שמע בקולי וקום. קימה יהיה לך:

ברח לך אל לבן אחי. כל הצדיקים נתנו פנאי לשעה, ויברח יעקב (הושע יב יג), ויברח משה (שמות ב טו), ויברח דוד (ש"א כ א), יעקב לימד לבריחת ובו לבסוף כתיב ויברח הוא וכל אשר לו (בראשית לא כא), מכאן שכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחה מפניו:

חרנה. לחרן לפי שהוצרך ה' הרי הוא כמו ל' בראשה:

וישבת עמו ימים אחדים. א"ר חנינא בן פזי נאמר כאן ימים אחדים, ונאמר להלן ויהיו בעיניו כימים אחדים (בראשית כט כ), מה להלן ז' שנים, אף כאן ז' שנים, ולפי פשוטו ימי שנה אחת:

עד אשר תשוב. הענין מודיע כי תשוב זה לשון נקבה שהוא סמוך לו חמת אחיך וחמה היא לשון נקבה:

עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו. רבקה בצדקתה דברה כך עד אשר תשוב חמת אחיך, על הברכה, עד שוב אף אחיך, על הבכורה, אבל עשו לא עשה כך, אלא ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא):

ושלחתי. את דבורה מניקתי:

ולקחתיך משם. מחרן:

למה אשכל גם שניכם יום אחד. שאתה נהרג והוא נטרד, אלא כשמועו כן היה שהרגו חושים בן דן יום שנקבר יעקב, כמו שנדרש במס' סוטה:

ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי. כמו ואקוץ בם (ויקרא כ כג), ויקץ מואב (במדבר כב ג), א"ר חונא התחילה גורפת מחוטמה ומשלכת:

מפני בנות חת. נשי עשו:

אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה. אהליבמה ועדה:

מבנות הארץ. מבנות ענר אשכול וממרא:

למה לי חיים. הרני מקופחת מזו ומזו: