וירא והנה באר בשדה, הראה לו הקב"ה ברוח הקודש מה שעתיד לנוסס לבניו:

באר. זו באר שניתן להם במדבר:

ג' עדרי צאן. זה משה ואהרן ומרים מנהיגי העדרים:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שכל אחד מושך [מים] לשבטו ולמשפחתו:

והאבן גדולה. כמלא פי כברה קטנה היה בה, אלא שגדולה במעשיה וניסיה:

ונאספו שמה כל העדרים. בשעת החנייה:

וגללו והשקו. שמשם כל אחד מושך לדגלו ולמשפחו:

והשיבו את האבן. בשעת המסעות:

וירא והנה באר בשדה. זו ציון:

ג' עדרי צאן. אלו ג' רגלים:

כי מן הבאר ההוא ישקו. זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:

[והאבן גדולה. זו שמחת בית השואבה]:

ונאספו שמה כל העדרים. שבאו מלבוא חמת עד נחל מצרים:

וגללו והשקו:

זה רוח הקודש שהיו שואבין משם:

והשיבו את האבן. לרגל רביעי:

וירא והנה באר בשדה. זו ציון:

ג' עדרי צאן. אלו ג' בתי דינין שהיו שם, אחד בפתח הר הבית, אחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו שומעין את הדין:

והאבן גדולה, זו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית:

ונאספו שמה כל העדרים. אלו שאר כל בתי דיינין שבארץ ישראל:

וגללו והשקו. שמשם שומעין את דבר הנפלא מהם:

והשיבו את האבן. שנושאין ונותנין בדבר עד שמעמידין אותו על בריו:

וירא והנה באר. זו ציון:

שלשה עדרי צאן. אלו ג' מלכיות הראשונות:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שהן העשירו את ההקדשות הצפונות בלשכות:

והאבן גדולה. זו זכות אבות:

ונאספו שמה כל העדרים. זו מלכות הרשעה שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:

וגללו את האבן. שבזזו וגזלו כל ההקדשות הצפונות בלשכות:

והשיבו את האבן. לעתיד לבא זכות אבות עומדת:

וירא והנה באר בשדה. זו סנהדרין:

ג' עדרי צאן. אלו ג' שורות של עשרים ושלשה שהיו יושבין לפניהם:

כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. שמשם היו פוסקין את ההלכה:

והאבן גדולה. זו מופלא שבבית דין:

ונאספו שמה כל העדרים. אלו תלמידים שבארץ ישראל:

וגללו והשקו. שמשם יוצאה תורה לכל ישראל. והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. שהיו נושאים ונותנים בדבר ז' שבתות, עד שמעמידין אותו על פירקו:

וירא והנה באר בשדה. זו בית הכנסת:

ג' עדרי צאן. אלו קרויין שמשם שומעין ספר קריאת התורה:

והאבן גדולה. זה יצר הרע:

ונאספו שמה כל העדרים. זו הציבור:

וגללו את האבן. שמסלקין יצר הרע בכח תפלתם:

והשקו הצאן. שמשם משמיעים תורה לרבים:

והשיבו את האבן. שכיון שהן יוצאין יצר הרע חוזר למקומו:

וירא והנה באר בשדה. זה סיני:

ג' עדרי צאן. אלו כהנים לויים וישראלים:

כי מן הבאר ההוא ישקו. שמשם שומעין עשרת הדברות:

והאבן גדולה. זו גילוי שכינה:

ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן. ר' שמעון אומר אלו היו ישראל חסרים איש אחד לא היו כדאי לקבל את התורה:

והשיבו את האבן. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ יט):

וישא את קולו ויבך. למה בכה שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה, שכך היא אמרה ללאה, לכן ישכב עמך (פסוק טו), עמך לעולם ולא עמי:

ועיני לאה רכות. שהיתה בוכה ודומעת עד שנישרו ריסי עיניה ומתפללת שלא תנשא לעשו:

ויאמר נקבה שכרך. שכרך אתה ממני שלא עסקת בפריה ורביה לשם שמים, אלא שבדעתך למכור בנותיך לאישות, שכך דרכן של רשעים, וכן הוא אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שמות כא ז), שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וחובה ע"י חייב, זה שלא עסק בפריה ורביה לשם שמים סופו יעני ומוכר את בתו:

וירא ה' כי שנואה לאה. שעשתה מעשי השנואים שהיתה אמורה לשונא, ורחל עקרה. אמר רב (אבהו) [אבא] בר כהנא רוב מסובין של לאה היו, לפיכך עושה רחל עיקר, כי היא היתה עיקר הבית, א"ר שמואל בר נחמני לפי שהדברים אמורים ברחל לכך נקראו על שמה, שנאמר ורחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), ולא לשמה אלא לשם בנה, שנאמר אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף (עמוס ה טו), ולא לשם בנה כל כך, אלא לשם בן בנה, שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה לא יט):

הפעם אודה את ה'. ר' ברכיה בשם ר' לוי לכהן שירד לגורן ובא אחד ונתן לו כור של מעשר ולא החזיק לו טובה, ובא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה, כך האמהות היו סבורות כל חדא להעמיד שלשה בנים, כיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה אודה את ה'. הה"ד וקח מאתם מטה מטה (במדבר יז יז), ר' לוי אומר עלו מהן שני שבטים, שבט כהונה ושבט מלכות, מה שכתוב בזה כתוב בזה, משיחה בזה ובזה, ברית מלח בזה ובזה, פעם בזה ובזה, נזר, קריבה, שלשלת יוחסין, וציץ, בזה ובזה, א"ר לוי לא יגרע מצדיק עינו (איוב לו ז), רגימר דידיה. לאה תפשה פלך הודאה, ועמדו מבניה בעלי הודאה, יהודה הודה במעשה תמר, דוד אמר הודו לה' כי טוב (תהלים קו א), דניאל אמר [אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה] (דניאל ב כג). רחל תפשה פלך שתיקה, ועמדו מבניה בעלי מסטורין, וסימן לדבר בנימין ישפה יש פה שיודה במכירתו של יוסף אחיו ושותק. שאול, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו (ש"א י טז). אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה (אסתר ב כ):

ותעמוד מלדת. א"ר אמי מי מעמיד רגלה של אשה בתוך ביתה, בניה:

נפתולי אלהים נפתלתי. נופיתי פתיתי. תליתי אחותי עלי. א"ר יוחנן נינפי היה לי לעשות לפני אחותי, שהרי בעלי לא בא אלא בשבילי, ואני מסרתי לאחותי סימנין שמסר לי בעלי כדי שלא לביישה. בלהה זלפה על מעשי הגבירות הן קרואות, בלהה על שם הבלהות, ודומה לו לעת ערב והנה בלהה (ישעיה יז יד), כי היתה מצטערת ומתבהלת על עקירות גבירתה, זלפה שגם היא עיניה מזלפות דמעות, על שהיתה גבירתה אמורה לעשו:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשה שכר שביעה, זש"ה שביעים בלחם [נשכרו] (ש"א ב ה), לאה שהיתה שביעה בד' בנים נשכרה עוד וילדה את יששכר וזבולון, ורעבים חדלו (שם), ורחל שהיתה חדלה ורעבה לבניה מלהוליד עד שלאה היתה עיקרה מן הבית ילדה שבעה, ו' בנים א' נקבה:

[ורבת בנים אומללה] (שם) ורבת בני רחל שהייתה ראויה להעמיד רובן של בנים, אומללה:

ותאמר רחל נפתולי. יסוד המלה לשון נפתל ועקש (משלי ח ח), וכן אמר בדברו של הקב"ה באתי לידי נפתל ועיקש שמנעני מלהוליד לפי פשוטו וכענין שנאמר מי יוכל לתקן את אשר עותו (קהלת ז יג). נפתול כענין שנאמר פתיתני ה' ואפת (ירמיה כ ז). כי נפתלתי עם אחותי. כי בשעה שבאו להכניסי לבעלי פתל את דעתי וכאילו פיתלו דעת העליונה:

גם יכולתי. לומר תן דעתך שהן מרמין בך ולא היה פורש ממני אלא אמרתי אם איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי ולכך נעקרתי:

ותקרא שמו נפתלי. נפת לי דברי תורה, שנאמר בהן ומתוקים מדבש ונופת צופים (תהלים יט יא), יהא נאמרים בחלקו של זה:

ותרא לאה כי עמדה מלדת. וכן הוא אומר הנותן אמרי שפר (בראשית מט כא) כיון שנשתנה ווסתה ידעה שפסקה מלדת:

ותקח את זלפה שפחתה. לקחה בדברים, כמו שדרשנו בהגר:

ותתן אותה ליעקב לאשה. שיחררה ונתנה לו דרך אישות:

ותלד זלפה שפחת לאה. בכולן כתיב ותהר, וכאן כתיב ותלד, אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה, ופתאום שמעו שילדה:

ליעקב בן. מתייחס אחריו:

ותאמר לאה בא גד. יש אם למסורה שנכתב בלשון אחד ותיבה אחת, כלומר בגד בי בעלי שנאני, אבל אני לא בגדתי בו, אלא מסרתי לו שפחתי לאשה, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא), ויש דורשין לשון גדוד, ודומה לו גודו אילנא (דניאל ד יא), לא תתגודדו (דברים יד א), ויתגודדו כמשפטם (מ"א יח כח), כלומר בא מי שמגדד נביאי הבעל ונביאי האשרה, וכדברי ר' (נבוריי) [נהוראי], דאמר אליהו מבני גד היה, דכתיב אליהו התשבי (מתוך) [מתושבי] גלעד (מ"א יז א), וכתיב ויהי להם (גבול) [הגבול] יעזר (יהושע יג כה), וכתיב [ובני] גד לנגדם (ישכון) [ישבו] בארץ הבשן עד סלכה (דה"א ה יא), וכתיב (וישכון) [וישבו] בגלעד בבשן ובבנותיה וגו' (שם שם טז), אפס כי מיירי בחלוקה, דא"ר [אליעזר] אליהו מבני בנימין [דכתיב ויערשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם] (שם ח כז), וכל אלה בני בנימין הם, כמפורש בדברי הימים, פעם אחת נחלקו רבותינו אלו אומרים משל גד, ואלו אומרין משל בנימין, בא [אליהו] ועמד לפניהם, אמר [רבותינו] אתם חולקים עלי, אני מבני בניו של רחל. ועוד מצינו חלוקה, דאשכחי' רבה בר אבהו לאליהו דקאי בבית הקברות, וא"ל לאו כהן הוא מר, ומאי טעמא קאי בבית הקברות, א"ל אין, כהן אנא, ומיהו קברי גוים אינם מטמאין. ואני אומר בא מי שמתגודד לפני אחיו, דכתיב והוא יגד עקב (בראשית מט יט), כי יסוד המלה של גדוד גוד אחת, וכן בימי דוד כתיב ומן הגדי נבדלו אל דוד [למצד] מדברה גבורי חיל אנשי צבא (דה"א יב ט), וכתיב אלה בני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף (שם שם טו):

ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב. מתייחס אחריו:

ותאמר לאה באשרי. באישור גדול הוא לי שיש לי בנים ומסרתי שפחתי לאישי, לפיכך יאשרוני כל בנות צדקניות:

ותקרא את שמו אשר. מאושר, דאמר ר' לוי [לא לן] אשר באכסנאי מימיו, ירש אשר (גגי) [גבהי] פלטוראת מה שלא ירש יהודה (ארצו) [ארצות], וזש"ה ובני בריעה [חבר] ומלכיאל הוא אבי ברזית (דה"א ז לא). א"ר לוי שהיו בנותיהן נאות והיו נשואות לכהנים ולמלכים שנמשחים בשמן זית הוא שמן הקודש:

ורבותינו דרשו ויצא יעקב מבאר שבע. א"ר אושיעיא בשעה שבקש יעקב לצאת לחרן לחוץ לארץ, [אמר] אבא מבאר שבע הורשה, אף אני הריני הולך לבאר שבע, ואם נותן לי רשות הריני הולך ויוצא, ואם לאו איני יוצא:

וילך חרנה. ר' ברכיה בשם ר' יצחק דברה תורה בלשון בני אדם כאומר פלוני הולך למקום פלוני ועדיין הוא בביתו, ורבותינו אמרו בן יומו הלך ואמר בלבו מקום שהתפללו בו אבותי עברתי עליו ולא התפללתי, חזר ללוז שהוא בית אל, ששם בנה אברהם מזבח וקרא בשם ה', מיד פגע במקום, כי אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל [תתפלל] בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז טז), וכתיב אם יש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות (שם כז יח), מכאן שאבינו יעקב תקן תפלת ערב, ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר תפלת ערבית רשות, פשט דבר זה בכל ישראל להיות חובה עליהם, ואפי' רב דאמר הלכתא כדברי מי שאמר רשות אמר שכח ולא הזכיר ר"ח ערבית אין מחזירין אותו, לפי שאין מקדשין את החדש אלא ביום, ש"מ דאי טעי בתפלת ערבית זולתי ר"ח, כגון בשבת ויו"ט מחזירין אותו, כמו בתפלת שחרית ומנחה, ואפי' ר' יהושע דאמר רשות לא אמר אלא שמנה עשרה, אבל קריאת שמע וברכותיה הוי דאוריתא חובה, דכתיב בשכבך ובקומך (דברים ו ז):

א"ר חונה בש"ר אמי למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראו מקום, לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, שנאמר הנה מקום אתי (שמות לג כא), וכתיב ויפגע במקום, שפגע בשכינה:

א"ר יצחק כתיב מעונה אלהי קדם (דברים לג כז), ואין אנו יודעין אם הקב"ה מעון עולמו, ואם העולם מעונו, כשהוא אומר [אדני] מעון אתה הייתה לנו (תהלים צ א), הוי אומר הקב"ה מעון עולמו, ואין העולם מעונו:

וילן שם כי בא השמש. ביקש לחזור אחר שהתפלל, אמר הקב"ה צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה, עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר ויזרח לו השמש, ונרמז לו ברוח הקודש לומר שאתה סימן לבניך, כשם שאתה ביציאתך השקעתי לך חמה קודם זמנה, ובחזירתך החזרתיה קודם זמנה, כך בניך ביציאתם לגולה השקעתי להם חמה קודם זמנה, ולעתיד אני החזרתיה קודם זמנה:

ויקח מאבני המקום. רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, ר' יודן אמר י"ב אבנים היו לידע אם יצאו ממנו י"ב שבטים, ר' נחמיא אומר ג' אבנים היו לידע אם יתייחד שמו עליו, כמו שנתייחד על אברהם ויצחק:

ויחלום והנה סולם. ר' יהושע בן לוי אמר אותו הלילה הראה לו הקב"ה את כל האותות, והראה לו ארבע מלכיות, הראהו שר מלכות בבל עולה ע' עוקין ויורד, שר מלכות מדי עולה נ"ב עוקין ויורד, שר מלכות יון ק"ב עוקין ויורד שר מלכות אדום עולה עולה ומתגאה, לומר אעלה על במתי עב (ישעיה יד יד), אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר אם בין כוכבים שים קינך משם אורידך נאום ה' (עובדיה א ד):

אמרתי אני אע"פ שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, מה שהיו ביד רבותינו הקדושים הראשונים בקבלה, הסמיכו הדברים על דברי תורה, איש איש לפי קבלתו, ולא שמדרשים סותרים זה את זה, אלא כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:

תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון:

ויחלום והנה סולם. [זה הכבש:

מוצב ארצה.] זה כבנין המזבח שעתידין בניו לעשות, מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא), וראשו מגיע השמימה. זה ריח קרבנות שעולה עד לשמים, שנא' ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט):

והנה מלאכי אלהים. אלו כהנים גדולים:

עולים ויורדים בו. כשם שעולין בכבש כך יורדין בכבש:

והנה ה' נצב עליו. ראה בחזון שהקב"ה עומד שם לגזור חורבן על ירושלים, שנאמר ראיתי את ה' ניצב על המזבח ויאמר הך הכפתור וירעשו הספים (עמוס ט א):

רבנן פתרי לי' בסיני:

ויחלום והנה סולם. זה סיני שנתלש ממקומו כסולם:

מוצב ארצה. ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז):

וראשו מגיע השמימה. וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד יא):

והנה מלאכי אלהים. זה משה ואהרן:

עולים ויורדים. כדכתיב עלה אל ה' (שמות יט ג), וכתיב וירד משה מן ההר (שם שם יד):

ר' חייא רבה ורב ינאי, חד אמר עולים ויורדים בו בסולם וניחא ליה, וחד אמר עולים ויורדים בו ביעקב, שהיו מלאכי השרת מעלים בו ויורדים בו, אופזין בו, קופזין בו, סוטנים בו, זש"ה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים חיה רביעית שבכסא הכבוד ששמה כמוהו, דהיינו ישראל, ויורדין למטה ומוצאים אותו ישן, ולכך היה סוטנים בו:

והנה ה' נצב עליו. שכינת כבודו נצבת על יעקב שהצדיקים שכינת בוראם נצבת עליהם, כדכתיב ויעל מעליו אלהים (בראשית לה יג), וכתיב הנה ה' נצב עליו, מכאן אמר ריש לקיש האבות הן המרכבה, אבל הרשעים בחזיונם שהן ניצבין על גבי אלהיהן, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור (שם מא א), וכיון שנתייחדה השכינה על יעקב ברחו המלאכים מעליו, שנאמר וה' נצב עליו:

[אני] ה' אלהי אברהם אביך. ר' חנניא בשם ר' פנחס אומר י"ח פעמים הוא מזכיר האבות, וכנגדם קבעו בתפלה י"ח ברכות:

הארץ אשר אתה שוכב עליה. ריש לקיש אמר משום בר קפרא קיפלה כפנקס ושמה תחת מראשותיו, כאיניש דאמר לחבריה מה דתחות רישיך דיליך הוא, ר' חונא בשם ר' אליעזר אמר ובלבד שתקבר בה:

ויקרא ויאמר מה נורא המקום הזה. א"ר יהודה הסולם היה עומד בבית המקדש ושיפועו [מגיע] עד בית אל, ארשב"י אין בית המקדש של מעלה גבוה מבית המקדש של מטה י"ח מילין, מנין וז"ה. מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, הרי בנוי, שנאמר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו):

אין זה. הרי חרב, שנאמר על זה [היה] דוה לבנו (איכה ה יז):

כי אם בית אלהים. זה בנוי:

וזה שער השמים. הרי משוכלל לעתיד לבא. שנאמר כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (תהלים קמז יג):

וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן. מצא אותן נעשות אבן אחת:

וישם אותה מצבה. בתוך המקום:

[ויצוק שמן על ראשה.] הלך ללוז ולקח משם שמן ויצק על ראש האבן. וראיתי בברייתא של ר"א בן הורקנוס, שירד לו שמן מן השמים ויצק עליו, זש"ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך (שה"ש א ג). צוה הקב"ה ונתגלגלה האבן מאותו המקום שהוא סמוך עד הר המוריה והיתה עליו גזירתו ונשתקעה עד עמקי תהומות, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה, ולפי' נקראת אבן שתיה, ששם הוא טבור כל הארץ, ועליו היכל ה' עומד, שנאמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים:

וידר יעקב נדר. זש"ה אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב (תהלים קלב ב), תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה. ארבע הן שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו והשכירו, יעקב נדר והפסיד את דינה, לפי שהוציא את הנדר לשם שמים לבטלה, שהרי הבטיח כבר הקב"ה על כל התנאים הללו ולא היה צריך לנדור. יפתח נדר והפסיד את בתו ואת איבריו, לפי שנדר שלא כהוגן, כמו שדרשנו בפסוק והיה הנערה אשר אומר אליה הטי (בראשית כד יד), ישראל בימי הכנעני מלך ערד נדרו ונשכרו, וכן חנה נדרה ונשכרה, הואיל שנדרו כהוגן ונדרו לצורך, ומערכת הנדר והנדבה יזכני הקב"ה לכבודו כהנה לדורשו במקומו:

אם יהיה אלהים עמדי. שלא תסתלק שכינה ממני. ושמרני הקב"ה מע"ז ומג"ע ומשפיכות דמים ומלשון הרע, שנא' בדרך הזה, וארבעתן קרויין דרך, ע"ז דכתיב ואמרו חי [אלהיך] דן וחי דרך באר שבע (עמוס ח יד), גילוי עריות דכתיב דרך אשה מנאפת (משלי ל כ), שפיכות דמים דכתיב אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם (שם א טז), לשון הרע דכתיב וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו' (ירמיה ט ב):

ונתן לי לחם לאכול. זו תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה):

ובגד ללבוש. זו טלית, וכשיזכו בני לתורה יזכו למינוי להשיא בנותיהם לכהונה, ובניהם זוכין ללחם הפנים במקדש, וכן לבגדי כהונה, ובגבולין חלה וראשית הגז:

והיה ה' לי לאלהים. רבי יהושע דסכנין [בשם ר' לוי] אמר נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולת הבנים, א"ל אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים, חייך הרבה טובות ונחמות אני נותן לבניך בלשון זה, כדכתיב והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), וכל שכמותן:

וירא והנה באר בשדה. אע"פ שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו, דרשו רבותינו ענין זה לז' מדרשות, כדי לסמוך קבלתן על דברי תורה:

[וילך] ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים. זה מעשה היה בשנת ה' לכינוס לאה בשעה שניתן זלפה ליעקב, ובאותו הפרק היה ראובן בן ד' שנה:

וימצא. בהפקר, שהרי היה בימי קציר חטים, זמן שכל מיני אפורה ובכורין נמצאים בשדה ובכרמים ולא הביא אלא ממין המופקר, להודיע כמה הן גדורין מן גזל של ארץ כ"ש משאר גזל:

דודאים בשדה. ר' חייא בר אבא אמר יבריחין, והן פירות הארץ כעין ראשי לפתות, וכה"א הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד), אפס כי מצאנו דודאים שהן כעין (כלים) [סלים], כדכתיב שני דודאי תאנים (ירמיה כד א), והן מיני פירות דמתרגמינן דודאים. וכתיב [כפיו] מדוד תעבורנה (תהלים פא ז), זה שיעבוד מצרים, דכתיב ביה בשבתנו על סיר הבשר (שמות טז ג), וכן הדוד אחד תאנים טובות (ירמיה כד ב), והענין מודיע שאותן דודאים (כלי) [סלים] הם, והללו פירות:

ויבא אותם אל לאה אמו. להודיע כמה היה כבוד אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאן לאמו:

ותאמר רחל אל לאה תנה נא לי. לשון בקשה:

מדודאי בנך. שזכה מן ההפקר, ולמה נקרא דודאים שמרגילים דודים בריחן, שריחן מביא את התאוה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע:

ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. מ"מ בעלי היה תחלה, ואת נכנסת ונעשית לי צרה, ונראה הדבר מעט בעיניה, אם היה המ' דגושה וה' פתוחה היתה התיבה נשמעת לשון פועל נקבה ממש, ועכשיו שהיא רפויה וה' פתוחה משמע פועל סתם, בין זכר ובין נקבה, ודומה לדבר ולקחת אותנו לעבדים (בראשית מג יח), ולקחת בגדים (מ"ב ה כו) ולקחת רצון (מלאכי ב יג), ארבעתן נדרשות כמו וילקח. ויש מדייקין ונוקדים ח' בו וזה כשבא ולקחתם והתי"ו רפויה:

ולקחת גם [את] דודאי בני. מעט בעיניך:

ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה. כלומר הלילה הזה, וכן אתה דורש היום, כגון היום אתם [יוצאים] (שמות יג ד), וכן השנה, כגון השנה אתה מת (ירמיה כח טז), תני רשב"י לפי שזלזלה בצדיק לכך לא נכנסה עמו לקבורה, שאמרה לכן ישכב עמך, וכן היא שוכבת עמו בקבורה, א"ר שמואל בר נחמני לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שני שבטים וקבורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה קבורה:

ויבא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג):

ותצא לאה לקראתו. כשמעה קול נהק חמור הבינה שבעלה בא, זה שאנו דורשין יששכר חמור גרם (בראשית מט יד), חמור גרם לו, מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו:

ותאמר אלי תבא, א"ר אמי צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך כתוב הפסוק הזה בתורה להיות לה לשבח. מכאן אמרו כל מי שאשתו תובעתו לדבר מצוה מעמיד בן ת"ח וכו':

כי שכר שכרתיך, כפל הדיבור, כלומר לשתי ביאות, כדי שאלד בן זכר, ואין בו משום ואץ ברגלים חוטא (משלי יט ב):

א"ר לוי בא וראה כמה הי' סרסרתן של דודאים שעל ידיהם עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון, יששכר עוסק בתורה, וזבולון מפרש בימים, ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל, זש"ה הדודאים נתנו ריח (שה"ש ז יד):

וישכב עמה בלילה הוא. מלמד שנסתייעה מן השמים וקבלה הריון מיד, לכך נאמר הוא:

וישמע אלהים אל לאה. זה שדרשינן שלא כיוונה אלא להעמיד שבטים ונסתעייה מן השמים:

ותהר. מיד:

ותלד [ליעקב] בן חמישי. חמישי הוא ליעקב מלאה, אבל תשיעי הוא לשבטים, והוא הקריב שני למלך בנשיאים, דכתיב ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר (במדבר ז יח). ולמה מפני שהיה בן תורה, שנאמר מבני יששכר יודעי בינה לעתים (דה"א יב לג), מהו לעתים לעבורא. (ראשי) [ראשיהם] מאתים וכל אחיהם על פיהם (שם), אחיהם ראשי סנהדראות היה יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימין הלכה על פיהם, והוא משיבן הלכה למשה מסיני, וכל השבח הזה ליששכר מזבולון שהי' עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל ליששכר, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מט יג), וכתיב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (דברים לג יח), בשכר זה הקדים מחוקק זבולון ליששכר לברכה:

ותאמר לאה נתן אלהים (את) שכרי. לא רצתה לתלות הדבר בדבר קל בדודאים שנתנה לרחל, אלא:

אשר נתתי שפחתי לאישי. והעמדת ממנה ב' שבטים:

ותקרא שמו יששכר. כלומר יש לי שכר על מה שעשיתי, ובו בלשון הבטיח הקב"ה לבעלי תורה, שנאמר כי יש שכר לפעולתך נאום ה' (ירמי' לא טו). (קיט) ולמה שי"ן השנייה נכתבת ואינה נקראת, כי הי' שם שני ענייני שכר, שכר נתינת זלפה ליעקב, ושכר נתינת דודאים לרחל, והיא לא תלתה הדבר אלא בשכר הראשון, להכי אין אנו קורין רק לשי"ן הראשון, והשניה נכתבת לדרוש בה אם למסורה שכר דודאים, וכענין שדרשנו:

ותהר עוד [לאה] ותלד בן ששי ליעקב. מלאה ומתייחס אחריו:

ותאמר לאה זבדני אלהים [אותי] זבד טוב . ראיתי רוב המפורשים שפירשו מלת זבד בלשון חלק, ובשיטת אונקלוס פירשו, אפס כי ר' טובי' דימהו ללשון זבל, ונראה לי לומר כלשון רבותינו, כלומר זבדני אלהים עשאני הקב"ה אותי ליעקב חלק טוב:

הפעם הזה, כלומר מעתה:

יזבלני אישי ויעמדני, ודומה לדבר בית זבול לך (מ"א ח יג), מזבול קדשך (ישעי' סג טו) וכל דומיהן, כזבול מעמיד את האשה בבית בניה, כך יזקיקני בעלי לעמוד בבית זבולון כדי שתגלגל עם בני:

כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון:

ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה, א"ר חנינא בן פזי רחל אמנו נביאה היתה, אמרה עוד בן אחד הוא עתיד להעמיד, יהי רצון שיהא ממני. ואמר רב חנינא בן פזי נתכנסו כל האמהות ואמרו דיינו תפקד גם זה, לכך נאמר ואחר ילדה בת, כלומר לאחר שנתפללה לאה ואמרה יהי רצון שיהא עובר בבטני נקבה, כדי שתלד רחל אחותי זכר שלא תהא פחותה מן השפחות שילדה כל אחת ב' שבטים, מכאן שנתחלפה דינה בבנימין, והיתה תפלה זו אחר שנולד יוסף, אבל מקצת רבותינו דרשו שנחלפה ביוסף:

ותקרא את שמה דינה א"ר אבהו שדנה לאה דין בעצמה אמרה לפניו רבש"ע י"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב, ששה ממני, וארבע משתי שפחות, אם זה עובר שלי זכר לא תהא רחל כאחת מן השפחות, מיד נהפך זכר לנקבה, ודבר זה הי' בתוך ארבעים יום הראשונים, דמהנה רחמי וכגון שהזריעו שניהם בבת אחת, והכי פסקינן בברכות פ' הרואה:

ורבותינו דרשו וילך ראובן בימי קציר חיטים. זש"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור (ממנו) [ממנה] שנאמר יותן [את] הארץ הזאת לעבדיך (במדבר לב ה):

ויבא יעקב מן השדה בערב. מכאן שנו רבותינו השוכר פועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. ואמרי' פשיטא, ומתרץ לא צריכא דטפי להן אאגרייהו, מהו דתימא אמר להן מאי דאטפאי לכו אאגרייכון אדעתא דקדמיתו ומחשכיתו בהדאי טפי קמ"ל דאמרי לי' האי דאטפת לן אדעתא דעבידנא ליך עבידתא שפירתא:

אמר ריש לקיש פועל בכניסתו אוכל משלו, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים קד כב) וביציאתו אוכל משל בעל הבית שנא' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג), ופירשו אנשי עיר הקודש בתלמודא, א"ר מני כגון מקום שאין בו מנהג אלא דין תורה זהו תנאי בית דין, אבל אם נהגו בענין אחר יעשו כמנהגם, ובלבד שלא יפסיד הפועל, וא"ר אמי בשם ריש לקיש הטריחו על בעל הבית שאם היתה ערב שבת שתהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל אחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דגה ומדליק לו את הנר:

ותאמר אלי תבא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל אשה שתובעת לבעלה לדבר מצוה לסוף הוויין לו בנים שאפי' בדורו של משה לא הי' כמותן, דאילו התם כתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים (דברים א יג) וכתיב ואקח את ראשי שבטכם (אנשי חכמה) [אנשים חכמים] וידועים (שם שם טו) ואילו נבונים לא אשכח, וגבי לאה דאמרה אלי תבא כתיב בה, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דה"א י"ב לג), ואע"ג דדרשינן והוא ימשול בך (בראשית ג יו), מלמד שהאיש תובע בפה, והאשה בלב, וזו מידה יפה בנשים שאינן תובעת בפה אסיקנא דמרצא ארצוי קמי':

הפעם יזבלני. לשון זבל כלומר מה שדה זו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות, כך בעלי כיון שנזקק לי ילדתי לו בנים:

ואחר ילדה בת. תנן הצועק לשעבר הרי היא תפלת שוא, כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, אלמא לא מהני רחמים, ואקשינן והא כתיב ואחר ילדה בת ומסקנת דכולא הלכתא אין למידין ממעשה נסים, ואיבעית אימא התם בתוך ארבעים יום הוה, דתניא עד שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה עד ארבעים יבקש שיהא זכר, אלמא דמהני רחמים, ואקשינן והאמר ר' יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב ב), איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ואסיקנא כשהזריעו שניהם בבת אחת, והא דתנן במתניתין, אסיקי דבי ר' ינאי ביושבת על המשבר, דכתיב הנה כחומר ביד היוצר (ירמיה יח ו), אלמא דאפילו על המשבר יכול להשתנות, איכא למימר דאין למידין ממעשה נסים:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה ללידת דינה פקידת רחל, כי בשנת שבע לכינוס לאה ורחל, היא שנת י"ד לעבודה, נפקדת רחל לטובה לפני הקב"ה, דא"ר אליעזר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומייתי להו בגזירה שוה, ובפסח נולד יוסף, ובפסח יצא מבית האסורים, ודינה נולדה לסוף אותה שנה, ואע"פ שלידת יוסף היתה קודם לידת דינה, סמך הכתוב ענין זה לזה, שהרי התחיל בבני לאה וסיים ענין של כולם, ואחר מתחיל ומספר מעשה רחל, וזה דרך המקרא, והפריש הכתוב מעשה דודאים מפקידת רחל, שלא יאמרו בני אדם על ידי דודאים נתרווחה, אלא ע"י זכות הרבה, זכות יעקב, וזכות עצמה, וזכות לאה, וזכות האימהות, ותפילותיהן, ומעשה דודאים היתה בסיון של שנת ה' לכנוסן של לאה ורחל. ופקידת רחל היתה ט"ז חדשים אחר כך:

ויזכור אלהים את רחל. זכר לה זכות ששתקה בשעה שהכניסו את לאה ליעקב, ולמה כתיב אלהים לשון דין, א"ר שמואל בר נחמני אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים, שנא' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו), וכתיב ברשעים וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה וגו' (בראשית ו ה ו ז), וכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר (שם יב יג), ואשריהן לצדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים, שבכל מקום שנאמר אלהים לשון דין, שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), עד האלהים יבא דבר שניהם (שם שם ח), ופללו אלהים (ש"א ב כה). ובמעשה הצדיקים כתיב ויזכור אלהים את נח (בראשית ח א), וישמע אלהים את נאקתם ויזכור [אלהים] את בריתו (שמות ב כד), וכתיב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (שמות ו ב), כבר נסתלקתי ממדת הדין למדת רחמים, ישמע חכם ויוסיף לקח:

וישמע אליו אלהים והדין נותן שישמע הקב"ה לתפילתה, שהרי הכניסה צרתה לביתה. ויפתח את רחמה. [שלשה מפתחות ביד הקב"ה] מפתח של קברות שנאמר וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם (יחזקאל לז יג), מפתח של גשמים שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (מן) [את] השמים לתת מטר (דברים כח יב). [מפתח של רחם, שנאמר ויפתח את רחמה] וי"א אף מפתח של פרנסה, שנאמר פותח את ידך ומשביע וגו' (תהלים קמה טז):

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי. עד כאן הייתי כסויית כלימה וחרפה, ועכשו אסף הקב"ה את חרפתי מעלי, כאדם שלבוש בגד צואה, ובא אוהבו ואוספו ומגלהו מעליו, ודומה לדבר היום גליתי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה ט):

ותקרא את שמו יוסף לאמר. ברוח הקדש, מלמד שהיו האימהות נביאות, לא נאמר יוסף ה' לי בנים אחרים, אלא בן אחר, יודעת היתה שי"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב ולא יותר, וכבר נולדו ששה ללאה, וד' לשפחות, ויוסף לה, הרי י"א, אמרה יהי רצון בן אחד הנותר להשלים י"ב, יוסף הקב"ה לי על זה שיהא ממני:

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד [נולד] שטנו של עשו:

ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה. לשון ענוה דבר לו:

אל מקומי. למקום שאני ראוי לדור שם:

ולארצי. שהבטיחני הקב"ה לתתה לי אחוזת עולם. א"ר פנחס בשם ר' נחמיא מסורת בידינו שאין בני עשו נופלים אלא ביד בני בניה של רחל, שנאמר אם לא (יסחבו) [יסחבום] צעירי הצאן (ירמי' מט כ), שצעירים הם לשבטים, וכתיב בית יעקב (לאש) [אש] ובית יוסף להבה (עובדי' א יח), לכך אמר לו מיד שלחני:

תנה. לשון ענוה:

את נשי. את בלהה וזלפה שנתנו לו לנשים:

ואת ילדי. אלו הבנים כולן:

אשר עבדתי אותך בהן. אלו רחל ולאה:

ואלכה. לשון ענוה:

כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. כשם ששבע שנים הראשונים קודם שהיו בנותיך ברשותי עבדתיך באמונה, כן בשבע האחרונות לאחר שנמסרו בנותיך לרשותי:

ויאמר אליו לבן אם נא. לשון בקשה:

מצאתי חן בעיניך. תודיע שאתה אוהבני:

נחשתי ויברכני ה' בגללך. נחש היה בידי, ניסיתי ובחנתי שברכני ה' בשבילך, שמתחלה לא היה לו בן זכר, שנאמר ורחל באה עם הצאן (בראשית כט ט), אלמלא היה לו בן זכר לא הי', מעמיד בתו להיות רועה ומשבאת אצלי היו לי בנים, שנאמר וישמע את דברי בני לבן (בראשית לא א), זה שאמרו רבותינו תיכף לצדיקים ברכה, וזה שדרשנו ונברכו בך כל גויי הארץ:

ויאמר נקבה. לשון ענוה, ועיקר המלה לשון פירוש, ודומה לו ונוקב שם ה' (ויקרא כד יו) אשר נקבו בשמות (במדבר א יז), ויקב בן האשה (ויקרא כד יא), וכל דומיהם, כך אמר פרש שכרך עלי:

ואתנה. לשון ענוה, שהי' יכול לומר נקוב ואתן, וכל דומיהן נדרש לשון ענוה:

ויאמר אליו אתה ידעת את אשר (עבדתי) [עבדתיך]. בלי עצלות:

ואת אשר היה מקנך אתי. מועטים מתחלה ונתרבו:

כי מעט אשר היה לך לפני. ר' יהודה ב"ר סימון בשם חזקי' אמר מעט שבעים, נאמר כאן מעט, ונאמר להלן ויגר שם במתי מעט (דברים כו ה), מה להלן בשבעים, אף כאן שבעים:

ויפרוץ. לשון ריבוי, ודומה לו ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י):

ויברך ה' אותך לרגלי. בשביל רגלי שנכנסו לביתך, שכל מקום שהצדיקים הולכים הברכה הולכת עמהם, ירד יצחק לגרר, וכתיב וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים (בראשית כו יב), וירד יוסף למצרים, וכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (בראשית לט ה). ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. מקנה וקנין לצורך ביתי, שהרי ראובן מבקש בית, שמעון מבקש בית.:

ויאמר מה אתן לך. בשכרך ותעמוד עמי. ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה. כלום ממון ונכסים אחרים, אלא. אם תעשה לי הדבר הזה. מה שאני מתנה עמך עכשיו:

אשובה. מדרכי שאני מבקש ללכת:

ארעה צאנך אשמור. אותו, כי יש רועה ואינו שומר ויש שומר ואינו רועה, אבל אני ארעה ואשמור.:

אעבור בכל צאנך היום. כלומר היום הזה יהי' חסדך זו ולא עוד:

הסר משם. עכשיו:

כל שה נקוד. שהוא מלא נקודות נקודות מלא מגוון אחד, ורחש לבי לומר כי על שם זה נקרא מישע מלך מואב נוקד, [דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד] (מ"ב ג ד) דמתרגמינין מרי גיתין, וכן עמוס שנאמר אשר הי' בנוקדים (עמוס א א), ומתרגימנין רב מרי גיתין, כי במקומות הרבה רוב הצאן נקודים:

וטלוא. הוא צאן שכולו גוון אחד ובמקום אחד או ב' או ג' כתם מגוון אחר, ונראה כבגד ישן ונקרע וטיפלו לו חתיכות חדש, ונראה הטלאים מרחוק ודומה לו נעלות בלות ומטולאות (יהושע ט ה), וכן בדברי רבותינו קורא טלאי:

וכל שה חום בכשבים. חום הוא השחור שלקה, ודומה לדבר חם הוא אבי כנען (בראשית ט יח), שהוא מפוחם בעורו, כל הנמצאות עכשיו כך הסירם ויהיו ביד בניך כי כולם שלך ומכאן ואילך וטלוא ונקוד הנולדות בעיזים וה"ה לחום הנולד בכשבים והיה שכרי. ולמה הסירם מתוך הצאן שלא יחשדהו לבן לומר שעירב יעקב הנקודות והטלואות והשחורות של לבן הנמצאות בשעת התנאי עם אותן הנולדות אחר כך שהן של יעקב. נקוד מתרגימינן גמור, ודומה לו ונמר חברבורותיו (ירמי' יג כג), שכן עורו מלא כלו נקודות. טלוא מתרגמינן רקוע מלשון רקועי פחים (במדבר יז ג), והן חתיכות טסין. חום מתרגמינין שחום, וכן הקודרים מני קרח (איוב ו טז), מתרגמינן דשחימן מן צינתא:

וענתה בי צדקתי. שאני עושה עמך בתמימות תהא מעידת עלי:

ביום מחר כלומר לאחר זמן כי תבא לראות צאני היולדות מעתה עקודים נקודים וטלואים ושחורין שאני נוטלן על שכרי ויהיו לפניך ותראה כל אשר איננו נקוד וטלוא בעיזים וחום בכשבים אמור כי גנוב הוא אתי שגנבתיהו מעמך:

ויאמר לבן הן. יש מפרשים כמו כן, ואמרו כי מכאן אמרו רבותינו הין במקום כן:

לו יהי כדבריך. כלומר הלואי יהי כדבריך, ודומה לדבר לו ישמעאל (בראשית יז יח), לו מתנו (במדבר יד ב), לו גוענו (שם כ ג), לו חכמו (דברים לב כט), ולו הואלנו (יהושע ז ז), וכל דומיהן, ויש לו שהוא אלמלא, כגון לו החייתם (שופטים ח יט), ולו אנכי שוקל על כפי (ש"ב יח יב), והענין מודיע כסבור היה לבן שיהיו הילודים בענין זה, לפיכך נתרצה לו במהרה:

ויסר ביום ההוא [את] התיישים. הם השעירים, ולמה נקראו תיישים, שמתישין כחות של בהמות דקות, וגם נקרא עז, וכך אמרו רבותינו במסכת יו"ט שלשה עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, במתניתא תני אף עז בבהמה דקה, וי"א אף צלף באילנות:

העקודים והטלואים. העקודים בכלל נקודים הם, לפיכך מזכיר פעמים את אלו, ועקר מלת עקודים שבארבע רגליהם לבנים כמו עקידת רגל ויד, ולהכי מתרגמינין רגולייא:

ואת כל העזים הנקודות והטלואות כל אשר לבן בו. שהיו בו נקודת שיער לבן:

וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו. של לבן הארמי, הוא עצמו הסירם אותו היום ביד ינוס וימדם בניו:

וישם דרך שלשה ימים בינו ובין יעקב. כלומר בין צאן זה שלו שביד יעקב, ובין צאנו של יעקב, כדי שלא יתערבו אלו הנקודים והטלואים שלו, עם הילודים לאחר כך שהתנה יעקב:

ויעקב רעה את צאן לבן. חסר ו' כתיב מהן רעות, מהן עקרות, ומהן חולות, כל טלאים עקודים נקודים וברודים עטפים קשרים דיעקב, חסירים ו', לפי שהיתה לידתם לא כדרך כל הארץ, אלא מעשה נסים מופלאים:

ויקח לו יעקב מקל לבנה. לבנה הוא אילן ואין לו שם אחר במקרא ובלשון הקודש, ומתרגמינן חוטרא דלבן, ודומה לו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צילה וגו' (הושע ד יג), ותרגם יונתן בן עוזיאל תחות בלוט ולבן ובוטמה ארי מעפאי טולה. והיה לקח יעקב בד כעין מקל של אילן לבנה כשהוא לח ולא יבש, כדי שיחשוף היטב, ולמה לבנה על שם האבן אשר שם מראשותיו, שהיתה לבנונית, ומקל של אילן לוז, על שם העיר לוז, שנראתה עליו שכינה בחלום, שנאמר אל שדי נראה [אלי] בלוז (בראשית מח ג), וכתיב ואולם לוז שם העיר בראשונה (שם כח יט). ומקל של ערמון, על שם ערמומיות של לבן הארמי שהיה מחליף את משכורתו:

ויפצל. לשון קילוף והפשט, ואין לו דמיון במקרא, זולתי פצלות פיצל האמור בענין, ובדברי רבותינו תרי מפצלי לתלת, בשחיטת חולין:

פצלות לבנות. היו נוטל הקליפות מעל המקלות וחוטבן כאן וכאן במקומות הרבה ונשארין במקום הפיצול לבנים, כן דרך האילנות שקליפתה כעין ירוקה והעץ לבן כשהוא לח, והיו המקלות נראין מנוקדים וטלואים מחשוף הלבן אשר על המקלות כמו שדרה, ודומה לדבר חשוף (חשפתם) [חשפה] והשליך (והלבינו) [הלבינו] שריגיה (יואל א ז), חשפתי את עשו (ירמי' מט י), ויחשוף יערות (תהלים כט ט), חשפי שובל (ישעי' מז ב), כולן מדוברין על אופן גילוי:

ויצג את המקלות אשר פיצל, ודומה לו הצג על הארץ (דברים כח נו), לשון העמדה:

ברהטים. במרביות של מים, ולמה נקראו רהטים, שמרהיטין את המשקים, כגון אותן שבארצנו, כעין גת שדורכין שם הענבים, ומשם יורד היין לבור וכן הזיתים:

בשקתות המים. ששם משקים את הבהמות, ודומה לו ותער כדה אל השוקת (בראשית כד כ) והיא כעין אגנות של אבן:

אשר (תבאנה) [תבאן] הצאן:

הנקבות:

לשתות לנוכח הצאן. הזכרים:

ויחמנה בבאן לשתות. וראתה המקלות ונרתעת לאחריה והזכר רובעה לפני המקל ויולדת כיוצא בו:

ויחמו הצאן. כל חמימות שבענין הן לשון תשמיש, דברה תורה לשון נקיה:

אל המקלות. לפני המקלות:

(ותלדנה) [ותלדן] הצאן עקודים נקודים וטלואים. כעין הפצלות המקלות שלפניהם, לכך אמרו רבותינו שאם טבלה אשה ועלתה ופגעה בכלב לא תשמש את ביתה עד שתחזור ותטבול, שלא תעמיד בן שפניו דומין לכלב, וכן אם פגעה בחמור שלבו טפש כחמור, וכן אם פגעה בעם הארץ, אבל אם פגעה בסוס תעלה ותשמש, וכן היה ר' יוחנן עושה, עומד ועולה בשערי טבילה, שהיה יפה תואר וחכם, כדי שיסתכלו בו בנות ישראל כשעולות מן הטבילה, ותלדנה בנים נאים וחכמים כמוהו. ולא שהיה הדבר מסור ליעקב ומערים כגנב, אלא ע"י מלאך היה, וכן הדברים נוכחים בסוף הענין, ויאמר אלי מלאך האלהים וגו' (בראשית לא יא). וכתיב שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים וגו' (שם שם יב), וכן מה שאמרו רבותינו בטובלת הכל מעשה שמים, שכן דרך האות שבא ע"י מעשה. השחין בא במצרים, ע"י הפיח שזרק משה, וכן הדם והכנים ובקיעת הים ע"י מטה, וכיוצא בו, אלישע קצב עץ וזרק במים ויצף הברזל, מי מרה נמתקו ע"י עץ, מי יריחו ע"י מלח, סיר אלישע ע"י קמח, ללמדך גבורות ה' שניסיו משונים זה מזה. ואם היה הדבר מסור ביד אדם, היה מוליד כרצונו, והוליד את בהמתו בכל גוון שירצה, אלא הכל בגזירת היוצר ובשעת רצונו:

והכשבים הפריד יעקב. לאחר שהתחילו ללדת עקודים וטלואים ושחורים היה מפריד אלו האלנות הלבנות:

ויתן פני הצאן אל עקד. רבותינו אנשי עיר הקודש מתרגמינון ויהיב בריש ענא משכוכית כל דבר גלוי חיוור, והוא שאמרו רבותינו משכוכית דאזלא בריש ענא, הזכרים של צאן הנולדים עקודים הי' נותנן לפני הבהמות, ומהם היו נרבעות כדי שתלדנה עקודות כמותן, וכן היה נותן לפני הבהמות כל חום זכר שנולדו בצאן של לבן, אלא הוא היה נותן לפני הנקיבות כל חום זכר שנולדו בצאנו של לבן לאחר שרבו אלו העקודים והטלואים:

וישת לו עדרים לבדו, וקנה לו עבדים והיו רועין אותו:

ולא שתם על צאן לבן. אלא הוא הי' רועה צאן לבן לבדו, וישת לשון השמה, ודומה להם למען שיתי אותותי (שמות י א), שיתי כליל (ישעי' טז ג), כי שת לי אלהים זרע (בראשית ד כה), וכל דומיהן. עכשיו בא לשנות ולומר מה שאמר למעלה מן המקלות, כי צריך לחדש דברים כי מן הבכירות עושה כך ולא מן הלקישות:

והיה בכל יחם הצאן. בכל זמן שהיו עיבורן של צאן:

המקושרות. וזה עדר מתעברות הבכירות כעיקר משנתינו המיוסדות על המקרא, זה דכתיב לבשו כרים הצאן והעמקים יעטפו בר (תהלים סה יד), ואימתי עמקים יעטפו בר באדר מתעברות באדר, ויולדות באב, בר"ה שלהם למעשר אלול, ואותן המבכרות המתעברות הן הן הנקראות מקשרות, וכדברי רבותינו חרפתי', שיש להן כח להתקשר בחורף עם זכריהן ולרוץ אל שקתות המים, לפיכך שם יעקב את המקלות המפוצלות לעיני הצאן המקושרות ההם ברהטים ליחמנה במקלות, כדי שתהיינה נרבעות כנגד המקלות להוליד וולדות מטולאות כמו המקלות. זה ליחמנה נשמע כאילו הוא לשון יחידי והוא לשון רבותינו עיני תראנה בה:

ובהעטיף הצאן. כשהיו מתאחרות הצאן החלושות מן החורף ובאות בניסן ומתעברות הן האפלות היולדות באלול לא ישים יעקב את המקלות לפניהם בעת ייחומם, שלא היה רוצה לקחת את הכל מיד לבן, והיה לשון יחיד, כלומר והיה הענין כך העטופים ללבן וקשורים ליעקב החלושות מן החורף הן הן נקראים העטופים, כלומר שמעטיף ראשו בין ברכיו, ודומה לו העטופים ברעב (איכה ב יט), תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב א) וכל דומיהן, ובדברי רבותינו אפלתא, וגם בלשון תורה כמו כן, דכתיב כי אפילות הנה (שמות ט לב), אופל ועיטוף עניין אחד להם:

ויפרוץ האיש. לשון תוקף, ודומה לו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח יד), מה פרצת עליך פרץ (שם לח כט), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), (על) [עלה] הפורץ (מיכה ב יג), וכל דומיהן, ר' סימון בשם ר' שמעון בר כהנא אמר נפרצה לו פירצה מעין עולם הבא:

מאוד. יותר מאביו:

מאוד. יותר מלבן:

ויהי לו צאן רבות. ר' אבא בר כהנא אמר מאה ושנים ריבוא ושבעת אלפים ומאתים:

ושפחת. חסר ו', שהיו מועטות שלא רצה להרבותן מפני הזמה:

ועבדים. הרבה לרעות את צאנו:

וגמלים וחמורים. בכלל רבות: